הבחירות לכנסת השלוש עשרה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, אשר התקיימה ב-23 ביוני 1992, הייתה מן החשובות והמשפיעות במערכות הבחירות. לאחר חמש עשרה שנות שלטון הליכוד, במסגרת קואליצית ימין-דתיים או במסגרת ממשלת אחדות לאומית, הצליח יצחק רבין להביא לכינונה של ממשלת שמאל, אשר הביאה לפריצת דרך במשא ומתן שבין ישראל והפלסטינים ולחתימת הסכמי אוסלו. לאחר שהוביל את הליכוד בשתי מערכות בחירות מוצלחות, כשל יצחק שמיר במערכת בחירות זו, והודיע בסיומה על פרישתו מהנהגת הליכוד, תוך שהוא מפנה את מקומו לדור חדש בהנהגת מפלגתו, אשר המנהיג הבולט בו הוא בנימין נתניהו.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
[עריכה] התחום המדיני
אל הבחירות לכנסת השלוש עשרה הגיע יצחק שמיר כשהוא עומד בראשה של ממשלת ליכוד-ימין-דתיים צרה, לאחר שממשלת האחדות שהקים לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה התמוטטה עקב "התרגיל המסריח" שבו פרשה מפלגת העבודה מן הממשלה בנסיון כושל להקים ממשלת שמאל בשיתוף הסיעות הדתיות.
על אף ששמיר היה מראשי הממשלה הימניים ביותר שידעה מדינת ישראל, חסיד מובהק של ארץ ישראל השלמה, ומתנגד תקיף לכל פשרה טריטוריאלית במסגרתה תוקם ישות מדינית נוספת כלשהי על שטחי ארץ ישראל בין הים והירדן, עמד שמיר במתקפה בלתי פוסקת בשל "מתינותו" הן מכיוון גורמי ימין חיצוניים לליכוד שהיו שותפים לקואליציה (מפלגות התחיה, צומת ומולדת) והן מתוך מפלגתו פנימה. התארגנות פנימית בליכוד בשנת 1990 אשר באה לשרטט קווים אדומים ומגבלות על מדיניות החוץ של שמיר, או בלשון מארגניה, אריאל שרון, יצחק מודעי ודוד לוי - "חישוקים", הוסיפה ללכסיקון הפוליטי במדינת ישראל את המושג "חישוקאים".
בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, סבר הממשל האמריקאי כי שיתוף הפעולה שבין ארצות הברית ומדינות ערב, וכן עמידתה של ישראל מן הצד בשעה שנורים עליה טילים, על מנת שלא למוטט את הקואליציה, יוצרים אווירה חדשה, שתאפשר את קידומו של המשא ומתן המדיני, וכי השעה כשרה לכינוסה של ועידה בינלאומית לשלום, שתנצל את "חלון ההזדמנויות" אשר נפתח, לדעתה של ארצות הברית. שמיר היה מתנגד תקיף לרעיון הוועידה הבינלאומית (מכיוון שחשש מלחץ בינלאומי על ישראל על מנת שתסכים לוויתורים) שהועלה עוד בתקופת כהונת הממשלה הקודמת על ידי מזכיר המדינה בממשלו של רונלד רייגן, ג'ורג' שולץ, אך נדחה על ידי שמיר.
נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מחבר העמים וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהדפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש, ב־12 בספטמבר 1991 תקף את שמיר, ודרש כי מפעל ההתנחלויות בשטחים ייעצר, וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר אליהם הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ, קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שנסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב־30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד.
שמיר היה מתנגד חריף לכינוסה של ועידת מדריד, אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו, ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פרוק א שרע קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הינו נאום "גבלס") אך בסופה סוכם כי ייפתחו בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים, בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם) ישראל התנגדה לכך, "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית - פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר ב־16 בינואר 1992, וזאת לאחר ש"צומת" פרשה מספר ימים לפני כן. פרישה זו הביאה לנפילת הממשלה.
[עריכה] הביטחון האישי
על אף שהאינתיפאדה הראשונה הייתה לאחר שיאה העממי ולמעשה הביאה מדיניותם של שמיר ושל יצחק רבין (1988-1990) ומשה ארנס (1990-1992) כשרי ביטחון לסיומה, חלה בשנים 1990 ואילך ירידה בתחושת הביטחון האישי בעקבות מעבר הפלסטינים מהפגנות עממיות נרחבות לפיגועי טרור. פיגועי דקירה הפכו לתופעה חמורה ומתמשכת, כאשר הידוע ביניהם הינו רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב־24 במאי 1992, אירוע אשר הביא להפגנות זעם ומחאה של אלפי תושבי בת ים. באירוע קודם ביפו נרצחה ב־17 במרץ תלמידה נוספת, אילנית אוחנה, ויחד איתה עבד אל-ג`אני, ערבי תושב יפו שקם לסייע לה, ונפצעו שמונה עשר אנשים נוספים. אירועים אלו הצטרפו לאירועים דומים, בעיקר בירושלים (זכור רצח שוטר מג"ב צ'רלי שלוש), אך גם לאירועים נוספים מסוג זה כגון "ליל הקילשונים" שבו נרצחו מפקד כיתה ושני טירונים, עולים חדשים מברית המועצות שהיו בטירונות במאהל ליד קיבוץ גלעד, בידי ערבים אזרחי ישראל, ב־14 בפברואר 1992.
נראה כי שמיר הינו אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית, ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו.
[עריכה] יחסי דתיים חילוניים
ממשלתו של שמיר נתמכה בידי המפלגות הדתיות, ותפקידי מפתח ניתנו לחברי מפלגות אלו. סגן שר העבודה והרווחה היה מנחם פרוש מאגודת ישראל (המפלגה סירבה לשבת בממשלה, אך תפקיד סגן השר היה כתפקיד שר לכל דבר), ואילו שר הקליטה, בימים אלו של עלייה המונית מברית המועצות ומאתיופיה היה הרב יצחק חיים פרץ מש"ס. אלו שני תפקידי מפתח, אשר נראה כי המחזיקים בהם פעלו באופן סקטוריאלי, לטובת מפלגותיהם, דבר שהחמיר את המצב הכלכלי, כמו גם את מצבם של העולים. נראה היה כי לשר הקליטה פרץ סדר יום העוסק במיוחד בנושא יהדותם של העולים (בנובמבר 1990 התבטא כי כשליש מהם אינם יהודים, ועורר בכך סערה), אך לא בדאגה לרווחתם.
לחץ בלתי פוסק לחקיקה דתית הביא לתגובת נגד. הצעות חוק פרטיות לחקיקה דתית ולשינוי חקיקה קיימת עלו בכנסת. על מנת לצרף את אגודת ישראל לקואליציה קיבלה הכנסת בנובמבר 1990 חוקים המגבילים "פרסומי תועבה" בחוצות הערים, ומגבילים את התחבורה הציבורית בשבת. בציבור החילוני נתפסו חוקים אלו ככפייה דתית והביאו לגל של מחאות והצעות חוק נגדיות בנושאי דת. במיוחד זכור נאומו של אברהם בורג אשר עשה את נושא גיוס תלמידי הישיבות לנושא מרכזי. נושא הכספים הייחודיים עלה לכותרות בעת הדיונים על התקציב בסוף שנת 1991. כל היוזמות הפרלמנטריות של חברי הכנסת מן האופוזיציה לביטולם של כספים אלו נכשלו, ובעת שהאבטלה גאתה, ועולים שוכנו בקרוונים זמניים, הועברו מיליוני שקלים לישיבות, תלמודי תורה, ומוסדות דת המקורבים למפלגות המפתח בקואליציה, מבלי שיינתנו לפי קריטריונים מוסדרים, אלא רק על פי היכולת של המקורבים למוסדות הדת ללחוץ על הנהגת הקואליציה. למרות ששיטה זו לא הייתה חדשה, הרי מצוקת העולים גרמה להעלאת הנושא לתודעת הציבור. פרשיות השחיתות בש"ס שהחלו להחשף תרמו אף הן לאווירת הקיטוב.
מהומות על רקע דתי בירושלים, עקב פתיחת כביש מס' 1 העוקף את מרכז העיר ממזרח, הביאו אף לאירועים כהצתת מסעדה לא כשרה ב־13 באוקטובר 1991. התבטאויות לא זהירות של ראשי החרדים הביאו אף הן לתסיסה. בראיון עיתונאי מסר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, הרב משה זאב פלדמן, כי לדעתו אין להתיר חברות של נשים בכנסת.
חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה נוצל לחקיקת שני חוקי יסוד - חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו לאחר התנגדות ארוכת שנים של המפלגות הדתיות.
על רקע השינוי הדמוגרפי המתקרב, שבו חיזקה העלייה מברית המועצות את היסודות החילוניים במדינה, ועל רקע ההקצנה בין הימין והשמאל, כאשר הדתיים סווגו כשייכים למחנה הימין, הייתה להקצנה ביחסי הדתיים והחילוניים משמעות של ממש בבחירות אלו.
[עריכה] המצב הכלכלי
בשנים אלו החל גל העלייה הגדול מברית המועצות. גל העלייה דרש היערכות מיוחדת, כאשר חלק ניכר מן העולים היו בעלי עיסוקים אקדמאיים, ומדרך הטבע לא יכלו להשתלב בהם בשלבים הראשונים של עלייתם, גדלה האבטלה, והגיעה לשיעורי שיא של מעל 12 אחוזים. לכך נוסף מיתון במשק, שנוצר עקב המצב הכללי הקשה - הביטחוני והכלכלי. במרץ 1991 שיתקו את המדינה עיצומים של עובדי המינהל והמשק של בתי החולים, אליהם הצטרפו עובדי חברת החשמל ועובדי בזק. תקציב המדינה לשנת 1992, שכלל שיעור ניכר של כספים ייחודיים שהועברו למוסדות דת, כמו גם להתנחלויות ולמקורבים לגורמים קואליציוניים מכל הסוגים, עבר בסוף שנת 1991 לאחר מאמצים גדולים, ולאחר דיונים סוערים. נראה היה כי תקציב זה אין בידו לפתור את הבעיות החמורות שבפניהן עמדה המדינה עם כניסתה של שנת 1992. על רקע פרשיות השחיתות שנפרשו ודו"ח מבקר המדינה, נראה היה לרבים כי התקציב נועד לשפר את מצבם של המגזרים המקורבים למפלגות השלטון, אך אין בידו לשפר את מצב האבטלה, ולהביא לשיפור מצבם החמור של העולים.
פעולותיו של שר הבינוי והשיכון אריאל שרון לקליטת העלייה, יצרו אתרי קרוונים שנועדו לקלוט את העולים, אשר הגיעו במספרים גדולים, וזאת מבלי שתהייה תשתית ראויה לקליטתם, ומתן דיור נאות ותעסוקה. נראה כי אתרים אלו עלולים להפוך למוקדים של אבטלה, מצוקה ופשע. דו"ח מבקר המדינה חשף ליקויים חמורים במשרד וחריגות תקציביות. האווירה הציבורית הייתה כי לא נעשה די על מנת לקלוט את העולים, וכי הם מושלכים אל שולי החברה הישראלית, אל אתרי קרוונים, כשם שגל העלייה הקודם, בשנות החמישים, הושלך אל המעברות אשר היו למוקדי מצוקה, שתהליך שיקומם דרש מאמץ רב.
העולים היו, לראשונה, מרכיב חשוב בבחירות, אם כי רבים במפלגות הגדולות לא השכילו להפנים עובדה זו, לפנות אל העולים בשפתם, ולהתייחס לעניינים החשובים להם. בסופו של דבר נראה כי חלק ניכר מהצלחתו של רבין בבחירות יש לייחס להצבעת מחאה של העולים, אשר לא מצאו בארץ את התנאים להם ציפו, וניסו להביא לשינוי באמצעות הצבעה כנגד מפלגת השלטון.
[עריכה] השחיתות השלטונית
[עריכה] ההתנהלות הקואליציונית
תחילת כהונתה של ממשלת שמיר הייתה עם סיומו הכושל של "התרגיל המסריח" אשר הביא את הציניות הפוליטית ותחושת המיאוס הציבורית מן ההליך הפוליטי לשיאים חדשים.
התנהגותו של אברהם שריר שהיה אחד מקבוצת חברי כנסת בראשות יצחק מודעי אשר פרשו מן הליכוד והקימו סיעה נפרדת, ולאחר מכן פרש מן הסיעה, הצטרף ל"ממשלת פרס" ולאחר לחץ ציבורי (שכלל קריאה נרגשת של שמיר "אבראשה שוב הביתה!") שב אל הליכוד, הייתה אך פרשייה אחת מבין פרשיות רבות של קניית שלטון עבור תיקים והבטחות כספיות. יצחק מודעי הקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" (או כדברי מבקריה "הסיעה לקידום הרעיון הציני") וקיבל את משרת שר האוצר, ממנה הודח כאשר הסתכסך עם פרס בשנת 1986 בימי ממשלת האחדות הלאומית. מודעי דרש כי על מנת להבטיח את מינויו לתפקיד תופקד ערבות בנקאית בגובה עשרה מיליון דולר. דרישה זו הייתה דרישה צינית אשר העמידה את המשא ומתן הקואליציוני באור מושחת ומסואב. חברי כנסת נוספים "ערקו" ממפלגותיהם, כגון אפרים גור ממפלגת העבודה אשר עבר אל הליכוד עבור תפקיד סגן שר.
פרשיות אלו, שהצטרפו אל נושא הכספים הייחודיים, אל חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה, ואל הסחטנות שליוותה כל הצבעה חשובה, ובכללן הצעות התקציב, הביאו לגל של מחאה ציבורית. הגל החל באופן ספונטני כאשר שני קציני מילואים, אבי קדוש ושחר בן מאיר, החלו בשביתה אל מול משרדי הממשלה במרץ 1990, בימי "התרגיל המסריח". עד מהרה התגבשה המחאה לכלל לובי פרלמנטרי שתמך בשינוי שיטת הממשל בישראל. בינואר 1992 הביאו אנשי הלובי, שאת פעילותם ריכז פרופ' אוריאל רייכמן אשר על אף שלא היה חבר כנסת הייתה השפעתו רבה, לכלל שינוי משמעותי בשיטת הממשל. סוכם כי מעתה ייבחר ראש הממשלה ב"בחירות ישירות" שתתקיימנה לצד הבחירות לכנסת (או כבחירות מיוחדות במקרים מסוימים). הצעת החוק עברה באופן דחוק ביותר, כאשר תמכו בה 57 ח"כים, רובם משורות האופוזיציה, אל מול 56 מתנגדים. את הכף היטתה הצבעתו של חבר הכנסת בנימין נתניהו אשר הצביע בניגוד לעמדת מפלגתו והביא לקבלת החוק החדש.
[עריכה] דו"ח מבקר המדינה
מבקרת המדינה, מרים בן פורת, פירסמה סמוך לבחירות דו"ח חמור ביותר שכלל האשמות כנגד שרי ממשלה. פרשייה שקיבלה את תשומת לבו של הבוחר הייתה התנהלותה של לימור לבנת, באותם הימים מנכ"לית "מרכז הבנייה" (טרם נבחרה לכנסת), אשר נחשף כי קיימה אירועים ראוותניים על חשבון מרכז הבנייה.
הדו"ח צייר תמונה קשה של התנהלות שלטונית מושחתת, מינויים פוליטיים ומתן כספים ייחודיים.
[עריכה] שחיתות פלילית ופרשיות אחרות
ש"ס, מרכיב חשוב בקואליציה, הייתה למוקד של שחיתות. ביוני 1991 נחשפה פרשת יאיר לוי ח"כ מש"ס, ובעל תפקיד מפתח ברשת החינוך "אל המעיין" אשר הואשם בשורת פרשיות שחיתות, חסינותו הוסרה, והוא הועמד למשפט, ולבסוף נדון למאסר לאחר עסקת טיעון. באוקטובר 1991, בעת הדיון בהסרת חסינותו (אשר הוסרה לבסוף לבקשת ח"כ לוי), מסר היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש את פרטי ההאשמות כנגד לוי, שגובשו לכלל 153 אישומים חמורים בעבירות שונות, שעיקרם העברת כספים מן העמותה "אל המעיין" לקרובי משפחתו ומקורבים אחרים.
עוד בשנת 1990 החלה חקירתו של שר הפנים אריה דרעי בחשדות לקבלת שוחד (אישום שכונה "התיק האישי") ולהעברות כספים לא תקינות לגורמים המקורבים לש"ס (שכונו "התיק הציבורי"). דרעי ניצל את זכות השתיקה וסירב בתחילה לשתף פעולה עם חוקריו, דבר שגרם לחלקים ניכרים מן הציבור להניח כי יש דברים בגו, עוד בטרם החל משפטו.
ש"ס הייתה מרכיב חשוב בממשלה, ובעלת תיקי מפתח כתיק הקליטה ותיק הפנים. פרשיות השוחד והמירמה שנחשפו נראו כשחיתות שלטונית, יותר משנראו כפעולתם של יחידים שסרחו.
פרט לכך החלו שערוריות רבות, בחלקן בגורמים המקורבים לשלטון: בספטמבר 1991 הוסגר לארץ אריה גולדין, מנהל חברת ההשקעות "כלל" אשר הואשם במעילה ובגניבה של 12 מיליון דולר. עוד ב־1989 נחשפה פרשת שחיתות חמורה בחיל האוויר במרכזה עמד תת אלוף רמי דותן, אשר הואשם כי קיבל שוחד מחברות אמריקניות, ובתמורה הביא לרכישת מוצריהן. בדצמבר 1990 הוגשו כתבי אישום כנגד 22 מנהלים בבנקים, באשמת ויסות המניות במהלכים שקדמו למשבר מניות הבנקים. ארנסט יפת מנהלו של בנק לאומי גרם לשערוריה רבתי כאשר נחשפו תנאי פרישה יוצאי דופן להם זכה. בעקבות לחץ ציבורי הסכים יפת להחזיר את כספי הפיצויים שקיבל, ולהסכים לגימלה חודשית בת 7,100 ש"ח, וזאת באפריל 1992. פרשיית יפת נתפשה בעיני הציבור כדוגמה לאדם הדואג לתנאיו הוא, בעוד שהעשירון התחתון חי בתנאים חמורים והאבטלה גואה. פרשייה נוספת הייתה טביעתו המסתורית של איל העיתונות רוברט מקסוול (שבהלוויתו השתתפה מרבית הצמרת המדינית של ישראל) אשר הביאה לכך שלאחר מותו נחשפו פרשיות כלכליות הקשורות בשמו. האימפריה שהקים נחשפה כנגועה בשחיתות ושקועה בחובות, אשר החמורה ביניהן הייתה הפגיעה בקרנות הפנסיה של עובדיו, אשר שימשו כערבויות לחובותיו האישיים.
פרשיות אלו, פליליות ואחרות, יצרו תחושה של מיאוס, וסיאוב, אשר הביאה לסיסמה הקולעת ששימשה היטב את האופוזיציה בבחירות אלו - "מושחתים - נמאסתם".
[עריכה] ההיערכות לבחירות
הבחירות ב־1992 עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה־77 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו), עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות, שנערכו בפברואר 1992 הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה. ברקע הדברים עמדה גם פרשת פיטורי סגן שר החוץ בנימין נתניהו לאחר ועידת מדריד שבה היה נתניהו לאחד מן הדוברים הישראלים הראשיים, בעוד שדוד לוי לא הוזמן לוועידה על ידי שמיר. נתניהו קיבל משרה של סגן שר במשרד ראש הממשלה.
לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות.
הבחירות הפנימיות נערכו בשיטת "השביעיות". שיטה זו, במהלכה בוחרים חברי מרכז המפלגה פאנל בן 35 אנשים המדורג לאחר מכן בשביעיות, הייתה חדשנית במערכות הבחירות הקודמות, והיוותה הליך דמוקרטי לעומת שיטת "הוועדה המסדרת" שקדמה לה, אך עתה נראתה כמוקד של מניפולציות פוליטיות מושחתות.
מפלגת העבודה, לעומת זאת, השכילה להעביר את ההכרעות הפנימיות לחברי המפלגה מן המרכז. בחירות אלו היו הראשונות בהן נערכו "פריימריס" פתוחים, הן לקביעת המועמד לראשות המפלגה והן לקביעת חברי הכנסת. בפריימריס, שהתקיימו ב־19 בפברואר 1992, התמודדו שמעון פרס, יצחק רבין, אורה נמיר וישראל קיסר. נקבע כי המועמד אשר ישיג רוב של 40% ייבחר, אך אם לא יהיה מועמד כזה, יתקיים סיבוב נוסף בין המועמדים שהשיגו את התוצאות הטובות ביותר. לבסוף השיג יצחק רבין רוב של למעלה מ־40%, כאשר נמיר וקיסר השיגו שיעורי תמיכה זניחים.
לראשונה מזה שלוש מערכות בחירות, לא הצליח שמעון פרס לקבל את מינוי מפלגתו לבחירות כמועמדה לראשות הממשלה. רבין השכיל להתגבר על היחסים האישיים הקשים שבינו ובין פרס, ובבחירות המקדימות למועמדות המפלגה שהתקיימו לאחר מספר ימים, קרא לחברי המפלגה להצביע בעד פרס.
אל מול שמיר, אשר סבל מתדמית של אדם קשיש, ואומר "לא" סדרתי, המשדר קיפאון ואובדן דרך, עמד רבין, אשר נהנה מתדמית ביטחונית, אך בד בבד שידר את התקווה לפריצת דרך מדינית. סיסמת הבחירות שנבחרה על ידי מפלגת העבודה (אשר נטשה את המותג המיושן "המערך", תחתיו רצה במערכות הבחירות האחרונות, בעקבות פרישתה של מפ"ם) הייתה "ישראל מחכה לרבין". בפתק ההצבעה נרשמו המילים "העבודה בראשות רבין". על אף ששיטת הבחירות הישירות לראשות הממשלה לא הופעלה בבחירות אלו, והייתה מיועדת להפעלה רק בבחירות שלאחריהן, התנהג רבין כאילו הוא עומד לבחירה ישירה, ויצר נתק בין "יצחק רבין" ובין המנגנון המפלגתי של המערך אשר הרתיע רבים בעקבות זיהויו על ידי הליכוד עם מפא"י ההיסטורית.
מסע הבחירות הפך למסע בחירות אישי, אשר נסב במידה רבה סביב אישיותו של יצחק רבין. אל מול התדמית החיובית שניסו אנשי מפלגת העבודה לייחס לרמטכ"ל לשעבר, ראש הממשלה, ושר הביטחון, עמד מסע שלילי של אנשי הליכוד, אשר בשוליו הואשם רבין בחוסר יציבות אישית, בהתמוטטות ערב מלחמת ששת הימים, ואף בשכרות. מסע זה פעל במיוחד כנגד אנשי הליכוד, ותדמיתו של רבין אך השתפרה.
בצד השמאלי של המפה התאחדו אנשי מפלגות מפ"ם, רצ ושינוי לכדי מפלגה חדשה בשם "מרצ". על אף חילוקי הדעות הכלכליים והחברתיים בין אנשי המפלגות (האגף הסוציאליסטי במרצ יוצג בידי אנשים כיאיר צבן ורן כהן אשר אחזו בדעות חברתיות וכלכליות שמאליות אל מול אנשים כאברהם פורז משינוי, שאחזו בדעות הפוכות לחלוטין) נראה היה כי המשותף בין המפלגות, במיוחד בשאלות של מדיניות החוץ והביטחון ובשאלות של דת ומדינה, מצדיק את הליכתן לבחירות כגוש אחד.
במפלגות הימין הקטנות חלה תופעה של פיצול. התחיה צומת ומולדת רצו בנפרד, אך גם מפלגות ימין קטנות רבות (פרט למפלגות התומכות בתורת מאיר כהנא ששתיים מהן נפסלו על ידי ועדת הבחירות המרכזית מלרוץ בבחירות בשל מצען הגזעני), רצו בנפרד לבחירות. מפלגתו של הרב לוינגר, מפלגתו של אליעזר מזרחי, מפלגתו של יצחק מודעי, ומפלגות כגון "פלאטו שרון", או "מפלגת נהגי המוניות" התמודדו אך לא עברו את אחוז החסימה, דבר שהביא לאבדן קולות רבים המשויכים למחנה הימין. אחוז החסימה הועלה בחוק אשר יזמו אנשי "התחיה" בסמוך לפני מועד הבחירות, מאחוז אחד לאחוז וחצי. בסופו של דבר הייתה התחיה זו שלא הצליחה לעבור את מספר הקולות הנדרש, דבר שהביא לכך שלא יוצגה בכנסת השלוש עשרה, ותרם להצלחת השמאל להרכיב ממשלה.
[עריכה] תוצאות הבחירות
בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני 1992, נימנו כ-2,617,000 קולות כשרים מתוך כ־ 3,409,000 בעלי זכות הצבעה, דבר המהווה אחוז הצבעה של כ־77%. אחוז החסימה, שהועלה בבחירות אלו לאחוז וחצי, עמד, בהתאם, על כ־39,000 קולות.
בבחירות הושגו התוצאות הבאות:
- העבודה - 44 מנדטים.
- הליכוד - 32 מנדטים.
- מרצ - 12 מנדטים.
- צומת - 8 מנדטים.
- מפד"ל - 6 מנדטים.
- ש"ס - 6 מנדטים.
- יהדות התורה - 4 מנדטים.
- מולדת - 3 מנדטים.
- חד"ש - 3 מנדטים.
- מד"ע - 2 מנדטים.
תנועת התחיה כשלה בניסיונה להיכנס לכנסת בעקבות העלאת אחוז החסימה (שינוי שהיא תמכה בו).
[עריכה] לאחר הבחירות
תוצאות הבחירות הביאו למפנה ולשינוי בחברה הישראלית, בדומה לתוצאות הבחירות לכנסת התשיעית, אשר העלו את הליכוד לשלטון בשנת 1977, ובדומה להן כונו "המהפך" או "המהפך השני". בידי מפלגת העבודה היה להקים ממשלת שמאל צרה הנשענת על קואליציה של העבודה ומרצ, ועל תמיכה מבחוץ של חד"ש ושל מד"ע.
רבין, בנאומו הידוע ("אני אנווט") הודיע כי בכוונתו להקים ממשלה רחבה ככל האפשר, ופנה אל הסיעות הדתיות, ואל הפתעת הבחירות - צומת אשר זכתה לשמונה מנדטים. צומת זכתה להישג נאה זה בשל התדמית הנקייה של ראשה, רפאל איתן, שנראתה כאנטיתיזה לשחיתות השלטונית, ובשל המסר האנטי-דתי ששידרה, קריאתה לגיוס בחורי הישיבה והתנגדותה לכפייה הדתית. נראה כי מצביעי ימין אשר לא רצו לסייע לגוש השמאל ולהצביע למפלגת העבודה בחרו בצומת כאלטרנטיבה. בסופו של דבר לא הצטרפה צומת אל הקואליציה, וזו הורכבה משילוב של העבודה, מרצ וש"ס, שזכה לתמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות (שלא הוזמנו לקואליציה) (ראה:ממשלת ישראל העשרים וחמש). לאחר זמן מה התפרקה צומת לגורמים, כאשר שניים ממרכיביה, חברי הכנסת גונן שגב ואלכס גולדפרב סייעו לרבין להשיג רוב פרלמנטרי להסכם אוסלו ב', לאחר ששני חברי כנסת של העבודה, אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, פרשו ממנה.
בליכוד הביאו תוצאות הבחירות לזעזוע קשה ולקריאה לשינוי. עוד בליל הבחירות התפטר יצחק שמיר ממנהיגות הליכוד (אם כי שמר על מקומו בכנסת), ולמחרת הודיע משה ארנס (שנחשב למועמד פוטנציאלי להנהגה) על פרישתו מהחיים הפוליטיים. בעקבות זאת, על ההנהגה החל מאבק בין בנימין נתניהו, דוד לוי ובנימין זאב בגין, כאשר אף אריאל שרון ומאיר שטרית ראו עצמם כמועמדים ראויים. לבסוף התגבשה מנהיגותו של בנימין נתניהו אשר הוביל את הליכוד לניצחון במערכת הבחירות הבאה.
ממשלה זו הביאה לשינויים חשובים בתחום המדיני, וביניהם החתימה על הסכמי אוסלו, והחתימה על הסכם השלום עם ירדן. משא ומתן שנוהל, במקביל, עם סוריה לא הביא לתוצאות כלשהן. ממשלת רבין זכורה אף בשל פיגועי ההתאבדות הקשים שהיו לתופעה חמורה בשנות קיומה. בתחום הכלכלי זכורות שנות ממשלת רבין כשנים של פריחה וצמיחה תוך העלאה ניכרת של השכר בסקטור הציבורי. הכנסת השלוש-עשרה תיזכר במיוחד בשל הטרגדיה של רצח יצחק רבין שאירעה במהלך כהונתה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תוצאות הבחירות לכנסת השלוש-עשרה, באתר הכנסת
- 1992 - קו פרשת המים ניתוח מעמיק של הבחירות ותוצאותיהן - אתר "אפלטון".
