היסטוריה של מדינת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם התכוונתם לתולדות ארץ ישראל, ראו היסטוריה של ארץ ישראל.

תוכן עניינים 1 שורשים היסטוריים 2 הציונות והחלטות חשובות שקדמו להקמת המדינה 3 השואה והשפעתה על הקמת מדינת ישראל 4 הקמת המדינה ומלחמת העצמאות 5 מדינת ישראל משנותיה הראשונות עד 1967 6 מלחמת ששת הימים עד מלחמת יום הכיפורים 7 מלחמת יום הכיפורים עד הסכם השלום עם מצרים 8 מהסכם השלום עם מצרים עד שנות התשעים 9 שנות התשעים 10 העשור הראשון של שנות ה-2000 11 מפעלים הנדסיים 12 ראו גם 13 קישורים חיצוניים

[עריכה] שורשים היסטוריים

ערך מורחב – היסטוריה של עם ישראל

מדינת ישראל קמה בארץ ישראל, מקום מושבן של הממלכות ישראל (המכונה גם: אפרים) ויהודה. ממלכת ישראל הצפונית התקיימה עד 721 לפני הספירה, אז נכבשה בידי אשור ותושביה הוגלו. ממלכת יהודה התקיימה עד שנכבשה על ידי הבבלים שהחריבו את בית המקדש בשנת 586 לפני הספירה. רוב תושבי יהודה הוגלו לבבל לאחר הכיבוש.

לאחר הכיבוש הפרסי, בעקבות הצהרת המלך כורש, התאפשרו חזרת יהודים לארץ, אוטונומיה יהודית ואף בנייתו מחדש של בית המקדש (בסוף המאה ה-6 לפנה"ס). מאוחר יותר, בסוף המאה ה-2 לפנה"ס קמה מלכות יהודה מחדש בראשות בית חשמונאי, שמרד בשלטון הסלאוקי.

בשנת 63 לפני הספירה נכבשה יהודה בידי פומפיוס והפכה למדינת חסות רומית. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול שדוכא בידי הרומים ובסיומו החריב הקיסר טיטוס את בית המקדש השני. בעקבות דיכוי המרד וחורבן ירושלים עבר המרכז הדתי ליבנה, ומאוחר יותר לערים שונות בגליל. בשנת 132 פרץ מרד בר כוכבא. המרד התחיל בניצחונות של כוחות המורדים, אולם בסופו של דבר דוכא באכזריות לאחר שלוש שנים.

מהמאה ה-4 לספירה עד המאה ה-20, החליפה ארץ ישראל, שהייתה ידועה בלעז כפלשתינה, ידיים רבות בין כובשים מלאומים ודתות שונות, והונהגו בה משטרים שונים, לרוב בחסות מעצמות דומיננטיות באזור. עלייה יהודית מן התפוצות לארץ ישראל, בתקופות שבהן הדבר התאפשר, הגדילה את מספר היהודים שחיו בארץ מסוף ימי הביניים ואילך. העליות הגדולות ביותר החלו במאה ה-19, ערב הקמת התנועה הציונית.

[עריכה] הציונות והחלטות חשובות שקדמו להקמת המדינה

ערך מורחב – ציונות

ראשית ההיסטוריה של מדינת ישראל נעוצה בתופעה שהתרחשה בסוף המאה ה-19 של התעוררות יהודים ברחבי העולם לעלייה לארץ ישראל. להתעוררות זו קדמו מספר הוגי דעות יהודים, הנחשבים למבשרי הציונות, ביניהם רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי, משה הס, הרב צבי הירש קלישר, יהודה לייב פינסקר, ומשה לייב לילינבלום, אשר פרסמו ספרים ומאמרים שטענו כי הקמת מדינה יהודית היא הפתרון למצוקתו של העם היהודי. הדוגמאות הבולטות להתעוררות זו היו העלייה היהודית מתימן בשנת 1881 ותנועת חובבי ציון באימפריה הרוסית.

בשנת 1896 פרסם בנימין זאב הרצל את ספרו "מדינת היהודים" שבו שרטט את חזונו למדינה יהודית. הרצל ניהל מגעים דיפלומטיים להפצת רעיונותיו ולהשגת צ'רטר (הרשאה מאת הסולטן העות'מאני ליישב יהודים בארץ ישראל). בניגוד לאישים אחרים בתנועה הציונית, ראה הרצל חשיבות רבה בהשגת הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל, קודם לתחילת ההתיישבות בפועל. בכך, ביקש הרצל לעקר מתוכן את התנגדותם הצפויה של תושביה הערביים של ארץ ישראל להתיישבות הממשמשת ובאה.

בשנת 1897 כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשווייץ, שם הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. התנועה הציונית שמה לעצמה למטרה להקים "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים", כפי שהגדיר זאת הקונגרס, הגדרה שנודעה בשם 'תוכנית באזל'. ההסתדרות הציונית החלה בהקמת תשתיות ליסוד מדינה יהודית בארץ ישראל: רכישת קרקעות (באמצעות הקרן הקיימת לישראל), הקמת מוסדות פיננסיים, ניהול מדיניות חוץ והכוונה ועזרה להתיישבות היהודית בארץ ישראל. הרצל הנהיג את התנועה הציונית מהיווסדה ב-1897 עד מותו ב-1904. אחד הפעילים הבולטים לצד הרצל, בייחוד בתחום הדיפלומטי, היה חיים ויצמן, שהפך לאחר מותו של הרצל לאחד ממוביליה, ולימים לנשיא מדינת ישראל.

מדיניות החוץ של ההסתדרות הציונית נחלה הצלחה רבתי עם פרסומה של הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917 שבה הצהירה ממשלת בריטניה שהיא רואה בעין יפה בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ההצהרה הפכה למשמעותית ביותר בעקבות השלמת כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. על סמך הצהרה זו קיבלה בריטניה מחבר הלאומים מנדט לשליטה על ארץ ישראל, שהותנה בהקמת גוף יהודי שייעץ לבריטים בעניינים הקשורים לבית הלאומי היהודי.

גוף זה אכן הוקם וזכה לשם הסוכנות היהודית. עם הקמתה, הפכה הסוכנות את היישוב היהודי בארץ ישראל ל"מדינה בדרך", כאשר כמעט כל המאפיינים של מדינה מופיעים בזה אחר זה: מדיניות וכוחות ביטחון, מדיניות חוץ ופנים, כלכלה וכו'. מידת השליטה של הנהגת היישוב על אלמנטים אלה עדיין לא הייתה מוחלטת, אך הנהגת היישוב תפקדה עד להכרזת המדינה כממשלה לכל דבר, מה שהקל על המעבר משלטון זר לעצמאות. בשנות ה-20 וה-30 היו כמה גלי עליה לארץ שחיזקו את היישוב היהודי בארץ, מדינת היהודים החלה להתגבש, אומנם עדיין לא הייתה מדינה, אך יהודים רבים החלו לגור בישוב היהודי בארץ ולהתארגן בו.

בעקבות הפרעות שהיו בארץ הקימה בריטניה ב-1936 את ועדת פיל שתדון בעניין. ועדת פיל קבעה כי ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות בהתאם לגודל האוכלוסייה, מדינה יהודית שתכלול את עמק יזרעאל, בית שאן והגליל התחתון, ומדינה ערבית שתכלול את עבר הירדן המזרחי ומערב ארץ ישראל (שטחי יהודה ושומרון כיום). הערבים דחו את תוכנית החלוקה של ועדת פיל, הם חשבו שאין מקום להכרה בזכותם של היהודים על חלק מן הארץ, רעיון החלוקה של ועדת פיל נדחה.

בשנת 1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עוד לפני שנודעו ממדי השואה, הביא יושב ראש הסוכנות, דוד בן-גוריון לקבלת תוכנית בילטמור. תוכנית זו פתחה את המאבק להקמת המדינה, גם במחיר ויתורים טריטוריאליים. דבר שהוביל בסופו של דבר לכך, שהנהגת היישוב תחליט לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ולהכריז על הקמת המדינה.

[עריכה] השואה והשפעתה על הקמת מדינת ישראל

ערך מורחב – השואה

בין השנים 1940 ל 1945 ביצעה גרמניה הנאצית רצח עם שיטתי ביהודים. היהודים נרדפו בכל רחבי אירופה והובלו אל מחנות ההשמדה, שם נרצחו בתאי הגזים. יהודים רבים אחרים נרצחו בידי האיינזצגרופן בגאיות ההריגה וביערות, וכן בפרעות של הצבא הנאצי, משתפי פעולה מקומיים והמון אנטישמי מוסת. על אף שידיעות על המתרחש באירופה זלגו לכוחות הברית (בעיקר בריטניה וארצות הברית), הם נמנעו מלפעול בהחלטיות למען היהודים עד לסיום המלחמה. היישוב היהודי בארץ ישראל, ששמע גם הוא על השואה, לא הצליח לספק עזרה מספקת ליהודים שם - למרות התגייסותו למיגור הנאצים (הבריגדה היהודית למשל) ודרישתו להקל כניסה לפליטי השואה.

בשוך המלחמה, בעקבות משפטי נירנברג, נגלו זוועות הנאצים לכלל העולם וזעזעו את דעת הקהל. מראות מחנות הריכוז וההשמדה, והסבל הרב שנגרם ליהודים עוררו אצלם רגשות אהדה והזדהות. למרות זאת, הממשלה הבריטית המשיכה להקשיח את ליבה וסירבה להתיר לניצולים ולעקורים לעלות לארץ ישראל. הנהגת היישוב הציוני בארץ ישראל החליטה להעלות את אותם יהודים בכל מחיר - גם בדרכים לא לגליות - והחלה בארגון מבצע העפלה נרחב, בראשות המוסד לעליה ב. במסגרת המבצע, העפילו יהודי אירופה לארץ ישראל דרך הים, בהתגנבות בלתי לגלית באמצעות ספינות. מספר רב של ספינות נתפס ונוסיעהם היהודים הועברו למחנות מעצר בקפריסין. במקרה אחד - המקרה של אוניית המעפילים אקסודוס - החליטו הבריטים להחזיר את נוסעי האונייה לצרפת, והסיפור עורר מהומה תקשורתית ותגובות מזועזעות ברחבי העולם. מחנות המעצר וסיפורה של האקסודוס זעזעו את דעת הקהל העולמית ובייחוד את דעת הקהל הבריטית, שהתייאשה מהחזקת ארץ ישראל בעקבות האנדרלמוסיה שיצרה (ראו גם: תנועת המרי העברי).

לזוועות השואה הייתה השפעה לא רק על דעת הקהל העולמית, אלא גם על הלך רוחם של ניצולי השואה והיהודים שחיו בארץ ישראל. הלך רוח זה, שאפשר לתמצתו במוטו: "לעולם לא עוד", גרס שהעם היהודי לא יכול לסמוך על אף אחד זולת עצמו ושעליו להגן על עצמו בכוחות עצמו. מאורעות השואה הדגישו את החשיבות של מדינה לעם היהודי, בה הם יוכלו לחיות ללא רדיפות עם כוח מגן חזק שיגן עליהם מפני הקמים להשמידם. תודעה זו עדיין עומדת בבסיס תורת הלחימה של צה"ל ובסיס הנחות היסוד של מדינת ישראל. לשואה הייתה השפעה גם בהמשך ההיסטוריה של מדינת ישראל ועל אירועים חשובים בראשית דרכה.

באביב 1947, כאשר ימיו של המנדט הבריטי היו ספורים, מינתה עצרת האו"ם ועדה שתבדוק את שאלת ארץ ישראל ותביא את המלצותיה לפתרון. ועדת האו"ם סיירה בארץ במטרה לבדוק את שאלת ארץ ישראל, היהודים קיבלו את הוועדה בשמחה בעוד שהערבים החרימו אותה לחלוטין. ב-29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח) נערכה הצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, 33 מדינות תמכו, 13 התנגדו, 10 נמנעו ואחת נעדרה. היישוב העברי חגג את ההחלטה, בעוד שהערבים ראו בהחלטה אסון והחליטו לסכל אותה בכוח.

[עריכה] הקמת המדינה ומלחמת העצמאות

ערך מורחב – מלחמת העצמאות

בעקבות החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית - פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948 (ה' באייר התש"ח) (יום לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל) קרא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל. אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק הצטרפו ללחימה. הסורים, הלבנונים והעיראקים פלשו מצפון, הסורים נבלמו בדגניה, העיראקים לא הצליחו במאמציהם לחצות את נהר הירדן ונבלמו על הגבול, הלבנונים נבלמו גם הם על הגבול. ממזרח פלש הלגיון הירדני, הוא כבש את ירושלים המזרחית וניתק את העיר המערבית - ירושלים הייתה נצורה. יחידות ההגנה הצליחו לבלום את המצרים באזור אשדוד ויחידות האצ"ל בלמו את המצרים באזור רמת רחל. בתחילת יוני הכריז האו"ם על הפסקת אש למשך חודש ימים, בזמן הפסקת האש הקימה המדינה את צבא הגנה לישראל. לאחר הפסקת האש הייתה ידו של צה"ל על העליונה והוא לקח יוזמה התקפית ולאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב-1949 הפסקת האש ונקבעו קווי שביתת נשק, הקו הירוק, שהפכו להיות למעשה גבולות זמניים של המדינה.

במערכה על עצמאות ישראל, מיום החלטת עצרת האו"ם ועד לכריתת הסכמי שביתת הנשק, נפלו כ-8,000 איש ואשה מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה בעת הכרזת המדינה כ-650,000 איש. מבין הנופלים במערכה כ-2,000 אזרחים וכ-6,000 לוחמים.

[עריכה] מדינת ישראל משנותיה הראשונות עד 1967

בעקבות ההכרזה על המדינה היהודית, ביקש ראש הממשלה בן-גוריון לבסס את המעמד הממלכתי, ופירק את הפלמ"ח ופעל כנגד המחתרות היהודיות האצ"ל והלח"י, בפעולות שהעיקרית והידועה שבהן הייתה אלטלנה. פעולות נגד ארגוני מחתרת נעשו גם לאחר רצח הדיפלומט השבדי פולקה ברנדוט, שבעקבותיו הוציאה הממשלה הזמנית תקנות חמורות למניעת טרור. לח"י וארגון בשם "חזית המולדת", שנטל אחריות לרצח, הוכרזו כארגוני טרור ונעצרו כ-200 איש, ביניהם אחד משלושת ראשי הלח"י, נתן ילין מור. בינואר 1949 התקיימו הבחירות הראשונות בישראל לאספה המכוננת. ב-16 בפברואר קיבלה האספה המכוננת את חוק המעבר, שבו נקבע כי בית המחוקקים ייקרא "הכנסת". במאי אותה שנה התקבלה ישראל כחברה באו"ם.

בשנותיה הראשונות של המדינה היו גלי הגירה יהודיים מארצות רבות ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. נעשו מבצעים מיוחדים להעלאת יהודים במיוחד מארצות ערב, שהמפורסמים שבהם היו מרבד הקסמים ועזרא ונחמיה. מספר כה גדול של מהגרים בזמן כה קצר, הפכה ארץ ישראל למחנה אחד גדול, והביא לתופעת המעברות ולתקופת הצנע. בשנים הראשונות הייתה ישראל במשבר כלכלי, ששיאו ב-1951 ובניסיון להיחלץ ממנו הוחלט על המדיניות הכלכלית החדשה שהובילה להגמשת מדיניות הצנע. בד בבד עם גלי העלייה, המדינה עשתה לישוב הארץ באמצעות מפעלים שונים: סלילת כבישים, ייבוש החולה ופרויקט המוביל הארצי.

ב-1952 נחתם הסכם השילומים לאחר דיונים סוערים בכנסת וסערת רוחות במדינה הצעירה שבמסגרתו העבירה גרמניה המערבית לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. באוגוסט 1953 אושר בכנסת חוק החינוך הממלכתי, שנועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. בדצמבר אותה שנה פרש בן-גוריון מראשות הממשלה ובמקומו התמנה משה שרת. שרת התאפיין כראש ממשלה חלש ותקופת שלטונו הייתה קצרה - עד לאחרי ההבחירות לכנסת השלישית שנערכו בסוף 1955, אז חזר בן-גוריון לכהן כראש הממשלה.

העימותים בין יהודים לערבים נמשכו ובאו לידי ביטוי בפעולות עוינות הדדיות, טבח מעלה עקרבים, טבח כפר קאסם. גורמים עוינים הסתננו בגבולות עם מצרים וירדן ופגעו בישובי הספר של המדינה בעיקר מדרום. ישראל הגיבה בפעולות תגמול והקימה לצורך זה את יחידה 101. ישראל ניסתה לפעול כנגד מצרים האויבת מדרום ולחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. הפעולה שנודעה בכינוי העסק הביש הסתבכה ועמדה על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביאה למשברים פוליטיים.

ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ והחלטתה לסגור מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים פתחה ישראל, בשיתוף עם בריטניה וצרפת, במבצע קדש - לכיבוש חצי האי סיני והשגת שליטה על תעלת סואץ. במבצע כבשה ישראל את רצועת עזה וחצי האי סיני וכוחות צה"ל נעצרו 16 ק"מ מתעלת סואץ בהתאם לדרישת הבריטים והצרפתים. במרץ 1957 נסוגה ישראל מחצי האי סיני בעקבות לחץ כבד מצד המעצמות, אך לקחה בשלל אמצעי לחימה] וציוד הנדסי רב ("מבצע לקט") ואף הרסה את תשתיות הצבא המצרי באי ("מבצע עמורה"). במבצע נהרגו 171, מאות נפצעו ו-4 נשבו.

ב-1958 החלה בנייתה של הקריה למחקר גרעיני בסיוע צרפתי. ביולי 1959 התרחשו אירועי ואדי סאליב שהיוו מרי חברתי כנגד קיפוח ואפליה עדתית, וכנגד הממסד של מפלגת מפא"י ששלט בשנים אלו במדינה.

ב-1960 נלכד פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן בידי סוכני מוסד בארגנטינה והובא למשפט בארץ. ב 1961 נפתח משפט אייכמן בבנייני האומה בירושלים, שנפתח לתקשורת המקומית והזרה. במהלך המשפט העלה התובע גדעון האוזנר שורה של עדים וניצולי שואה שחשפו בפני הציבור הרחב עדויות מזעזעות שתארו את הזוועות שעוללו הנאצים ליהודים בשואה. בסוף המשפט, נמצא אייכמן אשם ונידון למוות בתליה. המשפט שינה את היחס בארץ לניצולי השואה וגרם לציבור להתעניין בסיפוריהם ולתעדם למען הדורות הבאים.

ב-5 ביולי 1961 שוגר "שביט 2", רקטה מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן-גוריון, ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס, צופים בשיגור, גרמו לסערה, ולהאצת מירוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, ולכן נמתחה ביקורת על המועד שנבחר לו. בבחירות איבדה מפלגת השלטון, מפא"י שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר.

בתחילת שנות השישים התעוררה מחדש שערוריית עסק הביש והממשלה החליטה למנות לבירור נוסף ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה (ועדת השבעה). הוועדה הגישה את מסקנותיה בדצמבר 1960 ובהן נקבע כי לבון לא נתן את ההוראה ולא ידע על הפעולה. השערורייה פגעה ביוקרתו של בן-גוריון ובשנת 1963 הוא פרש מתפקיד ראש הממשלה ולוי אשכול החליפו. בן-גוריון המשיך להיאבק על דיעותיו ותבע מאשכול לערוך בירור יסודי של הפרשה. משלא נתקבלה תביעה זו, החליט בן-גוריון לפרוש ממפא"י, יחד עם אחדים מתומכיו, ובהם משה דיין ושמעון פרס ולהקים בשנת 1965 מפלגה נפרדת בשם רפ"י. ב-1965 הוקם גם גוש חירות-ליברלים שב-1973 היה לאחד המרכיבים העיקריים של הליכוד. בשנת 1966 בוטל הממשל הצבאי שהוטל על ריכוזי האוכלוסייה הערביים במדינה.

[עריכה] מלחמת ששת הימים עד מלחמת יום הכיפורים

במהלך אפריל ומאי 1967 התחדש המתח בין ישראל לשכנותיה. בעקבות איומים של מצרים, סוריה וירדן, גירוש כוחות האו"ם מרצועת עזה, וסגירת מיצרי טיראן לשייט ישראלי, שהיוותה "עילת מלחמה" (קסוס בלי), החלה ישראל לגייס מילואים והתכוננה למלחמה. החל לחץ ציבורי על אשכול לוותר על תיק הביטחון ולהעבירו למשה דיין. ב-1 ביוני הוקמה ממשלת ליכוד לאומי: ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, העביר את תיק הביטחון למשה דיין, מנחם בגין ויוסף ספיר מונו לשרים בלי תיק. ב-5 ביוני פתחה ישראל במתקפת מנע כנגד צבאות מדינות ערב, שהתפתחה למלחמת ששת הימים. המלחמה - שנמשכה שישה ימים, הייתה ניצחון כביר למדינת ישראל, שכבשה את חצי האי סיני, רמת הגולן רצועת עזה והגדה המערבית ובכך שילשה את גודלה. בהתאם לכך נקבעו גבולות המדינה החדשים - הקו הסגול. כ-800 חללים איבדה ישראל במלחמה וכ-3000 פצועים.

החל מסוף שנת 1968, בעקבות התקפות ארטילריה וקומנדו מצריות על חיילי צה"ל, בנתה ישראל את קו בר-לב, קו מוצבים לאורך תעלת סואץ. לאחר מלחמת ששת הימים התחולל בגבול עם מצרים עימות ארוך הידוע בשם מלחמת ההתשה שהסתיים באוגוסט 1970, עת שהצדדים הסכימו על הפסקת אש.

בינואר 1968 הוקמה מפלגת העבודה מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י. ב-1968 נוסדה הטלוויזיה הישראלית. הקמת הטלוויזיה הישראלית ותחילת השידורים תוכננו מלכתחילה לשנות ה-70 אך הוקדמו כדי למנוע מהמדינות הערביות השכנות לתפוס את הערוצים וגם מתוך אמונה של המנהיגות הישראלית שבאמצעות הטלוויזיה אפשר יהיה להראות למדינות השכנות את הפנים היפות של המדינה.

במרץ 1968 ביצע צה"ל את פעולת כראמה, פשיטה כושלת על הכפר כראמה שבירדן שבו הייתה מפקדת הפת"ח. באותה שנה היו מספר פיגועי טרור שבוצעו גם נגד מטרות ישראליות בחו"ל, בתגובה לכך ביצע צה"ל פעולה בשדה התעופה של ביירות בה פוצצו 13 מטוסים אזרחיים של חברות תעופה ערביות.

ב-26 בפברואר 1969 נפטר ראש הממשלה לוי אשכול. יגאל אלון החליף אותו בתפקיד ראש הממשלה במשך חודש, עד שנתמנתה גולדה מאיר לתפקיד.

בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל, בעיקר באירופה. בפברואר 1970 מחבלים תקפו את מטוס אל-על בטיסה 435 במינכן. במאי הותקף אוטובוס ילדי אביבים ונהרגו 12 אנשים. שיא גל הטרור היה בשנת 1972, שבמהלכה התבצעו מספר פעולות טרור שהבולטות שבהן הן חטיפת מטוס סבנה, הטבח בנמל התעופה לוד וטבח הספורטאים במינכן בזמן אולימפיאדת מינכן. ישראל הגיבה לרצח הספורטאים במבצע זעם האל בו חיסלו סוכני המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים את רוב המחבלים האחראים לטבח.

ב-1971 קמה תנועת הפנתרים השחורים, התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח של יוצאי עדות המזרח ותושבי שכונות מצוקה שטענו כי עולי ברית המועצות זוכים ליחס מועדף. לאחר מאבק ציבורי והפגנות סוערות הוקמה ועדה ציבורית למציאת פתרון למצוקתם. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי אכן שכבות רבות הופלו לרעה ובעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים.

[עריכה] מלחמת יום הכיפורים עד הסכם השלום עם מצרים

ביום הכיפורים, ה-6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה - מלחמת יום הכיפורים, במטרה להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים. צה"ל ספג מכה בתחילת המלחמה, אך הוא יצא מהמלחמה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש היו דמשק וקהיר בטווח הארטילריה הישראלית. עד תום הלחימה נגרמו לצה"ל כ-2,300 חללים הרוגים, יותר מ-7,000 פצועים, 314 שבויים ועשרות נעדרים.

בחוצות ישראל פרץ שבר גדול בציבור הישראלי וחוסר אמון כלפי מקבלי ההחלטות במדינה, בשל הקרבת החיילים לשווא כתוצאה משגיאותיהם של המפקדים והשרים, גם במהלך הימים הראשונים של המלחמה. ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים, ועדת אגרנט.

חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות שנערכו ב-31 בדצמבר 1973, אך נאלצה להתפטר בעקבות פעילות תנועות המחאה, שמחאתן התגברה עם פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט. בעקבות התפטרותה התמנה יצחק רבין לראש ממשלה.

בשנת 1975 החלו גרעינים של אנשי הציונות הדתית לנסות ליישב את יהודה ושומרון. שטח שהוחזק עד אז כקלף מיקוח להסדרי שלום עתידיים. ניסיונות אלו בהתחלה נתקלו בהתנגדות של השלטון וגורמים בינלאומיים שונים, אבל במשך הזמן הגיעו לפשרות, שהובילו לייסוד ההתנחלויות הראשונות. לאחר עליית הליכוד הוקמו מספר רב של התנחלויות. מספר האזרחים הישראליים החיים שם ב-2004 מוערך בכרבע מיליון תושבים.

ביוני 1976 נחטף מטוס נוסעים של אייר פראנס בידי מחבלים פלסטינים וגרמניים. המחבלים חטפו את המטוס לנמל אנטבה שבאוגנדה ואחרי משא ומתן עם אידי אמין שחררו רק את הנוסעים הלא-יהודיים. ממשלת ישראל החליטה על מבצע חילוץ נועז וסיירת מטכ"ל, תחת פיקודו של יונתן נתניהו שחררה את החטופים במבצע אנטבה. בעקבות המבצע זכתה מערכת הביטחון הישראלית, ובייחוד "היחידה" ליוקרה ומוניטין רב בקרב הקהילה הבינלאומית.

במרץ 1976 נחשף קיומו של חשבון בנק שרבין החזיק עם אשתו בחו"ל, בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר. בעקבות זאת הודיע רבין על התפטרותו ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה. שמעון פרס נבחר על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדה לראשות הממשלה. בבחירות לכנסת התשיעית שהתקיימו במאי 1977 ניצח הליכוד ומנחם בגין הפך לראש הממשלה. ניצחונו של הליכוד זכה לכינוי המהפך בשל העובדה שהייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שראש הממשלה הנבחר לא היה נציג המערך.

בסוף אוקטובר 1977 הודיע שר האוצר שמחה ארליך על "המהפך הכלכלי" - שורת רפורמות ברוח "השוק החופשי" שכללו את ביטול הפיקוח על מטבע החוץ, ביטול מסים ועוד צעדים שהביאו להגדלת הצריכה ללא בסיס כלכלי איתן ולכן לא בלמו את האינפלציה הדוהרת, מורשת הממשלה הקודמת. בעקבות כשלון הרפורמות נאלץ שמחה ארליך להתפטר מתפקיד שר האוצר ב-1979 והוחלף על ידי יגאל הורביץ שבניסיונותיו להילחם באינפלציה הדוהרת החליף את הלירה ישראלית בשקל.

בנובמבר 1977 הגיע לארץ נשיא מצרים אנואר סאדאת והיה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל. ישראל ומצרים ניהלו שיחות שלום שהובילו בהמשך לחתימתם של הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978 וב-1979 לחתימת הסכם שלום.

ב-11 במרץ 1978 ביצעו מחבלים את פיגוע כביש החוף שנודע גם בשם "אוטובוס הדמים" ובו נהרגו 35 בני אדם. הפיגוע הביא את ממשלת ישראל להחלטה לצאת למבצע ליטני במטרה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון.

[עריכה] מהסכם השלום עם מצרים עד שנות התשעים

ב-1979 חתמו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ונשיא מצרים, אנואר סאדאת, על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני ופתחת רפיח, ופינתה עשרות יישובים. היא גם הסכימה לתת אוטונומיה לערביי השטחים, שבה יהיה כוח שיטור עצמאי חזק. ב-1978 זכו בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום.

כשנתיים לאחר חתימת ההסכם, ב-7 ביוני 1981 חיל האוויר הישראלי הפציץ את הכור העיראקי תמוז שליד העיר אוסירק, במטרה למנוע מעיראק לייצר נשק להשמדה המונית במה שכונה מבצע אופרה. רבים שייכו את עיתוי התקיפה להבחירות לכנסת העשירית שהתקיימו כשלושה שבועות לאחר מכן, ובהן ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס, ברוב דחוק, לאחר שהמערך הוביל בהפרש ניכר בסקרים. כיום ידוע כי בעיתוי התקיפה לא נשקלו שיקולים אלה.

ביוני 1982 נעשה ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. בעקבות ניסיון ההתנקשות ובעקבות ריכוז גדל והולך של מחבלים פלסטיניים בדרום לבנון ("פתחלאנד"), פתחה ישראל ב-6 ביוני במבצע שלום הגליל, במטרה להגן על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים. צה"ל פלש ללבנון ואף כבש את ביירות, והצליח לגרש את אש"ף לטוניס. בספטמבר ביצעו כוחות פלנגות נוצריים את טבח סברה ושתילה. ישראל נתפסה כמעורבת בטבח, שהרי צה"ל שלט באזור והפלנגות נכנסו למחנות באישורו. בישראל התעוררה סערה ציבורית והוקמה ועדת כהן. לאחר כ-3 שנים נסוג צה"ל לרצועה בדרום לבנון, במטרה להקים חיץ שיגן על יישובי הצפון. לאחר 18 שנים החליטה הממשלה על הסגת כוחות צה"ל לקו הגבול הבינלאומי. לצה"ל נהרגו כ-670 חיילים במהלך מלחמת לבנון וסה"כ כ 1,216 חיילים בין השנים 1982-2000.

ב-28 באוגוסט 1983 הודיע בגין בישיבת הממשלה על כוונתו להתפטר. בגין התפטר בלא שנימק את התפטרותו. ישנם הטוענים שהתפטר בגלל מספר ההרוגים הגבוה במלחמת לבנון. אחרים מעריכים שההתפטרות נבעה ממחלתו המתמשכת אשר מנעה ממנו לתפקד.

ביולי 1984 התקיימו בחירות לכנסת שבעקבות תוצאותיהן כוננה ממשלת אחדות לאומית והוחלט לנהל רוטציה בין המנהיגים, שמעון פרס ויצחק שמיר, בתפקיד ראש הממשלה.

בין סיום תקופת הצנע (ב-1955) ומלחמת יום כיפור צמח המשק הישראלי במידה ניכרת. לאחר המלחמה, בין השאר בשל חרם הנפט, התדרדר מצבה הכלכלי של מדינת ישראל. בשנות השמונים המוקדמות התדרדר המשק הישראלי לאינפלציה גדולה ששיאה היה ב-1984 שבה נרשמה אינפלציה של למעלה מ-400%. תקופה כלכלית זו הסתיימה בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985.

במאי 1985 בוצעה עסקת ג'יבריל שבמסגרתה שוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים (חזי שי, נסים סאלם ויעקב גרוף) שנלכדו בידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל בזמן מלחמת לבנון. במבצע רגל עץ באוקטובר אותה שנה הפציץ חיל האוויר את מפקדות אש"ף בתוניסיה.

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה (=התקוממות) בשטחים, האינתיפאדה שהייתה בתחילתה התקוממות עממית נגד השליטה הישראלית בשטחים וכללה בעיקר הפרות סדר המוניות הפכה בהמשכה לפעילות טרור מתמשכת שנפסקה למעשה רק עם כינוס ועידת מדריד והיא נחשבת אחד הגורמים העיקריים להסכמי אוסלו.

בהבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988 ניצח הליכוד בהפרש של רבבות קולות, ואף היה באפשרותו הרכבת ממשלת ימין-דתיים. שמיר, ראש הליכוד, חש שלא בנוח בממשלה זו והקים ממשלת אחדות לאומית, בלי רוטציה. ב-15 במרץ 1990 הפילו ש"ס והמערך את ממשלת האחדות, בניסיון להקים ממשלת שמאל-דתיים, במהלך שנודע לימים בשם "התרגיל המסריח", על-פי הכינוי שנתן לו יצחק רבין, אחד מראשי מפלגת העבודה. הניסיון כשל, ושמיר הרכיב את ממשלת ימין-דתיים צרה.

בספטמבר 1988 שיגרה ישראל את אופק 1 ובכך הצטרפה כחברה השמינית למועדון היוקרתי של מדינות ששיגרו בכוחות עצמן לוויין מתוצרתן.

[עריכה] שנות התשעים

במהלך שנות התשעים עלו לישראל כמיליון מיהודי ברית המועצות בעקבות תום המשטר הקומניסטי ופירוק הברית.

במלחמת המפרץ (ינואר-פברואר 1991) הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים במהלך שנועד לגרור אותה למלחמה ולערער בכך את הקואליציה בין ארצות הברית ובעלות בריתה הערביות נגד עיראק. ארצות הברית הפעילה לחץ כבד על ממשלת ישראל כדי שלא תגיב להתקפות העיראקיות. בהתקפות הטילים נהרגו 2 אזרחים ישראלים. ממשלת ישראל, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר, נמנעה מלהגיב. ארצות הברית שיגרה לישראל סוללות של טילים נגד טילים פטריוט, אך הסתבר שנזקם היה רב על תועלתם.

בשנת 1992 התקיימו הבחירות לכנסת השלוש עשרה בהן ניצחה מפלגת העבודה בראשותו של יצחק רבין. הממשלה בראשותו של רבין הובילה מספר מהלכים לשלום עם שכנותיה. במסגרת מאמצים אלו נחתם הסכם השלום עם ירדן, נחתמו הסכמי אוסלו והתבצעו מגעים לשלום עם סוריה. בעקבות קבלת הערבויות האמריקניות, הוזרם כסף רב לשיפור התשתיות של המדינה, לדוגמה, הקמת מחלפים רבים בכבישים המהירים.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, מתנקש יהודי שהתנגד למהלכים הפוליטיים אותם הוביל רבין. מאז נעשו מספר ניסיונות להמשיך את השיחות עם הפלסטינים אך טרם הושג הסכם קבע. לאחר רצח רבין היה שמעון פרס לראש הממשלה בפועל, וב-22 בנובמבר הציג את ממשלתו, בה היה גם שר הביטחון.

בתחילת אפריל 1996 ירה חיזבאללה מטחי קטיושות לעבר יישובי גבול הצפון של ישראל. כאשר מטחים אלה התגברו, החליט פרס שלישראל אין בררה אלא להגיב, והורה על פתיחת מבצע ענבי זעם ב-11 באפריל. באותה שנה ביצע החמאס גל פיגועי התאבדות. בבחירות שנערכו מספר שבועות אחריו הפסיד שמעון פרס לבנימין נתניהו שנהפך לראש הממשלה הראשון של ישראל שנבחר בבחירה ישירה. בבחירות אלה התחזקה בנוסף גם מפלגת ש"ס שנשאה את הקיפוח המזרחי על דגלה. נתניהו עלה על רקע הבטחותיו לקו נוקשה יותר במו"מ עם הרשות הפלסטינית והתניית כל התקדמות בפעולות כנגד הטרור. למרות הסיסמה שטבע "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו", הסכים נתניהו ללחוץ יד עם יאסר ערפאת ואף חתם על הסכם ואי והסכם חברון שבהם נמסרה העיר לשליטת הפלסטינים. בעקבות מהלכים אלה, וטענות רבות בנוגע להתנהלותו האישית, נפלה ממשלתו וב-1999 נערכו בחירות נוספות, בהן זכה אהוד ברק.

ב-4 בפברואר 1997 התנגשו בשמי צפון הארץ שני מסוקי יסעור של צה"ל אשר הובילו חיילים לדרום לבנון. באסון, שנודע כאסון המסוקים, נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים. באותה שנה בלילה שבין 4 ל-5 בספטמבר, אירע אסון השייטת, שבו כוח של 16 לוחמי שייטת 13 שיצא למבצע חשאי, נפגע ו-11 מהלוחמים נהרגו, ובהמשך כאשר הוזעק למקום כוח חילוץ נהרג גם הרופא שנלווה לכוח. גופתו של אחד ההרוגים, איתמר איליה, נותרה בשטח והושבה לישראל ביוני 1998 במסגרת עסקה עם חיזבאללה בתמורה ל-40 גופות ו-60 פעילי חיזבאללה. אירועים אלו, ומחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועת הביטחון בדרום לבנון, הובילו ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות".

לפני היבחרו של אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל הבטיח שתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון וזכה לכך לתמיכה מרוב האוכלוסייה בישראל, כאשר שיאה הייתה סמוך לנסיגה עצמה. ברק פעל באופן נמרץ על מנת להשיג הסכם שלום עם סוריה וכתוצאה מכך הזניח את הערוץ הפלסטיני, אולם כאשר נכשלו מאמצי המשא ומתן עם סוריה, משא ומתן שאם היה מצליח היה אמור להביא להסדר גם בין ישראל ללבנון, הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול. מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם בראשות שליחו לאזור טריה לארסן. עם התקרבות הנסיגה הצפויה החל תהליך התפוררות של צד"ל שהואץ על ידי תהלוכות של אזרחים, שארגן החיזבאללה, שעלו על מוצבי צד"ל. באמצע מאי נפלו כך עוד ועוד מוצבים של צד"ל, והוחלט על זירוז הנסיגה. ב-24 במאי 2000, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון ומאות הרוגים בצד הישראלי והלבנוני, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון. רבים מחיילי צד"ל נמלטו בבהילות לישראל בהשאירם מאחוריהם את רכושם, ולעתים את משפחותיהם והחלו תהליך קליטה בישראל. לעומתם חזרו רבבות תושבים שנמלטו מהאזור צפונה בתקופת קיום הרצועה. האו"ם הכיר בכך שישראל נסגה לחלוטין בלבנון, דבר שגרם בהמשך (2005) ללחץ בינלאומי כבד על סוריה לסגת מלבנון ולפרק את חיזבאללה מנשקם. בניגוד לתקוות ודרישות ישראל צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות החיזבאללה שלטו בו עד מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.

ברק, שניסה לכפר על הקיפאון במו"מ עם הפלסטינים, דחף לפסגה בתיווך נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון, שבה יושג הסדר קבע והסכסוך יחתם אחת ולתמיד. בעקבות מהלך זה, התפרקה רוב ממשלתו של ברק והוא נסע לקמפ דייוויד ללא קואליציה. בקמפ דייוויד עצמו, המו"מ התפוצץ, וברק הטיל את האשמה על יאסר ערפאת - טענה שזכתה לגיבויו של נשיא ארצות הברית קלינטון.

[עריכה] העשור הראשון של שנות ה-2000

מאז שנת 2000 מצויה ישראל במאבק מזוין ומתמשך עם ארגוני הטרור הפלסטינים במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה, שנפתחה כמענה לתביעתו של ראש הממשלה אהוד ברק להכריז על קץ הסכסוך, כאשר התואנה הייתה שעלייתו של אריאל שרון להר הבית איימה על קודשי האסלאם.

ב-2001, תוך כדי האינתיפאדה, נערכו הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שבהן ניצח מועמד הליכוד, אריאל שרון. שרון הקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה ובמשך זמן מה ניסה לקיים מדיניות הבלגה מול הטרור הפלסטיני. בסופו של דבר, אחרי פיגוע קשה במיוחד במלון פארק בנתניה כבש צה"ל את הערים הפלסטיניות במסגרת מבצע חומת מגן. מבצע זה והמבצעים הצבאיים שבאו אחריו תרמו להפחתת הפיגועים.

במסגרת מאמצי ההתגוננות מפני הטרור גם הלכה ונבנתה גדר ההפרדה לאורכה של מדינת ישראל בסמוך לקו הירוק. אף על פי כן, מפרוץ האינתיפאדה ועד 2005 נהרגו למעלה מאלף ישראלים בפיגועי טרור.

בנוסף לאירועים הביטחוניים-מדיניים חלו שינויים בישראל גם בתחומי הכלכלה והחברה. המשק נכנס למיתון בשנים 2002 - 2004 אך לאחר מכן התאושש ושב לצמוח, תוך כדי העמקת הפערים בין העשירונים ופגיעה בקצבאות הסעד. כמו כן הופרטו מספר חברות ממשלתיות גדולות, בהן אל על, מפעל הנשק הקל של תע"ש, בזק ובנק דיסקונט.

בבחירות לכנסת ה-16 שהתקיימו ב-2003 ניצח הליכוד בראשות שרון באופן ניכר. בקדנציה השנייה שלו החליטה הממשלה בראשותו על תוכנית ההתנתקות, תוכנית להסיר את מוקדי החיכוך בין יהודים לערבים, באורח חד צדדי וללא כל הסכם, באמצעות פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. צעד זה התקבל בהתנגדות חריפה מהימין, אף שבשמאל, אחר הסתייגות ראשונית, זכה לתמיכה כמעט גורפת. באוגוסט 2005 בוצעה ההתנתקות ולמרות החששות הסתיימה ללא אלימות חמורה ושפיכות דמים. ביצוע ההתנתקות, יחד עם מותו של יאסר ערפאת בשלהי 2004 ועלייתו לשלטון של מחמוד עבאס (אבו מאזן) הביא לתקווה שהאינתיפאדה תסתיים ויחודש התהליך המדיני. גם לאחר ההתנתקות לא פסק הטרור מרצועת עזה.

לתוכנית ההתנתקות קמה התנגדות רבה גם מתוך הליכוד וקמה קבוצת מתנגדים שכונו "המורדים" שפעלו להצר את צעדיו של שרון. בעקבות ההתנגדות הרבה ממפלגתו החליט שרון בנובמבר 2005 לפרוש מהליכוד ולהקים את מפלגת קדימה אליה הצטרפו תומכי שרון מהליכוד, יוצאי מפלגת העבודה שלא מצאו את מקומם בעבודה לאחר בחירתו של עמיר פרץ ותומכים מחוץ למערכת הפוליטית.

ב-4 בינואר 2006 לקה שרון באירוע מוחי קשה, שבעקבותיו הועברו סמכויותיו לממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט אשר הוביל את מפלגת קדימה כחודשיים לאחר מכן, לניצחון בבחירות לכנסת ה-17 ולמהפך במפה הפוליטית אשר מוטט את מפלגת השלטון, מפלגת הליכוד בדרך להקמת קואליציית מרכז-שמאל עם מפלגת העבודה.

בסוף יוני 2006 נהרגו שני חיילי צה"ל, וגלעד שליט נחטף אל רצועת עזה. בעקבות האירוע ובעקבות ירי רקטות קסאם מהרצועה החל צה"ל במבצע גשמי קיץ שהסתיים בסוף נובמבר. ב-12 ביולי 2006 חטפו מחבלי חיזבאללה שני חיילים בגבול הצפון. החטיפה התפתחה למלחמה בין צה"ל לחיזבאללה, שנמשכה למעלה מחודש וכללה הפצצה אווירית מסיבית מצד צה"ל וכניסה קרקעית מוגבלת ללבנון, ומצד חיזבאללה הפצצה של העורף הישראלי באלפי רקטות, חלקן בעלות טווח בינוני. לאחר המלחמה, בעקבות מחאה ציבורית שדרשה הקמה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדלי המלחמה הוקמה ועדת בדיקה ממשלתית, ועדת וינוגרד.

[עריכה] מפעלים הנדסיים

• ייבוש החולה
• המוביל הארצי
• כביש 6
• גדר ההפרדה

[עריכה] ראו גם

• מדינת ישראל
• מלחמות ישראל
• פורטל:ישראל
• היסטוריה של עם ישראל
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• עליות לארץ ישראל
• פיזור אוכלוסין
• תוכנית המצפים בגליל
• ערביי ישראל
• ציונות

[עריכה] קישורים חיצוניים

• 55 שנות מדינה בראי הכנסת באתר הכנסת
• 60 שנות היסטוריה ישראלית על ציר הזמן באתר אנציקלופדיה ynet