הסכם ואי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ב-23 באוקטובר 1998, נערך טקס חתימה רשמי בבית הלבן לציון חתימה על הסכם מזכר נהר ואי. המזכר נחתם בין שלושה גורמים: ראש הממשלה בנימין נתניהו המייצג את ממשלת ישראל, ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת כנציג העם הפלסטיני, ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון המייצג את ממשלת ארצות הברית הערבה להסכם, בנוכחות חוסיין מלך ירדן, ההסכם הושג לאחר משא ומתן אינטנסיבי שנערך במשך 10 ימים ובמעורבותה המלאה של ארצות הברית, כולל השתתפותו האישית של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ומעורבותם של דיפלומטים נוספים שנשלחו על ידי המלך חוסיין.
לאחר קיום ישיבות בין משלחות מישראל, הרשות הפלסטינית וארצות הברית בנושא ביצוע הפעימה השנייה על בסיס פרוטוקול חברון. מסגרת הזמן שהוקצתה לביצוע ההסכם כללה 5 שלבים שהתפרסו על פני 12 שבועות. ההסכם נכנס לתוקופו בתוך 10 ימים מרגע החתימה – כלומר מה-2 בנובמבר 1998.
מטרתו של מזכר ואי הייתה להחזיר את תהליך השלום חזרה למסלול ולגרום לשני הצדדים לחזור לשולחן המשא ומתן.
במסגרת ההסכם שנחתם נקבע כי ישראל תעביר עוד כ־13% מהשטחים אל שליטת הרשות הפלסטינית והרשות בתמורה תיזום פעולות להפסקת הטרור היוצא משטחה, תאסוף את הנשק הבלתי חוקי, תפעל להפסקת ההסתה, ותמחק את הסעיף באמנה הפלסטינית הקורא להשמדת ישראל.
המודל של האמריקאים בפסגת ואי פלנטיישן היה קמפ דייוויד. בידוד המקום מהתקשורת ומגורמים פוליטיים מבית יכול לעודד את המשתתפים משני הצדדים להתייחס זה לזה באורח בלתי רשמי, ונותן להם הזדמנויות להבין אחד את השני לא רק במישור המקצועי אלא גם במישור האישי. המשתתפים האמריקאים יכולים לסייע בזירוז פיתוח יחסים בלתי רשמיים אלה. האמריקאים יצרו מגע ישיר וחברי עד כמה שניתן בין הצדדים, לשם כך הם השתמשו באמצעים מגוונים כגון, איפול תקשורתי, ארוחות משותפות במרפסת, טיולים ביער ולאורך הנהר של נציגי שתי המשלחות, כל זאת במטרה להגביר את האמון ביניהם. דובר משרד החוץ האמריקאי הצהיר בתקשורת כי ארצות הברית מנסה בכל כוחה ליצור את הרקע שיאפשר את מלוא הסיכויים לאווירה קונסטרוקטיבית ופרגמטית כדי שהרקע יהיה בלתי פורמלי.
על השיחות בוואי הוטל איפול תקשורתי מלא. ביל קלינטון ציין כי הצדדים הוזמנו לוואי פלנטיישן במתכונת של משא ומתן מסוג דיפלומטיה בדלתיים סגורות במטרה לשמור על האנרגיות שלהם במשא ומתן ולתעל אותם בשיחות עצמן ולא בשיחות עם אמצעי התקשורת. בתדרוך שקיים קלינטון עם העיתונאים הכריז "אנחנו רוצים למקד את האנרגיה בשיחות, ולכן החלטנו להגביל את מגעינו עם התקשורת באמצעות דוברים בלבד". ולאחר מכן העיתונאים ואנשי המדיה הופנו אל מחוץ לאתר המשא ומתן. ג'יימס רובין, ציין גם הוא כי "אנו לא מתכוונים לומר לכם על מה הם מדברים שם, ואני מקווה שהישראלים והפלסטינים לא יענו להודעות שאתם משאירים להם".
במסגרת הוועידה התחייב קלינטון בפני נתניהו כי יעניק חנינה לסוכן הישראלי ג'ונתן פולארד. קלינטון הפר בסופו של דבר את ההבטחה והתכחש לה. בספרו של השליח האמריקני למזרח התיכון דאז, דניס רוס הוא כותב כי בוועידת ואי הנשיא שאל אותו האם שחרורו של פולארד יהיה דבר חשוב לישראל. רוס השיב בחיוב, "כי הוא נחשב חייל ובישראל מקובל כי אין מפקירים חיילים בשדה הקרב". (עמ' 438).
בהערת שוליים באותו עמוד רוס מוסיף: "אמרתי גם שאני תומך בשחרורו של פולארד כיוון שהאמנתי שקיבל עונש חמור יותר מאחרים שביצעו עבירות דומות. העדפתי לא לקשור את שחרורו בהסכם כלשהו..."
אבל מיד אחרי שרוס הודה באי-הצדק של עונשו והביע דעתו כי מגיע לפולארד להשתחרר ללא תנאים, הוא יעץ לנשיא לא לשחרר אותו. בגלל ערכו הגדול כנכס פוליטי וכקלף מיקוח.
רוס כותב כי הזהיר את הנשיא שלא לשחרר את פולארד עד שיושגו הסדרים סופיים בין ישראל לפלסטינים. "זה יהיה רווח גדול לישראל; אין לך הרבה כאלה בכיס... תצטרך אותו יותר מאוחר, אל תשתמש בו כעת." כך אמר רוס לנשיא. (עמוד 439)
הסכם ואי עלה על שירטון וההסכם לא כובד על ידי שני הצדדים. התגובה הפוליטית החיובית של השמאל בישראל (לעומת תגובה קרירה בליכוד ועוינת בימין הקיצוני) תרמה להסתבכותו הפוליטית של נתניהו והאיצה את נפילת ממשלתו זמן קצר לאחר מכן, דבר שמנע למעשה את מימוש ההסכם. מנגד, מהצד הפלסטיני הטרור לא פסק ואף גבר - דרישה שהייתה בסיסית לצורך קיום ההסכם.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מקורות להסכם ואי, (באנגלית)
