דולר אמריקני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
|
| שם המטבע | United States dollar |
| ISO 4217 | USD |
| משתמש(ים) | ארצות הברית של אמריקה |
| יחידות משנה | |
| 1/100 | סֵנְט |
| סמל | $ |
| כינוי | דולר, בָאק |
| מטבעות בשימוש | 1¢, 5¢, 10¢, $¼, $½, $1 |
| שטרות בשימוש | $1, $2, $5, $10, $20, $50, $100 |
| בנק מרכזי | פדרל רזרב |
| אתר אינטרנט | http://www.federalreserve.gov/ |
הדולר האמריקני הוא המטבע הרשמי של ארצות הברית של אמריקה. כמו כן הוא משמש במדינות רבות כעתודת מטבע זר. בימינו אחראי הפדרל רזרב על הדפסתו והפצתו של הדולר. הסימן הנפוץ ביותר לדולר הוא סימן הדולר ($). בתקן ISO 4217 סימנו הוא USD. קרן המטבע הבינלאומית משתמשת גם בסימון $US. בשנת 2004 תפוצתו הכוללת של הדולר עמדה על כ-700 מיליארד דולר, כמחצית עד שני שלישים מהם מוחזקים מחוץ לגבולות ארצות הברית.
ארצות הברית היא אחת מבין מספר מדינות שהמטבע שלהן קרוי "דולר". מספר מדינות משתמשות בדולר האמריקני כהילך חוקי, ובמדינות אחרות הוא משמש כמטבע בפועל.
הסימון הבינלאומי המקובל לדולר הוא $, וכאשר רוצים להדגיש שמדובר בדולר אמריקני (להבדיל מדולר של מדינה אחרת) משתמשים בסימון $US או לחילופין בקו אנכי על גבי ה-S. הדולר האמריקני הוא המטבע הנסחר ביותר בעולם כיום.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם דולר
-
ערך מורחב – דולר
מקורו של השם "דולר" הוא במטבע הטאלר (Thaler), אשר היה בשימוש באירופה במשך מאות שנים, בין היתר באימפריה הרומית הקדושה. מקור השם "טאלר" הוא במילה הגרמנית "טאל" (Tal, שפירושה "עמק"). הספרדים השתמשו בשם זה למטבע החוקי במושבותיהם, תוך שינוי שמו ל"דולר" (דולר ספרדי). המטבע הספרדי היה הילך חוקי גם בארצות הברית הצעירה, למרות שבחוק המטבע מ-1792 הוכרז הדולר האמריקני כהילך חוקי, והוקמה מטבעה לשם כך. רק ב-1857 בוטל מעמדו של הדולר הספרדי, והדולר האמריקני הפך להילך חוקי יחיד.
[עריכה] מקור הסימן $
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] חלוקה לשטרות ומטבעות
הדולר האמריקני מחולק לרוב למאה סנט. חלוקות נוספות הן לעשרה דיים או לאלף מיל. השם "דיים" מתייחס היום למטבע של עשרה סנט. החלוקה למיל אינה מקובלת מחוץ לחישובים מסוימים בתחום המס. בימינו נמצאים בתפוצה שטרות של ערכים נקובים הגדולים מדולר אחד ומטבעות בעלי ערך נקוב הנמוך מדולר אחד. ישנם בנמצא גם מטבע של דולר אחד וגם שטר באותו הערך, אך השטר נפוץ בהרבה. בעבר הודפסו גם שטרות בעלי ערך נקוב נמוך מדולר. מטבעות זהב הוטבעו בשווי של עד עשרים דולר.
מטבעות אמריקניים מוטבעים במטבעה הלאומית האמריקנית. שטרות דולריים מודפסים בידי מדפיס ממשלתי מיוחד (Bureau of Engraving and Printing) עבור הפדרל רזרב מאז שנת 1914. תחילה הודפסו שטרות בפורמט גדול. בשנת 1928 הוחל בהדפסת שטרות בפורמט קטן, מסיבות שיוסברו בהמשך.
הדפסת שטרות בערך של מעל מאה דולר הופסקה בשנת 1946 והשימוש בהם כהילך חוקי הופסק בשנת 1969. שטרות אלו שימשו בעיקר בעסקאות בין בנקים וכן בקרב הפשע המאורגן. מסיבה אחרונה זו ציווה הנשיא ריצ'רד ניקסון על הפסקת השימוש בשטרות אלו. עם התקדמות הבנקאות הממוחשבת, התייתר הצורך בשטרות אלו ממילא. בין השאר הודפסו בעבר שטרות בעלי ערך נקוב של $500, $1,000, $5,000, $10,000 ו-$100,000.
[עריכה] מטבעות אמריקניים
בתפוצה סדירה נמצאים מטבעות בערך של 1 סנט ("פני"), 5 סנט ("ניקל"), 10 סנט ("דיים"), 25 סנט ("קוורטר"), 50 סנט (לא שכיח) ו-1 דולר (לא שכיח). השטרות שבתפוצה סדירה הם בשווי של $1, $2 (לא שכיח), $5, $10, $20, $50 ו-$100.
מטבעות בעלי ערך של 1 דולר לא זכו מעולם לפופולריות. מטבעות דולר עשויי כסף הוטבעו בשנים 1794 עד 1935 עם מספר הפוגות קצרות. מטבע נחושת-ניקל בעל גודל דומה הוטבע בשנים 1971 עד 1978. בשנת 1979 הוכנס לשימוש מטבע דולר על שם סוזן אנטוני, שלא התקבל יפה בציבור בשל דמיונו הרב למטבע ה-25 סנט. משום כך הופסק ייצורו במהרה, אבל ככל מטבע אמריקני אחר הוא עדיין הילך חוקי. בשנת 2000 הוכנס לשימוש מטבע דולר חדש על שם סקגווי, שהפעם הקפידו לשוות לו מראה ייחודי משלו. גם מטבע זה לא זכה להיקלט בציבור, והשימוש בשטר הדולר האחד רווח בהרבה מהשימוש במטבע בעל אותו הערך.
במהלך ההיסטוריה האמריקנית הוטבעו גם מטבעות בשווי של חצי סנט, 2 סנט, 3 סנט, 20 סנט, $2.5 ו-$3. כולם עדיין שווים להלכה את הערך הנקוב שלהם, אבל במציאות הם בעלי שווי גבוה בהרבה בקרב אספני מטבעות.
[עריכה] היסטוריה
הדולר נבחר לשמש כמטבע הלאומי של ארצות הברית ב־6 ביולי 1785, והיה בכך למטבע הלאומי הראשון המבוסס על שיטה עשרונית.
עד שנת 1974 היה ערכו של הדולר צמוד לכסף, זהב או לצירופים שונים של השניים. בשנים 1792-1873 היה הדולר האמריקני מגובה בידי כסף וזהב ביחס של 15:1 בשיטה שכונתה "דו-מתכתית". בעקבות סדרת תיקונים בחקיקה בשנים 1873-1900 הופחת חלקו של הכסף לעומת חלקו של הזהב עד שבשנת 1900 הוצמד הדולר לזהב בלבד, והסדר זה המשיך בתיקונים קלים בלבד עד שנת 1971.
בתקופת ההצמדה הדו-מתכתית, הדולר הוגדר שווה ערך ל-371.25 גריין כסף (24.06 גרם) או 24.75 גריין זהב (1.60 גרם) וניתן היה להמירו במטבעה בכסף או בזהב ביחס 15:1. בעקבות ירידת ערכה של מתכת הכסף, הומר בשנת 1834 יחס המתכות ל-16:1, על ידי הפחתת ערך הזהב של הדולר ב-6% ל-23.2 גריין (1.50 גרם).
גילויים של מרבצי כסף גדולים במערב ארצות הברית בשלהי המאה ה-19 הביא לעימות פוליטי. מצדו האחד ניצבו גורמים קרובים למגזר החקלאי כמו מפלגת גרינבק האמריקנית שביקשו לשמר את השיטה הדו-מתכתית כדי להביא לאינפלציה בערך הדולר שתקל על החקלאים לשלם את חובותיהם. מולם ניצבו גורמי בנקאות ומסחר מן החוף המזרחי שביקשו ליצור מטבע יציב ולעבור להצמדה לזהב בלבד. עימות זה הביא לפילוג במפלגה הדמוקרטית בשנת 1896 ולנאום "צלב הזהב" המפורסם של הפוליטיקאי האמריקני והמועמד לנשיאות, ויליאם ג'נינגס ברייאן. ייתכן כי עלילת הקוסם מארץ עוץ הושפעו רבות ממשבר זה.
[עריכה] תקן הזהב
השיטה הדו-מתכתית נשארה בתוקף עד ל-14 במרץ 1900, עת חוקק חוק תקן הזהב (Gold Standard Act) אשר הצמיד את ערכו של הדולר ל-25.8 גריין (1.67 גרם) זהב 0.9 טהור (תואם לתקן הקודם של 23.2 גריין זהב). בכך עברה ארצות הברית להצמדה מלאה של המטבע לזהב, שערכו הועמד עתה על $20.67 לאונקיית זהב.
במהלך השפל הגדול קבע הנשיא פרנקלין רוזוולט את ערכו של הדולר על $35 לאונקיה, ובכך פוחת הדולר בצו ממשלתי בשיעור של 41%.
לפי הסכם ברטון וודס (Bretton Woods) שנחתם לאחר מלחמת העולם השנייה, הוערכו כל המטבעות בעולם במושגים של דולר אמריקני, ובכך נקשרו באופן עקיף לערכו של הזהב. הצורך של ממשלת ארצות הברית לשמור גם על יחס ה-$35 דולר לאונקיית זהב וגם על אפשרות ההמרה למטבע חוץ יצר לחצים כלכליים ומסחריים.
בחודש מרץ 1968 הופסק הניסיון להשפיע על מחיר הזהב בשוק העולמי, ותחת זאת הוקמה שיטה "דו-שכבתית". לפי שיטה זו, בוצעו כל עסקאות הזהב בין בנקים מרכזיים במחיר בלתי-תלוי במחיר שוק הזהב החופשי. הבנקיים המרכזיים סחרו בזהב ביניהם במחיר $35 דולר לאונקייה ולא סחרו עם השוק הפרטי, בעוד השוק הפרטי סוחר במחיר משתנה לפי היצע וביקוש. מחיר הזהב בשוק החופשי נקלע לתנודות הולכות וגדלות, ובשנת 1972 האמיר עד לרמה של מעל $70 לאונקייה. הסכם ברטון וודס החל לאבד בפועל מתוקפו. שיטת המסחר ה-"דו שכבתי" הופסקה בנובמבר 1973, בשעה שמחיר הזהב הגיע עד ל-$100 לאונקייה.
בשנות ה-70, האינפלציה שיצרה עליית המחירים של סחורות מיובאות, במיוחד נפט, יחד עם ההוצאות על מלחמת וייטנאם שלא לוו בקיצוץ בהוצאות הממשלתיות ועם גירעון מסחרי, יצרו מצב בו ערכו של הדולר היה נמוך מערך הזהב שגיבה אותו.
בשנת 1972 קבעה ארצות הברית את ערך הדולר על $38 לאונקייה. מכיוון שהמטבעות האחרים הוערכו במושגים של דולר אמריקני, הדבר לא פתר את חוסר היציבות שבין הדולר למטבעות האחרים. בשנת 1975 החלה ארצות הברית בקביעת שער חליפין צף בין הדולר לערך הזהב ולערכם של מטבעות אחרים, ובכך היה הדולר לראשונה למטבע פיאט, שערכו אינו בא מערכה של סחורה אחרת אלא רק מצו השלטון.
מרגע שהבנקים המרכזיים הפסיקו להכתיב את ערך הדולר בזהב, עלה מחיר הזהב בצורה חדה, מה שהביע את אובדן האמון בדולר. המשקיעים העדיפו לשים את מבטחם בזהב במקום בדולר, ומחירו של הזהב הרקיע מ-$35 דולר לאונקיה בשנת 1969 ל-$900 דולר לאונקיה בשנת 1980.
