משה הס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משה הס (בגרמנית: Moses Hess)‏ (21 ביוני 1812 - 6 באפריל 1875) היה סופר והוגה דעות סוציאליסט. מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, ממבשרי הציונות ואבי הסוציאליזם הציוני.

תוכן עניינים 1 חייו 2 ספריו 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים

[עריכה] חייו

הס נולד בעיר בון שבגרמניה. בשנת 1817 עברו הוריו לעיר קלן והשאירו את ילדם בבון, אצל סבו טוביה הס, שהיה מוסמך לרבנות, אך לא שימש כרב, והעניק לילד חינוך יהודי מסורתי. עם התבגרותו ופעילותו בתנועה הרדיקלית, אימץ לעצמו את השם מוריץ, אך מאוחר יותר חזר לשמו העברי משה כדי להפגין את זיקתו ליהדות. בגיל 14 עבר לבית הוריו בקלן וקיבל חינוך כללי. בשנת 1830 נכנס לאוניברסיטת בון אך לא השלים את לימודיו בה.

בשנת 1837 יצא לאור ספרו הראשון של הס, "ההיסטוריה הקדושה של האנושות". בספרו השני, "הטריארכיה האירופית" (1841) הציע "איחוד אירופי" רדיקלי, שיהיה מבוסס על בריטניה, על צרפת ועל גרמניה. את השקפתו הסוציאליסטית ביסס על פרשנות מקורית לשפינוזה, שאותו הוא רואה כפורץ הדרך לתפישה מהפכנית המחזירה לחיים הפוליטיים בסיס מוסרי. את יסוד התפישה הזאת רואה הס במסורת ישראל ובחקיקה הסוציאלית של תורת משה (שנת שמיטה, יובל). לפי תפישתו, הנצרות ניתקה את הזיקה בין המדינה לבין המוסר ("תנו לאלוהים אשר לאלוהים ולקיסר אשר לקיסר"), ובהשראת שפינוזה הוחזר הממד המוסרי לחיים החברתיים. יש פרדוקס משמעותי בכך, כי חיבורו של הס - שהיה החיבור הסוציאליסטי הראשון שפורסם בגרמניה, ודוגל בהשתלבות היהודים בתנועה הרדיקלית הכלל-אירופית - מבסס את השקפתו הסוציאליסטית דווקא על פירוש מודרני ומהפכני של תורת שפינוזה והדגשת היסודות הסוציאליים בתורת משה.

הס היה מראשוני הסוציאליסטים בגרמניה, ומראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 פרסם מאמרים, ייסד וערך כתבי עת חברתיים, שקיבלו כיוון סוציאליסטי יותר ויותר. יחד עם קרל מרקס ופרידריך אנגלס, נמנה עם מייסדי מפלגת ברית הקומוניסטים, שממנה סולק באביב העמים בשנת 1848, בשל השקפתו האידאליסטית. הס חלק על קרל מרקס בשאלת הדטרמיניזם ההיסטורי, והתייחס לסוציאליזם כאל רעיון הומניטרי בעיקרו. הוא לא קיבל את "הסוציאליזם המדעי" המטריאליסטי, הגורס תהליך היסטורי בעל התפתחות כלכלית בלתי נמנעת. הס ראה בהיסטוריה של האנושות היסטוריה קדושה של האל, ובכך הלך בעקבות ברוך שפינוזה. משנת 1848 ועד מותו היה הס רוב זמנו בגלות פוליטית מחוץ לגרמניה, שכן בעוון הטפתו להגשמת הסוציאליזם נידון למיתה.

חברתו לחיים של הס הייתה סיביליה פש, נערה קתולית ממשפחת פועלים, שהכיר בפריז. בנוסף לפעילותו הסוציאליסטית הענפה לצד מרקס ואנגלס והשתתפותו בהקמת האינטרנציונל הסוציאלסטי הראשון (1864), הקדיש את רוב זמנו גם ללימוד מדעי הטבע, במטרה לגלות חוקים החלים הן על החברה האנושית והן על הטבע. בשנת 1859 פנה אל נפוליאון השלישי והציע לגייס מהפכנים גרמנים גולים למלחמה באימפריה האוסטרו-הונגרית לשם שחרור איטליה.

לאחר שנים רבות שבהן היה הס מנותק לחלוטין מזיקתו היהודית, חל אצלו שינוי מהפכני, לאחר שמהפכות 1848 והתנועות לאיחוד גרמניה ואיטליה הבהירו לו את מרכזיות הממד הלאומי בהוויה המודרנית. בשנת 1861 סיים את כתיבת ספרו "רומי וירושלים".בספרו הוא מרצה תורה ציונית שלמה. הוא מתנגד להתבוללות, וקורא לישוב יהודים בארץ ישראל ולהחזרת המוני יהודים לחיי העבודה. האידאל של החזרת היהודים לארצם הוא בעיניו אידאל עולמי ולא רק יהודי. הס התקשה למצוא מו"ל ליצירתו, אולם בשנת 1862 הצליח להוציאו לאור^[1]. כמו כל ראשוני הציונות המודרנית, הושפע הס מהתעוררות הלאומיות באירופה. לשחרור איטליה ואיחודה, שחל באותו זמן, כמו גם לתורתו של ג'וזפה מציני, נביא הלאומיות הליברלית האיטלקית, היו השפעה כבירה על הס וזה גם מקור שם ספרו "רומי וירושלים". הספר לא הותיר רושם בזמנו, אך השפיע רבות על ראשי הציונות הסוציאליסטית שבאו אחריו. הרצל, שלא הכיר את ספרו של הס בעת חיבור "מדינת היהודים", קרא אותו לאחר מכן והתרשם ממנו ביותר. בספרו היה הס מן הראשונים שהצביעו על היסודות הגזעניים בחברות האירופיות השונות, ובראש ובראשונה בגרמניה, ועל כך כי כתוצאה מכך נידונו לכישלון הניסיונות היהודיים - בייחוד של תנועת הרפורמה - להשתלב בחברות האירופיות.

הס סבר כי הלאום מהווה מוקד הזדהות מרכזי בתודעה האנושית, וכי כמו כל העמים האחרים, יקים גם העם היהודי את מדינתו במולדתו ההיסטורית. הוא הביע את שאיפתו להקמת מדינה יהודית סוציאליסטית בארץ ישראל, והוכיח את יכולת היהודים ליצור תרבות מודרנית. עם כל השקפתו הסוציאליסטית החילונית, הכיר בתפקידה ההיסטורי של הדת בשמירת זהותו הלאומית של עם ישראל: הוא לא הסכים עם התנועה הרפורמית מחד, אולם לא קיבל את ההשקפה הרבנית המאובנת לשיטתו, מאידך.

הס נפטר בשנת 1875 בפריז, ונקבר לבקשתו בבית הקברות היהודי בקלן. בשנת 1961 הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בבית הקברות כנרת. ליד ארונו, שהוצב בבית הוועד הפועל של ההסתדרות, נשאו דברים ועברו ראשי המדינה, ראשי התנועה הציונית וראשי תנועת העבודה ובהם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, יושב ראש הסוכנות באותה עת משה שרת, יושב ראש הכנסת קדיש לוז, ומזכ"ל ההסתדרות אהרון בקר.

על שמו נקראו כפר הס, מושב בשרון, ורחובות ברבות מערי ישראל.

[עריכה] ספריו

• ההיסטוריה הקדושה של האנושות, 1837
• הטריארכיה האירופית, 1841
• רומי וירושלים, 1862

[עריכה] לקריאה נוספת

• משה הס, כתבים כלליים (ירושלים, תשט"ז)
• משה הס, כתבים ציוניים ויהודיים (ירושלים, תשט"ז)
• שלמה אבינרי, משה הס בין סוציאליזם לציונות (ת"א, תשמ"ו)
• אוסף, עם העלאת עצמותיו של משה הס, המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות (?1962)

[עריכה] קישורים חיצוניים

• משה הס - רומי וירושלים, באתר "ציונות באינטרנט". (באנגלית)
• תקציר רומי וירושלים באתר "שוונג"
• הערך הס משה, "רומא וירושלים" ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ משה הס, Rom und Jerusalem die letze Nationalitätsfrage, לייפציג, 1862