יום האדמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יום האדמה – הוא יום שמצוין בישראל ב-30 במרץ כמחאה כנגד קיפוח אזרחי ישראל הערבים, בייחוד בתחום הקרקעות.

יום האדמה הראשון נערך ב-30 במרץ 1976 במחאה על החלטת הממשלה להפקיע 20,000 דונם באזור סח'נין למטרה של "ייהוד הגליל". מנהיגי רק"ח וראשי המועצות מטעמה קראו ליום של שביתה כללית והפגנות מחאה ב-30 במרץ.

ההפגנות נערכו בעיקר בכפרים סח'נין, עראבה ודיר-חנא. ההפגנות שהיו שקטות בתחילה נהפכו אלימות במהירות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות והיא פנתה לעזרת צה"ל. בהפגנות נהרגו על ידי צה"ל ארבעה מהמפגינים ועוד שניים נהרגו על ידי המשטרה, שלושה מההרוגים היו בסח'נין. ההפגנות התפשטו לכל הארץ ואף לשטחים אולם דעכו במהרה.

תוכן עניינים 1 המאורעות והנסיבות להתרחשות האירוע 2 אישים המעורבים באירוע 3 תוצאות האירוע ודיון ציבורי 4 לקריאה נוספת 5 הערות שוליים 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] המאורעות והנסיבות להתרחשות האירוע

הפקעת קרקעות בבעלות ערבית היוותה קונפליקט רגיש ביחסים בין המיעוט הערבי והשלטונות במדינת ישראל מאז 1948. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה אישרה הממשלה חוקים ותקנות שעל פיהן הופקעו שטחי קרקע נרחבים מהאוכלוסייה הערבית, בעיקר בגליל ובמשולש. בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 הפקיעה המדינה כ-7500 דונם בבעלות ערבית. אז עדיין לא הפכה המערכה לאלימה בהיקף כלל ארצי‏‏ ^[1].

חוקים ופעולות שונות של השלטונות התפרשו כתחבולות להפקיע קרקעות של ערבים, מבלי שהדבר יהיה נחוץ באמת לצורכי הציבור. כלומר, הכוונה התפרשה כפוליטית לא פחות מכלכלית. ‏‏^[2]

במאי 1975, התפרסמו הכוונות להפקעת אלפי דונמים מיהודים וערבים בגליל לצורך "יהוד הגליל". הדבר עורר גל של תגובות-נגד חריפות במגזר הערבי. עצם המונח "יהוד הגליל" הזכיר לערבי ישראל אסוציאציות שליליות מן העבר ועורר זעם. התקבל החשש, כי הכוונה היא לקחת מהערבים את אדמותיהם כהמשך למדיניות ההפקעות שיושמה בשנות ה-50 וה-60. גם פעולות ההסברה של ממשלת ישראל התקבלו בחשדנות מופגנת. ערבי ישראל החליטו כי בניגוד לעבר, הפעם הם ילחמו על-מנת למנוע את ביצוע התוכנית, ולא יקבלו זאת בחיבוק ידיים. כתוצאה מההקצנה שחלה בעמדותיה של האוכלוסייה הערבית כלפי המדינה, הוחלט לארגן מאבק המונים שיהיה כלל ארצי ובעל אופי לאומי כנגד ההפקעות. ‏‏^[3]

"יום האדמה" שיקף מחאה כוללת נגד מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי במישור האזרחי והלאומי. שני תהליכי התפתחות מקבילים גרמו לקיצוניות מצד ערבי ישראל: תהליך חברתי כלכלי, ובמקביל תהליך של התחזקות התודעה הלאומית, שחלה מאז מלחמת ששת הימים. מבחינה חברתית חל גידול דמוגראפי בהיקף האוכלוסייה הערבית. קמה קבוצת משכילים, שחונכו על תרבות המערב ואימצו השקפת עולם שונה מזו של הדור הישן. מבחינה כלכלית חל שינוי במבנה הכלכלה המסורתית בחברה הערבית. אחוז המתפרנסים מחקלאות ירד ומרבית המועסקים הפכו לשכירים ולעובדי חוץ בענפי התעשייה והשירותים בערים יהודיות. רמת החיים עלתה משמעותית, כפועל יוצא מעליית ההכנסה. העלייה המהירה ברמת ההשכלה וברמת החיים הובילה לעלייה גם ברמת הציפיות של האוכלוסייה הערבית מהממשלה. החלו להתעורר תחושות של קיפוח זכויות אזרחיות. במקביל, התמורות הפוליטיות שהתחוללו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים שימשו אף הם כזרז בתהליך הקיצוניות. ערבי ישראל וערבי השטחים החלו בתהליך קירוב. אש"ף התבסס בזירה הערבית הבינלאומית כארגון פוליטי מגובש הטוען לייצוג העם הפלסטיני, מה שטבע חותם עמוק בקרב ערבי ישראל ויצר הזדהות מצידם. ‏‏^[4]

עצם יציאתה של האוכלוסייה הערבית למאבק מדגישה את המעבר מגישה פאסיבית הנוטה להשלים עם המצב תוך כדי קיום מחאה שקטה בלבד, לגישה של אקטיביזם פוליטי, שקמה באמצע שנות ה-70 וחתרה לעימות עם השלטון בעניינים הנוגעים לזכויות האזרחיות של ערבי ישראל. תנועה זו, שהולידה את אירועי "יום האדמה", נוצרה כתוצאה מתחושה של כוח וביטחון עצמי, מלחצים פנימיים והתפתחויות חיצוניות, ומאמונה כי נוצרו תנאים שמאפשרים להתמודד עם השלטונות. ‏‏^[5]

השתלשלות העניינים והחרפתם מדגימה את עומק הפער שנוצר במשך שנים בין המיעוט הערבי לבין ממשלת ישראל. הצטברה עוינות ומרירות רבה כתוצאה מרגשות אפליה והיעדר תחושת שותפות במדינה. עוינות זו היא למעשה הסיבה העיקרית לאירועי "יום האדמה". ‏‏^[6]

[עריכה] אישים המעורבים באירוע

הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות, שהוקם ב-1974, הוא גוף על-מפלגתי שייצג את המיעוט הערבי בישראל, ובתחילת המאבק הורגשה השפעתו הרבה. אנשי הוועד ואישים ערבים בממסד נפגשו עם פקידים בכירים וניסו להניא את השלטונות מלבצע את התוכנית ולהגיע לפשרה. במקביל לפעילות זו החלה התארגנות עממית שבראשה תנועת רק"ח, שנטלה על עצמה את האחריות על המאבק נגד הפקעת הקרקעות של ערבי ישראל. הקומוניסטים מרק"ח ניצלו את ההזדמנות להפיק הון פוליטי מתסיסת הציבור לגבי הקיפוח והאפליה. בנוסף, נוסדה ועדה מקדימה לארגון כנס מחאה המוני. כנס זה נועד להפגין כוח על ידי איחוד הכוחות המתנגדים להפקעת הקרקעות. הודגשה אף שותפות אינטרסים בין הקיצוניים למתונים יותר. ‏‏^[7]

[עריכה] תוצאות האירוע ודיון ציבורי

"לאחר "יום האדמה" הוכנסו שינויים מבניים, ששאפו להשוואת מעמדם של החברים הערבים ולשילובם בתוך מוסדות ההסתדרות- שם קמה המחלקה הערבית שפעלה כמעין מועצת פועלים ערבית ארצית". ^[8]

"יום האדמה" נתפס כציון דרך בעליית התודעה הלאומית של הערבים בישראל. האירוע גרם להרגשת זיקה בין ערבי ישראל לבין ערבי השטחים. נוצרו מגעי אליטות בין עיתונאים, אנשי ציבור, משכילים ומנהיגים דתיים. ערבי ישראל שהתקשו למצוא תעסוקה הולמת בישראל עד לפני "יום האדמה", הפכו לאחר "יום האדמה" למרצים באוניברסיטאות ובקולג'ים שונים בשטחים. נוצרו גם קשרים בתחום הפוליטיקה והפרסום העיתונאי בין תושבי השטחים לבין המפלגות רק"ח, חד"ש והרשימה המתקדמת לשלום. ‏‏^[9]

יום ה-30 במארס, שהיווה נקודת התחלה של מחאה פומבית ומסע גיוס פוליטי מצד ערבי ישראל, הפך ליום המחאה הערבי המרכזי בכל שנה, ולאירוע היסטורי בעל חשיבות רבה. לפני כן, המחאה הערבית נגד השלטון הייתה שקטה ובעיקר נקודתית ולא יצרה תהודה עמוקה בחברה הישראלית. לאחר מכן, הפכה המחאה הערבית לבולטת ואקטיבית יותר, ומידי 30 במארס נדלק אור אדום להחרפת היחסים. המחאה הערבית מנסה מעל לכל להתנגד לייהוד המעמיק של שטחי המדינה, להילחם בקיפוח הכלכלי והתרבותי המתמשך של האוכלוסייה הערבית מצד השלטון היהודי, ולהתארגן למען שלום יהודי-פלסטיני. עקב הרגשת התסכול שחשו ערבי ישראל ממצבם הכלכלי והחברתי, גברה בהדרגה המחאה הערבית עד סוף שנות השמונים. ‏‏^[10]

לקראת שנות ה-90 חלה התמתנות במחאה הערבית והתפתחו יחסים של משא-ומתן בין הציבור הערבי לבין השלטונות, ובשנים האחרונות לווה ציון יום האדמה בפחות אלימות. ‏‏^[11]

אך למרות זאת, "יום האדמה" עדיין רלוונטי וממשיך להתקיים מידי שנה ושנה. המסר של יום זה הוא שהמאבק לגבי הפקעת אדמות ערביות איננו הסתיים, כיוון שעדיין לא נמצאו פיתרונות הולמים למיעוט הערבי-פלסטיני. יום זה מציב מראה בוחנת אל מול החברה היהודית-ישראלית, המכריזה על עצמה כמדינה ליברלית ודמוקרטית.
בימינו נוספו למחאה גם נושאי הכפרים הבלתי מוכרים, הריסת בתים הנבנים ללא היתר, ותוכניות המדינה לרכז את האוכלוסייה הבדואית בעיירות על מנת לפנות את השטח להתיישבות יהודית.

[עריכה] לקריאה נוספת

יפתחאל, א. (1993). "יום האדמה", בתוך א. עדי (עורך), חמישים לארבעים ושמונה (עמ': 290-279), תל אביב וירושלים: הקיבוץ המאוחד.

לנדאו, י. ע. (1993). המיעוט הערבי בישראל. תל אביב: עם עובד.

רכס, א. ושמיר ש. (1976). ערבי ישראל לאחר 1976. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

רכס, א. (1977). ערבי ישראל והפקעת הקרקעות בגליל. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ‏‏רכס, 1977, ע' 11.‏
2. ^ ‏לנדאו, 1993, ע' 21.‏
3. ^ ‏רכס ושמיר , 1976, עמ' 34-33‏.
4. ^ ‏רכס, 1977, עמ' 44-41.
5. ^ ‏רכס, 1977, עמ' 44,17.‏
6. ^ ‏רכס ושמיר, 1976, ע' 33.‏
7. ^ ‏רכס ושמיר, 1976, עמ' 34-33‏.
8. ^ לנדאו, 1993, ע' 112.
9. ^ ‏לנדאו, 1993, עמ' 122-121‏.
10. ^ ‏יפתחאל, 1999, עמ' 286-285.
11. ^ ‏לנדאו, 1993, ע' 23‏.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• 20 שנה ליום האדמה מאמר מאת מאיר וילנר