היסטוריה של המדע
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היסטוריה של המדע הוא ענף של חקר ההיסטוריה העוסק בהתפתחותם של המדע והטכנולוגיה, ובהשפעתם התרבותית, הכלכלית והפוליטית.
משחר הבריאה העסיקה את האדם המחשבה כיצד פועל הטבע, האם קיים מנגנון שמנווט ומנהל אותו, מיהם היצורים ומה תפקידם בעולמנו, איך נוצר חומר מסוים ומדוע הוא נדיר ועוד שאלות. כדי להשיב על שאלות אלה, החל האדם חוקר את עצמו ואת סביבתו. הידע אודות הטבע היה עובר מאב לבן במהלך הדורות ולרוב היה מתובל במעשיות ומיתוסים. עם המצאת הכתב, נוצרה הזדמנות לקוראים ללמוד את מסקנותיהם של אחרים, לאשש או להפריך אותם ובעיקר להוסיף מידיעותיהם. כך החל למעשה להיווצר המדע.
מאז ידוע המדע כתהליך מתמשך, המחייב בנייה והתייחסות רב-דורית, הן מבחינת תוכנו, והן מבחינת תפיסתו. לפיכך, נחשבת ההיסטוריה של המדע לגורם רב חשיבות בכל התייחסות אליו.
המדע המודרני הוא קורפוס של ידע אמפירי בר-הוכחה, קהילה עולמית של חוקרים, ומערכת של טכניקות למחקר של היקום הידועים כמתודה המדעית. ההיסטוריה של המדע עוקבת אחר ההתפתחות של התופעות האלה בהיסטוריה, משחר פרה-ההיסטוריה.
עם פרוץ המהפכה המדעית, החלה המתודה המדעית המודרנית להנחות את הערכת הידע. שינוי זה נחשב כל כך בסיסי, שהמחקרים הישנים יותר ידועים כ"פרה-מדעיים". ובכל זאת, רבים עדיין מחשיבים את פילוסופיית הטבע העתיקה כחלק מההיסטוריה של המדע.
תוכן עניינים |
[עריכה] תאוריות וסוציולוגיה של ההיסטוריה של המדע
הרבה מהמחקר של ההיסטוריה של המדע הוקדש להסבר של מהו המדע וכיצד הוא פועל, והאם אפשר להבחין בו בדפוסים ומגמות ארוכות טווח. הסוציולוגיה של המדע בייחוד, התמקדה בדרכים שבהם מדענים עובדים, וכיצד הם "מייצרים" ו"בונים" ידע מדעי. מאז שנות ה-60, מגמה שכיחה במחקר הסוציולוגיה וההיסטוריה של המדע הייתה להדגיש את ה"מרכיב האנושי" בידע המדעי, שלא כדעה שמידע מדעי הוא ברור-מאליו, נטול-ערכים והקשר.
נושא שמהווה מוקד לדיון ועניין בפילוסופיה של המדע היה המחקר על אופן החלפת תאוריות במדע. שלושה פילוסופים שמשקפים את הקטבים העיקריים בדיון זה הם קרל פופר, שטען כי הידע המדעי הוא פרוגרסיבי ומצטבר; תומאס קון, שטען כי הידע המדעי משתנה על ידי "שינוי פרדיגמות" ואינו פרוגרסיבי דווקא; ופול פייראבנד, שטען כי הידע המדעי האינו מצטבר או פרוגרסיבי, ולכן גם אם אין צורה ברורה להבדיל בין מדע לבין מה שאינו מדע.
מאז פרסום ספרו של קון "המבנה של מהפכות מדעיות" ב-1962, היה דיון רב בקהילה האקדמית לגבי המשמעות והאובייקטיביות של המדע. פעמים רבות, אם כי לא תמיד, עימות על האמת של המדע מתחלק למחנות של אנשי מדעי החברה ואנשי המדעים המדויקים.
[עריכה] מדע קדם-ניסויי
במערב, מהעת העתיקה הקלאסית ועד למהפכה המדעית, מחקר היקום נודע כפילוסופיה טבעית, ואלה שעסקו בו – פילוסופים טבעיים. תחום זה כלל גם כמה שדות לימוד שאינם נחשבים כיום למדעיים. במקרים רבים, לימוד מסודר על העולם הטבעי היה תוצאה ישירה של הדת, לעתים כפרויקט של קהילה דתית מסוימת.
מאפיין חשוב של המחקר הקדם-מדעי (במערב או במקומות אחרים) היה חוסר המוכנות לעסוק בניסויים. לדוגמה, אריסטו, אחר מהפילוסופים הטבעיים הפוריים ביותר בעת העתיקה, ערך תצפיות רבות מאוד בטבע, במיוחד לגבי ההרגלים והתכונות של הצמחים והחיות שסביבו. הוא התמקד בחלוקה של הטבע לקטגוריות שונות, והגיע למסקנות שונות לגבי דרך הפעולה של היקום, שהביאה בעתיד לפיתוחה של תאוריה פיזיקלית מקיפה יותר. אך עד למהפכה המדעית, תאוריות אלו מעולם לא נבחנו בניסוי. עד לאותה תקופה, לא השתמשו כמעט בכלי זה. יש שהאמינו כי התנאים המלאכותיים בניסוי אינם יכולים להביא לתוצאות שדרכם יהיה אפשר להבין את העולם הטבעי האמיתי.
[עריכה] תרבויות מוקדמות
בזמנים הפרה-היסטוריים, הידע הועבר מדור לדור במסורת בעל פה. פיתוח הכתיבה איפשר לצבור ידע ולהעביר אותו מדור לדור בצורה ברורה הרבה יותר. יחד עם פיתוח החקלאות, שהביאה לעודפים מסוימים במזון, תרבויות יכלו להתפתח ולהשקיע זמן רב יותר בדברים אחרים חוץ מקיום, כגון החיפוש אחר ידע לשמו.
תרבויות עתיקות רבות אספו מידע אסטרונומי באופן מסודר על ידי תצפיות פשוטות. אם כי הם לא הבינו את המבנה האמיתי של הכוכבים, הוצעו הסברים תאורטיים רבים.
עובדות בסיסיות מסוימות על האנטומיה האנושית הפנימית היו ידועות במקומות מסוימים, ונעשה שימוש באלכימיה בתרבויות שונות. כמו כן, היו תצפיות רבות על צמחים וחיות.
[עריכה] תחילת המתודה המדעית, העת העתיקה
תאלס החי במילטוס שבחוף טורקיה של היום בסביבות שנת 600 לפני הספירה שואל את השאלה המתודית המדעית הראשונה הידועה לנו: "ממה עשוי היקום?". טענתו היא שהעולם עשוי בבסיסו ממים ומהם נוצרו כל התופעות, והבסיס לכך אפשר והוא עקב כך שהקרח המוצק נוצר ממים וכך גם האדים שהם גז, בהמשך לדבריחם אלה נוצר דיון לאורך הדורות ביוון, אולי הדיון המדעי הראשון המתועד, בו נשמעות דיעות החולקות עליו של הרקליטוס, פיתגורס, אפלטון ועוד, כאשר בין ההצעות האחרות קיימת הטענה שהעולם עשוי מאוויר, ממספרים, מאידיאות, שהעולם עשוי מחומר בלתי מובחן ואף כי הוא עשוי מאטומים (!).
בשלב זה קיים כבר קיימים מאפיינים מדעיים ברורים כמו העיסוק בשאלות תאורטיות שאין בצידן תועלת כלכלית גלויה לעין, הנכונות של מתדיינים לחלוק זה על זה ואפילו תלמיד מעז לחלוק על רבו, וכן פיתוח שיטות וטיעונים על מנת לבחון זאת ולחפש את האמת העומדת מאחורי הנגלה לעין.
בבסיסו של התהליך עמדו בעיקר אנשים אמידים שזמנם בידם, אנשים שחיו בערי נמל אשר אליהן הגיעו אנשים ודעות וידיעות מתרבויות אחרות, הם נחשפים לאותו ידע שנאסף ונאגר על ידי החכמים של ממלכות דוגמת מצרים ובבל, הידע הזה מעורר אותם לחשוב, פותח בפניהם אפשרויות חשיבה חדשות ואפשרויות אלה הן מעבר למה שיכול היה לקרות בארצות מהן הגיע הידע הזה, הם גדלו ביוון - סביבה פוליטית פתוחה בה האזרחים היו שותפים בתהליך השלטוני מה שפיתח את הכישורים הרטוריים והלוגיים שלהם, יוון בה הדת לא הייתה קנאית והאנשים היו חופשיים לחשוב באופן פתוח יותר, האלים לא היו אוטוריטטיביים, הסיפורים עליהם היו לעתים משעשעים ולא פעם הם השתקפו בהם כקטנוניים וילדותיים, כך שהגיע ידע מכל העולם ולאנשים היה זמן, חופש מחשבתי וחשיבה מפותחת על מנת לקחת אותו צעד אחד הלאה גם לעבר מקומות שנראו כבלתי פרקטיים לחלוטין ולהמציא דרכים חדשות איך לקדם אותו הלאה.
[עריכה] ימי הביניים
[עריכה] ימי הביניים:העולם המערבי
עם נפילתה של הקיסרות הרומית המערבית, ברוב אירופה נוצר נתק ממצבורי הידע של העבר. אם כי באיפריה הביזאנטית עדיין היו מרכזי לימוד באלכסנדריה וקונסטנטינופול, הידע באירופה המערבית היה מרוכז במנזרים עד לפיתוחן של האוניברסיטאות במאות ה-12 וה-13. בתחילה, אוניברסיטאות אלו לימדו רק תאולוגיה, אך אישים כמו רוג'ר בייקון עודדו את לימוד המדעים גם כן. ההוראה המדעית הייתה מבוססת על עותקים מטקסטים עתיקים שנותרו באירופה המערבית, במסגרת האסכולה הידועה כסכולאסטית. בתוך העולם הנוצרי הייתה תופעה מוזרה: פילוסופיה יוונית קלאסית (יחד עם אמנות רומית ויוונית, ספרות ואיקונוגרפיה דתית) דוכאה, אך יחד עם זאת גם נשמרה.
[עריכה] ימי הביניים: העולם המזרחי
במזרח התיכון, הפילוסופיה היוונית קיבלה תמיכה מהח'ליפות הערבית. עם התפשטותו של האסלאם במאה ה-7 וה-8, החלה תקופה של למדנות אסלאמית שנמשכה עד למאה ה-14. עולם הלמדנות הזה נעזר בכמה גורמים. השימוש בשפה אחת, ערבית, איפשרה תקשורת ללא תרגום. הגישה לטקסטים יווניים ורומאיים מהאימפריה הביזאנטית יחד עם מקורות הידע ההודיים סיפקו למלומדים האסלאמיים בסיס ידע לבנות עליו. גם החאג' – העלייה לרגל השנתית למכה – סייע לשיתוף הפעולה המדעי בכך שהביא אנשים ורעיונות יחד למקום אחד.
בגרסאות האסלאמיות של מתודה מדעית מוקדמת, היה לאתיקה תפקיד חשוב. בתקופה זו פותחו המושגים של ציטוט מסודר ממדענים אחרים וביקורת עמיתים על המחקר. מחקרים קודמים ברפואה, אסטרונומיה ומתמטיקה הביאה לפיתוחה של האלכימיה. במתמטיקה, המלומד הפרסי אבו ג'עפר מחמד אל ח'ואריזמי העניק את שמו למה שהיום קרוי אלגוריתם; המילה אלגברה הגיעה מ"אל-ג'אבר", תחילת הכותרת של אחד מספריו. המתמטיקאי הסביאני אל-בטאני (850 - 929) תרם לאסטרונומיה ולמתמטיקה, והמלומד הפרסי אל ראזי לכימיה. את פירות המחקרים האלה אפשר לראות בפלדה הדמשקאית ובסוללה הבגדדית. האלכימיה הערבית העניקה השראה לרוג'ר בייקון, ומאוחר יותר לאייזק ניוטון. באסטרונומיה, אל-בטאני שיפר את המדידות של היפרכוס, שנשמר בתרגום לערבית כ"אלמגסט". אל-בטאני גם שיפר את דיוק המדידה של הנטייה של ציר כדור הארץ.
[עריכה] המהפכה המדעית
תקופת הרנסאנס
הרנסאנס החל עם הגילוי מחדש של כתביהם של פילוסופים רבים מהעת העתיקה לצד תחייה אינטלקטואלית בכל אירופה. אלה היוו בסיס חשוב למחקר המדעי העתידי. קשר עם העולם המוסלמי בסיציליה וספרד איפשרו לאירופאים גישה לעותקים טובים של יצירות יווניות ורומאיות, וכן לכתביהם של הפילוסופים המוסלמים. תרגומים ופירושים על אריסטו מאת המלומד המוסלמי אברואס (אבן סינא) היו משפיעים ביותר באירופה. כתביו של מרקו פולו, המתארים את מסעותיו באסיה, וכן מסעי הצלב, הביאו להתעניינות מחודשת בגאוגרפיה. מעבר לכל אלה, פיתוחה של מכונת הדפוס בערך ב-1450 איפשרה את הפצתם המהירה של רעיינות חדשים וישנים לאנשים רבים.
העת החדשה
המדע המודרני באירופה החל בתקופה של מהפך גדול. ההרפורמציה הפרוטסטנטית, גילוי האמריקות על ידי כריסטופר קולומבוס, נפילתה של קונסטנטינופול, האינקוויזיציה הספרדית, וגם הגילוי-מחדש של אריסטו במאות ה-12 וה-13, הביאו לשינויים חברתיים ופוליטיים גדולים. כך נוצרה סביבה מתאימה לאתגור הדוקטרינה המדעית הקיימת. נמצא, כי כתביו של תלמי (באסטרונומיה), גלנוס (רפואה) ואריסטו (פיזיקה) אינם תמיד מתאימים למציאות. לדוגמה, חץ שעף באוויר לאחר שנורה סותר את קביעתו של אריסטו כי מצבו הטבעי של כל דבר הוא להיות במנוחה. במחקריו של וסליוס בגופות מתים נתגלו בעיות עם הראייה של גלנוס באנטומיה.
הרצון להעמיד אמיתות מקובלות בסימן שאלה, ולחפש תשובות חדשות, הביאה לתקופה של התקדמות מדעית משמעותית, שכיום ידועה בשם המהפכה המדעית. רוב ההיסטוריונים מצביעים על שנת 1543, כאשר הודפס "דה רבולישינובוס", מאת קופרניקוס, כתחילתה של המהפכה הזו. התזה של ספר זה הייתה כי הארץ מסתובבת סביב השמש. את שנת 1687 אפשר לראות כסיום התקופה, שכן אז הודפס ספרו של ניוטון, "היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע" (בלטינית, Philosophiae Naturalis Principia Mathematica).
התקדמויות משמעותיות אחרות נעשו בזמן זה על ידי גליליאו גליליי, כריסטיאן הויגנס, יוהנס קפלר ובלז פסקל. גם יסודות המתודה המדעית פותחו בזמן זה: צורת המחשבה החדשה הדגישה את הניסוי וההגיון על פני צורות החשיבה המסורתיות.
[עריכה] מדע מודרני
המהפכה המדעית מיסדה את המדע כמקור הראשי להתפתחות הידע. במהלך המאה ה-19, המדע נעשה למקצוע מסודר, והוא מוסד בדרכים שימשכו במהלך המאה ה-20, כאשר תפקידו של הידע המדעי נעשה חשוב יותר, ותפס מעמד מרכזי בבניה של מדינות הלאום החדשות.
[עריכה] מדעים מדויקים
[עריכה] פיזיקה
-
ערך מורחב – היסטוריה של הפיזיקה
המהפכה המדעית, שהחלה בערך בשנת 1600, היא גבול נוח בין המחשבה העתיקה לבין הפיזיקה הקלאסית. במאה ה-16 ניקולאי קופרניקוס חידש את המודל ההליוצנטרי של מערכת השמש. לאחר מכן הגיע המודל הראשון של תנועת כוכבי-הלכת בידי יוהנס קפלר בתחילת המאה ה-17, שם הוא טען כי כוכבי הלכת אינם נעים במסלולים מעגליים אלא במסלולים אליפטיים, כאשר השמש נמצאת באחד מהמוקדים של האליפסה. גם כן בתחילת המאה ה-17, גלילאו גליליי השתמש לראשונה בניסויים על מנת לבדוק תאוריות פזיקיליות. ב-1687, אייזק ניוטון פרסם את "פרינצפיה מתמטיקה", שם הוא מפרט שתי תאוריות פיזיקליות חשובות: חוקי התנועה של ניוטון, ממנו התפתחה המכניקה הקלאסית; וחוקי הכבידה, שמתארים כיצד פועלת הכבידה. המאפיינים של החשמל והמגנטיות נחקרו בידי מייקל פארדיי, גאורג אוהם ואחרים במהלך תחילת המאה ה-19 והביאו לאיחוד שתי התופעות האלו לתאוריה אחת של האלקטרומגנטיות, על ידי ג'יימס קלרק מקסוול ב-1855, המתוארת במשוואות מקסוול.
תחילת המאה ה-20 הביאה למהפכה בפיזיקה. הובהר כי התאוריות של ניוטון אינן תמיד נכונות. מ-1900, פלאנק, איינשטיין, בוהר ואחרים פיתחו תאוריות קוונטיות על מנת להסביר תופעות ניסויות אנומליות. מכניקת הקוונטים הראתה לא רק שחוקי התנועה של ניטון אינם נכונים בקנה מידה קטן, אלא אף יותר מכך – תורת היחסות הכללית שאיינשטיין הציע ב-1915, הראתה כי הזמן והחלל אינם קבועים כפי שחשבו עד כה. ב-1925, הייזנברג ושרדינגר ניסחו את מכניקת הקוונטים, שמסבירה את תאוריות הקוונטים שכבר פותחו. תצפיותיו של אדווין האבל ב-1929 כי מהירותם של הגלקסיות תואמת למרחק שלהן, הביאה להבנה כי היקום מתפשט ולניסוח תאוריית המפץ הגדול בידי ג'ורג' גאמוב.
התפתחויות חשובות נוספות אירעו במהלך מלחמת העולם השנייה, שהביאה לשימוש בראדאר ולפיתוח ושימוש בפצצת האטום. אם כי התהליך החל עם המצאת הציקלוטרון בידי ארנסט לורנס בשנות ה-30, הפיזיקה לאחר המלחמה נכנסה לתקופה המכונה "המדע הגדול", המצריך מכונות ומעבדות עצומות ותקציבים בהתאם, על מנת לבחון את התאוריות החדשות ולהתקדם לחזיתות חדשות. המתקצב העיקרי של הפיזיקה הוא כעת הממשלה, שהכירה בכך כי מחקר "בסיסי" יכול להביא לטכנולוגיות מועילות במישור האזרחי והצבאי. כיום, תורת היחסות הכללית ומכניקת הקוונטים אינן תואמות זו לזו, ונעשים ניסיונות לאחד ביניהם.
[עריכה] כימיה
-
ערך מורחב – היסטוריה של הכימיה
המבשרת של הכימיה המודרנית הייתה האלכימיה. אפשר לציין את תחילתה של הכימיה בהבדלה בינה ובין האלכימיה על ידי רוברט בויל בספרו "הכימאי הספקן" (1661), אך בדרך כלל מתארכים זאת לגילוי החמצן וחוק שימור המסה בידי אנטואן לבואזיה, שהביא לדחיית תאוריית הפלוגיסטון ב-1783. ב-1803 סיפק ג'ון דלטון הוכחה כי החומר עשוי מאטומים. הוא גם ניסח את חוקי היחסים בין המסות של היסודות. ב-1869, דמיטרי מנדלייב ניסח את טבלת היסודות שלו על בסיס גילוייו של דלטון.
הסינתזה של שתנן בידי פרידריך ווהלר פתח שדה מחקר חדש בכימיה, ועד סופה של המאה ה-19 מדענים כבר יכלו ליצור באופן מלאכותי מאות תרכובות אורגניות. בסופה של המאה ה-19 החלו לנצל את מאגרי הדלקים של כדור הארץ, לאחר שציד הלוייתנים כבר מוצה. עד המאה ה-20, ייצור שיטתי של חומרים מלאכותיים איפשר אספקה קבועה של מוצרים שסיפקו אנרגיה וחומרים סינתטיים להלבשה, רפואה, ושימוש יום-יומי.
במאה ה–20 גם הושג האיחוד בין כימיה לפיזיקה, עם ההסבר של התכונות הכימיות של חומר כתוצאה ממבנה האלקטרונים באטום; ספרו של לינוס פאולינג "על טבעו של הקשר הכימי" השתמש במושגים של מכניקת הקוונטים כדי להבין את זוויות הקישור במולקולות מסובכות, מה שהביא בסופו של דבר גם למודל פיזיקלי של מולקולת הדנ"א. באותה שנה, ניסוי מילר-אוריי הראה כי ניתן לבנות את היסודות של הדנ"א, חומצות אמינו פשוטות, ממולקולות פשוטות יותר בתהליכים המדמים מצבים בכדור הארץ הקדום.
[עריכה] גאולוגיה
-
ערך מורחב – היסטוריה של הגאולוגיה
איש האשכולות הסיני, שן קואה (1031 - 1095) ניסח היפותזה לתהליך היווצרות האדמה: על פי תצפיותיו במאובנים בשכבה גאולוגית בהר הנמצא מאות קילומטרים מהים, הוא הסיע למסקנה כי האדמה נוצרה על ידי בלייה של ההרים ועל ידי ריבוד של סחף.
החיבור על הסלעים מאת תאופרסטוס נחשבה לסמכות העליונה במשך כאלף שנים: הפירוש שלו של המאובנים לא נדחה עד למהפכה המדעית. במתחילת המאה ה-18 ז'אן-אטיין גאוטר וניקולאס דסמרסט סיירו בצרפת המרכזית ותיעדו את התצפיות שלהם על מפות גאולוגיות; גאוטר היה הראשון שהחל להבין את המקור הוולקני של חלק זה של צרפת. ג'יימס האטון כתב את ה"תאוריה של האדמה" ב-1788.
ב-1811 ז'ורז' קיווייה ואלכסנדר בורנגניארט פירסמו את ההסבר שלהם לגיל כדור הארץ, בעקבות גילוי עצמות פיל בפריז על ידי קובייר. הם ניסחו את העיקרון של רצף סטרטיגרפי של שכבות. באותה תקופה, ויליאם סמית' ערך מחקרים דומים באנגליה וסקוטלנד. בשנת 1827 אישר הספר "עקרונות הגאולוגיה" של צ'ארלס ליאל את התאוריות של ג'יימס האטון, והשפיע על מחשבתו של צ'ארלס דרווין.
ההתקדמות המשמעותית ביותר בגאולוגיה של המאה ה-20 הייתה התפתחות של תאוריית טקטוניקת הלוחות בשנות ה-60. תאוריה זו קמה משתי תצפיות גאולוגיות שונות: ההתפשטות של קרקע הים ותנועת היבשות. התאוריה הזו היוותה מהפכה במדעי האדמה.
[עריכה] אסטרונומיה
-
ערך מורחב – היסטוריה של האסטרונומיה
התקדמויות באסטרונומיה ובמערכות אופטיות במאה ה-19 הביאו לתצפיות הראשונות באסטרואיד (קרס) ב-1801, ולגילוי של נפטון ב-1846. בשנות ה-40 של המאה ה-19, נצפו הגלקסיות הראשונות על ידי ויליאם פרסון.
ג'ורג' גאמוב, רלף אלפר ורוברט הרמן חישבו כי מסתבר למצוא עדויות למפץ הגדול בטמפרטורת קרינת הרקע של היקום. ב-1964 גילו ארנו פנזיאס ורוברט וילסון כי טמפרטורת קרינת הרקע היא כ-3 קלווין, וכך יצרו את הבסיס לקביעת גילו המשוער של היקום.
סופרנובה 1987A נצפתה בידי אסטרונומים על כדור הארץ הן בעזרת טלסקופים הן בגלאיי נייטרינו. התצפית היוותה ציון דרך בחקר תופעת הסופרנובה, ובתחום הקרוי אסטרונומיית נייטרינו. תחום זה, שמהווה נקודת מפגש בין אסטרונומיה ובין פיזיקת החלקיקים, נמצא כיום בשלבי התפתחות.
[עריכה] ביולוגיה ורפואה
-
ערך מורחב – היסטוריה של הרפואה
הפיזיקאי ההונגרי איגנץ סמלווייץ הצליח להפחית באורח ניכר סוג מסוים של מחלה בכך שחייב רופאים לשטוף את ידיהם לפני שהם מיילדים נשים. גילוי זה קדם לתאוריית החיידקים כגורם למחלה. אולם, גילוייו לא הובנו על ידי בני דורו והחלו להיכנס לשימוש רק עם הגילויים של המנתח הבריטי יוסף ליסטר, שב-1865 הוכיח עקרונות החיטוי. עבודתו מבוססת על כמה גילויים חשובים מאוד של הביולוג הצרפתי לואי פסטר. הוא הצליח לקשור בין כמה מיקרואורגניזמים לבין מחלה. גילוי זה הביא למהפכה ברפואה. הוא גם המציא את אחת השיטות החשובות ביותר ברפואה המונעת, כשב-1880 הוא ייצר את החיסון לכלבת. פסטר גם המציא את תהליך הפיסטור, על מנת למנוע התפשטות מחלות דרך חלב ומאכלים אחרים.
אחת מהתאוריות החשובות והמשפיעות ביותר בכל המדעים הייתה תאוריית האבולוציה בברירה טבעית שקודמה על ידי המדען הבריטי צ'ארלס דרווין בספרו "מוצא המינים" ב-1859. התאוריה של דרווין הייתה כי כל ההבדלים בין החיות נוצרות בתהליכים טבעיים במשך תקופות זמן ארוכות, וכי אפילו בני אדם הם פשוט יצורים שהתפתחו כך. המשמעות של האבולוציה מחוץ לתחומי המדע הטהור זכו הן לתמיכה והן להתנגדות בחלקים שונים של החברה, והשפיעו עמוקות על ההבנה הפופולרית של מקומו של האדם בעולם.
בתחילת המאה ה-20, מחקר התורשה צבר חשיבות לאחר הגילוי מחדש של חוקי התורשה שפותחו בידי הנזיר האוסטרי גרגור מנדל ב-1866. חוקי מנדל היוו את היסודות למחקר הגנטי, שנעשה לשדה מחקר חשוב במדע ובתעשייה. ב-1853 ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק הסבירו את המבנה הבסיסי של הדנ"א, החומר הגנטי שמהווה קוד לכל סוגי החיים. לקראת סוף המאה ה-20, הנדסה גנטית החלה להעשות למעשית, והחל מאמץ בינלאומי רחב היקף למיפוי הגנום האנושי, מאמץ שעשוי לתרום באופן ממשי להתקדמות ברפואה.
[עריכה] מדעי החברה
שימוש מוצלח במתודה המדעית במדעים המדויקים הביא לאימוץ המתודולוגיה הזו על מנת להבין תחומים רבים במדעי החברה.
[עריכה] מדעי המדינה
-
ערך מורחב – היסטוריה של מדעי המדינה
[עריכה] בלשנות
-
ערך מורחב – היסטוריה של הבלשנות
אם כי תרבויות רבות פיתחו הבנה של התחביר ושל השפה, הבלשנות לא התפתחה כשדה מחקר עצמאי עד לסוף המאה ה-18. הצעה של סר ויליאם ג'ונס כי סנסקריט, פרסית, יוונית, לטינית, גותית וקלטית כולם חולקות בסיס משותף הביאה ללידתה של הבלשנות ההיסטורית. לאחר שתזה זו התפתחה, נעשה ניסיון במהלך המאה ה-19 וה-20 לקטלג ולסדר את כל שפות העולם.
פרסום ספרו של פרדינן דה סוסיר "על הבלשנות הכללית" הביאה להתפתחות של בלשנות תיאורית. תחום זה, ותנועת הסטרוקטורליזם שנלוותה אליו, גרמו לבלשנות להתמקד יותר בשינויים בתוך השפה במשך הזמן ולא רק בהבדלים בין שפות שונות. נועם חומסקי גיוון עוד את הבלשנות בשנות ה-50 עם פיתוח הבלשנות הגנרטיבית. ניסיון זה בוסס על מודל מתמטי של השפה שאיפשר תיאור וחיזוי של הסמנטיקה. תחומים נוספים כגון סוציולינגואיסטיקה (בלשנות חברתית) התפתחו משיתוף פעולה בין בלשנות ותחומים אחרים.
[עריכה] כלכלה
-
ערך מורחב – היסטוריה של מדע הכלכלה
היסודות למדע הכלכלה המודרני פותחו בידי אדם סמית' ב-1776 בספרו "עושר העמים". סמית' ביקר את המרקנטליזם, ותמך במערכת של סחר חופשי עם חלוקת עבודה. הוא הציע, כי "היד הנעלמה" מבקרת את תהליכי שיווי המשקל והפיתוח במערכות כלכליות גדולות על ידי הרצון לשיפור של כל פרט, אף ללא פיקוח והנהגה מלמעלה. סוג אחר של מחשבה כלכלית, שפותח בידי קרל מרקס היה מבוסס על כך כי הערך של דבר מגיע מהעבודה המושקעת בו. תחת הנחה הזו, הקפיטליזם מיוסד על כך כי המעבידים אינם משלמים את מלוא הערך לעובדים שמייצרים את הרווח. האסכולה האוסטרית סיפקה תגובה מוקדמת לכלכלה המרקסיסטית. אסכולה זו טענה כי הכוח המניע של פיתוח כלכלי הוא היזמות. תאוריה זו מחליפה את תאוריית הערך של מרקס במערכת של היצע וביקוש.
משנות ה-20, ג'ון מיינרד קיינס הביא לחלוקה בין מקרו-כלכלה למיקרו-כלכלה. תחת הכלכלה הקייניסית מגמות מקרוכלכליות יכולות לגבור על בחירות כלכליות שנעשו על ידי היחיד. על ממשלות להביא לביקושים גדולים למוצרים על מנת לעודד פיתוח כלכלי.
לאחר מלחמת העולם השנייה, מילטון פרידמן יצר את המושג של מונטריזם. פרידמן התמקד בשימוש בתאוריית ההיצע והביקוש של הכסף כשיטה לשליטה על הפעילות הכלכלית. בשנות ה-70 רעיונות אלה יושמו בכלכלה שתומכת בהורדת מסים על מנת להגדיל את כמות הכסף החופשי לגידול כלכלי.
אסכולות כלכליות מודרניות אחרות הן הכלכלה הקלאסית החדשה – המדגישים את המיקרו-כלכלה כבסיס לגידול מקרו-כלכלי, והקיינסית החדשה – שמסבירים כיצד חוסר יעילות של השוק מצריך התערבות של בנק מרכזי או ממשלה.
[עריכה] פסיכולוגיה
-
ערך מורחב – היסטוריה של הפסיכולוגיה
את נקודת ההתחלה של הפסיכולוגיה כמדע ניתן לראות בסוף המאה ה-19. לרוב רואים את שנת 1879 כשנה שבה החלה הפסיכולוגיה להיות לשדה מחקר נפרד, מכיוון שבאותה השנה וילהלם וונדט ייסד את המעבדה הראשונה שנועדה במיוחד למחקר פסיכולוגי (בלייפציג). חוקרים מוקדמים חשובים אחרים הם הרמן אבינגהאוס (מחלוצי מחקר הזיכרון), איוואן פבלוב (שגילה את תהליך הלמידה של ההתניה הקלאסית), וזיגמונד פרויד. ההשפעה של פרויד הייתה עצומה, אם כי יותר כסמל תרבות מאשר ככוח בפסיכולוגיה המדעית. התאוריות של פרויד טענו כי באדם ישנם דחפים לא-מודעים אינסטקטיביים, וכי ה"עצמי" קיים כקרב תמידי בין הרצונות והציוויים של חלקי הנפש – האגו, הסופראגו והאיד.
במאה ה-20 נדחו התאוריות של פרויד כלא מדעיות, וכתגובה לגישה המופשטת לנפש של אדוורד טיטשנר. התפתחות זו הובילה לניסוח הביהביוריזם על ידי ג'ון ב. ווטסון, גישה שנעשתה מוכרת יותר כגישתו של ב. פ. סקינר. הביהייביוריזם הציע כי יש להגביל את הפסיכולוגיה רק להתנהגות נצפית, מכיוון שאותה ניתן לכמת ולמדוד באופן ברור. הבנה מדעית של ה"נפש" נחשב למטפיזי מדי, ולכן בלתי אפשרי. בעשורים הראשונים של המאה ה-20 עלתה גישה בין-תחומית חדשה לחקר הפסיכולוגיה האנושית, הידועה כמדע הקוגניטיבי. המדע הקוגניטיבי שוב מחשיב את הנפש למושא למחקר, בעזרת הכלים של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, בלשנות, מדעי המחשב, פילוסופיה ונוירוביולוגיה. שיטת מחקר חדשה זו טענה כי הבנה מעמיקה של הנפש האנושית היא דבר אפשרי, וכי ניתן יהיה ליישם הבנה כזו גם בתחומים אחרים, כגון בינה מלאכותית.
[עריכה] סוציולוגיה
-
ערך מורחב – היסטוריה של הסוציולוגיה
הסוציולוגיה כמדע התפתחה בתחילת המאה ה-19 כתגובה אקדמית לאתגר המודרניות: העולם נעשה קטן יותר ויותר מאוחד, ואילו אופן החוייה של אנשים את העולם נעשה יותר מבוזר ומנותק. המטרה של סוציולוגים רבים, ובייחוד של אמיל דורקהיים, הייתה בסטרוקטורליזם, או בניסיון להבין מה מחזיק קבוצות חברתיות יחד, ולפתח "תרופה" להתפרקות חברתית. מקס ובר התייחס למודרניזציה בעזרת מושג הרציונליזציה, שהוא האמין כי תכלא אנשים ב"כלוב ברזל" של מחשבה רציונלית הבנויה סביב מטרות. ישנם סוציולוגים מוקדמים, כגון גאורג סימל ודו-בוואה, שהעדיפו לנתח את החברה בעזרת קנה מידה קטן יותר. שיטת המיקרו הזו הייתה חשובה בעיקר בסוצילוגיה האמריקאית המוקדמת, שם התאוריות של ג'ורג' הרברט מיד ותלמידו הרברט בלומר הביאו לגישה בסוציולוגיה הידועה כאינטראקציוניזם סימבולי.
הסוציולוגיה האמריקאית בשנות ה-40 וה-50 הלכה בדרכו של טלקוט פרסונס, שכהרחבה על דורקהיים חשב כי ההיבטים של החברה שמביאים לאינטגרציה מבנית הם לפיכך "פונקציונליים". הגישה הזו למחשבה הסוציולוגית כונתה פונקציונאליזם נורמטיבי או פונקציונאליזם סטרוקטורלי. אף שגם בשנות ה-50 סוציולוגים כמו ס. רייט מילס התנגד לגישתו, רק בשנות ה-60 החלו לפקפק בה רבים. מספר סוציולוגים טענו כי הגישה הזו מהווה הצדקה לחוסר שוויון הקיים בסטטוס קוו, ופיתחו את תאוריית הקונפליקט כתגובה לה. כשהם מקבלים השראה מקרל מרקס ומסוציולוגים אירופאים רבים, מצדדי גישת הקונפליקט רואים את החברה כזירת מאבק, עם קבוצות שונות שמתחרות ביניהן על משאבים. גם אינטראקציוניזם סימבולי נעשה לנקודה מרכזית במחשבה הסוציולוגית. ארווין גופמן ראה אינטראקציות חברתיות כהצגה, שהיחידים מתכוננים אליה, ומנסים להשפיע על הקהל שלהם ולהרשים אותו. אם כי שלושת התאוריות האלה הן עדיין המרכזיות ביותר בסוציולוגיה, קיימות רבות אחרות.
[עריכה] אנתרופולוגיה
-
ערך מורחב – היסטוריה של האנתרופולוגיה
[עריכה] תחומים חדשים
במהלך המאה ה-20 מספר שדות חדשים ובין תחומיים הופיעו. לימודי תקשורת משלבים מחקר של תקשורת בעלי חיים, תאוריית מידע, שיווק, יחסי ציבור, טלקומוניקציה וסוגים אחרים של תקשורת.
מדעי המחשב, המיוסדים בעיקר על בלשנות תאורטית, מתמטיקה דיסקרטית והנדסת חשמל, חוקרים את המחשוב. תחומים של התמחות צרה יותר כוללים מורכבות חישובית, תכנון מאגרי מידע, רשתות מחשבים, בינה מלאכותית, ותכנון חומרה. מדעי המחשב מספקים את הבסיס התאורטי להנדסת תוכנה.
הנדסת חומרים הוא גם שדה בין תחומי הכולל כימיה, פיזיקה וכמה מההנדסות. הוא חוקר חומרים שונים. מבחינה היסטורית, שורשיו מצויים בתחומי המינרלוגיה, קריסטליגרפיה ומטלורגיה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אבני דרך, מאה התגליות הגדולות של המדע, באתר ifeel
