זכריה הנביא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בזכריה בן ברכיה הנביא, שלו מוקדש ספר בתרי עשר. אם התכוונתם לזכריה בן יהוידע, ראו זכריה בן יהוידע.

הנביא זכריה לפי ציורו של מיכלאנג'לו בואונרוטי על תקרת הקפלה הסיסטינית

על פי המסורת היהודית, זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא^[1], נביא אשר חי בימי שיבת ציון, ופעל לעידוד שבי הגולה ולמען בניית בית המקדש השני. ספרו, האחד-עשר בתרי עשר, עשוי משני חלקים השונים זה מזה באופיים עד כדי כך, שמרבית החוקרים רואים בהם מעשה ידי שני נביאים שונים, כאשר חלקו השני של הספר שייך לנביא אלמוני מתקופה לא ברורה. בחלק הראשון בולטים חזיונותיו של זכריה, ובחלק השני ישנם שני משאות נבואיים, העוסקים בעיקר באחרית הימים.

[עריכה] פרטים אישיים

על זכריה הנביא ידועים מעט מאוד פרטים. מן התנ"ך עצמו אפשר לשאוב פרטים בודדים בלבד; בין שורותיו אפשר לקרוא מעט יותר. מסורות חז"ל מספקות מידע רב יחסית, ועליהן ראו להלן.

זכריה מוזכר בשניים או שלושה ספרים במקרא. בספרו הוא נזכר ארבע פעמים ובספר עזרא פעמיים נוספות. בספרו, לבד מתפקידו כנביא, הוא מופיע כאדם אליו פנו אנשי הגולה כדי לשאול שאלה דתית-מעשית (האם יש לצום בצומות הקבועים על חורבן בית המקדש למרות השיבה לארץ). מכאן מומחשת סמכותו בעיני העם (אם כי אפשר לפרש קטע זה, כך שהשאלה לא הייתה מופנית אליו דווקא, אלא באופן כללי "אֶל-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית-ה' צְבָאוֹת וְאֶל-הַנְּבִיאִים" (ז' ג)).

בספר עזרא מופיע זכריה כנביא אשר - יחד עם חגי - עודד את העם לבנות את בית המקדש: "וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין, בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר-עִדּוֹא" (עזרא, ו' יד; תרגום מארמית: "וזקני היהודים בונים ומצליחים, בנבואת חגי הנביא וזכריה בן עדוא").

בעוד בפתיחה לספרו מוצג זכריה כ"זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ", בעזרא הוא נקרא "זְכַרְיָה בַּר-עִדּוֹא". אפשר ליישב את הסתירה המדומה על ידי ההשערה, שעדו היה אדם חשוב, ועל כן נזכר רק הוא בעזרא. תופעה זו שכיחה במקרא (השוו, למשל, מל"א י"ט טז עם מל"ב ט' ב).

בנחמיה י"ב טז נזכר, בתוך משפחות הכהנים, "לְעִדּוֹא (כתיב: לעדיא) זְכַרְיָה", ויש מניחים כי מדובר בזכריה הנביא. אם אמנם כן, היה זכריה הנביא כהן.

[עריכה] רקע היסטורי

^{פסקה זו עוסקת רק ברקע ההיסטורי לחלקו הראשון של ספר זכריה, בפרקים א'-ח'. ברקע של החלק השני של ספר זכריה, בפרקים ט'-י"ד, עוסקת פסקת בעיית אחדותו של הספר.}

שמונה עשרה שנים לאחר הצהרת כורש, מצא עם ישראל את עצמו במצב קשה: בית המקדש לא היה בנוי, העמים השכנים התנכלו בדרכים שונות והמצב הכלכלי היה בכי רע. התלהבותו של העם בראשית ימי שיבת ציון, הניכרת היטב מתחילת ספר עזרא, פגה ופינתה את מקומה לדאגות שונות: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל וְאֵין-לְשָׂבְעָה, שָׁתוֹ וְאֵין-לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ וְאֵין-לְחֹם לוֹ - וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל-צְרוֹר נָקוּב" (חגי א' ו). חגי נשלח לחדש את ההתלהבות, ולשכנע את העם וראשיו (זרובבל בן שלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול) שבניין בית המקדש אפשרי; יתרה מזאת, פתרון כל בעיותיהם תלוי בבניינו. זכריה בן עדו הצטרף אליו מספר חודשים אחר כך, לנסות ולסייע בפעולות השכנוע וההסברה. בנוסף, ניסו חגי וזכריה לשכנע את העם שאין צורך בבית מקדש מפואר; כעת מוטלת הבנייה על העם חסר המשאבים, ואל להם לצפות לבית מקדש מפואר כמקדש שלמה. הכסף שייך לאלוהים, ועל כן מובטח כי "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן" (חגי ב' ט). חגי וזכריה הצליח במשימתם, ובית המקדש נבנה בעקבות דבריהם, בשנת שש לדריווש (על פי עזרא ה' א-ב). לפי הידוע לנו, פעילותו הנבואית של זכריה נמשכה עוד כשנתיים לאחר שפסק חגי מהתנבא. ייתכן שבדבריו משתקפת מתיחות או קרע בין שני מנהיגי העם, זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק.

[עריכה] ספר זכריה

ספר זכריה נמצא במקום האחד עשר בתרי-עשר, בין חגי שקדם לו, למלאכי שפעל אחריו. לפי נוסח המסורה יש בזכריה 211 פסוקים המחולקים ל-14 פרקים.

[עריכה] בעיית אחדותו של הספר

ספר זכריה נחלק באופן ברור וחד לשני חלקים. הראשון, בפרקים א'-ח', מכיל נבואות בשמו של זכריה (שמו נזכר בחלק זה ארבע פעמים) שבחלקן נמסר התאריך בה ניתנה הנבואה. בחלק השני, בפרקים ט'-י"ד, ישנם שני משאות נבואיים העוסקים באחרית הימים. ההבדל בין שני החלקים בולט מבחינת התוכן, הסגנון, הרעיונות והרקע הכללי. על כן, עם תחילת מחקר המקרא החדש הוטלו ספקות באשר לשייכות המקורית של החלק השני לספר זכריה, וכיום שלטת בעולם המחקר הדעה, כי החלק השני לא שייך לזכריה בן ברכיה אלא לנביא אחר, בן תקופה אחרת.

הנבואות בחלקו הראשון של הספר נאמרות על רקע ימי שיבת ציון. הדבר ניכר מכל פרט: בראשן של חלק מן הנבואות ישנו תאריך מימי שיבת ציון; שמו של זכריה הנביא, שידוע (גם על פי ספר עזרא) כי פעל בימי שיבת ציון, מוזכר ארבע פעמים; בנבואות מופיעים שמות אנשים ומאורעות הידועים ממקורות אחרים מתקופת שיבת ציון, דוגמת זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק או ייסוד בית ה'. בחלק השני של הספר אין דבר המעיד באופן ברור על השתייכות לימי זכריה. אין תאריכים מפורשים, אין שמות אנשים מוכרים (למעט עוזיהו, כדמות היסטורית שאינה שייכת דווקא לימי הנבואה), לא מתוארים מאורעות בצורה מפורשת. המאפיינים של החלק הראשון לא מאפיינים את החלק השני. תחת זאת, ישנם משאות בעלי תוכן מעורפל, הניתן להתפרש לכיוונים שונים. הנבואות שבהם גדושות בסמלים, דבר המקשה מאוד על קביעת הרקע שבו נכתבו.

לא רק במישור ההיסטורי, אלא גם בבחינה לשונית וסגנונית של שני החלקים ניתן למצוא הבדלים ניכרים. על אף העובדה שהחלקים דומים באורכם, ישנם ביטויים המופיעים פעמים רבות רק באחד החלקים, ונעדרים כמעט כליל מן החלק השני. הצירוף "כה אמר ה'" חוזר בחלק הראשון תשע-עשרה פעמים, ובחלק השני רק פעם אחת. המילה 'צבאות' חוזרת בחלק הראשון 44 פעמים ובחלק השני רק 9. המילה 'לאמר' שבה ומופיעה עשרים ותשע פעמים בחלקו הראשון, אך בחלקו השני כלל לא נמצאת. המטבע 'ביום ההוא' חוזר בחלק השני תשע-עשרה פעמים, אך בחלקו הראשון של הספר מסתפק בשלוש הופעות בלבד.

גם הבדלים סגנוניים ניכרים בין החלקים. בעוד בחלק הראשון יש פתיחה לחלק ניכר מהנבואות, בחלק השני יש רק מסגרת רופפת, וששת הפרקים ערוכים בשני קבצים הנפתחים בלשון "מַשָּׂא דְבַר-ה'" (ט', א; י"ב, א). החלק הראשון כתוב בפרוזה יבשה, והחלק השני - עשוי בעיקרו בסגנון שירי, שקול בחרוזים ובבתים. אם בחלקו הראשון של הספר מוזכרים רק שמותיהם של שני עמים (בבל ושנער), בחלק השני מוזכרים רבים מתוכם.

למרות כל זאת, חז"ל לא הבדילו בין שני חלקי ספר זכריה. פעמים שהם אף מצטטים מן החלק השני של הספר דברים בשם זכריה בן עדו, למשל: "...כבר נתנבא עליך זכריה בן עדו: 'פְּתַח, לְבָנוֹן, דְּלָתֶיךָ - וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ' (זכריה י"א א)" (יומא לט ע"ב; כך גם בסנהדרין צט ע"א). אף פרשנות המקרא המסורתית החל מימי הביניים ועד היום נהגה לראות בספר זכריה יצירה העשויה מקשה אחת.

בשלהי המאה ה-18 הוטלו ספיקות ראשונים באשר לשייכות החלק השני לזכריה הנביא, ובשנת 1814 פרסם ברטולדט את דעתו, שמחבר הפרקים ט'-י"ד חי בתקופת פעילותם של ארבעת הנביאים הושע, ישעיה, עמוס ומיכה. דעה זו הפכה למרכזית במחקר, למשך רוב המאה ה-19. נעשו גם ניסיונות לתארך את הפרקים הללו לתקופות מעט מאוחרות יותר, לקראת סוף תקופת בית ראשון. בשנת 1881 ביסס ברנרד שטדה את הטענה, שחלקו השני של הספר משתייך לתקופה מאוחרת מזו של זכריה בן עדו, ודעה זו הפכה למקובלת - אם כי לא שלטת לחלוטין - בקרב החוקרים. הקיצוניים שבין החוקרים סוברים, כי הנבואות מגיעות עד לאמצע ואף סוף המאה השנייה לפני הספירה.

דעות נוספות הוצעו כדי לפתור את הבעיה, ובין השאר: שני חלקי הספר שייכים לנביא אחד שכתב את החלק הראשון בצעירותו ואת השני בזקנותו, או שמסיבה לא ידועה אחרת שינה את סגנונו; הנבואות בספר נאמרו על ידי נביא מימי הבית הראשון ונאמרו מחדש על ידי זכריה, במטרה לחדש את הרעיונות שנאמרו בהם ולהתאימם לתקופתו; פרקים ט'-י"ד אינם מקשה אחת, והם שייכים לכמה נביאים שפעלו בתקופות שונות, ביניהם מוקדמים וביניהם מאוחרים; ועוד.

בין הנימוקים להקדמת החלק השני לימי בית ראשון:

אזכור המעצמות מצרים ואשור (י"א י-יא), המעיד כי מעצמות אלו היו קיימות בתקופה בה נאמרה הנבואה.
נראה שהנבואה בחלק השני יוצאת כנגד עבודה זרה בקרב עם ישראל ("כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ, הֶבֶל יְנַחֵמוּן", י' ב; וראו עוד י"ג ב), אך מימי שיבת ציון כבר לא היה איום של עבודה זרה.
הנביאים מבצעים מעשים מוזרים שנועדו למשוך תשומת לב (ראו י"א ד-יד; י"ג ג-ו), שכמוהם עושים הנביאים של ימי בית ראשון, אך לא ידוע לנו על נביאים מימי הבית השני שעשו כן.
הרב והחוקר זאב יעבץ הציע, על פי ברייתא בסדר עולם רבה, שלחז"ל הייתה מסורת, על פיה פעל הנביא מחבר הפרקים ט'-י"ד בימי הושע, ישעיה, עמוס ומיכה: "הרי הוא אומר 'וְנַסְתֶּם גֵּיא-הָרַי, כִּי-יַגִּיעַ גֵּי-הָרִים אֶל-אָצַל וגו'' (זכריה י"ד ה), 'חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ וגו'', 'דְּבַר-ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל-הוֹשֵׁעַ וגו'', 'דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר-הָיָה וגו'', 'דְּבַר-ה' אֲשֶׁר הָיָה, אֶל-מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי וגו''' - מלמד, שכולן נתנבאו בפרק אחד" (פרק כ'). לכאורה, אין סיבה שהברייתא תצטט את הפסוק מחלקו השני של זכריה, כשהיא עוסקת בתקופת ארבעת הנביאים הללו, ואפשר לראות בכך הוכחה למסורת כזו.

בין הנימוקים לאיחור ימי החלק השני מימיו של זכריה בן עדו:

הפסוק "כִּי-דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם, וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל-בָּנַיִךְ יָוָן" (ט' יג) מציג את בני יוון כאויבים של עם ישראל - מצב שהתרחש בפועל רק מאות שנים אחרי זכריה, ושאי אפשר היה לצפות אותו בימיו. בנימוק זה אוחזים הסוברים, כי נבואה איננה קיימת. לדעת המאמינים בנבואה, אין הוא מוכיח דבר.
קיומה של גלות גדולה, במצרים ובארץ אשור (למחזיקים בגישה זו, 'אשור' היא רק שם ארכאי לממלכה או המדינה הנמצאת באזור אשור - סוריה או פרס, כמו בעזרא ו' כב) כפי שנראה מן י', ח-י.
מכמה פסוקים נראה, כי בשעת חיבור הנבואות, בית דוד אינו בעל חשיבות גדולה כל כך והוא עומד לצד בית לוי ומשפחות נוספות (י"ב, יב-יד ועוד).

כמה הצעות הוצעו מדוע נסדרו שני קובצי הנבואות, א'-ח' ו-ט'-י"ד ביחד. אולי היה זה מפני דמיון בכמה מן הרעיונות שבשני הקבצים, או דמיון במליצות מסוימות ובלשון. הוצע כי אפשר ששם הנביא מחבר החלק השני היה גם זכריה.

[עריכה] תוכן

ספר זכריה נפתח בכותרת "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְבַר-ה' אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר". לאחר מכן באה פתיחה, שורת משאות, נבואת נחמה כללית על רקע שאלה שנשאל זכריה, ואחר כך שני משאות בפרקים ט'-י"א; י"ב-י"ד.

נבואת פתיחה (א' א-ו): בנבואת הפתיחה לספרו מזכיר זכריה לשומעים את הנביאים הראשונים, ותובע מהם: "אַל-תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְאוּ-אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים ומעליליכם (קרי: וּמַעַלְלֵיכֶם) הָרָעִים - וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִקְשִׁיבוּ אֵלַי, נְאֻם-ה'".
מראות (א' ז - ו' ח): חלק זה של הספר כולל בתוכו בעיקר כמה (שמונה, ויש אומרים שבעה) חזיונות סתומים שרואה זכריה, ובצידם הסבר - סתום אף הוא בחלק מהמקרים - מפי "המלאך הדובר". תאריך - בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ, הוּא-חֹדֶשׁ שְׁבָט, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ - יש רק בראש החזיון הראשון, וקשה לקבוע את זמנם של שאר החזיונות.
- מראה ראשון (א' ז-יז): במראה זה מתאר זכריה: "רָאִיתִי הַלַּיְלָה, וְהִנֵּה-אִישׁ רֹכֵב עַל-סוּס אָדֹם, וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה, וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים, שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים". לזכריה מתברר, שהסוסים הסתובבו בארצות העולם, "וְהִנֵּה כָל-הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת". מלאך ה' מפנה שאלה אל ה': "עַד-מָתַי אַתָּה לֹא-תְרַחֵם אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה?", וה' עונה ב"דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים". המלאך מצטט עבור זכריה את דברי ה': "קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה; וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל-הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים, אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט - וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה; לָכֵן, כֹּה-אָמַר ה', שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים: בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ... עוֹד תְּפוּצֶנָה עָרַי מִטּוֹב, וְנִחַם ה' עוֹד אֶת-צִיּוֹן, וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם".
- מראה שני (ב' א-ד): "וָאֶשָּׂא אֶת-עֵינַי", מספר זכריה, "וָאֵרֶא וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת". לשאלתו עונה המלאך, כי "אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת-יְהוּדָה, אֶת-יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם", כלומר, אלו כלי המשחית שהכו בירושלים בשעת חורבנה. אז באים ארבעה חרשים, שמטרתם "לְיַדּוֹת אֶת-קַרְנוֹת הַגּוֹיִם הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ", כלומר, לפגוע באויבי שבי ציון. נראה, שאף שהקרנות מייצגות את האויב שפגע בירושלים בחורבן, כשבעים שנים טרם נבואת זכריה, בכל זאת כוונת המראה הזה היא נגד צרי יהודה שפעלו בתקופתו של זכריה נגד העלייה ונגד בניין ירושלים ובית המקדש.
- מראה שלישי (ב' ה-ט): "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, וְהִנֵּה-אִישׁ, וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה; וָאֹמַר: אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ? וַיֹּאמֶר אֵלַי: לָמֹד אֶת-יְרוּשָׁלִַם, לִרְאוֹת כַּמָּה-רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ; וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא, וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָו: רֻץ דַּבֵּר אֶל-הַנַּעַר הַלָּז, לֵאמֹר: פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ; וַאֲנִי אֶהְיֶה-לָּהּ, נְאֻם-ה', חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב, וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".
  - דברי נחמה שבין המראות (ב' י-יז): לאחר שלושת החזיונות הראשונים ישנם כמה פסוקי נחמה, שבהם ניכרת היטב התלהבותו של הנביא האומר אותן: "הוֹי הוֹי, וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן, נְאֻם-ה'!... הוֹי צִיּוֹן, הִמָּלְטִי, יוֹשֶׁבֶת בַּת-בָּבֶל!". הגיעה שעת הכושר לצאת מן הגלות, ולהשיב את המצב לכפי שהיה לפני החורבן ואף טוב ממנו.
- מראה רביעי (ג'): יהושע הכהן הגדול, עומד למשפט, בעוון לא ברור ("וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ"). אולי מדובר בנשיאת נשים נכריות, ואולי יהושע מייצג כאן את כלל האומה ואת עוונותיה. ה' גוער בשטן לבל יעשה רע ליהושע. לזה מובטח, ש"אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי - וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה [כנראה: בין המלאכים]". הבגדים הצואים שהיו עליו מופשטים ממנו והוא מולבש בגדים חדשים וצניף טהור.

"מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ". סמל מדינת ישראל, אשר משערים שיצירתו הושפעה על ידי המראה החמישי של זכריה הנביא, אך אולי יש כאן רק צירוף-מקרים

- מראה חמישי (ד'): זכריה רואה "מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ... וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ". לאחר שאלת המלאך מתברר שזכריה איננו מבין את פשר המראה, ואז מסביר המלאך: "זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי". בהמשך באים דברי עידוד לזרובבל ("מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל? לְמִישֹׁר!... יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה", ז, ט) והשלמת מראה המנורה, ומתבאר, כי שני הזיתים על ימין המנורה ועל שמאלה מייצגים את "שְׁנֵי בְנֵי-הַיִּצְהָר, הָעֹמְדִים עַל-אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ" (יד). מקובל לבאר שבני היצהר הם זרובבל ויהושע.
- מראה שישי (ה' א-ד): במראה זה רואה זכריה מגילה עפה, אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה, וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה, והיא מכילה קללה על הגונב (אפשר שהכוונה לגונב מאתר ההקמה של בית המקדש) ועל הנשבע בשם ה' לשקר.
- מראה שביעי (ה' ה-יא): המלאך הדובר אומר לזכריה לשאת את עיניו ולראות דבר מה. הוא מסביר לו ש"זֹאת הָאֵיפָה הַיּוֹצֵאת", ומסביר ש"זֹאת עֵינָם בְּכָל-הָאָרֶץ" (ז). המפרשים התקשו בהסבר ביטוי זה. "וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת, וְזֹאת אִשָּׁה אַחַת, יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה", האישה מייצגת את הרשעה, כך נאמר, " וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל-תּוֹךְ הָאֵיפָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֶת-אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל-פִּיהָ" (ח). לאחר שהאישה נמצאת בתוך האיפה החתומה, מופיעות שתי נשים בעלות כנפיים כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה ולוקחות את האיפה לארץ שנער (בבל).

ארבע המרכבות מנבואת זכריה, גוסטב דורה

- מראה שמיני (ו' א-ח): במראה קשה זה מופיעות ארבע מרכבות מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת. "בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה סוּסִים אֲדֻמִּים; וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים; וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית סוּסִים לְבָנִים; וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִעִית סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים [צבע שנוי במחלוקת]" (ב-ג). המלאך הדובר מסביר, כי "אֵלֶּה אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם יוֹצְאוֹת מֵהִתְיַצֵּב עַל-אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ" (ה), ומפרט להיכן יוצאת כל מרכבה. כוונת המלאך לא ברורה ונחלקו בה המפרשים. לבסוף אומר המלאך: "רְאֵה, הַיּוֹצְאִים אֶל-אֶרֶץ צָפוֹן הֵנִיחוּ אֶת-רוּחִי בְּאֶרֶץ צָפוֹן" (ח). גם בפירוש משפט זה נחלקו המפרשים.
מעשה העטרות (ו' ט-טו): ה' מצווה את זכריה לקחת מאנשים מסוימים כסף וזהב על מנת להכין מהם עטרות ולשים בראש יהושע בן יהוצדק. בעת פעולה זו מצטווה זכריה לומר דברי עידוד ("הִנֵּה-אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ, וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח, וּבָנָה אֶת-הֵיכַל ה'... וְהוּא-יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל-כִּסְאוֹ; וְהָיָה כֹהֵן עַל-כִּסְאוֹ, וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם". יב-יג).
שאלת הצומות (ז'-ח'): בשנת ארבע לדריווש מגיעים אנשים מן הגולה אל זכריה ושואלים האם עליהם לצום בתעניות על החורבן. זכריה עונה תשובה ארוכה ומפורטת הכוללת תיאור ההיסטוריה של עם ישראל, תוך תוכחה ודרישה לקיום מצוות, ובעיקר דברי נחמה לעולים. תשובתו לאנשים השואלים האם עליהם לצום היא, שלה' אין חפץ בצום שלהם, והוא נובע מהחלטה של בני אדם. ה' מעוניין בדְבָרִים, אֲשֶׁר קָרָא בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, נביאי בית ראשון. אנשי ימי בית ראשון צוו "מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל-תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (ז' ט-י), אך הם מיאנו להקשיב, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל, מֵאֵת ה'. על כן הייתה הגולה והארץ הייתה לשמה. לעומת זאת, אומר ה', כעת "שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם" (ח' ג). ה' מבטיח ש"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (ד-ה). בהמשך מבטיח ה' שמיום יֻסַּד בֵּית-ה' יהיה טוב הרבה יותר: המצב הכלכלי ישתפר ויהיה שלום בארץ. ה' מצווה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם, וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל-תֶּאֱהָבוּ" (טז-יז). בתמורה הוא מבטיח: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (יט). בסופה של חטיבה זו ישנה נבואה (כ-כג) המזכירה את נבואות אחרית הימים של ישעיהו ומיכה: "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת-ה'" בירושלים, ו"עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם ...הֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם" (כג).
משאות (ט´-י"ד): חלק זה של הספר מכיל שני קובצי נבואות אשר נפתחים שניהם במילים "מַשָּׂא דְבַר-ה´". קבצים אלו עוסקים במגוון נושאים ובעיקר באחרית הימים (על ההבדל ביניהם לחלקו הראשון של הספר ראו לעיל). לשונם של המשאות עמומה למדי ורבו בהם הפירושים.
- משא ראשון:
  - נבואות על ארם, צור, צידון ופלשת (ט´ א-ח): בעתיד יעברו העמים הללו ויושבי הערים הנ"ל תמורות: חלק מהם יושמדו ("וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ, וַתִּצְבָּר-כֶּסֶף כֶּעָפָר, וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת. הִנֵּה ה´ יוֹרִשֶׁנָּה, וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ, וְהִיא בָּאֵשׁ תֵּאָכֵל" ג-ד) והאחרים יראו, ייראו ויתקרבו אל ה´. כתוצאה מכך, יחיה עם ישראל בשלום, וְלֹא-יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עוֹד נֹגֵשׂ.
  - המלך שיבוא לציון והמלחמה בגוים (ט´ ט-י): "גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם! הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת" קורא הנביא ליושבי ירושלים. בעקבות בואו של המלך (שנוטים לפרשו כמלך המשיח) יהיו שלום ושלווה בארץ.
  - המלחמה בגוים (ט´ יא-יז;י' א-ז): לפני הגאולה תהיה מלחמה בגוים שבה ינצחו אנשי יהודה ואפרים.
  - שיבת העם לארצו (י' ח-יב): עם ישראל יזכור את ה' כשיהיה בארצות הגולה, ואז, מבטיח הנביא, "וַהֲשִׁבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם, וְאֶל-אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם" (י).
  - קינה על העצים החזקים (י"א א-ג): העצים החזקים יושמדו ויישרפו. אולי הכוונה למנהיגי העם, שאליהם מכוון גם המשל הבא, ואולי לעמים חזקים.
  - משל הרועים (י"א ד-יז): משל לא ברור. ככל הנראה עיקרו ביקורת על ההנהגה הכושלת של העם. הנביא מצֻווה תחילה לרעות את "צאן ההריגה", שרועיהן ובעליהן פשעו במשימתם עד כה ולא הגנו או שמרו עליהן. אחר כך מובטח כי "לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, נְאֻם-ה', וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת-הָאָדָם אִישׁ בְּיַד-רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ, וְכִתְּתוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם" (ו). הנביא מספר שלקח שני מקלות, "לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, וָאֶרְעֶה אֶת-הַצֹּאן" (ז). לאחר מכן מסופר על שלושת הרועים שהכחיד ה' בחודש אחד, כשהכוונה, כך נראה, למנהיגים מסוימים שנהרגו בתקופה קצרה (נעשו ניסיונות רבים לזהות מנהיגים אלו עם מנהיגים מתקופות שונות). אחר כך נשבר הנביא הרועה ואומר: "לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם; הַמֵּתָה תָמוּת, וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד, וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת-בְּשַׂר רְעוּתָהּ. וָאֶקַּח אֶת-מַקְלִי, אֶת-נֹעַם, וָאֶגְדַּע אֹתוֹ: לְהָפֵיר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-כָּל-הָעַמִּים" (ט-י). אז מקבל הרועה את שכרו, משליך אותו במצוות ה' אל מקום האוצר, וגודע את המקל השני, חובלים, "לְהָפֵר אֶת-הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (יד). לבסוף מבטיח ה', "הִנֵּה-אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ: הַנִּכְחָדוֹת לֹא-יִפְקֹד, הַנַּעַר לֹא-יְבַקֵּשׁ, וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא. הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל, וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל, וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק" (טז).
- משא שני:
  - מלחמה על ירושלים (י"ב): מתוארת מלחמה על ירושלים, בהשתתפות "כל גויי הארץ", יהודה ויושבי ירושלים. מובטח ניצחונם של אנשי יהודה וירושלים, בעזרתו של ה': "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת-אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים, וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר, וְאָכְלוּ עַל-יָמִין וְעַל-שְׂמֹאול אֶת-כָּל-הָעַמִּים סָבִיב, וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם... בַּיּוֹם הַהוּא, יָגֵן ה' בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד, וּבֵית דָּוִיד כֵּא-לֹוהִים. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל-יְרוּשָׁלִָם" (ו-ט). אחרי המלחמה יהיה מספד גדול על האויבים אשר מתו, מספד שיתרחש "מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד", דהיינו, כל משפחה (או מעמד, או בית אב) תספוד בנפרד.
  - טיהור הארץ מעבודה זרה ונבואת שקר (י"ג א-ו): "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא... אַכְרִית אֶת-שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן-הָאָרֶץ, וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד. וְגַם אֶת-הַנְּבִיאִים וְאֶת-רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן-הָאָרֶץ" (ב). נביאי השקר לא ינבאו עוד.
  - העונש לאנשים ולרועים הרעים, וגורלם הטוב של הטובים (י"ג ז-ט): הרועים הרעים ייענשו בחרב, ושני שלישים מן העם "יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ; וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ"; יש סוברים שקטע זה הוא המשך של תיאור המלחמה על ירושלים בפרק י"ב.
  - המלחמה על ירושלים (י"ד): באחרית הימים תהיה מלחמה גדולה על ירושלים בהשתתפות כל הגוים. לאחר שתלכד העיר, יתערב ה' במלחמה, "וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם-הַהוּא עַל-הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם, מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד. וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ-נֶגְבָּה" (ג-ד). כתוצאה מהמלחמה יהיה ה' למלך על כל הארץ, וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח. הגוים הנותרים מהמלחמה יעלו מדי שנה לחוג את חג הסוכות. אז, הכול יהיה מוקדש לבית ה' ולעבודתו.

[עריכה] רעיונות מרכזיים

בגלל הקושי בפרשנות ספר זכריה, קשה לקבוע בנחרצות מהם הרעיונות המופיעים בו.

כבמרבית ספרי הנביאים, גם בספר זכריה ישנה הטפה ודרישה לחזרה בתשובה, הן בחלק הראשון, למשל: "שׁוּבוּ אֵלַי, נְאֻם ה' צְבָאוֹת - וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם, אָמַר ה' צְבָאוֹת" (א' ג), והן בחלק השני, אך שם הדרישה מובלעת ומופנית בעיקרה לחלקים מסוימים בעם.

זכריה ניסה בנבואותיו לעודד את שבי הגולה לבנות את בית המקדש השני, והבטיח, שלאחר בניין הבית המצב הכלכלי והלאומי ישתפרו פלאים: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל - כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם בְּרָכָה; אַל-תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם!" (ח' יג).

לפחות בחלק מהמראות בספר, מביא זכריה "דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים" (א' יג) כדי לעודד את העם. הוא שואל: "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת?" (ד' י), בתגובה, כך נראה, לתחושת הכישלון של שבי ציון בני ימיו, שהתמודדו עם קשיים כלכליים, ביטחוניים ונוספים.

בעיקר בחלקו השני, אך גם בראשון, מבטיח ספר זכריה לגוים הרעים עונשים כבדים, ומצייר עתיד שבו ישב עם ישראל בשלווה בארצו, והגוים מסביב ירצו בקרבתם של אנשי ישראל, מרצון או מאונס, ויעבדו את ה': "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (ח' כג), או "וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל-יְרוּשָׁלִָם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת" (י"ד טז).

[עריכה] סגנון

הסגנון בספר הוא לא אחיד. חלקו הראשון כתוב בעיקרו בפרוזה יבשה, וחלקו השני - חלקו במקצב שירי (מרבית ט'-י"א ג) חלקו בפרוזה שקולה (י"א ד - י"ג, עם כמה יוצאים מן הכלל) והשאר (י"ד) בפרוזה נרגשת לא-שקולה. בספר זכריה אפשר למצוא נטייה לחזרות על מילים וקטעי פסוקים, שנועדו להדגיש את הדברים. למשל: "יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם" (ג' ב). המקצב, שברוב חלקי הספר אינו בולט כל כך, מופיע בספר באורך בינוני (ארבע או חמש מילים) בדרך כלל.

שפתו של החלק הראשון בספר דלה ומזכירה את לשונו של חגי, בן תקופתו של זכריה. היא בעלת כמה מאפיינים יוצאי-דופן, כגון שימוש בשורש י-צ-א חלף י-פ-ע (למשל: "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת [כלומר: מופיעות] וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם" ה' ט), או שימוש נרחב מאוד במילה 'לֵאמֹר'.

[עריכה] זכריה בחז"ל

כאחד מאחרוני הנביאים, זכה זכריה להיות, על פי מסורת חז"ל, חלק חשוב משלשלת החכמים המעבירים את התורה מדור לדור:

"...ועזרא ובית דינו קבלו מברוך בן נריה ובית דינו, בית דינו של עזרא הן הנקראין אנשי הכנסת הגדולה והם: חגי זכריה ומלאכי (...) והרבה חכמים" (רמב"ם, הקדמה למשנה תורה).

בין השאר, מסופר בתלמוד על מספר תקנות הלכתיות שתיקן זכריה (כל ההפניות בהמשך הן לתלמוד הבבלי):

"אמר רבי אליעזר: זקנים הראשונים, מקצתן היו אומרים: 'חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל' ומקצתן היו אומרים: 'אף רובע עצמות ורביעית דם'... אמר רבי יעקב בר אידי: 'מפי שמועה אמרו - מפי חגי, זכריה ומלאכי'" (מסכת נזיר נג ע"א).

"תניא אמר רבי: 'אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה אנן דברי בריבי שומעין וכל שכן שדבריהם דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה'. והאמר מר אין הכרעה שלישית מכרעת? אמר ר' יוחנן: 'מפי שמועה אמרה, מפי חגי זכריה ומלאכי'" (מסכת חולין קלז).

"אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: 'שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית'. במתניתא תנא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית" (מסכת זבחים סב ע"א).

בנוסף, מיוחס לזכריה תרגום של הנביאים לארמית:

"תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי" (מסכת מגילה ג ע"א).

בתרגום השבעים מיוחסים לזכריה ולחגי כמה מאחרוני מזמורי התהלים (קמ"ו-קמ"ח).

על פי חז"ל, לאחר מותם של חגי, זכריה ומלאכי פסקה הנבואה:

"...דתנו רבנן: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול..." (מסכת סוטה מ"ח ע"ב, ומובא בנוסח דומה גם במסכת יומא ט ע"ב).

זכריה כמעט שאינו מופיע לבדו; במרבית הציטוטים מופיעים חגי, זכריה ומלאכי יחדיו, כאחרוני הנביאים ובעלי הסמכות הנבואית הבכירה.

על זכריה אמרו חז"ל, כי היה נביא בן נביא (מדרש רבה ויקרא פרשה ו').

נבואות זכריה ניחמו את התנאים לאחר כשלון המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני:

"...פעם אחת (רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא) היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' (במדבר א' נא) ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים, אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְאֶת-זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ' (ישעיהו ח', ב), וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: 'לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ' (מיכה ג', יב), בזכריה כתיב: 'עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם' (זכריה ח', ד), עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!'" (מכות כד ע"ב).

[עריכה] לקריאה נוספת

פרשנות מסורתית על זכריה, בתוך מקראות גדולות.
בנימין אופנהיימר, חזונות זכריה, החברה לחקר המקרא בישראל, תשכ"א.
מרדכי זר כבוד, פירוש דעת מקרא על זכריה (בתוך: תרי עשר II), מוסד הרב קוק, תשל"ז.
יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך רביעי ספר ראשון עמ' 226-274; כרך שלישי ספר שני, עמ' 321-334.
משה צבי סגל, זכריה ט-יד, בתוך: תרביץ ניסן-תמוז תרצ"ו.
אנציקלופדיה עברית, ערך 'זכריה'.
אנציקלופדיה מקראית, ערך 'זכריה'.
ניסן אררט, לשאלת אחדותו של ספר זכריה, בתוך: בית מקרא מ (קמב), תשנ"ה, עמ' 267-275.