היסטוריה של קרואטיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא: ויקיזציה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

ההיסטוריה של קרואטיה כמדינה החלה במאה השביעית לספירה, אם כי התיישבות אנושית שם החלה עוד בתקופת האבן. תחילה היו בקרואטיה שתי דוכסויות, אשר התאחדו לאחת בשנת 925; בשנת 1102, אוחדה קרואטיה עם הונגריה ולא הצליחה להתנתק ממנה עד מלחמת העולם הראשונה. היא הייתה למדינה עצמאית בזמן קצר עד אשר אוחדה עם ממלכת יוגוסלביה ב-1918. בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה קרואטיה פעם נוספת מדינה עצמאית, אך הפעם עם שלטון פאשיסטי גזעני שנשלט בידי גרמניה הנאצית. ב-1945 אוחדה קרואטיה פעם נוספת עם יוגוסלביה, ולאחר מלחמת עצמאות בין 1991 ל-1995, קיבלה קרואטיה עצמאות והיא הפכה למדינה עצמאית דמוקרטית.

תוכן עניינים 1 קרואטיה לפני בוא הקרואטים (300,000 לפנה"ס - 620 לספירה) 1.1 פרהיסטוריה (300,000 לפנה"ס - 500 לפנה"ס) 1.2 תחילת ההיסטוריה הכתובה (500 לפנה"ס - 168 לפנה"ס) 1.3 התקופה הרומית (168 לפנה"ס - 476 לספירה) 1.4 סוף העת העתיקה (476 - 620) 2 קרואטיה בימי-הביניים (620 - 1102) 2.1 הגירת הקרואטים (600 - 620) 2.2 התנצרות הקרואטים והתקופה הקארולינגית (620 - 925) 2.3 ממלכת קרואטיה (925 - 1102) 3 קרואטיה באיחוד עם הונגריה (1102 - 1917) 3.1 קרואטיה לאחר האיחוד (1102 - 1409) 3.2 המלחמות העות'מאניות (1409 - 1527) 3.3 קרואטיה באימפריה הרומית הקדושה (1527 - 1806) 3.4 קרואטיה באימפריה האוסטרית, האוסטרו-הונגרית, ומלחמת העולם הראשונה (1806 - 1917) 4 קרואטיה היוגוסלבית (1918 - 1991) 4.1 קרואטיה בממלכת יוגוסלביה (1918 - 1941) 4.2 המדינה העצמאית של קרואטיה (1941 - 1945) 4.3 קרואטיה ביוגוסלביה השנייה (1945 - 1991) 5 קרואטיה המודרנית (1991 - נוכחי) 5.1 מלחמת העצמאות הקרואטית (1991 - 1995) 5.2 קרואטיה המודרנית (1995 - נוכחי)

[עריכה] קרואטיה לפני בוא הקרואטים (300,000 לפנה"ס - 620 לספירה)

[עריכה] פרהיסטוריה (300,000 לפנה"ס - 500 לפנה"ס)

השרידים הקדומים ביותר להתיישבות אנושית מתוארכים לתקופה הפלאוליתית התיכונה (תקופת האבן הקדומה), וניאנדרתלים כנראה חיו בזגוריה שבצפון קרואטיה. עצמות קבורות נמצאו בגבעה ליד העיר הקרואטית קראפינה, ועל כן נקראו האנשים שחיו שם "האדם הקראפיני" (Homo krapiniensis).

בתקופה הנאוליתית הקדומה (תקופת האבן החדשה), תרבויות ראשוניות הופיעו והתיישבו לאורך הנהרות הגדולים של קרואטיה, בעיקר הדנובה. התגלו שרידים של תרבות באי האדריאטי הנידח חבאר (Hvar), שהפתיעו את החוקרים בשל התפתחותה של תרבות במקום זנוח וקשה למחייה שכזה.

בתקופת הברזל הופיעו בקרואטיה שתי תרבויות חדשות שהחליפו את אלה שקדמו להם. אלה היו בעצם מעין קדם-תרבויות לאלו שהיו מאוחר יותר, האילירית והקלטית.

[עריכה] תחילת ההיסטוריה הכתובה (500 לפנה"ס - 168 לפנה"ס)

בסוף המאה ה-6 לפנה"ס, שבטים אילירים ישבו בכל קרואטיה ומחוצה לה, והארץ נקראה על כן איליריה (Illyria). רובם היו משבט הדלמטים (Dalmatae), שמאוחר יותר אכלסו את כל מערב הבלקן. הם דברו אילירית, ענף קדום מהשפות ההודו-אירופיות. כמו כן ישבו באיליריה שבטים נוספים שמוצאם איננו ידוע.

במאה ה-4 לפנה"ס החלקים הצפונים של קרואטיה של היום יושבו בידי שבט הסקורדיסקים (Scordisci) הקלטי. סביר להניח ששבטים קלטים נוספים ישבו באזור, אך אלו התבוללו עם האילירים. האיים האדריאטים הפכו למושבות יווניות, החל מבערך אותה תקופה.

העמים הללו התלכדו למדינה ריבונית עד הכיבוש הרומי ב-168 לפנה"ס.

[עריכה] התקופה הרומית (168 לפנה"ס - 476 לספירה)

בשנת 168 לפנה"ס ניצח צבא הרפובליקה הרומית את גנטיוס, המלך האילירי האחרון, ובשנת 167 לפנה"ס ייסדה בדרום איליריה פרוטקטוראט עצמאי כשהצפון נותר "פראי" ואוכלס שבטים אילירים. בשנת 59 לפנה"ס אוחד הפרוטקטוראט עם קיסגאליה כאזור מנהלי מאוחד (ולא כפרובינקיה אחת) ליוליוס קיסר.

בשנת 35 לפנה"ס החל אוגוסטוס קיסר להילחם בשבטים האילירים של האזור, בין השאר נגד הפאנונים (Pannonii), שבטים אילירים שישבו באזור שיקרא מאוחר יותר פאנוניה, במה שנקרא "המלחמות הפאנוניות" (Bellum Pannonicum). ככה התפשט השלטון והתרבות הרומית לאזור וצפון איליריה הפך גם הוא לרומי. מתישהו בין שנת 32 לפנה"ס ל-27 לפנה"ס (מסמך שנכתב בשנה זו בנושא היווסדותו של ישוב חדש ב"מחוז איליריקום") אוחד הפרוטקטוראט עם צפון איליריה ונוסדה פרובינקיית איליריקום (Illyricum).

בשנת 6 השבטים הפאנונים והדלמטים מרדו באימפרייה הרומית במה שנקרא "מרד באטו" (Bellum Batoniancum) שנמשך שלוש שנים, עד שנת 9 (מלומדים רבים טוענים כי מרד זה התרחש דווקא בתקופה הקלאודית, עשר עד עשרים שנה מאוחר יותר). המרד דוכא בידי הרומאים, שהחליטו לאור המרד לפצל את איליריקום לשתי פרובינקיות: דלמטיה בדרום, ופאנוניה בצפון.

השם המשיך להיות שמו של האזור כולו, וכך קרא דיוקלטיאנוס לאחת מארבעת הפרפקטורות (Præfectura). פרפקטורת איליריקום כללה את כל הבלקן חוץ מתרקיה ואת פאנוניה. דיוקלטיאנוס בעצמו נולד שם.

לאזור איליריה הייתה חשיבות גדולה לרומאים: היו בו מספר נמלים גדולים, מכרות זהב, ושם מתחילה אחת מדרכים הגדולות של רומא, המסתיימת בביזנטיון.

ב-4 בספטמבר 476, רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית המערבית, הוגלה בידי המלך הגרמאני אודואקר, וזהו התאריך הקונבנציונלי לסופה של האימפריה הרומית. איליריקום המשיכה להתקיים זמן קצר כמחוז רומי מעורער.

[עריכה] סוף העת העתיקה (476 - 620)

בשנת 480 אודואקר כבש את דלמטיה, וזו נשארה תחת שליטה גותית (ההונים שלטו בה זמן קצר) עד שהגנרל הביזנטי מונדוס (Mundus) כבש אותה מידי יורשיו של תאודריק הגדול (באופן סימולטני יוסטיניאנוס הראשון הורה לבליסאריוס לפלוש לאיטליה), בשנת 535.

האוכלוסייה הרומאנית נשארה עוד מנפילת האימפריה הרומית, אך בגלל נדידת העמים, הם נדחקו על עבר ערי החוף. במאה ה-7 שבטים סלאבים הופיעו לראשונה בדאלמטיה, לאחר שקיבלו אישור להתיישב שם בידי הקיסר הביזנטי הירקליוס כדי שיעמדו מול האיום הברברי מצפון. אלו חיו בצפון דאלמטיה, בעוד שבדרום חיו אילירים רומאנים. בסוף אותה מאה, הופיעו הקרואטים בדלמטיה.

[עריכה] קרואטיה בימי-הביניים (620 - 1102)

[עריכה] הגירת הקרואטים (600 - 620)

בדיקות דנ"א מראות כי מקורם של הקרואטים במרכז אסיה לפני 10,000 שנה בערך. הפעם הראשונה ששמם הועלה על הכתב, היה בממצא ארכאולוגי בחצי האי קרים. באבן, שנקראה "אבן טנאיס" על שם האתר שבו היא נמצאה, כתובה המילה כורואתוס. האבן תוארכה לשנת 200 לפנה"ס בערך. האבן שמורה במוזאון הארכאולוגי, בסנקט פטרבורג, רוסיה.

אין שום ממצאים ארכאולוגים מהתקופה על הנושא. במקום זאת, ההיסטוריונים סומכים על ממצאים כתובים כמה מאות לאחר מכן, למרות שסביר להניח שהם מבוססים על סיפורי עם. כנראה שמקורם של הקרואטים המודרניים בפולין של היום או מערב אוקראינה. על פי מקורות כתובים מעטים מהמאה ה-10, הקרואטים ישבו בגליציה ובמישור הפאנוני (אזור הונגריה של היום). כאמור, הם הוזמנו במאה השביעית לשבת בדלמטיה על ידי הקיסר הביזנטי הירקליוס כדי שילחמו בברברים שאיימו לפלוש לאימפריה.

באחד המקורות הללו נאמרים דברים שונים: כי הקרואטים לא הוזמנו בידי הירקליוס, אלא הובסו בידי הברברים ויישבו מרצונם החופשי במזרח קרואטיה. מקור זה נכתב במאה ה-13, 600 שנה לאחר הגירת הקרואטים.

[עריכה] התנצרות הקרואטים והתקופה הקארולינגית (620 - 925)

התנצרות הקרואטים החלה זמן קצר לאחר בואם במאה השביעית. השבטים הקרואטים התארגנו לשתי דוכסויות: דוכסות פאנוניה בצפון ודוכסות דלמטיה בדרום, בדומה לפרובינקיות הרומיות, אם כי עם גבולות שונים. בשנת 640 שלח האפיפיור יוחנן הרביעי לשם אב כדי שישלם כופר לשחרר אסירים ולשרידים של קדושים מעונים מוקדמים יותר. זו ועוד מיקומם בקרבת הערים הרומיות העתיקות הביאו את הנצרות על הקרואטים מהר יחסית. ההתנצרות הושלמה במאה ה-9.

הקרואטים בראשית ימי הביניים התמקמו בין ארבע ישויות גדולות: האימפריה הביזנטית, שחפצה בשליטה על האיים האדריאטים וערי החוף; הפרנקים, שמטרתם הייתה לשלוט בצפון וצפון-מערב; המדיארים ומדינות חדשות שאיימו לפלוש; והסרבים והבולגרים, שעל אף שלא היוו איום ממשי על הקרואטים, עדיין רצו באדמתם.

דוכסות פאנוניה הפכה לקארולינגית כשהדוכס ווינומיר (Vojnomir) החליט לצדד בפרנקים, בשנת 796. השליטה הפרנקית סייעה להתפשטות הנצרות באזור. שלוש שנים לאחר מכן, פלש קרל הגדול לחלק הדלמטי של קרואטיה וסיים את הכיבוש ב-803. הדוכס ששלט בדלמטיה באותה העת היה וישלאב (Višeslav).

פלישת קרל הגדול לערי החוף והאיים הדלמטיים הציתה מלחמה עם האימפריה הביזנטית, ולאחר שנחתם הסכם שלום, ערי החוף והאיים חזרו לשליטה ביזנטית, בעוד שקרל הגדול המשיך לשלוט בדלמטיה הפנימית וחצי האי איסטריה.

אחרי מות קרל הגדול בשנת 814, ההשפעה הפרנקית הופחתה, והדוכס הקרואטי ליודביט פוסאבסקי (Ljudevit Posavski) התחיל מרד בפאנוניה (819). הצבאות הפרנקים שנשלחו לשם נכשלו כל פעם, עד שהצליחו בסופו של דבר להכריח את כוחותיו של ליודביט לסגת לבוסניה. בשנת 827 כבשו הבולגרים את מזרח פאנוניה אך ב-845 הפרנקים כבשו אותו מחדש. השליטה הפרנקית בפנוניה נגמרה רק בסוף המאה ה-9.

הדוכס הקרואטי טרפימיר הראשון (Trpimir) שלט בדלמטיה החל משנת 845. הוא הדוכס הראשון שהצליח לנצח את הבולגרים לאחר שאלו ניסו להרחיב את ממלכתם אל חופי הים האדריאטי, והרחיב את מדינתו שכללה כעת את כל בוסניה. הוא חיזק את השלטון הקרואטי בדלמטיה ובוסניה וגם בפאנוניה, בזמן שחילק את המדינה למחוזות ואזורים כדרך לשלוט באלו שמתחתיו (רעיון זה שאב השראה מקרל הגדול, שעשה דבר דומה כדי לאחד את ממלכתו). טרפימיר היה הראשון שהעלה על הכתב את שם הקרואטים, בספר חוקים רשמי אותו כתב ב-4 במרץ 852. הוא זה שייסד את שושלת טרפימירוביץ' (Dinastija Trpimirović), ששלטה בקרואטיה (באופן לא רציף) מ-845 עד ל-1091, וב-864 הוא נפטר.

יורשו של טרפימיר היה הדוכס דומאגוי (Domagoj). הוא ייסד את בית דומאגוי, ששלט לסירוגין עם בית טרפימירוביץ'. כשראה שהוא מתמודד עם מספר איומים ימיים, גייס דומאגוי צי ימי וחיסל סופית את שודדי הים אשר ישבו בערי החוף הקרואטיות (לאחר שהוחלשו בידי הביזנטים), עזר לפרנקים לכבוש את בארי ודרש תשלום מכל הספינות הזרות אשר עברו בים האדריאטי.

כשדומאגוי מת ב-876, ירש את הכתר בנו, בעל שם לא ידוע, ששלט שנתיים בלבד. כוחותיו פלשו לחצי האי איסטריה, אך הובסו בידי הצי הונציאני. חיל הרגלים שלו, לעומת זאת, ניצח את דוכס פאנוניה קוצליה (Kocelj), שהיה וסאל של הפרנקים. המלחמות שניהלו דומאגוי ובנו שחררו את דלמטיה משלטון פרנקי עליון.

בשנת 878 בנו של טרפימיר, זדסלאב (Zdeslav), הדיח את בנו של דומאגוי מהשלטון, אך שלט זמן קצר (שנה לאחר מכן הוא הודח), רק כדי לראות את האימפריה הביזנטית כובשת את רוב דלמטיה. הוא הודח מהשלטון בידי הדוכס בראנימיר (Branimir) מבית דומאגוי, בשנת 879. בראנימיר נתמך בידי הכנסייה המערבית, ומדינתו הוכרה בידי האפיפיור יוחנן השמיני כדוכסות תחת שלטונו של בראנימיר, ונודע כ"דוכס הקרואטים" (Dux Chroatorum). בראנימיר סילק את ההשפעות הביזנטיות מדלמטיה, וכשמת ב-892, השליטה בדוכסות הועברה לאחיו של זדסלאב, הדוכס מונצימיר (Muncimir), לבית טרפימירוביץ'. הוא שלט בדלמטיה באופן עצמאי מרומא וביזנטיון כ"דוכס הקרואטים בעזרת האל" (Divino Munere Dux Chroatorum).

הדוכס הקרואטי הפאנוני האחרון שהיה וסאל של הפרנקים, והדוכס הפאנוני האחרון בכלל, היה בראסלב (Braslav; תאריך מותו אינו ידוע), אשר מת במלחמה נגד המגיארים, שהגרו למישור הפאנוני. בדלמטיה, הדוכס טומיסלאב (דוכס Tomislav ;910-928), כנראה בנו של מונצימיר, אף הוא לבית טרפימירוביץ', ירש את הדוכסות. הוא הדף את המגיארים בהצלחה רבה, ואיחד את שתי הדוכסויות הקרואטיות לממלכה קרואטית אחת.

[עריכה] ממלכת קרואטיה (925 - 1102)

טומיסלאב הוכתר בשנת 925 בשדה דובנו (Duvno) (המקורות השונים נעים בין 923 ל-928, זה הממוצע), כמלכה הראשון של קרואטיה. העיר דובנו נקראת היום טומיסלאבגראד (Tomislavgrad, "עיר טומיסלאב") לכבודו. הוא הוכר כמלך בידי האפיפיור יוחנן העשירי, כ"מלך הקרואטים" (Rex Chroatorum), ושלט בממלכה גדולה למדי, הכוללת את קרואטיה ואת בוסניה של היום. המדינה נוהלה על-פי אחד-עשר מחוזות (Županija). לכל אחד מהם הייתה טירה מלכותית מבוצרת.

בצפון-מזרח, טומיסלאב ניהל מלחמה נגד בולגריה ושליטה סימאון הראשון. הוא כרת ברית עם ביזנטיון, נגד הבולגרים, מה שאפשר לו לשלוט באיים ובערי החוף הדלמטיים כל עוד הוא עוצר את התפשטות הבולגרית. סימאון ניסה לשבור את הברית על ידי כך ששלח צבא גדול לטומיסלאב ב-926, אך נכשל בקרב. מסופר כי צבאו של טומיסלאב, שעמד מול סימאון, כלל 100,000 חיל רגלים, 60,000 פרשים, 80 ספינות-קרב גדולות ו-100 קטנות יותר.

כשטומיסלאב נפטר ב-928, ירש את הכתר אחיו הצעיר, טרפימיר השני, ששלט שבע שנים עד שמת בשנת 935. בנו קרשימיר הראשון (Krešimir) ירש את המלוכה לאחר מכן. שניהם הצליחו לשמור על הממלכה ועל יחסים טובים עם האימפריה הביזנטית והאפיפיור ברומא. קרואטיה הייתה מעצמה חזקה בחצי הראשון של המאה ה-10, אבל כשבנו הבכור של קרשימיר, מירוסלאב (Miroslav) נרצח בידי הוסאל שלו במאבק פנימי (949), קרואטיה אבדה את האיים שלה לשודדי ים, חוף דלמטיה לביזנטים, את דוכסות בוסניה לתושביה המקומיים ואת סלאבוניה (במזרח קרואטיה) למגיארים.

מיהאליו קרשימיר השני (Mihajlo Krešimir), אחיו הצעיר של מירוסלאב ובנו של קרשימיר הראשון, אשר הוכתר בשנת 949, הצליח להחזיר סדר לקרואטיה. הוא שמר על יחסים טובים עם ערי-החוף הדלמטיות, כשהוא ואשתו ילנה (Jelena) תרמו כנסיות ואדמה לערים. שמותיהם רשומים באחת מאלו.

קרשימיר השני נפטר בשנת 969, ואת הכתר ירש בנו, סטיפאן דרז'יסלאב (Stjepan Držislav), אשר שיפר את היחסים עם האימפריה הביזנטית ולקח שליטה על חוף דלמטיה. אך ברגע שמת ב-997, שלושת בניו סבטוסלאב (Svetoslav), קרשימיר השלישי, וגויסלאב (Gojslav, שלט יחד עם קרשימיר) התחרו על הכתר, ובכך החלישו את המדינה, מה שאפשר לבולגרים והונציאנים לקחת בכוח את האדמות הקרואטיות בים האדריאטי. בשנת 1000 כבשו הונציאנים את כל האיים הקרואטים, ועתה שליט ונציה נודע כ"דוכס הדלמטים" (Dux Dalmatiæ).

המאה העשירית הביאה איתה מהפכה באופן השלטון הקרואטי; הם אימצו את השיטה הפאודלית ושליטי המחוזות הוחלפו בוסאלים של המלך. האזרחים החופשיים הפכו לצמיתים והפסיקו להיות חיילים, מה שגרם לכוח הצבאי של קרואטיה לדעוך.

המלך הבא בתקופה הזו, קרשימיר השלישי, ניסה להחזיר את השליטה על הערים הדלמטיות, והצליח מעט עד ל-1018, כשהובס בידי ונציה. בנו סטיפאן הראשון (Stjepan) הצליח רק בכך ששכנע את תושבי חלק מהאיים להצטרף לממלכתו ב-1050.

בשנת 1058 מת סטיפאן הראשון והוכתר בנו, פטאר קרשימיר הרביעי (Petar Krešimir, מלך 1058-1074). בזמן שלטונו של קרשימיר הרביעי הגיעה הממלכה הקרואטית לשיא גודלה. הוא הצליח לשכנע את האימפריה הביזנטית להכיר בו כשליט עליון של דלמטיה. הוא אפשר לקוריה הרומית להיכנס אל תוך חיי היומיום של קרואטיה, ובכך חיזק את שלטונו. קרואטיה תחת שלטונו של פטאר קרשימיר הרביעי הייתה במקצת יותר גדולה מבזמנו של טומיסלאב, וכללה שנים-עשר מחוזות (של טומיסלאב כללה אחד-עשר).

למרות זאת, בשנת 1072 הוא עזר לבולגרים ולסרבים למרוד באימפריה הביזנטית, וזו הטילה מצור על האי ראב (Rab). הם לא הצליחו לכבוש אותו, אבל חטפו את המלך בעצמו, מה שהכריח את הקרואטים לתת את האיים הקרואטים תמורת שחרורו. הוא נפטר ב-1074.

היה מלך קרואטי הראוי לציון נוסף, דמיטאר זבונימיר (Dmitar Zvonimir). לפני כן הוא היה דוכס בסלבוניה, וב-1075 זכה לתואר "מלך הקרואטים" בעזרת האפיפיור גרגוריוס השביעי, ומאחר וקרשימיר הרביעי בחר בו כיורשו, למרות שלא היה מבית טרפימירוביץ'. הוא סייע לנורמנים במאבקם נגד האימפריה הביזנטית וונציה. בגללו, נאלצה האימפריה הביזנטית להעביר את הזיכיון שלה על דלמטיה לוונציה.

אודות תקופת שלטונו כתובים בלוח הבאשצ'ה (Bašćanska Ploča). זהו הטקסט הקדום ביותר שנשמר היום בשפה הקרואטית, והוא נמצא במוזיאון הארכאולוגי בזאגרב. תקופת שלטונו של זבונימיר ידועה כתקופה של שגשוג, פריחה ושלווה, שבמהלכה הקשר בין הקרואטים לבין האפיפיור התחזק כל-כך עד כי הנצרות הקתולית נשארה בין הקרואטים עד היום.

דמיטאר זבונמיר מת ללא יורשים ב-1089. המלך הנבחר היה סטיפאן השני, בנו של פטאר קרשימיר הרביעי. אך כשנבחר היה כבר זקן מאוד, והוא מת שנתיים לאחר מכן, ב-1091. הוא היה המלך האחרון לבית טרפימירוביץ' ועם מותו בא סוף השושלת. לאחר מותו היה ברור כי המועמד הטוב ביותר למלוכה היה לאסלו הראשון מלך הונגריה, שכן היה גיסו של דמיטאר זבונימיר, ולאחותו ילנה הייתה השפעה רבה בפאנוניה.

צבאו של לאסלו פלש לקרואטיה מיד לאחר מות סטיפאן, ומהר מאוד כבש את כל פאנוניה, ולאחר מכן הוא נתקל בהתנגדות מעטה בדלמטיה. הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון הגיב בכך שהכריח שבטים פראיים מקרים לתקוף את המגיארים. לאסלו נסוג מקרואטיה, אך לא לפני שהשאיר את הנסיך אלמוש (Álmos Herceg, בקרואטית: Almoš) לשלוט על סלבוניה.

האדונים הפאודלים הקרואטים נאבקו בעצמאות קרואטיה מהונגריה, ובחרו במלך קרואטי חדש: פטאר סבאצ'יץ' ( Petar Svačić) בשנת 1093. הוא הצליח לאחד את הממלכה באזור מרכז דלמטיה ולסלק את אלמוש מסלבוניה (1095). לאחר שלאסלו מת באותה שנה, עלה לשלטון אחיו של הנסיך אלמוש - קאלמאן מהונגריה (Könyves Kálmán, קרואטית: Koloman), שחתם על הסכם שלום עם האפיפיור אורבנוס השני. קאלמאן הוביל צבא לתוך קרואטיה ב-1097. צבאו של פטאר סבצ'יץ' הובס בקרב והוא עצמו נהרג. קאלמאן וכוחותיו נקראו חזרה להילחם בגאליציה ב-1099, והאצילים הקרואטים ניצלו את ההזדמנות לשחרר את עצמם מהשלטון ההונגרי.

אך כשקאלמאן חזר לקרואטיה ב-1102, הם הכירו בו כמלך משותף להונגריה וקרואטיה. קרואטיה אבדה את העצמאות שלה ונכנסה לאיחוד אישי עם הונגריה, הפכה לחלק מממלכת הונגריה, אבדה את הצי הימי שלה, ואזרחיה נאלצו להתגייס לצבא ההונגרי. קאלמאן לא הטיל על הקרואטים מיסים, ושני הכתרים ישארו קשורים זה לזה עד סוף מלחמת העולם הראשונה.

[עריכה] קרואטיה באיחוד עם הונגריה (1102 - 1917)

[עריכה] קרואטיה לאחר האיחוד (1102 - 1409)

כשקרואטיה הייתה באיחוד "ארצות כתר סטפן הקדוש" (Szent István Koronájának Országai) יחד עם דוכסות טרנסילבניה וממלכת הונגריה היא עברה שינוי משמעותי בצורת השלטון. מי שעתה שלט בקרואטיה לא היה מלך, אלא מושל, "באן" (Ban). עד אז הבאן היה מי ששלט במחוזות ולא בכל המדינה, ובאיחוד עם הונגריה התפקיד הפך להיות הגבוה והחשוב ביותר בקרואטיה. באן יחיד שלט בכל המחוזות הקרואטים עד 1225, כשהאחריות התפצלה לבאן של סלבוניה ובאן של קרואטיה. אחרי 1345 אדם אחד החזיק בשני התפקידים, והם אוחדו לאחד ב-1476.

צורת השלטון באיחוד הייתה פיאודולית. תשלום רחב ניתן לאנשים אשר ייגנו על אדוניהם מפני אויביהם, כמו פלישת מדינה עוינת אך גם מאבקים פנימיים, וכך נוצרה מערכת הגנה למדינה כולה. למרות זאת, במתן יותר ויותר כוח צבאי וכלכלי לאצילים הממלכה עצמה אבדה את כוחה למשפחות אצולה מקומיות. בתקופה הזו, מסדר אבירי היכל שלמה וההוספיטלרים רכשו אדמות ונכסים רבים בקרואטיה.

בתקופה מאוחרת יותר, המלכים חיפשו דרך להשיב את השפעתם, ועשו זאת במתן הטבות מיוחדות לערים מסוימות, והפיכתן ל"ערים מלכותיות חופשיות", שעליהן המלכים הגנו מהאדונים הפאודולים תמורת תמיכת תושבי העיר.

במאה ה-12 הייתה משפחת האצולה שוביץ' (Šubić) מדלמטיה בעיקר בשלטון, והבאנים של קרואטיה היו בעיקר מבניה. בן שוביץ' אחד מפורסם, היה פבאו שוביץ' בריבירסקי (1272-1312) (Pavao Šubić Bribirski) שהשתלט על חלקים גדולים מדלמטיה, סלבוניה ובוסניה בעקבות מאבק פנימי נגד משפחות אצולה קרואטיות אחרות. מאוחר יותר, משפחות האצולה האלה אגרו כוח ופיזרו את משפחת שוביץ' בכל רחבי קרואטיה, ומכרו את כל דלמטיה לרפובליקת ונציה ב-1409.

[עריכה] המלחמות העות'מאניות (1409 - 1527)

כשהאימפריה העות'מאנית פלשה לאירופה, קרואטיה הייתה שוב בחזית בין מעצמות גדולות בחלק זה של העולם. בעוד שהקרואטים הועילו מאוד לניצחון הנוצרי במצור על בלגראד ב-1456, הם נחלו תבוסה אדירה בארצם שלהם ובהדרגתיות איבדו את אדמותיהם לאימפריה העות'מאנית.

האפיפיור ליאו העשירי קרא לקרואטיה "חזית הנצרות" (Antemurale Christianitatis) ב-1519, מאחר וחיילים קרואטים הועילו מאוד במלחמה נגד הטורקים. ביניהם: הבאן פטאר בריסלאביץ' (Petar Berislavić) שניצח את הטורקים בבוסניה ב-1513, קפיטאנו של סניה פטאר קרוז'יק (Senj Petar Kružić) שהגן על מבצר קליס (Klis) בהצלחה במשך 15 שנה, ניקולה יורישיץ' (Nikola Jurišić) שניצח צבא טורקי גדול שהיה בדרכו לווינה הגדול בכמה מונים מצבאו שלו ב-1532, והרוזן ניקולה שוביץ' זרינסקי (Nikola Šubić Zrinski), שעזר להגן על בודפשט מכיבוש טורקי ב-1542 ונלחם בצבא טורקי שכלל "90,000 חיילים ו-300 תותחים" עם צבא של "אלפיים ושלוש-מאות מהם (הכוחות הקרואטים)" ב-1566.

קרב מוהאץ' ב-1526 ליוס השני (Lajos) מלך הונגריה נהרג, ועם מותו שושלת יגיליון (המשפחה ממנה באו מלכי פולין, ליטא, צ'כיה והונגריה) נכחדה. התבוסה הדגישה את חוסר היכולת של הנוצרים הפאודולים להילחם באימפריה העות'מאנית, שתישאר איום גדול 500 שנה לאחר מכן.

[עריכה] קרואטיה באימפריה הרומית הקדושה (1527 - 1806)

לאחר קרב מוהאץ', ב-1527 האצילים הקרואטים (וההונגרים כמובן) היו צריכים לבחור מלך חדש. לאחר שארגנו אספה בצטין (Cetinski Sabor), האצילים הקרואטים בחרו בפרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ארכידוכס אוסטריה לבית הבסבורג. חלק מהאצילים דווקא העדיפו את יאנוס זאפוליה, אשר טען לכתר הונגריה, אך אלו חזרו בדבריהם כשזאפוליה מת ב-1540.

שינוי המנהיגות כלל לא היווה פתרון למלחמה בטורקים, ולמעשה, האימפריה העות'מאנית התרחבה במאה ה-16 וכללה כעת את סלבוניה ואת מערב בוסניה. כשסולימאן הראשון, הסולטאן העות'מאני, ראה את המאבק בין מקסימיליאן השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבין זיגמונט השני, מלך פולין, הוא ניצל את ההזדמנות ובזז את הונגריה ב-1565 עם צבא של 150,000 חיילים. העות'מאנים התקדמו צפונה בהצלחה רבה, עד 1566, כשהם החליטו לקצר את הדרך לווינה ולעבור ליד מבצר סיגט (סיגטבאר, Szigetvár) שאותו הם נכשלו לכבוש עשור קודם לכן.

על המבצר הקטן הגן הרוזן ניקולה שוביץ' זרינסקי עם צבא קטן המונה 2,500 חיילים. הם הצליחו להחזיק במבצר במשך חודש, עד שחוסלו בידי הצבא הטורקי. הקרב הזה אפשר לאוסטרים לקנות זמן ולארגן את צבאם לפני שהטורקים יכלו להגיע לוינה.

על-פי הוראות המלך ב-1553 ו-1578, קרואטיה וסלבוניה הוכרזו כ"חזית צבאית" (Vojna Krajina, גרמנית: Militärgrenze) אשר נשלט הישר ממפקדת הצבא בווינה. בגלל הקרבה המסוכנת לצבאות העות'מאנים, האזור הפך להיות שממה בקושי מיושבת, לכן אוסטריה עודדה יישוב סרבי, גרמני, הונגרי, צ'כי, סלובקי ורוסי בחזית, מה שיצר אזור המיושב בידי אנשים עם לאומים מגוונים.

ההשפעות השליליות של פיאודוליזם תפסו תאוצה ב-1573 כשאיכרים בצפון קרואטיה ובסלובניה מרדו באדוניהם הפאודולים מפעת אי-צדק, כמו מיסים מוגזמים והפליית נשים. מאתיה גובץ (Matija Gubec) היה בין הבולטים של מנהיגי המרד. בינואר 1573 איכרים מרדו ביותר מ-60 אזורים ברחבי קרואטיה וסלובניה, אך המרד דוכא בתחילת פברואר של אותה שנה. מאטיה גובץ ועוד אלפים הוצאו להורג בציבור בדרכים אלימות, כדי להוות דוגמה לציבור.

ב-1592, רק חלקים קטנים מקרואטיה לא נכבשו בידי הטורקים. ה-16,800 קמ"ר שנותרו נקראו "שרידי השרידים של הממלכה הקרואטית אשר הייתה גדולה". אך כשהתחילה המאה ה-17, הטריטוריות הכבושות הוחזרו בהדרגה לאימפריה האוסטרית, ובסוף החצי הראשון של המאה, העות'מאנים כבר הוברחו מהונגריה ומקרואטיה, ואוסטריה ליכדה את האימפריה תחת שליטה מרכזית.

הצבא הקיסרי האוסטרי נחל מספר ניצחונות על הטורקים אך ב-1664, לאופולד הראשון לא הצליח לשמר את ההצלחות שלו בכך שחתם על הסכם שלום, שקבע כי האימפריה העות'מאנית תסכים להפסיק להילחם, בתנאי שלהונגריה וקרואטיה יהיה אסור לקחת בחזרה את השטחים שהטורקים לקחו להם. זה גרם לזעם רב בקרב בני האצולה ההונגרים והקרואטים, שרקמו מזימה נגד הקיסר אך לא היה חזקים מספיק לבצע אותה - למרות שנהלו משא ומתן עם הצרפתים והטורקים. מרגלים קיסריים גילו את הקונספירציה וב-30 באפריל 1670 העלו על המוקד מספר אצילים קרואטים והונגרים בוינר נוישטט.

קרואטיה תמכה באוסטריה ברוב מלחמותיה בלי קשר לאיחוד. במלחמת הירושה האוסטרית, קרואטיה תמכה במריה תרזה והיא, בתמורה, שינתה את המערכת הניהולית בקרואטיה, את המיסים ואת הפיאודליזם. היא גם נתנה את הנמל העצמאי של רייקה לקרואטיה ב-1776. למרות זאת, היא התעלמה ואף ביטלה את הפרלמנט הקרואטי וב-1779, לקרואטיה היה רק מושב אחד במועצה המושלת בהונגריה, וזה היה שייך לבאן שלה.

עם נפילת רפובליקת ונציה ב-1797, נכסיה בים האדריאטי הועברו לצרפת שהעבירה את הזכויות שלה לאוסטריה באותה שנה. שמונה שנים לאחר מכן הם הוחזרו לצרפת, אך הכתר האוסטרי זכה בהם שוב ב-1815. למרות שעתה היו חלק מאותה אימפריה, דלמטיה ואיסטריה השתייכו לקיסלתאניה בעוד שקרואטיה וסלבוניה היו שייכות להונגריה.

ב-9 בפברואר 1801, חתמו פרנץ השני ונפוליאון על הסכם לונוויל, שעל-פיו על האימפריה הרומית הקדושה להתפרק. ב-6 באוגוסט 1806, פרנץ פרש מתפקידו כקיסר רומי קדוש, ובזאת סיים את האימפריה הרומית הקדושה.

[עריכה] קרואטיה באימפריה האוסטרית, האוסטרו-הונגרית, ומלחמת העולם הראשונה (1806 - 1917)

ממשלות אוסטריה והונגריה ניסו במשך השנים לאכלס את קרואטיה במשך כמה מאות: הם כפו את שפותיהם על הקרואטים ויישבו קולוניסטים אוסטרים והונגרים בערים הקרואטיות. בתחילת המאה ה-19, הופיעה לראשונה לאומיות קרואטית כדי לעמוד מול הגרמאניזציה והמגיאריזציה - שאמנם לא היו אלימות, אך כנראה היו קיימות.

התחייה הלאומית הקרואטית החלה בשנות השלושים של המאה ה-19, עם "התנועה האילירית" (Ilirski Pokret), שכנראה נקראה אחרי ילידי אזור קרואטיה בעבר, האילירים. למרות זאת, היא משכה עליה מספר דמויות בעלות השפעה והפיקה התקדמויות חשובות בתרבות ובשפה הקרואטית. אלוף התנועה היה ליודביט גאי (Ljudevit Gaj), שהפך את השפה הקרואטית לשפה סטנדרטית בת שימוש מלא.

בשנת 1840, נערך מפקד אוכלוסין אוסטרי בקרואטיה וסלבוניה. היו 1,605,730 תושבים, מתוכם:

• 777,880 קרואטים (48%)
• 504,179 סרבים (32%)
• 297,747 שוקצ'ים (19%)
• 25,924 אחרים (1%)

בשנות הארבעים של המאה ה-19, התנועה עברה ממטרות תרבותיות להתנגדות לדרישות הפוליטיות ההונגריות. לפי הפקודה המלכותית ב-11 בינואר 1843, שמקורה במטרניך, נאסר השימוש בסמל התנועה בציבור. הדבר האט את התקדמות התנועה, אך היה כבר מאוחר מדי להפסיק את השינויים החברתיים שהתנועה החלה.

במהפכת 1848 בהבסבורג, הבאן הקרואטי יוסיפ ילצ'יץ' (Josip Jelačić) שיתף פעולה עם האוסטרים בדיכוא המרד בהונגריה בידי כך שהוביל מערכה צבאית לתוך הונגריה. למרות זאת, קרואטיה נהייתה נתינה של ההגמוניה ההונגרית כשהאימפריה הפכה למונרכיה הזוגית של האימפריה האוסטרו הונגרית ב-1867.

למרות זאת, הבאן ילצ'יץ' הצליח בכך שסילק את הצמיתות מקרואטיה, מה שגרם לשינויים נוספים בחברה: כוחם של בעלי האדמות קטן, והאדמות החקלאיות חולקו, בשביל הסיכון לרעב. קרואטים רבים החל להגר לארצות אמריקה, מין "טרנד" שיימשך למאה השנים הבאות ויגרום לפזורה קרואטית גדולה.

ב-1881, החזית הצבאית פורקה למספר מחוזות אזרחיים. בסוף המאה ה-19 הקרואטים והסרבים הביעו יותר ויותר רצון לעצמאות, ולהיווסדה של מדינה סלאבית מאוחדת בבלקן המערבי. אמנם דלמטיה וקרואטיה וסלבוניה השתייכו לחלקים שונים של האימפריה, אך הם עמדו, בין השאר, תחת אותו דגל.

המאבק לעצמאות מהמונרכיה האוסטרו-הונגרית הופסק בפתאומיות במלחמת העולם הראשונה, שהחלה ב-1914. במלחמה הגדולה, קרואטיה אמנם לא הייתה אתר לקרבות גדולים, אך חייליה השתתפו בקרבות עקובים מדם בחורפים בחזית המזרחית, כשאבידות מנו אלפים.

[עריכה] קרואטיה היוגוסלבית (1918 - 1991)

[עריכה] קרואטיה בממלכת יוגוסלביה (1918 - 1941)

לאחר מלחמת העולם הראשונה, התפרקה האימפריה האוסטרו-הונגרית, וקרואטיה התאחדה יחד עם בוסניה וסלובניה למדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים קצרת-הימים. כתר הבסבורג הוריש את הצי האוסטרו-הונגרי לממשלה הקרואטית ב-31 באוקטובר 1918. ב-1 בדצמבר 1918, התאחדה המדינה עם ממלכת סרביה ויצרה את ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. למרות שהיה זה שם שנשמע נייטרלי, המדינה נקראה "ממלכת יוגוסלביה" בידי הקהילה הדיפלומטית עוד מההתחלה.

דבר מעניין, הוא שמי שהכי קידם את הרעיון של מדינה בלקנית מאוחדת של סלבים דרומיים היו הקרואטים, עוד מתחילת המאה ה-19, אך הם לא דמיינו אותה כמדינה הנשלטת בידי הסרבים. מטרתם הייתה לשמר את הזהות הלאומית של קרואטיה ולארגן מדינה קונפדרטיבית.

מסיבה זו, ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים לא אושרה בידי הפרלמנט הקרואטי. מדינה זו, שנוצרה מהחלק האוסטרו-הונגרי (קרואטיה, סלובניה, ווידובינה ובוסניה-הרצגובינה) ומסרביה ומונטנגרו, כוללת שני צדדים מנוגדים במלחמת העולם הראשונה, ממסורת, דתות, אומות, שפות וכתבים שונים, הפכה להיות זירת קרב עתידית.

הרעיון של יוגוסלביה היה הזדמנות ללאומנים סרבים ליצור את "סרביה הגדולה" (Velika Srbija), שהושלמה ב-1918 לפי התוכנית ב-1844. מונטנגרו אבדה את עצמאותה לאחר שסופחה לסרביה. עצמאותה של מונטנגרו הושגה בחזרה ב-1945 ביוגוסלביה של טיטו. מיד לאחר 1918, סרבים לקחו את כל העמדות החשובות בצבא הקרואטי, והם "העניקו" לקרואטיה יחס של טריטוריה עוינת בתוך מדינה משותפת (כפי שהוכרז ב-1919). לאירופה זה נראה כאילו קרואטיה נכנסה ליוגוסלביה מרצונה החופשי.

כתוצאה מרדיפת המוסלמים בידי הסרבים, רבים מהם היגרו לטורקיה מיד לאחר הקמת הממלכה, שהתרכזה בסרביה. דבר זהה קרה לכמה מאות אלפים של מוסלמים לאחר מלחמת העולם השנייה.

המפלגה המובילה בקרואטיה בתקופה הייתה מפלגת האיכרים הקרואטית (Hrvatska Seljačka Stranka). מטרתה הייתה ליצור מדינה קונפדרטיבית דרום-סלאבית, או מדינה קרואטית עצמאית. אך ב-1928, סטיפאן ראדיץ (Stjepan Radic), מנהיג המפלגה, נרצח בפרלמנט הסרבי בבלגראד יחד עם כמה מעמיתיו. הוא רצה קונפדרציה דרום-סלאבית בלי ההגמוניה הסרבית.

אחד מהמסמכים ההיסטוריים מהתקופה הזאת, הוא על חשבון של משפחה קרואטית על חמישה כדורים שנורו על האב, שנגזר עליו גזר דין מוות. המשפחות הקרואטיות נאלצו לשלם את ה"מחיר" של ההוצאה להורג תוך שמונה ימים לאחר המקרה, ולא רכושם יעוקל.

ב-1931, נרצח הפוליטיקאי וההיסטוריון מילאן שופלאי (Milan Šufflay) בזאגרב, לא ידוע בדיוק על ידי מי (ישנם אנשים אשר חושדים שמדובר בממשלה הסרבית). אלברט איינשטיין והינריך מאן שלחו מחאה לליגה הבינלאומית לזכויות האדם בפריז, אך נאסר פרסום המקרה בקרואטיה.

[עריכה] המדינה העצמאית של קרואטיה (1941 - 1945)

כיבוש קרואטיה בידי מדינות הציר ב-1941 אפשר למפלגה הקרואטית אוסטאשה (Ustaše) בימין הראדיקלי להתחזק ולהשיג את אהדת הציבור הקרואטי. כך נוצרה המדינה העצמאית של קרואטיה, שהונהגה בידי אנטה פאבליץ' (Ante Pavelić), ראש ממשלת הבובות השייכת לגרמניה הנאצית. מדינת הבובות הפאשיסטית החלה בקמפיין לחסל את המיעוטים האתניים - סרבים, יהודים וצוענים - אשר נקראו "אויבי המדינה" או "הלא-רצויים". במהלך הקמפיין הזה נהרגו, על פי הערכות, עד ל-200,000 איש, רובם ביאסנובאץ. חוץ ממנו בנתה המדינה העצמאית של קרואטיה שבעה מחנות ריכוז.

מאחר ויחידות מוסלמיות שירתו בצבא הקרואטי, פאבליץ' כיבד את הדת המוסלמית ואף בנה מסגד בזאגרב. דבר זה הוביל לאהדה רבה גם בקרב הבוסנים.

תנועה קומוניסטית אנטי-פאשיסטית החלה ב-1941 המוקדמת, תחת פיקודו של יוסיף ברוז טיטו. תנועות דומות קמו בכל יוגוסלביה. ב-1943, החלה התנועה להיות עם ידה על העליונה, וב-1945, בעזרת הצבא האדום הסובייטי, גירשה את כוחות הציר ותומכים מקומיים.

[עריכה] קרואטיה ביוגוסלביה השנייה (1945 - 1991)

קרואטיה הפכה להיות חלק מהרפובליקה הסוציאל פדרלית של יוגוסלביה ב-1944, וקרואטיה הפכה להיות רפובליקה סוציאליסטית, בפדרציה של שש מדינות. תחת המדיניות הקומוניסטית החדשה, כל הרכוש הפרטי הפך להיות לאומי. זה גרם לבעלי-האדמות ולכנסייה הקתולית לאבד את עושרם מהר מאוד. המדינה עברה תהליך בנייה גדול לאחר מלחמת העולם השנייה. תופעה הראויה לציון בתקופה זו היה עבודה ציבורית התנדבותית גדולה מאוד, שגייסה אנשים צעירים לסלול כבישים ולבנות מבנים ציבוריים.

קרואטיה עברה תיעוש בשנות השישים ובשנות השבעים, וזאגרב החלה הופכת לעיר תעשייה. בזמן זה, החוף האדריאטי הפך להיות יותר ויותר יעד תיירותי.

בחזית הפוליטית, הקרואטים עדיין היו מיעוט ביוגוסלביה בהשוואה לסרבים, אבל טיטו, שהיה בעצמו ממוצא קרואטי, סיגל מדיניות שתקטין את הלאומיות בכל אחד מהצדדים. החוקה ב-1963, לא אפשרה לסרבים לקבל את כל הכח הפוליטי במדינה. ב-1971, סטודנטים בזאגרב ארגנו הפגנות למען יתר חופש אזרחי ואוטונומיה קרואטית. ב-1974, כתוצאה מכך, נחקקה חוקה חדשה, שנתנה יותר זכויות לרפובליקות האינדיבידואליות.

בשנת 1980 מת טיטו, הממשלה הפדרלית שקעה בחובות והחלה להתפורר. עד לנפילת הקומוניזם, למעשה, הכלכלה הייתה דווקא די טובה, וקרואטיה הייתה הרפובליקה השנייה העשירה ביותר, אחרי סלובניה. ראש הממשלה הפדרלי האחרון, אנטה מרקוביץ' (Ante Marković), שהיה קרואטי במוצאו, עשה רפורמות פוליטיות וכלכליות, שאמנם בהתחלה נראו כמצליחות, אך בסופו של דבר הן נכשלו.

מתח אתני הלך וגדל בשנות השמונים, ואירועים השונים שקרו בתקופה גרמו לאפקט שלילי מאוד בקרואטיה. ב-1990, מנהיגי סרביה החליטו על חוקה חדשה, שכן חוקת 1974 נתנה כוח רב מדי לרפובליקות, ולפיה סרביה תקבל יותר כוח פוליטי וכלכלי משאר הרפובליקות. זה גרם לנציגים הקרואטים והסלובנים לעזוב את הקונגרס במחאה.

סרבים אתניים, שהיוו 12% מאוכלוסיית קרואטיה בתקופה, סירבו להתנתק מסרביה. כשסלובודן מילושביץ' (Slobodan Milošević), מנהיג הסרבים, עלה על הגל של לאומיות סרבית, פרניו טוג'מן (Franjo Tuđman) מנגד, החלו לדבר על לאומיות קרואטית ומדינה קרואטית עצמאית ודמוקרטית.

במרץ 1990, הצבא העממי היוגוסלבי פגש בנשיאות היוגוסלבית (מועצה של שמונה נציגים מששת הרפובליקות ושתי המחוזות האוטונומיים) במאמץ לשכנע אותם להכריז על מצב חירום שיאפשר לצבא להשתלט על המדינה. נציגי קרואטיה, סלובניה, בוסניה ומקדוניה הצביעו נגד. ארבעת הנותרים היו בעד, והתיקו שנוצר האט את האצת המאבקים הפנימיים ביוגוסלביה.

[עריכה] קרואטיה המודרנית (1991 - נוכחי)

[עריכה] מלחמת העצמאות הקרואטית (1991 - 1995)

ב-1990 נערכו הבחירות החופשיות הראשונות. מפלגת "האיחוד הדמוקרטי הקרואטי" (Hrvatska Demokratska Zajednica, בקיצור: HDZ) ברשות פרניו טוג'מן ניצחה. מטרתה של הד"ז היה להבטיח את עצמאותה של קרואטיה, למרות רצונם של הסרבים. האקלים הקוטביים האלה גרמו למאבק של ממש.

בקיץ 1990, סרבים מהאזור ההררי של קרואטיה, שם הם מהווים רוב, מרדו ויצרו את "האזור האוטונומי של קריינה הסרבית" (האוטונומיה הזו לא הוכרה בידי אף מדינה). כל הניסיונות של המשטרה הקרואטית לדכא את המרד עלו בתוהו, שכן הצבא היוגוסלבי העממי לא הרשה להם לעשות זאת, אשר כלל ברובו סרבים. הסרבים בקריינה חסמו את הכבישים המובילים ליעדים התיירותים בדלמטיה.

אחרי שהממשלה הקרואטית הכריזה על עצמאות מיוגוסלביה ב-25 ביוני 1991, הצבא היוגוסלבי הלאומי החל במבצעים צבאיים. ערים קרואטיות רבות הותקפו בידי חיילים סרביים. הפרלמנט הקרואטי ניתק את כל הקשרים שלו עם יוגוסלביה ב-8 באוקטובר 1991.

האוכלוסייה האזרחית ברחה מהחזית הצבאית בכמויות גדולות; אלפי קרואטים ברחו מהגבול הבוסני והסרבי ואילו אלפי סרבים עשו להפך. הקרואטים אשר גרו בסרביה ובמונטנגרו הוברחו בידי הצבא היוגוסלבי לארצם, והצבא הקרואטי הניס את הסרבים חזרה למולדתם, במה שנקרא טיהור אתני.

בעזרת האו"ם החלה הפסקת אש, והצבא העממי היוגוסלבי נסוג לבוסניה הרצגובינה, שם התחילה המלחמה הבוסנית. ב-1992 וב-1993, שהו בקרואטיה יותר מ-700,000 פליטים בוסנים, בעיקר מוסלמים.

מאבק חמוש בקרואטיה המשיך בקנה-מידה קטן יותר עד 1995. בתחילת אוגוסט של אותה שנה, קרואטיה החלה ב"מבצע סופה" וכבשה מחדש מהר מאוד את כל קריינה הסרבית, מה שגרם ל-200,000 עד 400,000 סרבים לברוח לסרביה. כמה חודשים לאחר מכן, המלחמה הסתיימה במשא ומתן בהסכם דייטון. רוב הסרבים שהוברחו מקרואטיה מעולם לא חזרו.

[עריכה] קרואטיה המודרנית (1995 - נוכחי)

הנשיא טוג'מן נפטר ב-1 בדצמבר 1999. בפברואר 2000, סטפן מסיץ נבחר להיות הנשיא. ההתאוששות הכלכלית וההחלמה מפצעי המלחמה הביאו את קרואטיה להיות חברה במספר ארגונים אזוריים ובינלאומיים. החל תהליך של הצטרפות לאיחוד האירופי, אך בעקבות חוסר שיתוף פעולה עם יוגוסלביה באשר למציאתם של גנרלים ומפקדים יוגוסלבים, ההצטרפות נדחתה. ב-8 בדצמבר 2005 התהליכים החלו מחדש אם כי קרואטיה לא תצטרף לאיחוד אירופי עד 2009.