היסטוריה של הממלכה המאוחדת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| סדרת המאמרים העוסקים בהיסטוריה של בריטניה |
|
| תקופות בהיסטוריה של בריטניה | |
| בריטניה הפרהיסטורית | |
| בריטניה הרומאית | |
| בריטניה בימי הביניים | |
| אנגליה הסקסונית | |
| אנגליה הנורמנית | |
| הרנסאנס האנגלי | |
| התקופה האליזבתנית | |
| בריטניה המודרנית | |
| תקופת ההשכלה הסקוטית | |
| האימפריה הבריטית | |
| היסטוריה של הממלכה המאוחדת | |
| היסטוריה של אזורים בבריטניה: | |
| היסטוריה של אנגליה | |
| היסטוריה של סקוטלנד | |
| היסטוריה של אירלנד | |
| היסטוריה של ויילס | |
| היסטוריה של לונדון | |
| נושאים מתוך היסטוריית בריטניה: | |
| היסטוריה של החברה הבריטית | |
| היסטוריה של הצבא הבריטי | |
| היסטוריה של הכלכלה הבריטית | |
| היסטוריה של החוקה הבריטית |
הממלכה המאוחדת היא מדינה ריבונית הכוללת את אנגליה, סקוטלנד, ויילס (באי בריטניה הגדולה) ואת צפון אירלנד. בעבר, כלל שטח הממלכה את שטחו המלא של האי אירלנד. השלטון הבריטי על האי האירי נמשך כמאה שנים עד ההכרזה על העצמאות של אירלנד ב-1921.
המבנה הנוכחי של המדינה החל להתגבש לאחר העברתו של חוק האיחוד הראשון, שאיחד את הפרלמנט האנגלי עם הפרלמנט הסקוטי, ויצר ישות מדינית אחת בשם ממלכת בריטניה הגדולה. לאחר חוק זה התקבל חוק נוסף בשם חוק האיחוד של 1800, שאיחד את ממלכת בריטניה הגדולה ואת ממלכת אירלנד, ויצר את הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד.
ב-1922 מדינת אירלנד החופשית קיבלה את עצמאותה, וצפון אירלנד נותרה כחלק מהממלכה המאוחדת. כתוצאה מכך, החל מ-1927 שמה הרשמי של בריטניה היה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד [1]. שמה של המדינה מקוצר בדרך כלל לבריטניה או ל-UK (ראשי תיבות של United Kingdom שמתורגם לשם הממלכה המאוחדת).
תוכן עניינים |
[עריכה] ההיסטוריה המוקדמת
ישנן עדויות להתיישבות בני האדם באי הבריטי בראשית הקיום האנושי באירופה לפני כ-400,000 שנה. לקראת סופו של עידן הקרח האחרון, בסביבות שנת 6500 לפני הספירה, הייתה בריטניה מחוברת לאירופה בחיבור יבשתי. התרבויות הקדומות לא השאירו אחריהן כל עדות כתובה אלא רק שרידי מבנים. בין המבנים המרשימים ביותר ששרדו מאותה תקופה נמנה מעגל האבנים בסטונהנג' שנבנה בין השנים 3500 ל-1500 לפנה"ס.
בשנת 800 לפנה"ס פלשו שבטים קלטים לאי והביאו את תרבותם, שהשרידים שנותרו ממנה קיימים עד היום. הפלישה המשמעותית ביותר הייתה הפלישה של האימפריה הרומית. לאחר מספר נסיונות כושלים בתקופתו של יוליוס קיסר הצליח הקיסר קלאודיוס, לכבוש את האזור של אנגליה בשנת 43 לספירה. הרומים פיתחו את האזור שבשליטתם והקימו את לונדון כמרכז שלו.
לאחר נפילת האימפריה הרומית נטשו חייליה את בריטניה בשנת 410. לתוך האזורים הללו פלשו שבטים גרמאנים שהידועים בהם הם השבטים האנגלים והסקסונים. התושבים הקלטים נדחקו לצפון ולווילס. החל משנת 793 החלו פלישות חוזרות ונשנות של ויקינגים לבריטניה, כאשר בתקופות מסוימות הם השתקעו באי. גירושם של הוויקינגים החל בתקופתו של המלך הסקסוני אלפרד הגדול, שגם איחד את אנגליה וביסס את השלטון המרכזי.
בשנת 1066 פלשו הנורמנים לבריטניה והשתלטו על ממלכת אנגליה. שושלת המלוכה שיסדו שולטת, עם הפסקות קלות, עד ימינו. השפה שבה השתמשו הנורמנים השפיעה על האנגלית של אותה תקופה, והטמיעה בה מאפיינים שמקורם בשפה הצרפתית ובשפה הלטינית.
[עריכה] כיבושים ואיחודים לפני 1800
[עריכה] תהליך האיחוד של אנגליה עם ויילס
לאורך רוב ימי הביניים ויילס הייתה מדינה מפולגת, שהייתה תחת שלטון של מספר ממלכות קטנות. כאשר הנורמנים פלשו לאנגליה, הם התמקדו בעיקר בגבול הפרוץ עם ויילס, והקימו מספר מוצבים צבאיים בחלק המזרחי של המדינה ובאזורי הגבול. בתגובה לכך, תושבי ויילס, שבדרך כלל היו מפולגים, החלו להתאחד סביב מנהיגים כגון ליואלין הגדול, שב-1199 תואר בשם "הנסיך של כל צפון ויילס" [2].
ב-1282 המלך אדוארד הראשון (1272 – 1307) הצליח לכבוש את כל המדינות העצמאיות שנותרו בצפון ובמערב ויילס (אזור זה מתאים בקירוב למחוזות אנגלסי, קירנארפונשייר, מריונת'שייר, קרדיגיון וקארמארת'נשייר) [3]. אמנת רודלאן החילה באופן רשמי את שלטונו של אדוארד על ויילס שנתיים לאחר מכן. כדי לרצות את תושבי ויילס, בנו של אדוארד (שמאוחר יותר נקרא אדוארד השני), שנולד בויילס, קיבל את התואר הנסיך מוויילס ב-7 בפברואר 1301. לאחר מכן קיבלה ויילס מעמד של אזור מנהלי, שבו החזיקה באופן רשמי בין 1284 ל-1536. המסורת שקובעת שנסיך (או נסיכת) ויילס יורש את כתר המונרכיה הבריטית נשארה עד ימינו.
בין 1284 ל-1536 הכתר הבריטי שלט על ויילס באופן חלקי, כיוון שעדיין נותרו בדרום ובמזרח ויילס מספר מדינות עצמאיות (בשלטון של לורדים) שלא היו כפופות ישירות לכתר. כוחן של המדינות הללו התפוגג ב-1535, כאשר הושלם האיחוד הפוליטי והמנהלי של אנגליה וויילס. סדרת החוקים בחוקי ויילס מ-1535 הכפיפה את ויילס למערכת המשפטית של אנגליה, וחילקה את ויילס למחוזות ברקון, דנבי, מונמאות', מונטגומרי וראנדור, כאשר במקביל הוא הוסיף שטחים למחוזות גלוצ'סטר, הירפורד וסאלופ (חוק באותו נושא שנחקק ב-1542 לא הזכיר את מונמאות'שייר, מה שהוביל למחלוקת באשר למעמדו כחלק מאנגליה או ויילס). כמו כן, החוק הרחיב את תחום השיפוט של החוק האנגלי לכל אנגליה וויילס, והקנה לאנגלית מעמד כשפה היחידה שמותר לעשות בה שימוש למטרות רשמיות. החוק הזה גרם לכך שרוב הוולשים לא יכלו להתקבל לעבודות ממשלתיות. כמו כן, ויילס הייתה מיוצגת בפרלמנט הבריטי בארמון וסטמינסטר.
[עריכה] האיחוד של אנגליה עם אירלנד
תהליך האיחוד של אירלנד החל בשנת 1169 כאשר אנגליה נשלטה על ידי הנרי השני (1154 – 1189). בתחילת התהליך לא היה מדובר בכיבוש אנגלי ישיר כיוון שהוא נעשה על ידי קבוצה קטנה של נורמנים שלא היו אנגלים או תמכו באנגלים. ריצ'רד דה-קלר, ברון נורמני מווילס שנושל מנכסיו, כרת ברית עם המלך האירי הגולה, דרמוט מק'מורו, על מנת לסייע לו להשיג בחזרה את הממלכה שלו מידי שליט ליינסטר. כתוצאה מכך הנורמנים השיגו דריסת רגל טריטוריאלית באירלנד, וכבשו את דבלין ב-1170. יורשו של דה-קלר הדאיג את הנרי השני, שחשש מכוחו העולה. הנרי פלש לאירלנד בעצמו ב-1171, וכבש את דבלין ואת האזור שמסביבה.
ב-1541 הפרלמנט של אירלנד קיבל הוראה לשנות את מעמד המדינה לממלכה, כאשר הנרי השמיני (1509 – 1547) הוא המונרך השליט; הנרי, שראה את עצמו כאחד שלא כפוף לחוקי הפרלמנט, נטל לעצמו את התואר מלך אירלנד בשנה שלאחר מכן ופעולה זו יצרה איחוד בין הממלכות. במשך שארית המאה ה-16, המונרכים מבית טיודור הרחיבו את שליטתם על אירלנד מהאזור של דבלין אל האי כולו, תהליך שהסתיים ב-1603. הכיבוש מחדש של אירלנד על ידי בית טיודור היה אלים, ושיאו היה בהתקוממויות דסמונד ובמלחמת תשע השנים. מאפיין נוסף של המאה ה-16 היה יצירת מטעי אירלנד, שהיו ניסיון להרחיב את ההשפעה האנגלית באזור באמצעות הפקעת אדמות מבעליהן האירים ו"שתילת" מושבות של מתיישבים אנגליים במקומם.
[עריכה] איחוד הכתרים
סקוטלנד הייתה, עד 1707, ממלכה עצמאית שבמשך מאות שנים התנגדה לניסיונות האנגליים להתערב בענייני הפנים והחוץ שלה. בגלל האקלים שלה, הגאוגרפיה וצפיפות האוכלוסין, ממלכת סקוטלנד הייתה בדרך כלל נחותה מבחינה צבאית וכלכלית בהשוואה לאנגליה. אולם, הברית של סקוטלנד עם צרפת היוותה מקור לדאגה עבור הממשלות והמונרכים ששלטו באנגליה והצורך לבודד את סקוטלנד מצרפת הקתולית היה אחד מהגורמים העיקריים שהשפיעו על מדיניות החוץ של אנגליה כלפי סקוטלנד, ובעיקר במהלך הרפורמציה הסקוטית.
הרפורמציה הסקוטית הייתה התנגשות בין האמונה הישנה (קתוליות) לבין החדשה (קלוויניזים). מרי הראשונה, מלכת הסקוטים, נאלצה לוותר על כתרה בעקבות מרד שפרץ נגדה ולברוח לאנגליה, לאחר שהשאירה את בנה ויורשה התינוק, ג'יימס הראשון, בטיפולם של שומרים פרוטסטנטיים. מרי הייתה דמות מעוררת מחלוקת, כיוון שהיו ספקות בקרב הקתולים האנגלים באשר לחוקיות נישואיו של הנרי השמיני עם אן בוליין, והייתה בעיני רבים יורשת יותר לגיטימית לכתר האנגלי מאשר בת דודתה הפרוטסטנטית אליזבת הראשונה (סבא-רבא של מרי, הנרי השביעי, היה הסבא של אליזבת באמצעות קשרי נישואין בין אנגליה וסקוטלנד). אליזבת כלאה את בת דודתה במעצר בית ובסופו של דבר, לאחר שהגיעו אליה שמועות על כוונותיהם של הקתולים להדיח אותה, הביאה להוצאתה להורג באשמת בגידה. אליזבת מתה ב-1603, ללא כל יורש ישיר לכתר.
ג'יימס, שכעת היה מלך הסקוטים לפי החוק, ירש את מקומה של אליזבת ב-1603 ונטל את התואר ג'יימס הראשון מאנגליה במקביל לתואר שכבר היה לו, ג'יימס השישי, מלך הסקוטים. המלך ג'יימס, שלרוב מכונה ג'יימס הראשון והשישי, ייסד את בית סטיוארט כמשפחת המלוכה של בריטניה הגדולה, למרות ששתי הממלכות שמרו על פרלמנטים נפרדים. איחוד הכתרים גרם לתחילת האיחוד של שתי הממלכות. אולם, במאה השנים שלאחר מכן, הבדלים דתיים ופוליטיים חריפים גרמו לקיום חלוקה בין הממלכות, ואנשי האצולה לא הצליחו למנוע את ההתפרצויות של מלחמות הרסניות.
[עריכה] השלטון הרפובליקני (1649)
עלייתו לשלטון של בנו של ג'יימס השביעי, צ'ארלס הראשון, ב-1625, סימנה את תחילת הפילוג בין המלך והפרלמנט. נאמנותו של צ'ארלס לדוקטרינת הזכויות האלוהיות של המלך חוללה קרב אכזרי על השליטה בממלכה בין המלך והפרלמנט. המשבר הסלים במלחמת האזרחים האנגלית (1642 – 1649), שבמהלכה צ'ארלס הוצא להורג. לאחר המלחמה החלה תקופת שלטון של הפרלמנט שנודעה בשם הקומונוולת' של אנגליה (1649 – 1653), שבמהלכה השליט היה חבר הפרלמנט לשעבר אוליבר קרומוול שנשא בתואר לורד פרוטקטור. אולם, המשטר החדש לא היה פופולרי, ומותו של קרומוול השאיר חלל פוליטי בלתי ניתן למילוי, אפילו על ידי בנו ריצ'רד ששלט בשנים 1658 - 1659, לפני שהחליט על חזרה הדרגתית לשיטת השלטון שהייתה לפני הפרוטקטורט של קרומוול. בסופו של דבר, צוואתו של קרומוול שביקשה לשמור על יציבות פוליטית גרמה לפרלמנט לנהל משא ומתן על החזרת המונרכיה עם בנו של צ'ארלס, צ'ארלס השני. התקופה שבין המשברים המוקדמים בין צ'ארלס הראשון והפרלמנט בשנות ה-20 של המאה ה-17 עד להחזרת המלוכה ב-1660 מוכרת כיום על ידי ההיסטוריונים בשם המהפכה האנגלית.
בתקופת הקומונוולת' אנגליה סיפחה את אירלנד וסקוטלנד, והאוטונומיה החוקתית שלהן בוטלה. אירלנד השתנתה לצמיתות בעקבות הסיפוח האנגלי, כיוון שבעלי האדמות הקתוליים שהיו בה נושלו מרכושם לאחר הכיבוש של קרומוול ובמקומם הגיע המעמד של שלטון הבריטים הפרוטסטנטיים. לאחר השבת המלוכה וביטול השלטון הרפובליקני, הוענקה לאירלנד ולסקוטלנד אוטונומיה מהממשלה המרכזית בלונדון. למרות זאת, האזור של מלחמות שלושת הממלכות עבר תקופה של ביסוס הבכורה האנגלית לעומת שתי הממלכות האחרות בתקופה של בית סטיוארט.
[עריכה] חוקי האיחוד משנת 1707
מדיניותה של המלכה אן (שבוצעה בשנים 1702 עד 1714), שהייתה המלכה האחרונה מבית סטיוארט, הייתה להעמיק את השילוב הפוליטי. תחת חסותה של המלכה ושל יועציה נוסחה הצעת חוק איחוד וב-1706 אנגליה וסקוטלנד פתחו במשא ומתן בנושא. הנסיבות שהובילו לקבלת ההצעה על ידי סקוטלנד נתונות במחלוקת מסוימת. תומכי האיחוד הסקוטים האמינו שאי קבלת הצעת החוק תגרור כפיית איחוד בתנאים פחות טובים וחודשים של ויכוחים באשר לגבולות בין הממלכות, מה שבתנאים מסוימים עלול להסלים למלחמת אזרחים. ישנה טענה כי רוב תושבי סקוטלנד לא היו מרוצים מהאיחוד, אולם בעקבות קשיים כלכליים חמורים, הפרלמנט של סקוטלנד קיבל את ההצעה, אם כי בהסתייגות.
ב-1707 חוקי האיחוד קיבלו את ההסכמה המלכותית, וביטלו מבחינה מעשית את הפרלמנטים של ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד, תוך יצירה של ממלכת בריטניה הגדולה המאוחדת עם פרלמנט אחד. אן הפכה מבחינה רשמית למחזיקה הראשונה של הכתר הבריטי המאוחד, וסקוטלנד שלחה 45 נציגים לפרלמנט החדש בווסטמינסטר. ייתכן והיתרון הגדול ביותר לסקוטלנד כתוצאה מהאיחוד היה העובדה שהיא נהנתה מסחר חופשי עם אנגליה ומושבותיה שמעבר לים. מצדה של אנגליה, נוטרלה האפשרות שסקוטלנד תצטרף למדינות שעוינות אותה כמו גם הבטחת המשך קיומה של השושלת הפרוטסטנטית שמחזיקה בכתר הבריטי.
אולם, מספר היבטים של הממלכות העצמאיות לשעבר נשארו מופרדים גם לאחר האיחוד. דוגמאות למוסדות סקוטיים ואנגליים שלא מוזגו לתוך המערכת הבריטית כוללים: החוק האנגלי והחוק הסקוטי, בנק אנגליה ובנק סקוטלנד, הכנסייה הפרסביטריאנית הסקוטית והכנסייה האנגליקנית של אנגליה נשארו נפרדות כמו גם מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה. אולם, תנאי אחד שהיה בחוקי האיחוד, שינוי שמן של אנגליה וסקוטלנד ל"בריטניה הצפונית" ו"בריטניה הדרומית", בהתאמה, לא מולא כיוון שהשמות לא נטמעו בשיח הציבורי (אולם, באנגליה השם "אנגליה" והשם "בריטניה" משמשים לעתים רבות כמילים נרדפות, מצב שלא קיים בסקוטלנד).
[עריכה] ההתיישבות באמריקה
-
ערך מורחב – היסטוריה של ארצות הברית
המתיישבים הראשונים לאורך החוף של האוקיינוס האטלנטי הגיעו במהלך המאה ה-17 ביחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושבדים. אמריקה הקולוניאלית התאפיינה במחסור חמור בכוח אדם, מה שהוביל לצורות שונות של עבודת כפייה ובהן עבדות ומשרתים בשכר נמוך, ובמדיניות בריטית של הזנחה קלה שאפשרה את ההתפתחות של רוח אמריקנית השונה מזו של המייסדים האירופאים.
המושבה האנגלית הראשונה נוסדה בג'יימסטאון שעל נהר ג'יימס ב-1607. היא דעכה במשך כמה עשורים עד שגל חדש של מתיישבים הגיע בשלהי המאה ה-17 והתמחה בגידולים חקלאיים שהתבססו על טבק. דוגמה אחת לעימות בין האינדיאנים לבין המתיישבים האנגלים היא התקוממות פווהאטאן בווירג'יניה (1622), שבה האינדיאנים הרגו מאות מתיישבים אנגלים. העימות הגדול ביותר בין האינדיאנים לבין האנגלים במאה ה-17 היה מלחמת המלך פיליפ בניו אינגלנד.
המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה. הניסיון הראשון להתיישב בווירג'יניה היה הקמתה של פרובינציית קרוליינה, כאשר פרובינציית ג'ורג'יה (האחרונה מבין 13 המושבות שהוקמה) הוקמה ב-1733. חלק מהמושבות היו מושבות עונשין החל משנות ה-20 של המאה ה-17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית.
[עריכה] שמות המדינה והמונרכים
המונח "בריטניה הגדולה" הופיע לראשונה לאחר חוק האיחוד של 1707. אולם, היחס למונח הוא לרוב ציורי, מה שמרמז כי הממלכות התאחדו מרצונן ולא באמצעות כיבושים. מונח זה לא נחשב כשם הממשי של הממלכה המאוחדת החדשה, שבעבר נקראה "ממלכת בריטניה הגדולה". המונח "הממלכה המאוחדת" החל לשמש כשם ביחס לממלכה שנוצרה לאחר איחודן של ממלכת בריטניה הגדולה וממלכת אירלנד ב-1 בינואר 1801.
השם "בריטניה הגדולה" הוצג לראשונה על ידי ג'יימס השישי/הראשון באוקטובר 1604, וקבע כי הוא ויורשיו ייקראו מעתה מלכי בריטניה הגדולה ולא מלכי אנגליה וסקוטלנד. אולם, השם לא התייחס למדינה כאל גוף יחיד; הן אנגליה והן סקוטלנד המשיכו להתקיים תחת ממשל עצמי. ישנה מחלוקת באשר לתוקפו של השם ביחס לכתר הבריטי, היות שהמונרכים השונים השתמשו בשמות נפרדים (ג'יימס השישי/הראשון, ג'יימס השביעי/השני) באנגליה ובסקוטלנד בהתאמה.
על מנת להימנע מבלבול, ההיסטוריונים אינם משתמשים בדרך כלל במונח "מלך בריטניה הגדולה" לתיאור מאורעות שהתרחשו עד 1707 ובמקום זאת משתמשים בשם שהיה מקובל לגבי המלך באנגליה או בסקוטלנד. התארים הנפרדים בוטלו כאשר שתי המדינות התמזגו במסגרת חוק האיחוד של 1707, כאשר המונרכים ששלטו לאחר מכן קבעו את שמם לפי ההיסטוריה האנגלית או הסקוטית. ניתן לטעון שהמונרכים קבעו כי מספרם (לדוגמה, ג'יימס השישי) יהיה הגבוה ביותר שניתן, ומקורו של מספר זה היה ברוב המקרים אנגלי.
[עריכה] הממלכה המאוחדת
[עריכה] חוק האיחוד (1800)
הפלישות מאנגליה הנורמנית שהחלו ב-1170 הובילו למאות שנים של סכסוכים באירלנד. מספר מלכים אנגליים רצו לכבוש את אירלנד, ולהחיל את שליטתם באמצעות כוח על כל האי. בראשית המאה ה-17 החלה התיישבות נרחבת של מתיישבים פרוטסטנטיים מאנגליה ומסקוטלנד בחבל אלסטר, מה שגרם לעזיבתם של רוב התושבים הקתוליים המקומיים מחלק זה של האי. החל מהפלישות הראשונות של הנורמנים מאנגליה, אירלנד הייתה נתונה לשליטה זרה, בתחילה על ידי אנגליה ולאחר מכן על ידי בריטניה הגדולה.
ישנה טענה כי בעקבות מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1775 – 1783) החלה להתארגן קבוצה של מתנדבים איריים, שפתחה בקמפיין למען עצמאות גדולה יותר לפרלמנט האירי. עצמאות זו ניתנה ב-1782, ומשמעותה הייתה הענקת היכולת לאירלנד לנהל סחר חופשי ועצמאות חקיקתית.
אולם, המהפכה הצרפתית עודדה את הקריאות ההולכות וגוברות לעשיית רפורמה חוקתית משמעותית יותר. חברת האירים המאוחדים, שהורכבה מפרסביטריאנים מבלפסט ואנגליקנים וקתולים מדבלין, החלה בקמפיין שמטרתו הייתה סיום השליטה הבריטית באי. מנהיגם, תיאודור וולף תון, עבד עם הוועידה הקתולית של 1792 שדרשה לבטל את חוקי העונשין כפי שהיו באותה תקופה. בעקבות כשלונו בהשגת תמיכתה של הממשלה הבריטית, הוא נסע לפריז, ועודד מספר יחידות צי צרפתיות להגיע לאירלנד ולסייע בארגון המרד. יחידות אלה הושמדו על ידי כוחות הממשלה הבריטית, וניסיונות המרד הללו שכנעו את ראש הממשלה הבריטי, ויליאם פיט הצעיר, שהפתרון היחיד הוא סיום העצמאות האירית לצמיתות.
מבחינה חוקתית, האיחוד של בריטניה הגדולה ואירלנד הושלם ב-1 בינואר 1801, בפרלמנט האירי ובפרלמנט הבריטי, כפי שנקבע בחוק האיחוד של 1800, ושמה של המדינה החדשה נקרא הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. אירלנד שלחה 100 נציגים לבית הנבחרים הבריטי בווסטמינסטר ו-28 אצילים לבית הלורדים, שנבחרו בעצמם על ידי האצולה הבריטית (לקתולים באירלנד לא הייתה אפשרות להיות מיוצגים בבית הלורדים).
[עריכה] אירלנד
חלק מההסכם שהוביל לחוק האיחוד של 1800 הייתה הדרישה שחוקי העונשין באירלנד יוחלפו, בנוסף להענקת אמנציפציה לקתולים. אולם, המלך ג'ורג' השלישי סיכל את הרעיון של אמנציפציה, וטען שהענקתה תהיה הפרה של שבועת ההכתרה שלו להגן על הכנסייה האנגליקנית. לאחר קמפיין שניהל עורך הדין והפוליטיקאי דניאל או'קונל, ובעקבות מותו של ג'ורג' השלישי, החלה הענקת האמנציפציה לקתולים ב-1829, ואחת התוצאות הישירות של פעולה זו הייתה מתן ייצוג לקתולים בפרלמנט. לאחר מכן או'קונל ניסה לגרום לביטולו של חוק האיחוד, אולם לא הצליח בכך.
כאשר הגיעה לאי מחלת שידפון תפוח האדמה ב-1846, רוב האוכלוסייה הכפרית נותרה ללא מזון. לרוע המזל, פוליטיקאים בריטים, כגון ראש הממשלה רוברט פיל, תמכו במדיניות כלכלית מסוג לסה פר, שעיקרה היה אי התערבות ממשלתית מכל סוג שהוא. בעוד שגויסו סכומי כסף גדולים על ידי אנשים פרטיים ונותני צדקה (אינדיאנים אמריקניים שלחו אספקה, והמלכה ויקטוריה תרמה סכום השווה בערכו ל-70,000 לירות שטרלינג של ימינו), חוסר הפעולה של הממשלה הבריטית (או העדר פעולה מספקת) גרם לבעיה להפוך לקטסטרופה. מעמד האיכרים והחוואים כמעט ונמחק לחלוטין במה שעתיד להיות ידוע בשם רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד.
רוב תושבי אירלנד בחרו כנציגיהם לפרלמנט ליברלים ושמרנים שהשתייכו למפלגות הבריטיות הראשיות (יש לשים לב שלעניים לא הייתה זכות הצבעת באותה תקופה). מיעוט משמעותי בחר יוניוניסטים, שייצגו את העמדה של השארת חוק האיחוד על כנו. אייזק באט, פרקליט טורי לשעבר שהפך ללאומן, הקים תנועה לאומנית חדשה, ליגת שלטון הבית, בשנות ה-70 של המאה ה-19. לאחר מותו של באט תנועת שלטון הבית, או מפלגת הפרלמנטריות האירית כפי שהייתה ידועה באותה תקופה, הפכה לכוח פוליטי חשוב תחת הנהגתו של ויליאם שאו, ובייחוד בגלל בעל אדמות פרוטסטני רדיקל, צ'ארלס סטיוארט פרנל. מפלגת הפרלמנטריות האירית שלטה בפוליטיקה האירית, וגרמה לצמצום כוחן של המפלגות הליברלית, הקונסרבטיבית והיוניוניסטית. תנועתו של פרנל הוכיחה את עצמה ככנסייה גדולה, שכללה חברים מקרב בעלי אדמות קונסרבטיביים ועד ליגת האדמה שהייתה קבוצה שתמכה בשינוי יסודי של חוקי אחזקת האדמות האיריים, שלפיהם רוב החוות הושכרו לאיכרים מאחוזות אריסטוקרטיות גדולות יותר.
תנועתו של פרנל תמכה בשלטון בית, וכוונתם הייתה שתושבי אירלנד ישלטו באי כחלק מהממלכה המאוחדת, בניגוד לאו'קונל שרצה עצמאות מלאה שתהיה נתונה למונרכיה וכתר משותפים. שתי הצעות חוק לשלטון בית (1886 ו-1893) הוצגו על ידי ראש הממשלה הליברל ויליאם גלאדסטון, אולם שתיהן לא הפכו לחוק, בעיקר בגלל ההתנגדות שהייתה להן בבית הלורדים. הנושא גרם לפילוג באירלנד, כיוון שמיעוט משמעותי (שהיה מבוסס בעיקר, אבל לא רק, באלסטר) התנגד לשלטון בית, כיוון שחשש שהפרלמנט הלאומני-קתולי בדבלין יפלה אותם לרעה ויטיל מכסי מגן על התעשייה; בעוד שרוב תושבי אירלנד עסקו בחקלאות, שישה מחוזות באלסטר היו המקום שאופיין בכלכלה של תעשייה כבדה, והיה מושפע במידה רבה מהטלתם של מכסי מגן.
ב-1912 הצעת חוק נוספת עברה את הליכי האישור בבית הנבחרים אך הוכשלה בבית הלורדים, בדומה להצעת החוק מ-1893, אולם בשונה מהמאה ה-19 לבית הלורדים לא הייתה יותר את הזכות להטיל וטו על הצעות חקיקה והתוצאה של אי קבלת החוק בבית זה הייתה עיכוב קבלתה בשנתיים – עד 1914. במהלך השנתיים הללו ריחף מעל אירלנד איום של מלחמת אזרחים עם יצירתו של כוח המתנדבים מאלסטר והקבוצה הלאומנית שכנגדם, מתנדבי אירלנד. שתי הקבוצות הללו חימשו את עצמן באמצעות ייבוא רובים ותחמושת וביצעו אימונים בצורה גלויה. פריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914 דחתה את תחילת המשבר למשך כל המלחמה. כוחות המתנדבים היוניוניסטיים והלאומניים הצטרפו לצבא הבריטי באלפים וספגו אבדות קשות.
עד 1918 המפלגה הדומיננטית באירלנד הייתה מפלגת האירים הפרלמנטריים, למרות שבשלהי המאה ה-19 היה בה פילוג על רקע מקרה הגירושים של אושיי, כאשר התגלה אז שפרנל, שכינויו היה "המלך הלא מוכתר של אירלנד" בגלל הפופולריות שלו, חי עם אשתו של אחת מחברי הפרלמנט במשך שנים רבות והיה האבא של חלק מילדיה. כאשר פרצה השערורייה, נון-קונפורמיסטיים דתיים בבריטניה, שהיו התומכים של המפלגה הליברלית הפרו-אירית, כפו על גלאדסטון לחזור בו מתמיכתו בעניין האירי כל זמן שפרנל "הנואף" נשאר בראש המפלגה. המפלגה והמדינה התפלגו בין פרו ואנטי-פרנלים, שנאבקו אלה באלה בבחירות.
במהלך מרידת חג הפסחא, שהתחוללה ב-1916, הוקראה בדבלין הכרזת עצמאות חד צדדית שקבעה את הקמתה של "הרפובליקה האירית". המרידה דוכאה במהירות על ידי כוחות צבא בריטיים, ורוב המנהיגים שלה נורו ונהרגו. דבר זה הוביל לעלייה חדה בשיעור התמיכה במרידה בקרב תושבי האי, ובהכרזת העצמאות הדבר אושר רשמית על ידי דייל אייריאן (הבית התחתון של הפרלמנט האירי) ב-1919. בעקבות כך נערכה מלחמה בין כוחות הכתר הבריטי לבין הצבא של הרפובליקה האירית בין ינואר 1919 ליוני 1921.
בעקבות אמנת אנגליה-אירלנד מ-1921, שהושגה לאחר משא ומתן בין נציגים של הממשלה הבריטית והממשלה של הרפובליקה האירית, ושאושרה על ידי הפרלמנטים, נוסדה מדינת אירלנד החופשית, שבהתחלה הייתה דומיניון של האימפריה הבריטית במעמד זהה לזה של קנדה או דרום אפריקה, ולאחר מכן עזבה את חבר העמים הבריטי והפכה לרפובליקה לאחר מלחמת העולם השנייה, מבלי שנותרו קשרים חוקתיים עם הממלכה המאוחדת. שישה מחוזות איריים צפוניים (צפון אירלנד), שאוכלוסייתם הייתה ברובה פרוטסטנטית, נשארו חלק מהממלכה המאוחדת.
[עריכה] צפון אירלנד
צפון אירלנד נוצרה לפי חוק ממשלת אירלנד – 1920, שהליכי חקיקתו הסתיימו בפרלמנטים של הממלכה המאוחדת ושל אירלנד ב-1921. כיוון שהתמודדה עם דרישות מנוגדות מצד הלאומנים והיוניוניסטיים האיריים בנוגע לעתיד האי (הראשונים רצו שלטון בית של פרלמנט אירי על כל האי, והאחרונים לא רצו שלטון בית בכלל), ובעקבות החשש ממלחמת אזרחים בין שתי הקבוצות, הממשלה הבריטית שבראשותה עמד דייוויד לויד ג'ורג' העבירה חוק, שחילק את האי לשני אזורים, צפון אירלנד ודרום אירלנד. דרום אירלנד מעולם לא הפכה למדינה אמיתית והוחלפה על ידי מדינת אירלנד החופשית ב-1922. מדינה זאת ידועה כיום בשם רפובליקת אירלנד.
ממשלת צפון אירלנד, לאחר שקיבלה ממשל עצמי ב-1920 (למרות שלא ביקשה זאת, ואף היו אנשים כמו סר אדוארד קרסון שהתנגדו לרעיון בחריפות), תחת הנהגתם של מספר ראשי ממשלה החל מסר ג'יימס קרייג (מאוחר יותר לורד קרייגבון) נקטה במדיניות של אפליה לרעה כלפי המיעוט הקתולי/לאומני. צפון אירלנד הפכה (לפי דבריו של זוכה פרס נובל והשר הראשון של צפון אירלנד, דייוויד טרימבל) למקום שכונה "מקום קר עבור קתולים". עיירות וערים חולקו לאזורי בחירה שגרמו להבטחת השליטה הפרוטסטנטית במועצות המקומיות. אמצעים נוספים שעזרו להשיג את המטרה הזאת היו הסדרי הצבעה שנתנו זכות הצבעה לחברות מסחריות ותקנות שכר מינימום.
בשנות ה-60 ראש הממשלה היוניוניסטי המתון, טרנס אוניל (מאוחר יותר לורד אוניל ממיין) ניסה לשנות את השיטה, אולם נתקל בהתנגדות עזה של מנהיגים פרוטסטנטיים רדיקלים כגון הכומר איאן פייזלי. הלחצים הגוברים מצד הלאומנים לשינוי המצב (ומצד הלאומנים לאי וויתור מוחלט) הובילו להופעתה של תנועת זכויות אזרח שבראשה עמדו אנשי ציבור בולטים כגון ג'ון האם, אוסטין קארי ואחרים. בעקבות ההתנגשויות האלימות בין מפגינים לבין משטרת אלסטר המלכותית החלה מחאה אזרחית חריפה.
הצבא הבריטי נשלח לצפון אירלנד ב-1969 על ידי מזכיר הפנים הבריטי ג'יימס קאלאהאן, מתוך מטרה להגן על הלאומנים מפני תקיפות. אולם, רציחתם של 13 אזרחים בלתי חמושים ב-1972 בעיר לונדונברי על ידי טירונים בריטיים (יום ראשון העקוב מדם) גרמה להסלמה חזקה של המצב וגרמה ללאומנים הצפון איריים לפנות נגד הצבא הבריטי.
הקמתו של צבא הרפובליקה האירי הזמני (IRA), שהתפלג מה-IRA הרשמי והמרקסיסטי, וקמפיין שקרא להפעלת אלימות והובל על ידי ארגוני טרור נאמנים כגון איגוד ההגנה של אלסטר ואחרים, כמעט וגרמו לפריצתה של מלחמת אזרחים בצפון אירלנד. לאורך שנות ה-70 ושנות ה-80 פעילים קיצוניים משני הצדדים ניהלו מסע הדדי של רציחות אכזריות, ולעתים הקורבנות היו אזרחים תמימים. בין האירועים הזכורים ביותר לרעה היו הפיגועים בלה-מון, אניסקילן ואומה.
מספר פוליטיקאים בריטים, ובייחוד השר לשעבר מטעם מפלגת הלייבור טוני בן, טענו שבריטניה צריכה לסגת מאירלנד. אולם, מדיניות זאת נתקלה בהתנגדות של מספר ממשלות איריות שבאו זו אחר זו, שפעלו לפי תרחיש שלהם בשם "תרחיש יום האבדון" שנועד למקרה של נסיגה בריטית. לפי התרחיש יתרחשו עימותים בין כל חלקי האוכלוסייה, שבעקבותיהם אלפי אנשים, נשים וטף יוגלו כפליטים ל"צד" של הקהילה שלהם בפרובינציה; לאומנים יברחו למערב צפון אירלנד ויוניוניסטים שיברחו למזרח צפון אירלנד. החשש הגדול ביותר היה ממלחמת אזרחים שתכלול לא רק את צפון אירלנד, אלא גם את רפובליקת אירלנד ואת סקוטלנד, שלתושביהן היו קשרים עם אחת או יותר מבין הקהילות בצפון. מאוחר יותר, החשש מפני נסיגה בריטית אפשרית כונה בשם בלקניזציה של צפון אירלנד (שם זה הושפע מהפירוק האלים של יוגוסלביה והאלימות שנגרמה בעקבותיו).
בראשית שנות ה-70 ננעלה ישיבה של הפרלמנט הצפון אירי לאחר שהממשלה של האזור (בראשותו של בריאן פולקנר) סירבה להסכים לדרישתה של הממשלה הבריטית לוויתור על כוחות אכיפת החוק, והוצא צו ישיר בנושא על ידי ממשלת בריטניה ב-24 במרץ 1972. מספר מערכות חדשות של ממשל נוסו ונכשלו, כולל חלוקת כוח תחת סאנינגדייל, ייפוי כוח מתגלגל וההסכם האנגלו-אירי. בשנות ה-90, לאחר שהקמפיין של ה-IRA נכשל בהשגת מטרתו (תמיכה ציבורית רחבה או נסיגה בריטית), ובייחוד האסון (מבחינת יחסי ציבור) שהיה באנינסקילן, ובמקביל להחלפתו של המנהיג הרפובליקני המסורתי רואירי או בראדאיי בגרי אדאמס, נחלש העימות המזוין והחל משא ומתן. שינויים אלה לוו בהופעתם של מנהיגים חדשים בדבלין (אלברט ריינולדס) ולונדון (ג'ון מייג'ור), ושל היוניוניסט דייוויד טרימבל.
מגעים שהחלו ביוזמתם של אדאמס וג'ון האם, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים ומפלגת הלייבור, התרחבו למשא ומתן כלל-מפלגתי, שב-1998 הניב את הסכם יום שישי הטוב שאושר על ידי רוב התושבים בצפון אירלנד וברפובליקת אירלנד. ברפובליקה האירית אף תוקנה החוקה האירית כך שטענה שהייתה כתובה בה, שהרפובליקה טוענת לבעלות על צפון אירלנד, הוחלפה בהכרה רשמית בזכות הקיום של צפון אירלנד, במקביל להכרה ברצון הלאומני לאירלנד מאוחדת.
לפי התנאים של הסכם יום שישי הטוב, נבחרה אסיפת נבחרים חדשה לצפון אירלנד מתוך מטרה ליצור את הפרלמנט הצפון אירי. כל מפלגה שעוברת את אחוז החסימה זכאית למנות חבר אחד מטעמה לממשלה ולבקש משרת שר. מנהיגה של מפלגת אלסטר היוניוניסטית, דייוויד טרימבל, התמנה לראש הממשלה הראשון של צפון אירלנד. סגן ראש ה-SDLP, שיימוס מאלון, התמנה לסגן השר הראשון של צפון אירלנד, למרות שמאוחר יותר הוא הוחלף על ידי מנהיג המפלגה שלו, מארק דורקאן.
היוניוניסטים של אלסטר, הסוציאל דמורטים ומפלגת הלייבור, שין פיין ומפלגת היוניוניסטים הדמוקרטיים מינו כל אחת שרים לפי דגם חלוקת הכוח של אסיפת הנבחרים. האסיפה והזרוע הביצועית שלה מושהים נכון להיום בעקבות איומים יוניוניסטיים לאי-הסכמה לאחר שה-PIRA כביכול לא מסרו את נשקם כפי שהוסכם, כמו גם גילוי של רשת מרגלים מטעם ה-IRA שפעלה בלבו של השירות הציבורי (דבר זה התברר מאוחר יותר כלא נכון בעקבות העובדה שדניס דונלדסון, האדם שהחזיק ברשותו את התיקים המפלילים שהצביעו על קיומה של רשת המרגלים, היה בעצם סוכן של הביון הבריטי). כיום, הממשלה מנוהלת שוב תחת מזכיר המדינה עבור צפון אירלנד, פטר היין וצוות משרדי בריטי הכפוף אליו.
[עריכה] הממלכה המאוחדת וחבר העמים הבריטי
המאה ה-19 הביאה לשיגשוג בממלכה המאוחדת. מספר גורמים תרמו לכך: שלטון יציב בראשות המלכה ויקטוריה ששלטה בין השנים 1837 עד 1901, קידמה טכנולוגית שסייעה להציב את בריטניה בראש המהפכה התעשייתית ושליטה צבאית שסייעה להשתלטות על קולוניות רבות ועשירות (הודו, אוסטרליה, ניו זילנד, קניה, דרום אפריקה ועוד).
בשנת 1879 פתחה בריטניה בעימות נגד שבט הזולו שהתפתח לכדי מלחמה עקובה מדם הידועה בתור מלחמת הזולו. במהלך מלחמה זו, ספגו הבריטים את אחת המפלות הקשות מידיהם של ילידים החמושים בחניתות בקרב איסאנדלוואנה.
שליטה של בריטניה באימפריה שהייתה נתונה למרותה התרופפה במהלך התקופה שבין מלחמות העולם. הלאומיות הפכה לכוח פוליטי משמעותי בחלקים אחרים של האימפריה, ובייחוד בהודו ומצרים.
בין 1867 ו-1910 העניקה הממלכה המאוחדת מעמד של דומיניון לאוסטרליה, קנדה וניו זילנד (משמעות המעמד היא עצמאות כמעט מלאה, אבל עדיין חלק מהאימפריה). הן הפכו לחברות בחבר העמים הבריטי, שהוא איגוד לא רשמי השומר על קשרים קרובים בין המדינות החברות בו, שירש את מקומה של האימפריה הבריטית. בתהליך שהחל עם העצמאות של הודו ופקיסטן ב-1947 וישראל ב-1948, שאר האימפריה הבריטית פורקה באופן כמעט מלא. כיום, רוב המושבות הבריטיות לשעבר משתייכות לחבר העמים, וכמעט כולן כחברות עצמאיות. אולם, ישנן 13 מושבות בריטיות לשעבר – כולל ברמודה, גיברלטר, איי פוקלנד, ואחרות – שבחרו להמשיך את הקשרים הפוליטיים עם לונדון וידועות כטריטוריות הבריטיות שמעבר לים.
למרות שהוא מאופיין על ידי לאומיות כלכלית ופוליטית, חבר העמים הבריטי מאפשר לממלכה המאוחדת להביע עמדה בעניינים הנוגעים להרבה מדינות מתפתחות, והוא פורום שבו המדינות יכולות להעלות בעיות לצורך דיון. מדינות ידועות שאינן חברות בו הן אירלנד, ארצות הברית והמושבות וחבלי החסות לשעבר במזרח התיכון. בנוסף, חבר העמים מסייע במדינות הללו בשימור מוסדות הנגזרים מהניסיון הבריטי, כגון דמוקרטיה פרלמנטרית בסגנון וסטמינסטר.
[עריכה] המאה ה-20
[עריכה] 1900 - 1945: מלחמות העולם
הרעיונות והאידאלים הוויקטוריאניים המשיכו להתפתח במהלך המאה ה-20, ואחד הגורמים המשפיעים ביותר על הממלכה המאוחדת בתקופה זו היה פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הצבא הבריטי לא היה אחד המעסיקים הגדולים במדינה, ומצבת כוח האדם הרגילה שלו הייתה 247,432 חיילים בתחילת המלחמה [4]. ב-1918 היו בצבא כחמישה מיליון אנשים וגודלו של חיל האוויר המלכותי (שנוצר מאיחוד בין שירות האוויר המלכותי וגדודי התעופה המלכותיים) היה שווה לזה של הצבא כולו שלפני המלחמה. שלושת מיליון ההרוגים הבריטיים בתקופת המלחמה כונו "הדור האבוד", וגרמו לצלקות עמוקות בחברה הבריטית; אצל חלק מהתושבים נוצרה תחושה שאובדנם אינו זוכה להתייחסות מספקת בבריטניה, ואף נכתבו מספר שירים בנושא. הפקעת הרכוש גרמה לאנשים רבים ברחבי המדינה (וגם כאלה משאר חלקי האימפריה) להתקרב זה אל זה, והתקרבות זאת הייתה עתידה להשפיע בצורה מהותית על השינויים החברתיים שחלו לאחר המלחמה.
הרפורמות החברתיות שהתחילו במאה ה-19 נמשכו גם במאה ה-20 כאשר מפלגת הלייבור הבריטית נוסדה ב-1900. הלייבור לא השיגה הישגים משמעותיים עד לבחירות הכלליות של 1922. לויד ג'ורג' אמר לאחר מלחמת העולם הראשונה כי "האומה נמצאת עכשיו במצב מוצק", וחוק הדיור (1919) שלו אפשר להקים בנייני דירות להשכרה במחירים סבירים שאפשרו לאנשים שגרו בשכונות העוני הוויקטוריאניות לעבור לאזורים טובים יותר. אולם, שכונות העוני נשארו על כנן במשך מספר שנים נוספות, כאשר הרכבת הקלה חוברה לחשמל זמן רב לפני הבתים. חוק ייצוג האנשים (1918) נתן לנשים את זכות ההצבעה, וב-1928 כל אזרחי הממלכה יכלו להצביע.
שגשוג קצר ימים שהיה לאחר המלחמה גרם למה שכונה "הדיכאון הגדול בממלכה המאוחדת" שהורגש ברחבי העולם. האזורים שנפגעו בצורה הקשה ביותר היו צפון אנגליה וויילס, שם האמיר שיעור האבטלה עד לכ-70%. השביתה הכללית בבריטניה פרצה ב-1926 בתמיכת הכורים (שרמת השכר שלהם ירדה מאוד), אולם השביתה לא עזרה והשביתה נחשבת כגורם שהתחיל את התדרדרותה האיטית של תעשיית הפחם הבריטית. ב-1936 200 מובטלים צעדו מג'ארואו ללונדון על מנת להראות את מצבם החמור של עובדי התעשייה העניים, אולם צעדת ג'ארואו (שנודעה גם בשם "מסע הצלב של ג'ארואו") השפיעה במידה מעט ורק לקראת מלחמת העולם השנייה חל שיפור מסוים בתעשייה. ספרו של ג'ורג' אורוול, הדרך לרציף ויגן, נותן סקירה קצרה על הקשיים של אותה תקופה.
מלחמת העולם השנייה נחשבת לעתים כהמשך ישיר של המלחמה הקודמת עם מרווח קצר של שלום, אולם העימותים הנוגעים לחברה הבריטית היו שונים. השלב הראשון של המלחמה כונה המלחמה המדומה שבו הושמעו איומים על נקיטת צעדים מלחמתיים (שלא התבצעו לבסוף), ואיומים אלה גרמו להוצאתם של אלפי ילדים מהערים והעברתם לאזורים הכפריים שבצפון המדינה. ב-1939 מספרם של הילדים שפונו גדל פי עשרה, כאשר חיילי חיל המשלוח הבריטי היו בצרפת, אולם רובם חזרו לערים ונשארו שם עד סוף המלחמה.
אחרי נפילת צרפת, פנו הגרמנים ליעדם הבא במסגרת מטרתם להשתלט על אירופה כולה, וביולי 1940 הם פתחו בקרב על בריטניה. בין החודשים יולי - ספטמבר נערכו מספר קרבות אוויר בין טייסי הלופטוואפה לבין טייסי חיל האוויר המלכותי הבריטי. מטרתם של הגרמנים הייתה השגת עליונות אווירית בזירה שתאפשר להם להתחיל במבצע ארי הים - הפלישה המתוכננת לבריטניה.
הגרמנים השתמשו רק בשליש מהמפציצים שעמדו לרשותם. די היה בכך כדי לגרום פגיעות קשות לחיל האוויר המלכותי - שדות התעופה שלו הופצצו ומטוסים רבים נפגעו.
הגרמנים הגזימו בהערכת עתודותיהם של הבריטים ופתחו במתקפה שמטרתה הייתה השמדת תעשיות האוויר שלהם. בלילה שבין ה-25 וה-26 באוגוסט הופצצו המפעלים בברמינגהאם וב-31 באוגוסט, וכן בין ה-4 ל-6 בספטמבר הופצצה ליברפול.
ב-5 בספטמבר הוציא אדולף היטלר פקודת מבצע הקוראת להפצצות רצופות של כל הערים הבריטיות ביום ובלילה. הלופטוואפה החל בהפצצות ליליות של מרכזי האוכלוסייה, ובראש ובראשונה לונדון. ההחלטה להפסיק ולהפציץ את בסיסי חיל האוויר ומפעלי התעשייה האווירית, ולהתחיל להפציץ מטרות אזרחיות היטיבה עם חיל האוויר המלכותי ואפשרה את שיקום יכולת הלחימה שלו.
מספר האבדות שספגו הכוחות המזוינים של המדינה היה כמחצית מאשר במלחמה הקודמת, אולם השיפור הגדול שחל בתחום התעופה גרם לכך שהיו יותר אבדות בקרב האזרחים והאיום של המלחמה שהתחוללה באירופה נראה יותר מוחשי.
השנים הראשונות של המלחמה, שבהן הממלכה עמדה כמעט לבדה מול הנאצים, בנוסף על כך שהבליץ לא הצליח לשבור את רוחם של התושבים, עזרו ללכד את החברה הבריטית לאחר המחלוקות של העשור הקודם.
ההתמקדות בנושא החקלאות כאמצעי לאספקת מזון לאומה גרם למספר אנשים להכיר את אזורי הכפר לראשונה, ונשים מילאו תפקיד חשוב במאמץ המלחמתי כחלק מצבא הנשים היבשתי; כמו כן, בכוחות המזוינים היו כחצי מיליון נשים, כולל הנסיכה אליזבט (לימים המלכה), שהתאמנה כנהגת אמבולנס. מידת החופש שהנשים קיבלו באמצעות עבודות אלו, ועבודתן במפעלים של עובדים ממין זכר שהתגייסו למאמץ המלחמתי, נחשבת כאחד הגורמים שהובילו להתפתחות מהפכת המגדר.
[עריכה] המחצית השנייה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21
בשלהי מלחמת העולם השנייה הצליחה מפלגת הלייבור, בראשותו של קלמנט אטלי, לנצח בבחירות הכלליות. מצע המפלגה היה צדק חברתי ומדיניות שמאלנית כגון יצירת שירות בריאות לאומי והכנת דירות נוספות להשכרה. באותו זמן הממלכה המאוחדת הייתה ענייה, ונשענה על הלוואות מארצות הברית (שהחזרתן הסתיימה בפברואר 2007) שסייעו לה לבנות את התשתיות הפגועות. במהלך השנים שלאחר המלחמה הונהגה מדיניות של קיצוב מזון והפקעת קרקעות, והמדינה סבלה מאחד החורפים הקשים ביותר בהיסטוריה. למרות זאת, המורל הלאומי עלה בעקבות אירועים כגון נישואיה של הנסיכה אליזבת ב-1947 ופסטיבל בריטניה.
בראשית שנות ה-50 המשיכה המגמה של בנייה מחדש ומספר מהגרים מחלקים אחרים של האימפריה הוזמנו על מנת לסייע במאמצי השיקום. בחלוף שנות ה-50 איבדה הממלכה המאוחדת את מעמדה כמעצמת על ולא יכלה עוד לשמור על האימפריה הגדולה שלה. מצב זה הוביל לדה-קולוניזציה, ונסיגה מרוב המושבות עד 1970. אירועים כגון מלחמת סיני גרמו לבריטניה להיראות יותר ויותר חלשה בעיני העולם. אולם, שנות ה-50 ושנות ה-60 היו שנות שגשוג באופן יחסי לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובמהלכן החלה מודרניזציה ברחבי בריטניה, עם בנייתם של הכבישים המהירים הראשונים.
בשנות ה-70 ושנות ה-80 בריטניה החלה להשתלב בקהילה הכלכלית האירופאית, ולבצע מודרניזציה בכלכלה שלה. למרות זאת, בשנים הללו אחוזי האבטלה עלו מאוד והדה-תיעוש גרם לפגיעה ברוב תעשיות הייצור של המדינה. שביתת הכורים הגדולה (1984 – 1985) חיסלה את תעשיית כריית הפחם בממלכה, בעקבות גילוי מקורות של גז טבעי בים הצפוני. בתקופה זו ה-IRA החל להיאבק על נושא צפון אירלנד גם בבריטניה הגדולה עצמה, ופתח במסע טרור על האי.
לאחר קשיים בשנות ה-70 וה-80, ונקודת השפל ביום רביעי השחור, תחת ממשלתו של ג'ון מייג'ור, החלה בשלהי שנות ה-90 מגמה של צמיחה כלכלית מתמשכת שנכון להיום נמשכת כבר 15 שנים. הסכם יום שישי הטוב הביא לתחילת הסוף של העימות בצפון אירלנד בעיני רבים; מאז המאורע הזה, כמעט ולא הייתה אלימות חמושה הקשורה לאזור.
למרות שקיעת האימפריה הבריטית לאחר 1945, המשיכה בריטניה להיות מוקד תרבות עולמי גם לאורך המאה העשרים וראשית המאה ה-21. לאחר דשדוש בהשפעה התרבותית העולמית לטובת ארצות הברית בשנות החמישים, חזרה בריטניה להיות המדינה המשפיעה באופן הרב ביותר על התרבות העולמית, יחסית לגודלה. ההשפעה התרבותית של בריטניה בתחום הספרות משתרעת מהטרילוגיה שר הטבעות מאת טולקין, משנת 1954 ועד הארי פוטר מאת רולינג. בתחום התיאטרון, מוביל ה'ווסט אנד' הלונדוני לצד אחיו "ברודוויי" הניו יורקי. בתחום המוזיקה הביאה בריטניה לעולם את להקת הביטלס, ההרכב המוזיקלי המפורסם ביותר בעולם גם כיום וכן להקות, זמרים ויוצרים רבים, כגון: קווין, אלטון ג'ון, פינק פלויד, רובי ויליאמס, ג'ורג' מייקל, דייוויד בואי ואחרים.
בשנת 1999 החל הפרלמנט בתהליך שבו ניתנו סמכויות אוטונומיות לממלכות שמרכיבות את הממלכה המאוחדת. במסגרת זו כוננו מחדש הפרלמנטים של סקוטלנד, ווילס וצפון אירלנד. גם השפות של האזורים הללו "הוחזרו לחיים" והחלו לשמש בבתי הספר, וזאת במקביל לאנגלית.
מאז שנת 2000 הפופולריות של טוני בלייר הייתה בירידה כמחאה על החלטתו לחבור לארצות הברית במלחמה העולמית בטרור. מאז החלטה זו, חיילים בריטיים שירתו באפגניסטן ועיראק, וטרוריסטים מארגון אל-קעידה ביצעו מספר פיגועים בלונדון ב-2005. דבר זה היה במקביל להפסקה כמעט מוחלקת של פיגועי ה-IRA ברחבי הממלכה. כמו כן, בלייר היה ראש הממשלה היחיד מטעם הלייבור שניצח בשלוש מערכות בחירות רצופות. אולם, ב-7 בספטמבר 2006, בעקבות ירידת התמיכה הציבורית עקב תמיכתו בנושא עיראק, כמו גם העלייה במספר חברי הלייבור שקראו להתפטרותו, בלייר הודיע שהוא לא יתמודד בפעם הרביעית על התפקיד. ממשיכו היה שר האוצר גורדון בראון, שהתמנה לתפקיד ב-27 ביוני 2007.
למרות הצמיחה הכלכלית המתמשכת, הצעות מדיניות אחרות כגון חובת נשיאת תעודת זהות ורפורמות בחינוך גרמו לירידה נוספת בפופולריות של הלייבור. כמו כן, בשנות ה-2000 הוכרז שאולימפיאדת 2012 תיערך בלונדון.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/uk.html
- ^ p.239, Rees Davies, 1987. Conquest, coexistence and change: Wales 1063-1415 Clarendon Press, University of Wales Press. ISBN 0-19-821732-3
- ^ Michael Prestwich, Edward I (London: Methuen, 1988, updated edition Yale University Press, 1997 ISBN 0-300-07209-0)
- ^ The Great War in figures.
[עריכה] מקורות נוספים
- Vernon Bogdanor: The British constitution in the twentieth century, (Oxford : Oxford University Press 2005)
- Norman Davies The Isles: A History (Macmillan, 1999)
- Frank Welsh The Four nations: a history of the United Kingdom (Yale, 2003)
- Jeremy Black A history of the British Isles (Macmillan, 1996)
- Hugh Kearney The British Isles: a history of four nations (Cambridge, 1989)
- The Short Oxford History of the British Isles (series)
- G. Williams Wales and the Act of Union (1992)
- S. Ellis & S. Barber (eds) Conquest and Union: Fashioning a British State, 1485–1725 (1995)
- Linda Colley Britons: Forging the Nation, 1707–1837 (New Haven, 1992)
- R.G. Asch (ed) Three Nations: A Common History? England, Scotland, Ireland and British History c.1600–1920 (1993)
- S.J. Connolly (ed) Kingdoms United? Great Britain and Ireland since 1500 (1999)
[עריכה] קישורים חיצוניים
- היסטוריה של הממלכה המאוחדת: מסמכים עיקריים
- http://www.british-history.ac.uk
- נוסח חוק האיחוד של 1800
- ספרייה וירטואלית בנושא חוק האיחוד
| אוסטריה | אוקראינה | אזרבייג'ן | איטליה | איסלנד | אירלנד | אלבניה | אנדורה | אסטוניה | ארמניה | בולגריה | בוסניה והרצגובינה | בלגיה | בלרוס | גאורגיה | גרמניה | דנמרק | הולנד | הונגריה | הממלכה המאוחדת: אנגליה – ויילס – סקוטלנד – צפון אירלנד | טורקיה | יוון | לוקסמבורג | לטביה | ליטא | ליכטנשטיין | מולדובה | מונטנגרו | מונקו | מלטה | מקדוניה | נורבגיה | סלובניה | סלובקיה | סן מרינו | ספרד | סרביה | פולין | פורטוגל | פינלנד | צ'כיה | צרפת | קפריסין | קרואטיה | קריית הוותיקן | רומניה | רוסיה | שבדיה | שווייץ |  |
