החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החלטה 242 היא ההחלטה שנתקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לאחר מלחמת ששת הימים, ב־22 בנובמבר 1967, ההחלטה מצהירה כי היא מושתתת על עקרונות מגילת האו"ם המחייבים יצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון. על פי הסעיף הראשון מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחות מזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון (מלחמת ששת הימים), ואת סיום התביעה ללוחמה וכיבוד והכרה בריבונות ועצמאות של מדינות אזור. במהלך שנות ה-60 וה-70, טענו הערבים כי החלטות אלו מחייבות נסיגה ישראלית עוד בטרם משא ומתן.
כמו כן, ההחלטה מצהירה על שלושה צרכים: 1.להבטיח את חופש השיט בנתיבים בינלאומיים. 2.להשיג פתרון צודק לבעיית הפליטים הערבים והיהודים במזרח התיכון. 3.להבטיח שלא תיפגע שלמותם הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית של כלל מדינות האזור, באמצעות הקמת שטחים מפורזים.
שני הסעיפים האחרונים בהחלטה עוסקים בבקשה מהמזכיר הכללי של האו"ם או תאנט למנות נציג מיוחד במזרח התיכון שידאג שיתקיימו מגעים בין המדינות הנוגעות בדבר, מטרה לקדם הסכמה ולסייע להשגת הסכם שלום על בסיס החלטה זו. בנוסף, ביקשה הוועדה דיווח מהיר ככל האפשר על התקדמותו של הנציג המיוחד. המזכיר הכללי מינה את הדיפלומט השבדי ד"ר גונאר יארינג, אשר המשיך לשמש במקביל כשגריר שבדיה במוסקבה, לתפקיד השליח המיוחד.
החלטה זו אוזכרה גם בהחלטה 338 והחלטה 339 שנתקבלו באו"ם לאחר מלחמת יום הכיפורים. ומקובל לראותה כאבן הפינה לשלום במזרח התיכון. יש לציין, כי החלטה זו אינה מחייבת ולא ניתנת לאכיפה כיוון שהיא מבוססת על פי הפרק השישי למגילת האו"ם , העוסק "בסכסוך שהמשכתו עלולה לסכן את קיום השלום והביטחון הבינלאומיים" (החלטות מחייבות מקבלת המועצה רק בטיפול בנושאים הקשורים לפרק השביעי – " איומים על השלום, הפרת שלום ומעשי תוקפנות".
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע לקבלת ההחלטה
בנובמבר 1967 ביקשה "הקהילה הערבית המאוחדת", לכנס בדחיפות את מועצת הביטחון של האו"ם על מנת לדון במצב השורר במזרח התיכון לאור כך שישראל לא רוצה להוציא את כוחותיה המזוינים מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. כתוצאה מדרישה זו כונסה המועצה ודנה במשבר בתאריכים: 9,13,15,16,20 וה-22 בנובמבר 1967. בתחילת הדיונים הוצגו למועצה שתי הצעות להחלטה: האחת הוגשה על ידי הודו מאלי וניגריה, והשנייה הוגשה על ידי ארצות הברית. אולם, במהלך הדיונים שתי מדינות נוספות הגישו הצעות, כל אחת בנפרד, בריטניה וברית המועצות. ההחלטה היחידה שהועמדה להצבעה היא ההצעה הבריטית היא נתקבלה פה אחד.
[עריכה] המדינות הכלולות בהחלטה
החלטה 242 לא מציינת במפורש מיהם המדינות אליהן היא פונה, היא משתמשת בניסוח "המדינות הנוגעות הדבר" על כן ניתן להסיק כי ההחלטה פונה לישראל, שכנותיה ושאר המדינות במזרח התיכון שטוענות שהן במצב מלחמה עם ישראל. בנוסף קיימים חילוקי דעות בשאלה האם ההחלטה צריכה לחול גם על המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. ישראל התנגדה לכך כיון שההחלטה עוסקת רק בהסדרים בין מדינות והרי לפלסטינים אין מדינה. הפלסטינים מצידם, ובראשם אש"ף – סירבו בהתחלה לקבל את החלטה 242, בטענה שהיא איננה מכירה בפלסטינים כעם, ומתייחסת אליהם כאל בעיית פליטים בלבד, אולם עם הזמן תמכו בהחלטה כיון שהיא גורמת לישראל לוותר על שטחים וראו בה הכרה לזכות שיבה כוללת.
[עריכה] המחלוקת על היקף הנסיגה
הנקודה העוסקת בנסיגת הכוחות המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון, מעוררת מחלוקת בין עמדת מדינות ערב והאיחוד האירופי לבין עמדת ישראל, בנוגע להיקף הנסיגה. על פי עמדתם של מדינות ערב, על ישראל לסגת מכלל השטחים שנכבשו על ידי ישראל בשנת 1967 ולחזור לגבולות שביתת הנשק של 1949. עמדה זו מבוססת על דברי המבוא להחלטה בהם נכתב "שאין לרכוש שטחים במלחמה", כמו גם על הגרסה הצרפתית של ההחלטה בה נכתב שהנסיגה תהיה מ"השטחים שנכבשו". לעומתם, טוענת ישראל כי ההחלטה אינה קוראת לנסיגה מלאה של כל הכוחות הישראלים מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967 והיעדר 'הא הידיעה' בגרסה הבריטית אינה מקרית, אלא מתכוונת לכך שנסיגה ישראלית תתבצע אל גבולות בטוחים ומוכרים, ולא אל קווי שביתת הנשק הקודמים. ישנם מספר ראיות התומכות בכך שהעמדה הישראלית היא הנכונה, בכללם עדויות של דיפלומטים שהיו חברים בוועדה, ופרוטוקולים של ישיבות הוועדה. אמנם לא הוגדרו שטחי הנסיגה, אך דבר אחד היה ברור – ירושלים אינה חלק מההחלטה. שגריר ארצות הברית באו"ם באותה עת, ארתור גולדברג, הדגיש שההחלטה אינה מתייחסת לירושלים.
[עריכה] בעיית הפליטים
בעקבות מלחמת העצמאות נמלטו ערבים פלסטינים רבים ואחרים גורשו לארצות ערב השכנות, פליטים אלו לא היו מעולם אזרחי ישראל או תושבי קבע. יתרה מכך, רבים מהם מעולם לא נקלטו במדינות בהם ישבו, חלק מתוך רצון וחלק בגלל המדינה עצמה. לעומתם, היהודים שנמלטו או גורשו באתה העת ממדינות ערב השכנות נקלטו היטב בחברה הישראלית. הסעיף בהחלטה הנוגע להשגת פתרון צודק לבעיית הפליטים גרם לפלסטינים להעלות דרישת זכות שיבה לישראל בעבור כל הפליטים הפלסטינים. ישראל התנגדה לכך. אולם בעבור הפלסטינים סעיף זה חיזק את רצונם להגדרה עצמית. רצוי לציין שמועצת הביטחון המליצה להגיע ל"פתרון צודק" אך לא הגדירה מה בעיניה ייחשב אחד כזה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- גריף ח, (1999), "החלטה 242 לא יישימה ביו"ש", בתוך: נתיב - כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות" 12, 13-15
- לפידות ר, (2003), "עוות משמעותה של החלטת מועצת הביטחון 242" בתוך: משפט וצבא - בטאון המערכת המשפטית בצה"ל, 16, 789-811.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הנוסח האנגלי והצרפתי של החלטה 242, באתר האו"ם.
- הנוסח העברי של החלטה 242, באתר הכנסת.
- ניתוח משפטי של החלטה 242
- מעמדה של ירושלים בהחלטה
