יהדות גאורגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהדות גאורגיה היא קהילה יהודית עתיקת יומין, ויש הסבורים כי ראשיתה עוד מימי חורבן בית המקדש הראשון וגירוש היהודים מארץ ישראל על ידי נבוכדנצר, שבא בעקבותיו. היהודים הגאורגים חיו באופן מסורתי בנפרד, ברובע היהודי שבכל עיר או כפר, שנקרא "שכונת היהודים", ושם בדרך כלל נמצאו כל מבני הקהילה. קהילת יהודי גאורגיה מורכבת משתי קהילות נפרדות:

• קהילת היהודים המקומיים, "הגאורגים", שהתיישבו בגאורגיה כבר בתקופה הקדומה, והיוו את רוב יהודי המדינה;
• קהילה קטנה של יהודים אשכנזים, שברחו ממקום מושבם בזמן מלחמת העולם השנייה והתיישבו בטביליסי, בירת המדינה. בפי היהודים המקומיים הם נקראו "אשכֶּנַזימֶבּי".

הקהילה, שנאמדה בכ-100,000 איש בשנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה מורכבת ברובה המכריע מיהודים גאורגים (מקומיים) וממיעוט של אשכנזים. רוב בני הקהילה עלו לישראל ממניעים אידאולוגיים במטרה להגשים את חלומם עתיק היומין לעלות לארץ הקודש. חלקם היגרו מישראל לארצות הברית, לרוסיה, לבלגיה, לאוסטריה, לספרד ולמדינות נוספות, ממניעים כלכליים.

תוכן עניינים 1 מקור יהדות גאורגיה 2 ימי הביניים 3 המאה ה-19 3.1 עלילת הדם בסוראמי 3.2 עלילת הדם בסצ'חרה 3.3 עליית הגורג'ים לישראל 4 יהדות גאורגיה במאה ה-20 4.1 תקופת העצמאות הגאורגית המוקדמת ולאחריה 4.2 בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה 4.3 מכתב ח"י המשפחות 4.4 עליית שנות ה-70 4.5 עליית שנות ה-90 5 כיום 6 מקורות 7 קישורים חיצוניים 8 לקריאה נוספת 9 הערות שוליים

[עריכה] מקור יהדות גאורגיה

בעוד רוב בני העדות היהודיות בקווקז טוענים להשתייכות לצאצאי עשרת השבטים האבודים, שנלקחו בשבי על ידי שלמנאסר, שהושיבם ב"חלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (מלכים ב' י"ז ו') (727-722 לפנה"ס), הרי שעל פי המסורת של יהדות גאורגיה, בניה הם צאצאי היהודים מממלכת יהודה שהוגלו על ידי נבוכדנצר, מלך בבל. כארתליס צחוברבה, המסמך הכתוב הקדום ביותר שעליו ידוע, שמתאר את דברי ימי גאורגיה, מציין: "אז כבש נבוכדנאצר המלך את ירושלים, ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי..." (כארתלי הוא חבל ארץ בגאורגיה). קשה לקבוע אם הדברים מבוססים על מסורת בת-תוקף או שמדובר בהשפעה מאוחרת של אמונת היהודים בקווקז, אולם ידוע כי לאחר חורבן בית ראשון וחורבן בית שני היגרו יהודים לקווקז מפרס, מדי וכורדיסטן ^[1]. יונתן בן עוזיאל מפרש את "ההרמונה" (עמוס ד' ג') ואת "ממלכת מני" (ירמיהו נ"א כ"ז) כארמניה, ומכאן שבתקופתו, במאה ה-1 לפנה"ס, הייתה קהילה יהודית בחבל ארץ הגובל בגאורגיה.

חוקרים ניסו למצוא סימוכין לקדמוניות היהודים בגאורגיה גם בתלמוד. השם "איבריה" נהגה ביוונית ובלטינית כ"איבריקה", ומכאן הגיע לתלמוד כ"אפריקי", לפי הפסוק בתלמוד תמיד ל"ב א'; סנהדרין צ"ד א' "להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר: לאפריקי", ואפריקי, אם כך, היא הממלכה הגאורגית הקדומה איבריה, ולדעתם הגיע רבי עקיבא (ר"ה כ"ו א') עד לגאורגיה. חוקרים אחרים זיהו את המילה "כספיא" (עזרא ח' י"ז) עם הארצות השוכנות על גדות הים הכספי, ולפי סברה זו, נשלחו לשם שליחים בחיפוש אחר לויים לבית המקדש: "ואוצאה אותם על אדו הראש בכספיא המקום ואשימה בפיהם דברים לדבר אל אדו אחיו הנתונים בכספיא המקום להביא לנו משרתים לבית אלוהינו". (עזרא ח', י"ז)

ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו זיהה את משך המקראי כאבי המשכיים, שבט פרוטו-איברי שחי באזור קפדוקיה, וקישר גם את שם עירם מזקה לשמו של משך. בתקופות מאוחרות יותר קושר שמו של משך גם לשם המחוז מסכתי (סאמצחה-ג'אוואחתי) שבגאורגיה, או לעיר מצחתה, הבירה ההיסטורית של גאורגיה. עם זאת, ניסיונות אלה למציאת סימוכין למוצאם של יהודי גאורגיה מעשרת השבטים, אינם מעוגנים בהוכחות המתבססות על מחקרים.

על פי משה מחורן, המחבר המשמעותי ביותר של "ההיסטוריה של ארמניה בימי הביניים", מוצאה של שושלת המלוכה הבגרטית, שהעמידה מלכים בגאורגיה ובארמניה, היה מאחד משועי יהודה, שנשבה על ידי נבוכדנצר^[2]. סמל המלך דוד אף מופיע בשלט האצולה של השושלת. גם משפחות אחרות מן האצולה הגאורגית היו, לפי מקור זה, ממוצא יהודי. מכאן נובע לכאורה כי היהודים נמצאו בגאורגיה באותה תקופה, אלא שחוקרים מתקופות מאוחרות יותר מפריכים דעה זו.

טענה נוספת שקנתה לה אחיזה בתקופת העצמאות הגאורגית המוקדמת, תקופת הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, הייתה כי היהודים הם גאורגים במוצאם, שקיבלו עליהם את היהדות (בדומה לכוזרים). ביטוי לטענה זו אף נמצא במסמכי הצבא הנאצי, שהגיע לפאתי גאורגיה והתחבט בשאלה האם יהודי גאורגיה הם ממוצא יהודי או גאורגי. המקור לטענה זו היו שני סטודנטים, יוסף ומיכאל חננאשווילי, שטענו כי יהודי גאורגיה הם גאורגים בני דת משה, ולפיכך אין הצדקה להתארגנות על בסיס לאומי-תרבותי. עמדה זו מצאה אוזן קשבת בקרב ראשי המפלגה המנשביקית. דעה זו התאימה גם ליהודים אמידים מאותה התקופה שסברו כי עדיף לקשור את גורלם עם גורל התנועה הלאומית הגאורגית.

ספר דברי הימים של גאורגיה "כארתליס צחוברבה" מייחס את בואם של היהודים לגאורגיה לתקופת חורבן הבית הראשון:

	אז כבש נבוכדנאצר המלך את ירושלים ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי וביקשו אדמה מה"מַמַסַחליסי" (בית האב) של מצחתה תמורת תשלום מס גולגולת. הוא נתן להם אדמה ליד אראגווי, על המעיין הנקרא בשם זאנאווי, והושיבם שם. המקום שניתן להם תמורת תשלום מס גולגולת נקרא עכשיו חרק, בגלל המס.
-- כארתליס צחוברבה[4]

במקום אחר, מספר הכארתליס צחוברבה על פליטים יהודים שהגיעו לגאורגיה לאחר שהוגלו על ידי אספסיאנוס והתיישבו במצחתה ליד אחיהם שישבו שם זה מכבר.

האמור בכארתליס צחוברבה קושר את יהודי גאורגיה עם סיפור צליבתו של ישו. מסופר בה כי שליחים מירושלים התייצבו בפני יהודי גאורגיה ממצחתה, וביקשו נציגים שיקחו חלק במשפטו של ישו. שניים מראשי היהודים יצאו לירושלים. הם נכחו בעת צליבת ישו וקנו את כותנתו של ישו מחייל רומאי מגבעת הגולגולתא שבירושלים, מקום קבורתו של ישו. בשובם למצחתה, יצאה צידוניה לקבל את פניהם, חיבקה את הכותונת, ונפלה ומתה מצער על מותו של ישו. את גלימתה לא ניתן היה להסיר ממנה, ולכן היא נקברה כשהכותונת בזרועותיה, ובמקום קבורתה הוקמה כנסיית סווטיצחובלי. ייתכן כי האמור רומז לכך שבקרב היהודים שהתגוררו בגאורגיה היו "יהודים נוצרים" עוד לפני שנינו הקדושה ניצרה את הגאורגים.

סיפורי האגדה על הקדושה נינו מספרים כי היא התקבלה בסבר פנים יפות על ידי יהודי מצחתה ודיברה בשפה העברית. בין תלמידיה היו אביתר הכהן, וצידוניה. אביתר נקרא על פי האגדה "אוּריאע'וֹפּילי" ("יהודי לשעבר"); צידוניה, שהלכה אחר נינו ועמה שש אמהות יהודיות, הייתה עדה למעשי הנפלאות שלה. המתנצרים גרמו לפילוג בקהילה היהודית. היו כאלה שביקשו לסקול את אביתר באבנים, ורק התערבותו של המלך מיריאן השלישי הצילה אותו מידם. אף שיהודי מצחתה היו יעד ראשון להפצת הנצרות, הוטבלו רק חמישים משפחות מצאצאי בר-אבא (הגנב שניצל מן הצליבה לצדו של ישו, והגיע על פי האגדה למצחתה), בעוד רוב תושבי כארתלי הוטבלו על ידי נינו ובראשם המלך מיריאן השלישי ואשתו ננה.

סביר כי רעיונות הנצרות מצאו הד בקרב יהודי מצחתה וגאורגיה בכלל, כיוון שראו בה סוג של התחדשות האמונה היהודית, וזאת עוד בטרם נתקבלו על ידי הגאורגים עצמם, שאמונתם הושפעה מן הדת הפרסית. מצד שני, ייתכן כי מסורת זו טופחה על ידי הכנסייה מתוך מטרה לחזק את מעמדה של הנצרות בגאורגיה בתחילת דרכה ולהעניק לה לגיטימציה. כך או אחרת, ניתן להסיק ממסורת זו על קיומו של יישוב יהודי גדול ומבוסס בגאורגיה בתחילת המאה ה-4, אם כי לא ניתן לדעת מה היה גודלו.

עדות נוספת לקיומה של קהילה יהודית במצחתה במאה ה-6 מצויה במקור גאורגי המספר על צעיר פרסי שברח מארצו למצחתה כדי לבחור בין הנצרות לבין היהדות. במקור זה מתואר מעמדו של בית התפילה היהודי כשווה ערך לבתי התפילה של הנוצרים.

היהודים כונו בשם "אוּריה" או "הוּריה", כינוי הרווח בכל המקורות הגאורגיים, הן המוקדמים והן מימי הביניים המאוחרים. במאה ה-19 תפס את מקומו הכינוי "איבּראילי", בעוד הכינוי "אוריה" הפך לכינוי גנאי ליהודים. ה"כארתליס צחוברבה" נערך רק במאה ה-11, לכן יש להתייחס במידה של ספקנות למובא בו, גם אם הדברים הכתובים בו נסמכים על מקורות קדומים מאוד, שכן ייתכן שמקורם ברצון לקשר את בואם של היהודים לגאורגיה למאורעות היסטוריים ידועים. יחד עם זאת, יש להניח כי היישוב היהודי בגאורגיה קדם לספירה הנוצרית.

גאורגיה שכנה בטווח ההשפעה של האימפריות המזרחיות הגדולות של העת העתיקה - אשור, בבל ופרס - וקיימה עמן קשרי מסחר ותרבות. יהודים היו עשויים להגיע לגאורגיה כסוחרים, כמהגרים או כפליטים, מן המקומות השונים שבהם נפוצו במרחב גדול זה, בעיקר בתקופה שבה הייתה גאורגיה חלק מן האימפריה הפרסית. מכל מקום, בימי קדם ובימי הביניים קיימו יהודי גאורגיה קשרים הן עם יהודי ארץ ישראל והן עם יהודי בבל. למעשה, הם קיבלו הנחיות מראש הגולה בבגדד בענייני דת. קשר זה הוא שעיצב את יהודי גאורגיה כעדה מזרחית, שכן על פי הנחיות אלה קבעו מנהיגי יהדות גאורגיה את מחזור החיים, את מחזור השנה ואת נוסח תפילותיהם. אך במשך הדורות, כבר בתקופה הקדומה, נוספו שלל מנהגים במסורת המקום, כך שעדה זו הפכה להיות עדה עצמאית בעלת מסורת ייחודית ומנהגים עתיקים, משל עצמה.

גם בארמניה, שכנתה הדרומית של גאורגיה, התקיים בין המאה הראשונה למאה הרביעית יישוב יהודי גדול. "כארתליס צחוברבה" מספר כי העברית הייתה בין הלשונות הנפוצות בגאורגיה: "וידברו בכארתלי שש שפות, ארמנית, גאורגית, כוזרית, ארמית, עברית ויוונית, וידעו את השפות האלה כל מלכי כארתלי אבות ואמהות." עובדה זו מלמדת אותנו עד כמה נפוצה הייתה המסורת בדבר קיום קהילה יהודית בגאורגיה. עניין נוסף המחזק טענה זו היא הימצאותה של כתובת ארמית באותיות עבריות בסביבות מצחתה על קברו של יהודה גורך.

[עריכה] ימי הביניים

העדויות על קורות היהודים בגאורגיה בימי הביניים מועטות. עם זאת, מרקו פולו, שעבר בגאורגיה ב-1272, מציין כי יהודים יושבים בטיפליס אבל מספרם אינו גדול. ספר דברי ימי גאורגיה מספר על סוחר גדול ("דיד-ואצ'ארי"), זנכן זרובבל, שנשלח על ידי חצר המלוכה להביא את חתנה של המלכה תמר מרוסיה. יש הטוענים כי זרובבל היה יהודי. הכיבוש המונגולי, ששם קץ לעצמאותה של גאורגיה והמיט עליה הרס וחורבן, פגע גם ביהודים. יחד עם זאת, רמז לקיומם של מרכז תורה ויצירה רוחנית בקרב יהודי גאורגיה במאה ה-14 ניתן למצוא בכתביו של רבי ישעיה מתבריז. במבוא לספרו הקבלי "ספר הכבוד" הוא מציג את עצמו כ"ישעיה המכונה בשם רב בן הרב רבנו יהוסף אלתפליסי ז"ל". בנוסף, קיימת עדות של רבי אברהם בן-דאוד המספר על נאמנותן של קהילות ישראל בגאורגיה ליהדות הרבנית.

רבי בנימין מטודלה מונה את יהודי גאורגיה ("ארץ גורון הנקראים גרגנין, היושבים על נהר גיחון, והם הגרגשי מתעסקים בדת הנוצרית") בין אלה אשר "ראש הגולה נותן להם רשות בכל הקהילות האלו לשום על כל קהל וקהל רב וחזן, כי הם באים אליו לקחת הסמיכה ורשות ומביאים לפניו דורונות ומתנות", דהיינו, בסוף המאה ה-12 כבר היו יהודי גאורגיה במעגל ההשפעה של ישיבות בבל. רבי פתחיה מרגנשבורג, עשר שנים לאחר מכן, מספר על מיעוט מספרם של היהודים בגאורגיה.

בשנת 1328 העניק המלך אלכסנדר הראשון למי שהיה קתוליקוס לשעבר, הפטריארך דימיטריוס, גם 27 משפחות של יהודים, וזאת כנראה על פי הנוהג הפאודלי של עבדות האוצר. הקיסר אלכסנדר הראשון ידוע גם בשל רדיפתו את יהודי גאורגיה. בימי הביניים, באופן כללי, היו מוסדות השלטון, הכנסייה והפאודלים אדוני היהודים - שהיו למעשה צמיתים. ערכם של היהודים כצמיתים היה רב, כיוון שהם עסקו הן במסחר והן במלאכה, ולא רק בעבודת אדמה כיתר הצמיתים.

באותה תקופה התיישבו באזור טביליסי גם יהודים מכורדיסטן האיראנית, שדיברו להג של ארמית חדשה, ויהודי גאורגיה קראו להם "לחלוחים". כן הייתה הגירה של יהודי ההרים (התאתים), שנקראו על ידי יהודי גאורגיה "ק'ובלים", על שם קובה שבדאגסטן.

[עריכה] המאה ה-19

ראו גם: יהדות האימפריה הרוסית, תחום המושב

מספר יהודי גאורגיה במאה ה-19
על פי מפקד משנת 1835 [5]
עיר	מספר היהודים	הערות
כותאיסי	1,476	[6]
גורי	1,040
אחלציחה	623
טיפליס	61
על פי מפקד משנת 1897 [7]
פלך טביליסי	9,710
פלך כותאיסי	8,864

סיפוח גאורגיה לאימפריה הרוסית ב-1801, בעקבות חוזה גאורגייבסק, גרם לשינויים בקהילה היהודית בגאורגיה. תחילה חל שיפור הדרגתי במצב הביטחון, דבר שהקל על הרוכלים שהסתובבו בדרכים, אך מצב הצמיתים לא השתנה. הפקידות הרוסית לרוב לא התערבה בענייני הנסיכים הגאורגים, ואלו המשיכו לעשות בצמיתיהם ככל העולה על רוחם. כאשר פנו יהודים לעזרת השלטונות כדי שיגנו עליהם מפני עריצות אדוניהם, פסקו אלו לטובת היהודים רק לעתים רחוקות. היהודים, כשאר תושבי גאורגיה, נאלצו להתמודד עם אטימות לבה של הבירוקרטיה הרוסית, ולעתים הוצבו בפניהם קשיים חדשים, כמו הגבלות על חופש המסחר.

המדיניות הרוסית כלפי היהודים נעה בין הגבלות מחמירות לניסיונות רפורמה נאורים יותר, שהוגשמו באופן מוגבל. השלטונות הרוסיים נהגו ביהודי גאורגיה בתחילה כבשאר הגאורגים בגאורגיה. חוקת 1804 התירה את התיישבותם של היהודים ה"אירופיים" בקווקז. אולם רק מספר מועט של בעלי מלאכה הגיעו לגאורגיה. פקודת הסנאט משנת 1825 אסרה על ההתיישבות היהודים בקווקז, ו"התקנות בדבר היהודים", בשנת 1827, שהוציא משרד הפנים הרוסי, היו צו גירוש ליהודים המקומיים וליהודים הזרים. התערבותם המהירה של השלטונות המקומיים מנעה את גירושם של היהודים המקומיים. משנת 1835 הוצאה גאורגיה מכלל השטחים המותרים להתיישבות יהודים. עלתה אף בעיית גירוש היהודים משם, אולם השלטונות המקומיים התנגדו לגירוש וטענו כי חלק ניכר מהיהודים עוסקים בחקלאות ומסחר וחלקם צמיתים.

למרות צו הגירוש חזרו יהודים מרוסיה לגאורגיה כיחידים, כשהם עושים שימוש ברישיונות ישיבה זמניים שהוצאו רק לבעלי מלאכה מומחים ונדרשים, או לחיילים לשעבר בצבא הרוסי. חיילים אלה קיבלו היתר מגורים מחוץ לתחום המושב. צווי גירוש נוספים הוצאו בשנים 1815 ו-1847, ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 נמנו עם היהודים האשכנזים בטביליסי רק כמה עשרות משפחות. בשנת 1852 חזרו השלטונות והתירו התיישבות יהודים רוסים בגאורגיה, תוך הגבלות רבות, ומאז חל גידול מתמיד במספרם. החלת הצו לשחרור הצמיתים בגאורגיה בשנת 1864 לא שינתה בתחילה מאומה. הנסיכים לא מיהרו לשחרר את היהודים מהתחייבויותיהם, ולאחר שחרורם, נותרו רבים מהם מרוששים וחסרי אמצעי מחיה.

ההתפתחות הכלכלית של גאורגיה במחצית השנייה של המאה ה-19 השפיעה גם על מצב היהודים: סלילת דרכים ומסילות ברזל, פיתוח הנמלים בים השחור ופיתוח החקלאות והתעשייה הביאו עמם תנופת מסחר. צמח מעמד של סוחרים בקרב היהודים, שעסקו בסחר בין חלקי הארץ השונים וחדרו גם לסחר הבינלאומי. התפתחויות אלו הביאו לשינויים דמוגרפיים: קהילות שלמות עקרו מהכפרים לערים. קהילות יהודיות חדשות נוסדו בערים סוחומי, פותי ובתומי שעל חוף הים השחור. בטביליסי, שבה היו בתחילת המאה רק יהודים מעטים, הלך מספרם וגדל. הקהילה היהודית שבאחלציחה, שמעמדה כמרכז לסחר עם טורקיה נפגע, נידלדלה והלכה לקראת סוף המאה, ויושביה היגרו למרכזי מסחר שונים בקווקז, בעיקר לטביליסי. לעומתה, גדלה הקהילה בכותאיסי במספר אנשיה ובעושרה. עם יהודי כותאיסי נמנו כמה מסוחריה הגדולים של הארץ, שהנודע בהם היה אהרון אליגולשווילי.

יהודים רבים הגיעו למקום ללא אישורים מתאימים וחיו בחשש מתמיד מפני גירוש. בשנת 1890 ישבו בבתומי כמאה משפחות יהודיות אשכנזיות, אך רק ל-47 מתוכן הייתה זכות ישיבה. רוב היהודים עסקו במלאכה, אך היו גם שעסקו בסחר בנפט, שהגיע בצינור מבאקו שעל הים הכספי. השלטונות עצמו עין כל עוד לא התעוררו בעיות כלשהן. גם בערים הגדולות האחרות חיו רבים ללא רישיונות.

עד סוף המאה ה-19 היו היהודים האשכנזים והיהודים המקומיים (הספרדים) זרים זה לזה. הספרדים ראו באשכנזים כופרים. האשכנזים, לעומתם, זלזלו בספרדים וראו בהם אנשים נחשלים. כמעט שלא התקיימו קשרים בין היהודים המקומיים לבין האשכנזים. גם שפתם הייתה שונה.

השלטון הצארי החדש שהובא לגאורגיה על ידי הפקידות הצארית והכנסייה הפרובוסלבית, שניסתה לדחוק את רגלי הכנסייה הגאורגית המקומית, היה בעל נטיות אנטישמיות, שמצאו הד בקרב חוגים מסוימים באוכלוסייה המקומית. נטיות אלה באו לידי ביטוי בעלילות דם, שכמה מהן לא התפרסמו מעבר לאזור הכפרי שבו התרחשו, אך שתיים מהן עוררו הדים בגאורגיה ומחוצה לה.

[עריכה] עלילת הדם בסוראמי

ביוני 1850 נעלם ילד קטן, בן לזוג מהעיר גורי, שהתארח בבית משפחה בסוראמי^[8]. גופתו של הילד נמצאה כעבור ארבעה ימים, והיהודים הואשמו ברציחתו. לאחר מציאת הגופה, הזעיק, ראש הפלך דאז, דמיטרי אבשידזה, את רופא השירות. בנתיחה שלאחר המוות נמצאו מים במוחו של הילד ועשבים בקיבתו, ולפיכך קבע הרופא כי הילד לא הומת בידי אדם. אולם, התושבים לא באו על סיפוקם והאשימו את הרופא בקבלת שוחד. הם פרצו לבתי היהודים על מנת להתעלל בהם, ובמקביל מנעו מהיהודים להזעיק עזרה. בלילה עלה בידם של ארבעה יהודים להערים על שמירת התושבים, והם יצאו לטביליסי. עוזרו של הנציב שיגר אנשים לחקור את המקרה.

בינתיים, שיחדו תושבי המקום ילדה יהודייה, שהעידה נגד אביה על כך שהוא החזיק את הילד על ברכיו ופצע אותו, ואילו יהודי אחר אסף את דמו לצורך שימוש בחג הפסח. כשהגיעו החוקרים, פנו מיד לחיפוש ראיות נוספות בבתי היהודים ומצאו פיסת בד מוכתמת בדם (כנראה דם וסת). שלושה חודשים לאחר שהחוקרים אספו את הראיות, זומנו המאשימים לבית המשפט למתן עדות, והיהודים נדרשו להודות באשמה. כיוון שלא הודו, נשלחו למאסר שמונה מלומדים מיהודי סוראמי, ועברו עינויים שם. שניים מהם מתו בעקבות עינויים אלה. יהודי המקום פנו אל הקהילה היהודית בקושטא, והביאו את הענין לידיעת משה מונטיפיורי. האחרון פנה לנסיך מיכאיל וורונצוב ^[9], המושל הכללי של הקווקז שישב בטביליסי, בבקשה לטהר את שמם של היהודים. וורונצוב התחמק וטיהר את רשויות המשפט הרוסיות מאשמה של עיוות דין ואת הסוהרים מאשמת עינויים. מאידך גיסא, הוא טען כי על פי העדויות המצויות כרגע, היהודים שהואשמו הם בגדר חשודים בלבד, ולכן הורה לשחרר את העצורים, ולהמשיך בחקירה. בפועל, לא שוחררו העצורים לבתיהם אלא נשלחו לסיביר^[10].

[עריכה] עלילת הדם בסצ'חרה

עלילת דם מפורסמת יותר התרחשה ב-4 באפריל 1878 בכפר פרוויסי ליד סצ'חרה שבנפת סצ'חרה אימרתי, שם הואשמו תשעה רוכלים יהודים ברצח ילדה נוצרייה בת 6, זארא מודבדזה, ושימוש בדמה לאפיית מצות. הם הועמדו למשפט בבית הדין המחוזי בכותאיסי. דבר העלילה זכה לפרסום רב בעיתונות היהודית ברוסיה, והיא הביאה להתגייסותם של אישים יהודים, ובראשם הברון גינסבורג מסנקט פטרבורג. שני עורכי דין נודעים, קרופניק היהודי ואלכסנדרוב הרוסי, שנקראו להגן על הנאשמים, הצליחו ב-13 במרץ 1879 להפריך את ההאשמות, והנאשמים זוכו^[12].

לאחר עלילת הדם בסאצ'חרה והמהומות שאירעו בשנת 1895 בכותאיסי בין נוצרים ליהודים, יצאו המשוררים סרגיי מסחי ואנטון פורצלאדזה להגנת היהודים, תוך הבעת גינוי חריפה לתופעת הקנאות הדתית והלאומית כמנוגדת לתרבות ולמסורת הגאורגית. הגישה האוהדת ליהודים שרווחה בחוגי האינטליגנציה מצאה את ביטויה גם בתחום הפוליטי, כאשר הצירים הגאורגיים בדומה הרוסית הגנו לא אחת על ענייני היהודים. סטודנטים גאורגים עמדו לצד היהודים בזמן הפרעות שפרצו ביהודי אודסה ב-1905, הגנו עליהם בגופם, ואחד מהם אף שילם על כך בחייו.

[עריכה] עליית הגורג'ים לישראל

ערך מורחב – שכונת הגורג'ים

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כבר היו קיימות בגאורגיה קהילות של יהודים אירופיים, ויחסים מתוחים שררו בינם לבין היהודים המקומיים. בשנת 1863 החלו יהודים מגאורגיה לעלות לארץ ישראל, ובשנת 1914 היו בארץ כ-500 עולים מגאורגיה שכונו "גורג'ים" (שמם על פי הטורקים ששלטו בארץ ישראל באותם ימים). הם התגוררו בעיקר בירושלים. במפקד אוכלוסין משנת 1916 צוינו 8 עדות גדולות בירושלים, והגורג'ים נמנו עליהן^[13]. למעשה, "שכונת הגורג'ים" הירושלמית קיימת עד היום.

רוב העולים היו מהערים הגדולות: כותאיסי, אחלציחה וצחינוואלי, ומעיירות והכפרים: בנדזה, קולאשי וסצ'חרה. ב-1920/21 מנתה קהילה זו 1,700 איש. קבוצה נוספת של יהודים הובאה בשנת 1929 על ידי פקידי הברון רוטשילד, שרכש את אדמות היישוב בנימינה מידי פיק"א והביא בין היתר גם משפחות של יהודים יוצאי גאורגיה כדי לסייע בחקלאות ובתעשיית הבשמים^[14].

[עריכה] יהדות גאורגיה במאה ה-20

ערך מורחב – הציונות בגאורגיה

במאה ה-20 התגוררו בגאורגיה ארבע עדות יהודיות:

• יהודי גאורגיה המקומיים, שהיוו ^[15] כ-75% מהאוכלוסייה מתוך סך של 100000 יהודים;
• יהודים אשכנזים 23% כ-;
• לחלוחים וק'ובלים, שהיוו כ-2% מהאוכלוסייה ^[16].

בתחילת המאה ה-20 היה ניכור בין הרבנים האשכנזים לבין רבני היהודים המקומיים. השלטון הצארי היה שנוא הן על יהודי גאורגיה והן על ידי הגאורגים המקומיים. לאחר המהפכה הכושלת של 1905, גילו השלטונות הרוסיים יחס נוקשה כלפי היהודים שהתגוררו ברחבי האימפריה הרוסית. יהודי גאורגיה התרחקו מיהודי רוסיה כדי להדגיש את נאמנותם למונרכיה.

[עריכה] תקופת העצמאות הגאורגית המוקדמת ולאחריה

רשימת בתי הכנסת בגאורגיה בשנת [17]1946
בית הכנסת	עיר	שנת הקמה	הערות
אחלציחה	טביליסי	1885	[18]
צחינוואלי	טביליסי	1922	[19]
פרסי	טביליסי	1922	[20]
אחלציחה	טביליסי	1864	[18]
בית כנסת	אחלציחה	1880
בית כנסת	אחלציחה	1860
בית כנסת	כותאיסי	[21]
בית כנסת	כותאיסי	1835
בית כנסת	כותאיסי	1886
מספר 1	קולאשי	1862
מספר 2	קולאשי	1902
מספר 3	קולאשי	1910
מספר 4	קולאשי		[22]
מספר 5	קולאשי	1905
ע"ש ספיאשווילי	באנדזה	1910
ע"ש אדז'יאשווילי	באנדזה	1916
בית כנסת	ואני	1911
בית כנסת	סוג'ונה	1822	[23]
בית כנסת	זוגדידי	1944
בית כנסת	אוני	1895
בית כנסת	כארלי
בית כנסת	סוראמי	1915
בית כנסת	סטאלינרי		[24]
בית כנסת	גורי	1944
בית כנסת	צחאקאיה	1880
בית כנסת	סצ'חרה		[25]
בית כנסת	סצ'חרה	1903
בית כנסת	לאילשי	1880
בית כנסת	סוחומי		[26]

ב-26 במאי 1918 הכריזה הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה על עצמאותה. הדבר הביא לשינויים רדיקליים בקהילה היהודית בגאורגיה, והיהודים קיבלו שוויון זכויות מלא במדינה. החידוש באפשרות של נאום בחופשיות, חופש העיתונות וחופש ההתארגנות הובילו לחידוש המעורבות היהודית בחיים הציבוריים.

שינויים אלה הובילו גם לחידוד את הקשר בין הציונים למתנגדיהם. דוד באזוב, ממנהיגי התנועה הציונית בגאורגיה, בנאומו בפני ועידת ציוני הקווקז בבאקו בשנת 1917, הצליח להפנות את תשומת לבם של המשתתפים והביא לאחת מהצלחות הציונים - ייסוד בית ספר עברי-ציוני בטביליסי ב-1918. בית ספר זה היה מושתת על יסודות פדגוגיים מודרניים. בראשו עמד נתן אליהשווילי, מורה ציוני צעיר מצחינוואלי שהגיע באותה שנה להשתקע בעיר, והלימודים בו התקיימו בשיטת עברית בעברית, שיטה שהופעלה קודם לכן על ידי אברהם חוולס, בשנת 1906 בצחינוואלי. באותה שנה יצא לאור בכותאיסי הדו-שבועון הציוני הראשון בשפה הגאורגית, "אֶבּראֶליס חמה" ("קול היהודי"). בין הכותבים בביטאון היו דוד באזוב עצמו, בנו הרצל באזוב, נתן אליהשווילי, בן ציון אליגולשווילי ועוד.

המפלגה הסוציאליסטית המנשביקית שהייתה בשלטון ראתה ביהודי גאורגיה חלק בלתי נפרד מן העם הגאורגי ולא הכירה בזכותם לקיום לאומי נפרד, ובהתאם לקו זה עסקה העיתונות המנשביקית בבעיה היהודית. לכאורה שרר אז בגאורגיה חופש עיתונות, אך מחופש זה נהנו בעיקר המצדדים בהתבוללות. "קול היהודי", שרוב קוראיו היו יהודים, צידד בייחודו של העם היהודי. ^[27]

התכונה בקרב יהודי גאורגיה לקראת הבחירות לאסיפה הלאומית הגאורגית הייתה רבה. מצד אחד התארגנו הציונים במסגרת של הועד הלאומי של יהודי גאורגיה, שלא זכו, בסופו של דבר להכלל ברשימה המנשביקית. ומצד שני היו מתנגדי הציונות מכותאיסי, שבחרו נציגים הנפרד. נציגי כותאיסי, חכם משה דבראשווילי, תלמידו של אברהם חוולס מצחינוואלי, ויוסף אליגולאשווילי, שנבחרו להיות בין 109 נציגי המנשביקים שנבחרו לאסיפה הלאומית הגאורגית ^[28]. חתימותיהם מתנוססות על הצהרת העצמאות של הרפובליקה.

פלישת הצבא האדום לגאורגיה ב-1921 הוציאה את הרוח ממפרשי הציונים ומתנגדיהם. תחילה דגל המשטר החדש במדיניות של כיבוד האמונות הדתיות המקומיות. לא נסגרו בתי כנסת, וגם פעילות ציונית לא נמנעה. זמן קצר לאחר הכיבוש הודיעו השלטונות על פתיחת בית-ספר ממשלתי ליהודי גאורגיה בטביליסי, בשם "בית-ספר עמלני מספר 102", בהנהלת נתן אליהשווילי, ונמסר לו כי העברית תהיה מקצוע חובה בבית הספר, כשפה הלאומית של היהודים. הייתה זו עמדה תמוהה לנוכח המדיניות הסובייטית שהייתה עוינת ליהודים ולציונות, עקב רצונם של הסובייטים לתקוע טריז בין תומכי הלאומיות היהודית למתנגדיה, המנשביקים. דבר נוסף שהשפיע על היחס הטוב, הייתה העובדה כי הפלישה הסובייטית לגאורגיה הוצגה כהתקוממות עממית של הבולשביקים הגאורגיים, שבה רוסיה רק באה לעזור.

פעולה זו הביאה לפנייתו של רבה הראשי של בתומי, ורבנים אחרים לוויכוח פומבי בעניין זה. בוויכוח עלבו הרבנים באליהשוולי על כך שכינה את בית הספר "תלמוד תורה". י.ס. רבינוביץ, קומוניסט יהודי ותיק, שנתן את ההוראה לגבי השפה העברית, שילם על כך מחיר אישי כבד. שר החינוך הסובייטי, לונצ'רסקי, החשיד אותו בלאומיות והוא הוצא מן המפלגה.

המצב השתנה לרעה בשנת 1924, בעקבות מרד אנטי-רוסי ואנטי-סובייטי בגאורגיה שדוכא, והידרדרות המצב הכלכלי שבאה בעקבותיו. יחס השלטונות ליהודים הפך לעוין. פעילות ציונית נאסרה, תלמודי תורה נסגרו, אליהשוולי פרש מניהול בית הספר (כבר ב-1923) לטובת מנהל שאיננו יהודי, והשפה העברית נעלמה עם השנים כמקצוע בבית הספר ^[29]. התוכנית הסובייטית לאגד את כל היהודים בקולחוז יהודי נכשלה, גם בזכות השלטון הסובייטי המקומי. בהסכם שקט עם השלטון המקומי, פיתחו היהודים מפעלים קטנים תחת מעטפת ממשלתית ^[30], וכך, למרות הכול, המשיכו יהודי גאורגיה לשגשג במסחר.

המנהיגות הציונית החלה למקד את מאמציה בעלייה לארץ ישראל, לנוכח התנגדותם של השלטונות הסובייטים למאמצים אלה. באותה שנה גם יצא העיתון השני של יהודי גאורגיה, "מכאבלי" ("მაკავეელი")^[31], שנסגר לאחר צאת גליונו השלישי. באותן שנים יצאו לאור עיתונים יהודיים נוספים ^[32]. במהלך שנות ה-30 הורע אף יותר המצב הכלכלי והפוליטי. פעילות פוליטית וציונית דוכאה על ידי השלטונות הסובייטים. פעילים רבים נאסרו ונרצחו.

למרות כל אלה, הייתה הקהילה היהודית בגאורגיה אחת הקהילות אותן לא הצליח המשטר הסובייטי להחריב. ייתכן שהסיבה לכך הייתה העובדה שלא היו להם ארגונים מיוחדים שניתן היה לבטלם ובכך לפגוע בשלמות הקהילה. ייתכן גם כי הסיבה הייתה שהמשטר הסובייטי בגאורגיה כולה לא היה חזק ^[33].

[עריכה] בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה

במהלך מלחמת העולם השנייה נלחמו אלפי יהודים גאורגים נגד הנאצים כחיילים בצבא הסובייטי, ורבים מהם קיפחו בה את חייהם. בתקופת המלחמה התרכזו יהודים בגאורגיה, מהמפונים משטחי הכיבוש הנאצי. בשנת 1926 מנו יהודי גאורגיה 21,471 איש, ובשנת 1939 24,000 איש ^[34].

על פי מחקרו של מרדכי אלטשולר, "יחס הנאצים ליהדותם של 'ההרריים' ושל עדות מזרחיות אחרות", ^[35] פרסם 'המכון לחקר הגבולות וחוץ-לארץ' שבגרמניה חוברת המפרטת את 'רשימת הלאומים, העמים והשבטים של האזורים שהיו פעם ברית-המועצות'. חוברת זו כללה את היהודים ההרריים כקבוצה אחת וחלק מיהודי ברית המועצות. בין הגרמנים התגלע ויכוח: מצד אחד ראשי משטרת-הביטחון, שראו בכל היהודים בקווקז, קרי היהודים הרוסיים, הגאורגיים וההרריים, גורם זר ומזיק שיש להשמידו, ומצד שני, משרד החוץ הגרמני, שאנשיו היו מעוניינים לטפח את אהדת המוסלמים המקומיים לגרמניה, ולכן ביקשו להתחשב בהשפעה שעלולה להיות לרצח המוני של יהודים הרריים על האוכלוסייה המקומית. הם סברו כי השבטים באזור יפרשו את רדיפת היהודים כמטרה כוללת של הגרמנים להשמיד את כל הקווקז. בהקשר זה התעוררה גם השאלה האם יהודי ההרים הם מגזע יהודי או שמא הם עם עתיק שקיבל עליו את היהדות. בהתאם לשיקולים אלה החליטו הגרמנים להניח בינתיים ליהודי ההרים. על כל פנים, בסופו של דבר לא כבשו הגרמנים את גאורגיה.

המוסד התרבותי היהודי היחיד שהמשיך להתקיים היה המוזיאון להיסטוריה ואתנוגרפיה, שנפתח בטביליסי בשנת 1933. כ-60 ציורים של שלום קובושווילי הציגו את חיי היומיום הגאורגיים וההיסטוריה של יהדות גאורגיה. המוזיאון נסגר בשנת 1951, שנים מספר לאחר שמנהלו, אהרון קריכלי, נעצר בשנת 1948. חלק מהציורים המוצגים הועברו למוזיאון ההיסטורי והאתנוגרפי של גאורגיה ^[36] על שם ג'נשיה שבטביליסי, חלק למוזיאונים אחרים, והיתר נעלמו. כמו כן, רב היהודים האשכנזים בגאורגיה, שהגיע לגאורגיה זמן קצר לפני כן, נעצר בשנת 1948 או ב-1949. עד סוף שנת 1952 הביאה המערכה האנטי-יהודית לסגירת בתי כנסת ולמעצרם של החכם עמנואל דווידאשווילי וכן של כמה משומרי בתי הכנסת, על פי ריאיון עם פניה באזוב שנערך על ידי ורה ידידה. ^[37]

[עריכה] מכתב ח"י המשפחות

עיקר ההתיישבות היהודית בגאורגיה לפני העלייה בשנת [38]1971
עיר	אוכלוסיית העיר	מספר היהודים	הערות
טביליסי	875,000	40,000
כותאיסי	170,000	20,000
קולאשי	9,000	9,000	[39]
אוני	?	3,500	[40]
פותי	4,600	3,000
צחינוואלי	30,300	1,500
בתומי	101,000	1,300

הזדהותם של יהודי גאורגיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בתחילה סירבו השלטונות הסובייטים לבקשת היהודים לעלות לישראל. באוגוסט 1969, 18 משפחות יהודיות מגאורגיה שלחו מכתב לוועדה לזכויות האדם של האו"ם, בתביעה להגר לישראל. המכתב היה התביעה הפומבית הראשונה של יהודים סובייטים לעלייה לישראל. הדבר גרם למערכה אינטנסיבית של ממשלת ישראל והעולם היהודי להתיר את עלייתם של יהודי ברית המועצות לישראל. מכתב שני נשלח בנובמבר 1969 לאו תאנט, המזכיר הכללי של האו"ם, דרך גולדה מאיר, שהייתה אז ראש ממשלת ישראל. ביולי 1971, קבוצה של יהודים גאורגים קיימו שביתת רעב בחזית בית הדואר במוסקבה. מאבקם של יהודי גאורגיה הוביל לשינוי היסטורי בעמדת השלטונות הסובייטים, ובמהלך שנות ה-70 החלה עלייה מסיבית לישראל. כ-30,000 יהודים גאורגים עלו לישראל, וחלקם למדינות אחרות. כ-17 אחוזים מיהודי ברית המועצות עלו לארץ בתקופה זו. מספר היהודים בגאורגיה ירד מ-28,300 בשנת 1979 ל-24,800 ב-1989. בשנת 1991 הכריזה גאורגיה על עצמאותה. מאז עלו לישראל כמה אלפי יהודים גאורגים. בשנת 1993 הוערך מספרם של היהודים בגאורגיה ב-14,500 איש.

[עריכה] עליית שנות ה-70

ערך מורחב – העלייה מברית המועצות בשנות השבעים

פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה מגאורגיה לא שברה את מסך הברזל, והעולים נאלצו עם עלייתם להתנתק מכל קשר עם ארץ מוצאם. במרוצת הזמן התפתחה תרבות של יהודי גאורגיה בישראל. עליית יהודי גאורגיה הייתה העלייה הראשונה של יהודים מברית המועצות לישראל. בישראל יצא עיתון ישראלי בשפה הגאורגית בשם: "עליה מגאורגיה", המופץ עד היום. כמה אלפים מיהודים אלה היגרו לארצות הברית, לפורסט היל שברובע קווינס ניו יורק. ^[41]

[עריכה] עליית שנות ה-90

ערך מורחב – העלייה מחבר העמים בשנות התשעים

במפקד שנערך בשנת 1989 נמצא כי 16,054 יהודים התגוררו בגאורגיה. ^[42] העלייה מחבר המדינות העצמאיות בשנות התשעים של המאה העשרים החלה בסוף שנות ה־80, כאשר נפתחו שערי ברית המועצות, בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. עליית יהודי גאורגיה, בדומה לעלייה מיתר חבר העמים, לא הייתה בעיקרה עלייה בעלת מניעים ציוניים. הסיבות לעלייה זו היו בעיקר כלכליות, בצירוף החשש לביטחון האישי, עקב נפילת הקומוניזם והתוהו ובוהו ששרר ברוסיה בשנים הראשונות שלאחריו.

[עריכה] כיום

כיום מספרם של יהודי גאורגיה נאמד בכיותר מ-200,000 איש, ו כ-150,000 ^[43] מתוכם חיים בישראל. יהודי גאורגיה ,השתלבו היטב בחיים הכלכליים והחברתיים בישראל, אך יחד עם זאת ,שומרים הם על מורשתם העתיקה ומנהגי אבותיהם. וכך גם יהודי גאורגיה שהיגרו למדינות אחרות, ממשיכים לקיים חיי תרבות כשל אבותיהם, אם כי השפה המדוברת בפיהם, בנוסף לגאורגית יהודית, היא, לעתים קרובות, עברית.

בשנת 2005 עלה לראשונה בישראל ערוץ טלוויזיה חדש בשפה הגאורגית - GTV. הוא שודר בתחילה ביס ולאחר מכן, בתחילת 2007, גם בהוט.

במהלך חייהם בגאורגיה פיתחו יהודי גאורגיה ניב שנקרא "גאורגית יהודית", להג עדתי יהודי שנתגלה במחקר. יהודי גאורגיה עצמם גורסים כי השפה המדוברת על ידיהם היא הגאורגית עצמה.

באופן היסטורי מילאה היהדות החרדית תפקיד מפתח בענף היהלומים באנטוורפן. מאז הההגירה הגדולה של יהודי ברית המועצות, החלו להגיע לאנטוורפן יהודים רוסים ויהודים גאורגים, אליהם הצטרפו ישראלים ממוצא יהודי-גאורגי, ותוך זמן קצר הפך רחוב "פליקנסטראט" לשכונה יהודית, שרובה הייתה של יהודי גאורגיה, לרובם היה גם דרכון ישראלי ^[44].

להגירה הזו לאנטוורפן קדמה הגירה בעלת מאפיינים דומים לווינה. כרגע מונה הקהילה בווינה בעיקר יהודים גאורגים, בוכרים ומיעוטים של יהודים מקומיים, ופרסים.

[עריכה] מקורות

• האנציקלופדיה העברית, ערך "גאורגיה", פרק: תולדות היהודים בגאורגיה, עמ' 174-175.
• יצחק דוד יהדות גאורגיה וארץ-ישראל, * גרשון בן אורן, תולדות יהודי גאורגיה עד ימי המשטר הסובייט', אתר הקונגרס העולמי של יהודי גאורגיה.
• האנציקלופדיה היהודית, באנגלית.
• מאמרם של גרשון בן אורן, וולף מוסקוביץ, מאפייני לשון הדיבור של יהודי גרוּזיה עמ' 95-106, פורסם בפעמים 31, תשמ"ז 1987, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• המשך מאמרם של גרשון בן אורן, וולף מוסקוביץ, מאפייני לשון הדיבור של יהודי גרוּזיה, עמ' 107-119, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• מאמר של גרשון בן אורן, "מונטיפיורי ויהודי גאורגיה", פורסם בפעמים, 20, תשמ"ד 1984, עמ' 69-76. חוברת שיוחדה לנושא שתדלנותו המדינית של מונטיפיורי במלאות מאתיים שנה להולדתו, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• מאמר של גרשון בן אורן (ציצואשווילי), "סקר ביבליוגראפי של יהדות גאורגיה", פורסם בפעמים, 4, חורף תש"ם 1980, עמ' 111-113, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• מאמר של קונסטנטין לרנר, יהודי גאורגיה אסטרטגיה של הישרדות, ביקורת על סיפרה של רחל ארבלי ולילי מגל, "בארץ גיזת הזהב - תולדות יהודי גאורגיה ותרבותם", פורסם בפעמים, 52, קיץ תשנ"ב, עמ' 145-147, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• מאמר של גרשון בן אורן, "בית הספר היהודי בגאורגיה הסובייטית", פורסם בפעמים, 9, תשמ"א 1981, עמ' 37-42. חוברת שהוקדשה לתולדות החינוך היהודי בקהילות המזרח, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תמונות יהדות גאורגיה

• קהילת יוצאי גאורגיה
• אתר הקונגרס העולמי של יהודי גרוּזיה
• אתר "קהילה שלנו-יוצאי גאורגיה בישראל"
• האנציקלופדיה היהודית, באנגלית
• הקהילה היהודית בטביליסי, גאורגיה, בעברית
• יורם בילו, "הפתגמים של יהודי גורגיה - הגשר והמחקר" על סיפרה של גלית חזן-רוקם, "אדם לאדם גשר - פתגמים של יהודי גורגיה בארץ", מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• לחני התפילה של יהודי גרוּזיה, עמ' 9-56
• סרגיי מטרבלי, חסיד אומות העולם
• Jews of the Republic of Georgia, באנגלית
• יעקב רועי (1991), התרבות והזהות היהודית ברוסיה הסובייטית, באנגלית, ISBN 0814774326
• הצעת חוק הרשות הלאומית לתרבות מורשת יהדות גאורגיה (גרוּזיה), התשס"ז-2007 - למחקר תיעוד והנצחה של מורשת יהדות גאורגיה, 19.3.2007
• "תסגרו אחד נפתח עשרות" - סיפור נסיונות הסובייטים לסגירת בתי הכנסת בקולאשי וערים אחרות
• מאמרם של תמילה מגאלובלישווילי ויולון גגושידזה, "הפזורה היהודית והנצרות הקדומה בגאורגיה", בספרה של תמילה מגאלובישווילי (1998), הנצרות הקדומה בקווקז, עמ' 39 באנגלית, ISBN 070070633X
• יום יהדות גאורגיה באשדוד – 6,000 צופים, באתר אשדוד news

[עריכה] לקריאה נוספת

• רחל ארבל, ליל מגל (מגלאשווילי), בארץ גיזת הזהב: תולדות יהודי גרוּזיה ותרבותם, ISBN 9650506098
• י. טשארני, ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז, תרמ"ד
• קונסטנטין לרנר, "Judaeo-Christians in the Ancient Georgian Capital Mtzkheta", 1991
• קונסטנטין ב' לרנר, מיכאל טשרנין "ידיעות על תולדות ירושלים בכתבי יד גרוזיניים עתיקים" (עותק נמצא במכון בן-צבי)
• ד"ר טר-אוגנוב נוגזאר, "יהודי גאורגיה במאה הי"ט ותחילת המאה הכ': חברה וכלכלה" - המחקר העוסק ביהודי גאורגיה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20
• גרשון בן-אורן, "שלושה תרגומי התנ"ך האחרונים לגרוזית: בגאורגיה, בשבדיה ובישראל", פעמים 84 קיץ תש"ס
• אטנלוב יצחק, "המחול הגאורגי בישראל", האגודה למען יהדות גאורגיה בלוד, 1990
• יונתן חיים גורל, "החכם הגרוזי באגדת הקדושים הגרוזית", עבודת גמר באוניברסיטה העברית בירושלים
• לוי אליגולאשווילי, "כיצד ניצלו היהודים יוצאי גאורגיה בצרפת הכבושה, יד ושם
• אברהם ספיר, "קולאשי ויהודי גאורגיה", 2002^[45]
• לאונרד שרואטר, יציאת מצרים האחרונה, פרק 7, "גאורגיה: יהדות משיחית", באנגלית, עמ' 119-130 ISBN 0295956852
• גרשון בן אורן, גאורגיה : דפי מידע ומבחר מקורות , ירושלים : מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תש"ס, ISBN 9652350818
• ספריית חב"ד - ליובאוויטש: פרק יב. בישיבה בעיירות גאורגיה, על התקופה הסובייטית

[עריכה] הערות שוליים