היסטוריה של סרביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

סרביה היא אזור בבלקן שבו התגוררו אנשים ממוצא סרבי החל מהמאה ה-7. סרביה הייתה מדינה עצמאית החל מהמאה ה-10 עד המאה ה-14, כאשר נכבשה ברובה על ידי העות'מאנים. בין השנים 1817 - 1878 הייתה סרביה לנסיכות אוטונומית באימפריה העות'מאנית. בשנת 1878 זכתה סרביה לעצמאות אך לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה לחלק ממדינה גדולה יותר שהורכבה מסרביה, קרואטיה וסלובניה שהחל משנת 1929 נקראה יוגוסלביה.

ב-1941 הייתה למדינת בובות שנשלטה על ידי הנאצים, זו התקיימה עד 1944. לאחריה קמה כרפובליקה סוציאליסטית בתוך הרפובליקה הסוציאליסטית הפדרלית של יוגוסלביה שהתקיימה עד 1992. ב-1992 הייתה סרביה לרפובליקה בתוך הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (1992 – 2003) ובשנים 2003 עד 2006 תחת השם סרביה ומונטנגרו. ב-5 ביוני 2006 נפרדה ממוטנגרו והפכה למדינה עצמאית, לראשונה מאז מלחמת העולם הראשונה.

תוכן עניינים

1 סרביה בימי הביניים: המאה ה-7 עד המאה ה-14
2 הכיבוש הטורקי
3 סרביה המודרנית
4 סרביה במלחמת העולם הראשונה
5 ממלכת יוגוסלביה
6 סרביה במלחמת העולם השנייה
7 סרביה ברפובליקה הסוציאליסטית הפדרלית היוגוסלבית
8 התפרקותה של יוגוסלביה
9 קישורים חיצוניים

[עריכה] סרביה בימי הביניים: המאה ה-7 עד המאה ה-14

השטחים הסרביים במאה ה-9

הסרבים נכנסו לאזור סרביה בתחילת המאה ה-7 לספירה, והתיישבו בשישה אזורים שבטיים מוגדרים:

רסקיה (כיום, מערב סרביה וצפון מונטנגרו).
בוסניה (שהייתה חלק מרסקיה עד למאה ה-12)
זהומלג'ה (הרצגובינה המערבית)
טרבוניה (הרצגובינה המזרחית)
פאגאניה (דלמטיה המרכזית)
זטה (המקבילה למונטנגרו המודרנית)

הנסיכים הסרבים הראשונים הידועים היו ולדימיר, ויססלאב, רדוסלאב ופרוסיגוג'. בזמן זה, הארץ כבר המירה לחלוטין את דתה לנצרות. על פי עדות מהמאה ה־10, כבר במאה ה-9 הוכתר בזטה מנהיג סרבי בשם בודין, על ידי האפיפיור. השליטים בסרביה התחלפו תכופות, והארץ קיבלה מהאימפריה הביזאנטית הגנה מפני בולגריה העוינת. סרביה השתחררה מהאימפריה הביזאנטית כמאה שנים לאחר מכן.

מרכז הכובד של השלטון על סרביה נע בין רסקיה וזטה. המדינה הסרבית הראשונה קמה תחת קאסלאב קלונימירוביק ברסקיה באמצע המאה ה־10. בחצי הראשון של המאה ה־11 עבר השלטון למשפחת ווג'יסלאבלג'ביק בזטה. באמצע המאה ה־12 עלתה רסקיה שוב עם השושלת הנמנג'יקית, בראשות סטאפן נמנג'ה, שהביאה את סרביה לתור זהב שארך כשלוש מאות שנה.

את סטאפן נמנג'ה ירש בנו האמצעי סטאפן, ואילו לבכורו ווקאן ניתן השלטון באזור זטה. בנו הצעיר של סטאפן, רסטקו, נעשה לנזיר הסב את שמו לסאבה, והקדיש את עצמו להפצת הדת בקרב עמו. מכיוון שלאפיפיורות כבר היו שאיפות להרחיב את השפעתה לבלקן, סטאפן השתמש בתנאים אלה להשיב את כתרו מהאפיפיור וכך נעשה למלך הסרבי הראשון ב־1217. בביזנטיון, אחיו סאבה הצליח לקבל מעמד אוטונמי עבור הכנסייה הסרבית, ונעשה לארכיבישוף הסרבי הראשון ב־1219. כך הסרבים זכו לשני סוגי עצמאות: ארצית ודתית.

הדור הבא של המנהיגים הסרבים – בניו של סטאפן פרבובנקאני – רדוסלאב, וולדיסלאב ואורוס הראשון, סימנו תקופה של הדרדרות של המדינה. כל שלושת המלכים האלה היו תלויים במידה זו או אחרת במדינות השכנות – ביזאנטיון, בולגריה או הונגריה. הקשרים עם ההונגרים השפיעו רבות על כך שאת אורוס הראשון ירש בנו דארגוטין, שאשתו הייתה נסיכה הונגרית. מאוחר יותר, כשדרגוטין פינה את מקומו לטובת בנו הצעיר מילוטין, המלך ההונגרי לאדיסלאוס הרביעי העניק לו אדמות בצפון מזרח בוסניה, באזורי הסרם והמקווה, ואת העיר בלגראד, ואילו הוא הצליח לכבוש ולספח ארצות בצפון מזרח סרביה. כך, כל הטריטוריות הללו נעשו לחלק מהמדינה הסרבית בפעם הראשונה.

תחת שלטונו של אחיו הצעיר של דראגוטין – מילוטין, סרביה התחזקה למרות העובדה שהיא הייתה צריכה להלחם לעתים בשלוש חזיתות שונות. המלך מילוטין היה דיפלומט מוכשר והשתמש בשיטה הדיפלומטית הימי-ביניימית המועדפת: נישואי שושלות. הוא התחתן חמש פעמים, עם נסיכות הונגריות, בולגריות וביזאנטיות. הוא גם מפורסם בכך שבנה כנסיות, שכמה מהן הן דוגמאות יפות לאדריכלות סרבית ימי-ביניימית: מנזר גרקניקה בקוסובו, הקתדרלה במנזר הילנדר בהר אתוס, כנסיית סט. ארקאיינג'ל בירושלים ועוד. בגלל תרומות אלה, המלך מילוטין הוכרז כקדוש, למרות חייו ההפכפכים. בנו סטאפן ירש אותו, ואחר כך נקרא סטאפן דקאנסקי. סטאפן הרחיב את הממלכה למזרח בכך שסיפח את העיר ניס ואת האדמות שסביב לה, ולדרום בכך שסיפח טריטוריות במקדוניה, ואף היה בן ראוי לאביו ובנה את מנזר ויסוקי דקאני במטוהיג'ה – הדוגמה המונומנטלית ביותר לאדריכלות סרבית ימי-ביניימית – שהעניקה לו את שמו.

לסרביה הימי ביניימית יצא מוניטין פוליטי, כלכלי ותרבותי באירופה, והגיעה לשיא באמצע המאה ה־14, בזמן מלכותו של הצאר סטאפן דוסאן. בתקופה זו נחקקו חוקי ה"דוסאנוב נאקוניק" (1349), הישג משפטי חסר תקדים בסרביה של ימי הביניים. האדריכלות וציורי הקיר של תקופה זו הן מונומטים תרבותיים חשובים ביותר לעם הסרבי. הצאר סטאפן דוסאן הכפיל את גודלה של ממלכתו בסיפוח טריטוריות מדרום, דרום מזרח ומזרח שהיו של ביזאנטיון. בנו אורוס, שכונה "החלש", ירש אותו, דבר המעיד על המצב של הממלכה שהדרדרה לאנרכיה פיאודלית. בתקופה זו עלה איום חדש: הטורקים העות'מאנים החלו להתרחב מאסיה לאירופה, וכבשו ראשית את ביזאנטיון ואחר כך את מדינות הבלקן האחרות.

[עריכה] הכיבוש הטורקי

האימפריה הסרבית, שבתחילה שלטה ברוב הבלקן, הושמדה על ידי הטורקים בקרב קוסובו ב־1389, ורוב האצולה של הממלכה, כולל הצאר לאזאר, נהרגו בקרב. ההפסד ההיסטורי של אימפריה נוצרית למוסלמים הכובשים הולידה אגדות, שירים וסיפורים רבים ששימרו את הזהות הלאומית הסרבית למאות השנים שהסרבים היו תחת שלטון מוסלמי, כאשר הכנסייה האורתודוקסית הסרבית משמשת כ"מגן תקופת ימי הביניים".

לאחר שניצחו את הצבא הסרבי בשני קרבות מכריעים: על גדות נהר מריקה ב־1371 – כאשר הכוחות של האצילים המקדונים נוצחו, ובשדה קוסובו ב־1389, כאשר הכוחות של הואסאלים של הנסיך לאזאר – המנהיג האזורי החזק ביותר בסרביה באותה עת – נחלו הפסד מחפיר. קרב קוסובו קבע את גורלה של סרביה, מפני שלאחריו לא היה כוח שיכל לעמוד בפני הטורקים. תקופה זו, שבה שלטו הדספוט סטאפן לאזארביץ' ובן דודו ג'ורג' בראנקוביץ', הייתה תקופה לא יציבה, ובה הועברה הבירה צפונה, לעיר המבוצרת מחדש סמדרבו. הטורקים המשיכו בכיבוש שלהם עד שתפסו את כל הטריטוריה הסרבית ב־1459, כאשר סמדרבו נפלה לידיהם. סרביה נשלטה בידי האימפריה העות'מאנית לכמעט חמש מאות שנה. הטורקים רדפו את האריסטוקרטיה הסרבית, וביקשו להשמיד פיזית את האליטה החברתית הסרבית. מכיוון שהאימפריה העות'מאנית הייתה מדינה תיאוקרטית מוסלמית, הנוצרים הסרבים חיו כמשרתים – מושפלים ומנוצלים. כתוצאה מזה הם נטשו את הערים המפותחות שבהן עבדו באמנויות, חציבה וסחר ועברו להרים המרוחקים, שבהם התקיימו על גידול בקר וחקלאות.

ב־7/1526 התקיימה מדינה סרבית לתקופה קצרה, בטריטוריה של ווז'וודינה של היום. המנהיג של מדינה זו נקרא ה"קיסר" ג'ובאן ננאד, ובירתו הייתה סובוטיצה.

הכוחות האירופאים, ובמיוחד האוסטרים, נלחמו רבות נגד טורקיה, והסתמכו במלחמות אלה על סיוע שקיבלו מהסרבים שחיו תחת השלטון העות'מאני. בזמן המלחמה האוסטרו-טורקית (1593-1606), ב־1594, הסרבים מרדו בבנאט, והסולטאן הגיב בשריפת השרידים של סט. סאבה – האתר הקדוש ביותר עבור הסרבים. סרביה יצרה מרכז נוסף של התנגדות בהרצגובינה אך כאשר נחתם שלום בין טורקיה ואוסטריה הם ננטשו לנקמה הטורקית. רצף אירועים זה נעשה רגיל במאות השנים הבאות.

בזמן המלחמה הגדולה (1683-1690) בין טורקיה והברית הקדושה – שנוצרה בחסותו של האפיפיור ושכללה את אוסטריה, פולין וונציה – הסרבים נתבקשו למרוד כנגד הטורקים, ותוך זמן קצר מרידות ולוחמת גרילה התפשטה בבלקנים המערביים: ממונטנגרו והחוף הדלמאטי עד לאגן הדנובה ולסרביה העתיקה. אולם כאשר האוסטרים החלו לסגת מסרביה, הם הזמינו את הסרבים לבוא לצפון לטריטוריות האוסטריות. כשהם נאלצים לבחור בין הנקמה הטורקית לבין ממלכה נוצרית, סרבים רבים היגרו צפונה, כשהם מובלים על ידי הפטריארך ארסניג' קרנוג'ביק. אזורים רבים בדרום הבלקן התרוקנו מאוכלוסייתם, והטורקים ניצלו את ההזדמנות לאסלם את ראסקה, קוסובו ומטוהיג'ה, ובמידה מסוימת את מקדוניה, תהליך שתוצאותיו ניכרים עד היום.

אפיזודה חשובה אחרת בהיסטוריה הסרבית התרחשה ב־1716-1718, כאשר הטריטוריות האתניות הסרביות מדלמטיה, בוסניה והרצגובינה עד בלגראד ואגן הדנובה שוב היוו שדה קרב למלחמה טורקית-אוסטרית חדשה אותה התחיל הנסיך איאוגן מסאבוי. הסרבים תמכו, כרגיל, באוסטריה. לאחר שנחתם הסכם שלום בפוזראבק, טורקיה איבדה את כל ההחזקות שלה באגן הדנובה, וכן חלקים מצפון סרביה וצפון בוסניה, מדלמאטיה והפלפוניזים. המלחמה האוסטרית-טורקית האחרונה מכונה מלחמת דוביקה (1788-1791), כאשר האוסטרים שוב דחפו את הנוצרים בבוסניה למרוד. ממלחמה זו עד מאה ה־20, שבה נפלו שתי האימפריות, לא היו מלחמות נוספות.

[עריכה] סרביה המודרנית

סרביה השיגה את האוטונמיה שלה מהאימפריה הטורקית בשתי מהפכות ב־1804 וב־1815, אם כי חיילים טורקים המשיכו להחזיק בבירה, בלגראד, עד ל־1867. מהפכות אלה החיו מחדש את הכיבוש הסרבי והפיחו בהם את התקווה כי האימפריה הסרבית עוד תשוב. ב־1829 יוון קיבלה עצמאות מלאה, וסרביה קיבלה אוטונומיה, שעשתה אותה לעצמאית-למחצה מטורקיה.

המלחמה המחודשת בין רוסיה לטורקים ב־1877 הביאה לעצמאות מלאה לסרביה ולהרחבה גדולה של הטריטוריה לדרום-מזרח, כולל את ניס, שנעשתה לעיר השנייה בגודלה בסרביה (עפ"י חוזה ברלין, 1878). המלוכה הוכרזה ב־1882, תחת מילאן אברנוביץ' הרביעי. סרביה הייתה אחת מהארצות היחידות ששלטה בה שושלת מלוכה מקומית (יחד עם האימפריה הגרמנית, איטליה, בריטניה, ואוסטרו-הונגריה). אך מיליוני סרבים עדיין חיו מחוץ לסרביה, באימפריה האוסטרו-הונגרית (בוסניה, קרואטיה, ווג'וודינה, סאנדזאק) ובאימפריה העות'מאנית (דרום סרביה, קוסובו, מקדוניה).

הארץ החדשה הייתה חקלאית ברובה המכריע, כמו רוב הארצות הבלקניות, עם מעט תעשייה או תשתית מודרנית. סך האוכלוסייה עלה ממיליון בראשית המאה ה־19 ל־2.5 מיליון ב־1900, כאשר בבלגראד חיו 100,000 איש, בניס היו 24,500, ובכמה ערים אחרות בין 10,000 ל־15,000 כל אחת.

הפוליטיקה פנימית עסקה בעיקר ביריבות השושלתית בין משפחות אוברנוביץ' וקאראג'ורג'ביץ', שהיו צאצאיהם (בהתאמה) של מילו אוברנוביץ' (שהוכר כצאצא של המלכים הקדמונים ב־1829), וקאראג'ורג' (ג'ורג' השחור - המנהיג של המהפכה ב־1804 שנהרג ב־1817). האוברנוביצ'ים הנהיגו את המדינה ב1817-1842 וב1858-1902, והקאראג'ורג'אביצ'י ב־1842-1858 ולאחר 1903.

לאחר שנות השמונים של המאה ה-19, עניין השושלות נעשה קשור במידה מסוימת לחלוקות הדיפלומטיות הרחבות יותר באירופה, כשמילאן אוברנוביץ' תמך במדיניות של אוסטרו-הונגריה השכנה, בתמורה לתמיכה האבסבורגית בהמלכתו, והקאראג'ורג'ביצ'ים נטו לכיווון הרוסים, כשהם זוכים בכס ביוני 1903 לאחר הפיכה עקובה מדם על ידי קציני צבא שהתנגדו לשלטון ההאבסבורגי על הסלאבים הדרומיים השכנים.

ההתנגדות הסרבית לסיפוח של בוסניה-הרצגובינה באוקטובר 1908 על ידי אוסטרו-הונגריה הביאה למשבר אירופאי רציני: לחץ גרמני ואוסטרו-הונגרי הכריח את רוסיה ללחוץ על סרביה (31 במרץ 1909) לקבל את הסיפוח, אך רוסיה ערבה להגן על סרביה בכל איום עתידי על עצמאותה.

לאחר העצמאות הבולגרית (אוקטובר 1908) מהשלטון העות'מאני ותנועה מוצלחת של קצינים יווניים (אוגוסט 1908) להביא את ממשלתם לכיוון לאומני יותר, סרביה הצטרפה לשני ארצות אלו ולשכנתה מונטנגרו (שהייתה מאוכלסת חלקית בסרבים) בפלישה (אוקטובר 1912) לחלק ממקדוניה שנשלט על ידי הטורקים (לא לרפובליקה המקדונית), וצמצמה בכך את השלטון הטורקי באירופה לאזור קטן סביב קונסטנטינופול (כיום איסטנבול).

בולגריה נכשלה בנסיון שלה (יולי 1913) לקחת מבני בריתה טריטוריה שהובטחה לה, והטריטוריה הסרבית כמעט הוכפלה שוב פעם, לחרדתם של ההאבסבורגים.

[עריכה] סרביה במלחמת העולם הראשונה

הרצח בבירה הבוסנית סרייבו ב־28 ביוני 1914 של הארכידוכס פרנץ פרדיננד, היורש לכס ההאבסבורגי, על ידי בוסני סרבי בשם גברילו פרינציפ, הביאה לאולטימטום מוויינה הדורש מסרביה להסכים לחקירה אוסטרו-הונגרית של הרצח על האדמה הסרבית. למרות ההסכמה של סרביה ב־25 ביולי לכמעט כל הדרישות, אוסטרו-הונגריה הכריזה על מלחמה ב־28 ביולי. הגיוס הרוסי לטובת סרביה הביאה לאולטימטום גרמני שלא תגייס את כוחותיה, והמלחמה הוכרזה בין המעצמות הגדולות בשבוע הראשון של אוגוסט.

סרביה הדפה שלוש פלישות אוסטרו-הונגריות (אוגוסט, ספטמבר ונובמבר-דצמבר 1914), שכשבאחרונה בלגראד נפלה לזמן קצר בידי האויב. אך ב־1915 מגפת טיפוס החלישה את הצבא הסרבי, ופלישה מחודשת בראשית אוקטובר שכללה גם כוחות בולגריים וגרמניים, הביאה לכיבוש של כל המדינה. השרידים של הכוחות המזוינים הסרבים נסוגו לאלבניה ומקדוניה, שם נחתו כוחות בריטיים וצרפתיים, בסלוניקי.

תקופת הממשלה בגלות במקדוניה ראתה שינוי משמעותי בשיווי המשקל של הכוחות הפוליטיים, כאשר המיליטנט הפאן-סרבי קולונל דראגוטין דימיטריג'ביץ' ("אפיס") (מנהיג של ההפיכה ב־1903, וראש של ארגון ה"יד השחורה" שהואשם בקשר לרצח בסרייבו) נשפט והוצא להורג (יוני 1917) בשל האשמות שקשר כנגד הממשלה המלכותית. החוגים הצבאיים מעתה נשלטו בידי הפלג המלוכני ה"יד הלבנה" של הגנרל פטר קיבקוביץ', שיהיה לאחר מכן ראש ממשלה (1929-1932) של משטר מלוכני חוקתי.

התקפה מוצלחת של כוחות הברית בספטמבר 1918 הביאה לכניעה של בולגריה ולשחרורן של הטריטוריות הכבושות (נובמבר 1918). ב־25 בנובמבר אספת העמים של ווג'וודינה הצביעה להצטרך לסרביה. כמו כן, ב־29 בנובמבר האספה הלאומית של מונטנגרו הצביעה בעד הצרפות לסרביה, ויומיים לאחר מכן אספה של מנהיגים מהאזורים הסלאביים בדרום אוסטרו-הונגריה הצביעו גם הם להצטרף למדינה החדשה של הסרבים הקרואטים והסלובנים. להיסטוריה של מדינה זו, ראה יוגוסלביה.

יחסית למדינות האירופאיות האחרות לסרביה היה שיעור ההרוגים הגבוה ביותר במלחמה, כשמעל ל־30% (1.3 מיליון) מאוכלוסייתה מתה במלחמה.

[עריכה] ממלכת יוגוסלביה

עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה ונפילתה של אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית התנאים היו בשלים להכרזה על ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים בדצמבר 1918. האידאל היוגוסלבי כבר היה קיים מזה זמן רב בחוגים האינטלקטואליים של שלושת העמים, אך הקונסטילציה הבינלאומית של כוחות ואינטרסים פוליטיים לא איפשרו את יישומו עד אז. אולם, לאחר המלחמה, אינטלקטואלים אידאליסטיים פינו את מקומם לפוליטיקאים, והפוליטיקאים הקרואטים המשפיעים ביותר התנגדו למדינה החדשה מהולדתה.

מפלגת האיכרים הקרואטית (HSS), שבראשה סטג'אפן ראדיק, ולאחריו ולאטקו מסק, גדלה להיות מפלגה מסיבית שתמכה באינטרסים הקרואטים. לפי מנהיגיה, המדינה היוגוסלבית לא הביאה לפתרון משביע רצון לבעיה הלאומית הקוראטית. הם חברו לנהל את מאבקם הפוליטי בכך שהתנגדו באופן שיטתי למוסדות המדינה ובייצור קואליציות שחתרו תחת אחדותה, וכך ביקשו להגיע לויתורים מסוימים מצד היוגוסלבים. כל נושא פוליטי או כלכלי היווה תירוץ להעלאת השאלה הקרואטית הלא פתורה.

על מנת לענות על אתגר זה ולמנוע החלשה נוספת של המדינה, המלך אלכסנדר הראשון אסר את המפלגות הפוליטיות הלאומיות ב־1929, תפס את הכוח הביצועי וקרא לארץ מחדש בשם ממלכת יוגוסלביה. הוא ביקש למנוע את הנטייה להתפרדות ולהחליש את עוצמת הרגשות הלאומיים. אך שיווי המשקל בין המעצמות הבינלאומיות השתנה: באיטליה ובגרמניה פשיסטים ונאצים עלו לשלטון, וסטלין נעשה למנהיג האבסלוטי של ברית המועצות. כל המדינות האלה התנגדו למדיניות של אלכסנדר הראשון. למעשה, שני המדינות הראשונות ביקשו לשנות הסכמים בינלאומיים עליהם חתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, והסובייטים היו נחושים לזכות מחדש במעמדם באירופה ולהגיע לפעילות רבה יותר בזירה הבינלאומית. יוגוסלביה היוותה מכשול לתוכניות האלה, ואלכסנדר הראשון היה עמוד התווך של המדיניות היוגוסלבית.

בזמן ביקור בצרפת ב־1934, המלך נרצח במרסיי על ידי חבר ב־VMRO – ארגון בולגרי לאומני קיצונית שהתכוון לספח טריטוריות לאורך הגבול היוגוסלבי המזרחי והדרומי – בשיתוף עם האוסטאשי – ארגון קרואטי פשיסטי לאומני. הזירה הפוליטית הבינלאומית בסוף שנות השלושים אופיינה בחוסר סובלנות גוברת בין השחקנים העיקריים, בגישה אגרסיבית של המשטרים הטוטליטיריים, ובהרגשה כי הביטחונות והסדר שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה מתערערים ומאבדים את כוחם. כשהם נתמכים ונתונים ללחץ מאיטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית, המנהיג הקרואטי וולאטקו מסק ומפלגתו הצליחו להשיג את יצירתו של המחוז הקרואטי ב־1939. ההסכם אמר בפירוש כי קרואטיה תישאר כחלק מיוגוסלביה, אך היא ניסתה לבנות לעצמה זהות פוליטית עצמאית בזירה הבינלאומית.

[עריכה] סרביה במלחמת העולם השנייה

בתחילת שנות הארבעים, יוגוסלביה מצאה עצמה מסובבת בארצות עוינות. חוץ מיוון, כל שכנותיה חתמו על הסכמים עם איטליה או גרמניה. היטלר לחץ בחוזקה על יוגוסלביה להצטרף למדינות הציר. הממשלה אף הייתה מוכנה להגיע להסכם עימו, אך הרוח במדינה הייתה שונה לגמרי. הפגנות ציבוריות כנגד הנאציזם הביאו לתגובה ברוטאלית. חיל האוויר הגרמני הפציץ את בלגראד וערים מרכזיות אחרות באפריל 1941, וכוחות הציר כבשו את יוגוסלביה ופירקו אותה. החלקים המערביים של המדינה יחד עם בוסניה והרצגובינה נהפכו למדינת בובות נאצית, שנקראה המדינה העצמאית הקרואטית (NDH), ונשלטה בידי האוסטשה.

סרביה נכבשה בידי החיילים הגרמנים, אך הטריטוריות הצפוניות סופחו בידי הונגריה, והטריטוריות המזרחיות והדרומיות לבולגריה. קוסובו ומטוהיג'ה סופחו ברובן על ידי אלבניה שהייתה תחת חסותה של איטליה הפשיסטית. מונטנגרו גם היא איבדה טריטוריות לאלבניה ואז נכבשה על ידי חיילים איטלקיים. סלובניה חולקה בין גרמניה לאיטליה, שגם כבשה איים בים האדריאטי.

כשהם פועלים אחר הדוגמה הנאצית, המדינה העצמאית הקרואטית ייסדה מחנות ריכוז והחלה ברצח עם שבו נהרגו מעל 750,000 סרבים, יהודים וצוענים. רצח העם הזה היווה את הרקע ההיסטורי והפוליטי למלחמת האזרחים שפרצה חמישים שנה לאחר מכן בקרואטיה ובוסניה והרצגובינה, ושהביאה לפירוק יוגוסלביה ב־1991-1992.

היחס האכזרי של כוחות הכיבוש הגרמני ומדיניות הרצח של המשטר הקרואטי הביא להתנגדות סרבית חזקה. הסרבים התנגדו לממשלה הקרואטית שהייתה אחראית לרצח העם, ולפירוק הנאצי של יוגוסלביה. רבים הצטרפו לכוחות הפרטיזנים (צבא השחרור הלאומי שהונהג בידי יוסיפ ברוז טיטו) במלחמת השחרור וכך עזרו לניצחון הברית. בסוף 1944, הפרטיזנים הצליחו לשחרר את סרביה בעזרת הצבא האדום ובמאי 1945 שוחררו שאר השטחים היוגוסלביים, כשהפרטיזנים נפגשים עם כוחות הברית מהונגריה, אוסטריה ואיטליה. סרביה ויוגוסלביה סבלו אבדות כבדות במלחמה: 1,700,000 (10.8% מהאוכלוסייה) אנשים נהרגו והנזק הכלכלי הלאומי הוערך ב־9.1 מיליארד דולר במחירי אותה תקופה.

[עריכה] סרביה ברפובליקה הסוציאליסטית הפדרלית היוגוסלבית

עוד בזמן המלחמה, ב־1943, חל שינוי מהפכני במערכת החברתית והמדינית עם הביטול של המלוכה לטובת רפובליקה. יוסיפ ברוז טיטו נעשה לנשיא הראשון של יוגוסלביה החדשה והסוציאליסטית (הרפובליקה הסוציאל פדרלית של יוגוסלביה). בעבר ארץ חקלאית ברובה, יוגוסלביה נהפכה לארץ תעשייתית במידה רבה, ויצא לה מוניטין פוליטי בינלאומי בכך שתמכה בתהליך הדה-קולוניזציה ובכך שלקחה חלק פעיל בתנועה הנייטרלית (במלחמה הקרה).

יוגוסלביה הסוציאליסטית הייתה מורכבת כמדינה פדרלית בעלת שש רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, מקדוניה ומונטנגרו. שני אזורים אוטונומיים וויוודינה וקוסובו היו יחד עם זאת חלק אינטגרלי מסרביה. בגלל החלוקה האדמניסטרטיבית ובשל סיבות היסטוריות, הסרבים – הרבים ביותר מבין העמים היוגוסלביים – חיו בכל ששת הרפובליקות ובאזורים האוטונומיים. המגמה לתמוך בכוח הרפוליקות על פני הרשויות הפדרליות התחזקה לאחר אימוץ החוקה מ־1974 שעודדה את התרחבות ההתבדלות בקרואטיה, בוסניה וקוסובו.

[עריכה] התפרקותה של יוגוסלביה

יוגוסלביה התפרקה בשנות התשעים המקודמות, ומאז 1992, סרביה, יחד עם מונטנגרו, הייתה חלק ממה שידוע כרפובליקה הפדרלית היוגוסלבית, או האיחוד של סרביה ומונטנגרו. מאז 2003, סרביה מתייחסת לעצמה כמדינה החברה באיחוד עם מונטנגרו. ההתפרקות של יוגוסלביה אושרה על ידי המעצמות הבינלאומיות, שהכירו בזכות להכרה עצמית לכל הלאומים, חוץ מהסרבים שהעדיפו להמשיך לחיות ביוגוסלביה כמו בעבר. הרפובליקות המתבדלות הוכרו בידי הקהילה הבינלאומית.

בזמן משטרו של סלובודן מילושביץ', סרביה הותקפה בידי נאט"ו בזמן מלחמת קוסובו. המלחמה נפסקה רק לאחר שמילושביץ' הסכים לנסיגה של צבאו והמשטרה שלו ממחוז קוסובו. המחוז כעת נשלט בידי האו"ם.

ביוני 1999, כוח נאט"ו נכנס לאזור האוטונומי הקרוי קוסובו, לאחר סיומה של מלחמת קוסובו. כתוצאה מהמלחמה, מאות אלפי פליטים מקוסובו – סרבים ואלבנים – איבדו את בתיהם, והייתה מתיחות רבה במחוז על רקע אתני. המאבקים הבין-אתניים בין שני הקבוצות התלקחו מפעם לפעם אף על פי שכוחות נאט"ו היו במקום.

שינויים דמוקרטיים חלו במדינה לאחר המאבק על הבחירות של ה־24 בספטמבר 2000, שבהן סלובדן מילוסביץ' ניסה שוב לגנוב את הבחירות. מועמד האופוזיציה וויסלב קושטוניצה טען לניצחון, וחצי מיליון מפגינים התאספו מול בתי הפרלמנט בבלגראד ב־5 באוקטובר בדרישה כי מילושביץ' יפרוש. לאחר הפגנות ולוחמה עם המשטרה הנאמנה למילושביץ', הוא הופל, וויסלב קושטוניצה עלה לשלטון כנשיא. לאחר הבחירות הפרלמנטריות מינואר 2001, זוראן ג'ינג'יץ נעשה ראש ממשלה. לאחר שנתיים של מאבק על רפורמות בארצו ההרוסה, זוראן ג'ינג'יץ נרצח בבלגראד ב-12 במרץ 2003, על ידי המאפיה. אחד מהבוסים של המאפיה גם הואשם בפשעי מלחמה בפני בית הדין לפשעי מלחמה בהאג.

מיד לאחר הרצח, הממשלה הכריזה על "מלחמה" על המאפיה ועל הכוחות הריאקציוניים, והשמידה למעשה את רוב ארגון המאפיה. זוראן זיווקוביץ' עמד בראש הממשלה עד הבחירות החדשות בדצמבר 2003. לאחר כמעט שלושה חודשים של משא ומתן, וויסלב קושטוניצה יצר את הממשלה החדשה במרץ 2003. שלושה חודשים לאחר מכן, בוריס טאדיץ, יורשו של זוראן ג'ינג'יץ כנשיא של המפלגה הדמוקרטית, נעשה לנשיא החדש של סרביה.