הקיסרות הגרמנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של גרמניה

שבטים גרמאניים

האימפריה הרומית הקדושה

הקונפדרציה הגרמנית

איחוד גרמניה (המאה ה-19)

הקיסרות הגרמנית

רפובליקת ויימאר

גרמניה הנאצית

גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה

איחוד גרמניה (המאה ה-20)

גרמניה אחרי האיחוד

גרמניה

הקיסרות הגרמנית או האימפריה הגרמנית (בגרמנית: Deutsches Reich) הוא שמה המקובל של גרמניה בתקופה שראשיתה בכינונה כמדינת לאום מאוחדת ב-18 בינואר 1871 לאחר איחוד מדינות גרמניה השונות, וסופה בהתפטרותו של הקייזר (קיסר) וילהלם השני ב-9 בנובמבר 1918.

תוכן עניינים

1 שם
2 ביסמרק וכינונה של האימפריה
3 מודרניזציה שמרנית
4 מיליטריזם ואימפריאליזם
- 4.1 האימפריה הקולוניאלית הגרמנית
5 לאחר ביסמרק
6 מורשת
7 ראו גם
8 קישורים חיצוניים
9 לקריאה נוספת

[עריכה] שם

הגרמנים משתמשים במונח "קייזרייך" (Kaiserreich) בהתייחסם לתקופה זו, מונח הנמצא בשימוש גם על ידי היסטוריונים שאינם דוברי גרמנית.

כינוי אחר לתקופה, המקובל בשפות זרות אך בגרמנית מופיע רק לעתים נדירות, הנו הרייך השני. כינוי זה מתבסס על התפיסה המתייחסת לאימפריה הרומית הקדושה בתור הרייך (קיסרות או אימפריה) הראשון (ובהתאם לאידאולוגיה הנאצית, גרמניה הנאצית היא הרייך השלישי). ההתעלמות הגרמנית המכוונת מהמונח וממספורו הנה פועל יוצא של תהליך הדה-נאציפיקציה שעברה גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה.

יש לציין, עם זאת, כי השם Deutsches Reich נותר בבחינת שמה הרשמי של המדינה הן בתקופת האימפריה הגרמנית והן בתקופה שלאחריה, עד לכיבושה של גרמניה הנאצית ב-1945, במה שסיים את מלחמת העולם השנייה באירופה. במלים אחרות, גם בתקופת רפובליקת ויימאר וגם בתקופת גרמניה הנאצית היה שמה הרשמי של המדינה Deutsches Reich.

[עריכה] ביסמרק וכינונה של האימפריה

עלייתו של הקאנצלר הפרוסי אוטו פון ביסמרק בשנת 1862 הייתה נקודת מפנה בתהליך עיצובה של הלאומיות הגרמנית, שהושתתה עד אז על האידאליזם הרומנטי של מהפכת "אביב העמים", 1848. ברוח ה"ריאלפוליטיק", גישתו האינטרסנטית והסמכותנית לניהול הפוליטיקה והדיפלומטיה, ביקש ביסמרק לקדם את ההגמוניה הפרוסית, וזאת באמצעות חתירה לאיחוד הנסיכויות הגרמניות לכדי מדינה גרמנית שמרנית אחת - הקיסרות הגרמנית. שלושה ניצחונות צבאיים אפשרו לו לממש יעד זה:

ראשית כרת ברית עם אוסטריה כנגד דנמרק, ובתום המלחמה הקצרה שנפתחה בעקבות זאת (מלחמת שלזוויג השנייה) בשנת 1864, שלזוויג-הולשטיין הועברה לשליטה פרוסית.
כעבור שנתיים גרם, יחד עם איטליה, לפרוץ המלחמה האוסטרו-פרוסית וזכה לניצחון מוחץ בקרב קוניגראץ. ניצחון זה אפשר לו להתעלם מאוסטריה, יריבתה המסורתית של פרוסיה, בבואו לייסד את הקונפדרציה הצפון גרמנית, אליו חברו הנסיכויות אשר תמכו בפרוסיה במלחמה האוסטרו-פרוסית. קונפדרציה זו הייתה ליבת האימפריה שנוצרה ב-1871.
לבסוף, צרפת נוצחה במלחמה הפרנקו-פרוסית (1870-1871); הקונפדרציה הייתה לאימפריה, ולקיסרה הוכתר המלך הפרוסי וילהלם הראשון בארמון ורסאי, למרבה ההשפלה הצרפתית.

ההכרזה על יסוד האימפריה בארמון ורסאי. ביסמרק מופיע בלבן.

עוד בשנת 1866 חיבר ביסמרק את החוקה הצפון גרמנית, מתוך כוונה כי זו תהיה חוקת האימפריה הגרמנית של 1871, אם כי בתיקונים קלים. גרמניה, יחד עם המשטרים האוטוריטריים באיטליה ובאימפריה היפנית, כללה מספר יסודות דמוקרטיים, ובמיוחד הרייכסטאג, פרלמנט בעל סמכויות מצומצמות. החקיקה דרשה את אישור ה "רייכסטראט", המועצה של נציגי הנסיכויות, שבה נהנתה פרוסיה מרוב ברור. עיקר ההשפעה הפרוסית, עם זאת, נבע מעובדת החזקתה בגופי הסמכות המבצעת בגרמניה: ה"קייזר" והקאנצלר הקיסרי שמונה על-ידו - אוטו פון ביסמרק. בעוד שיתר הנסיכויות הורשו לנהל ממשלות משלהן, כל כוחות הצבא היו בסמכותה של הממשלה הקיסרית, או למעשה, פרוסיה. הגם שנותרה אוטוריטרית בהיבטים רבים, האימפריה התירה קיומן של מפלגות פוליטיות.

עלייתה של הקיסרות הגרמנית האוטוריטרית מקבילה במידת מה להתפתחויות שאירעו באיטליה וביפן באותה תקופה. בדומה לביסמרק, הרוזן קמילו בנסו די קאבור באיטליה השתמש בדיפלומטיה ובמלחמה כדי להשיג את היעדים שהציב לעצמו: הוא כרת ברית עם צרפת לפני שתקף את אוסטריה, והבטיח את איחודה של איטליה כולה (מלבד ונציה ומדינת האפיפיור) בשנת 1861. קאבור, שהתנגד לאופייה המהפכני של הלאומיות הליברלית-רפובליקנית מבית מדרשם של ג'וזפה גריבלדי וג'וזפה מאציני, ביקש לאחד את איטליה ולשוות לה אופי שמרני. יפן אף היא עברה תהליך של מודרניזציה שמרנית החל מנפילת השוגונים לבית טוקוגאווה והשבתו של בית מייג'י ועד ל-1918. עובדה היא, כי בשנת 1882 יפן שיגרה משלחות לרחבי העולם במטרה ללמוד דפוסי שלטון ממשלתיים, ושליטיה התרשמו במיוחד מזה הקיים בגרמניה של ביסמרק. בשנת 1889 פרסמו היפנים חוקה בעלת קווים מקבילים לזו הגרמנית. לבסוף, ניתן לציין כי בכל שלוש המדינות ניתן כוח פוליטי ניכר למעמד בעלי הקרקעות.

איחודה של גרמניה פירושו היה סיפוח מלא של ממלכת פרוסיה למדינה החדשה. שלוש הפרובינציות החדשות: מזרח פרוסיה, מערב פרוסיה ופרובץ פוזן, שנותרו מחוץ לקונפדרציה הגרמנית בעבר, סופחו עתה לגרמניה הלאומית. פרובינציה נוספת, שלזיה סילסיה, הייתה נחלת האימפריה הרומית הקדושה יחד עם בוהמיה. ואולם בשטחים אלה ישבה אוכלוסייה פולנית גדולה. סיפוח ארבע הפרובינציות הללו גרם לחיכוכים גוברים עם הפולנים. כיוון שקצב הריבוי הטבעי של הפולנים היה מהיר יותר, וגרמנים רבים החלו מהגרים ממזרח גרמניה למערבה באוסטפלוכט (Ostflucht), הפרובינציות המזרחיות היו באופן גובר והולך פולניות בזהותן.

[עריכה] מודרניזציה שמרנית

המדיניות הפנימית שהנהיג ביסמרק בגרמניה שיחקה תפקיד חשוב ביצירת התרבות הפוליטית האוטוריטרית של הרייך השני. לאחר האיחוד ב-1871 פחת העיסוק הגרמני בפוליטיקה היבשתית, במה שאפשר לממשלה הפרלמנטרית-למחצה להעביר באופן חלק למדי שורת רפורמות מדיניות וכלכליות - בבחינת "מהפכה מגבוה" - אשר הפכו את המדינה החדשה למעצמה התעשייתית המובילה בעולם בן הזמן.

לא זו בלבד שהתוצרת המקומית הגרמנית דחקה את מוצרי היבוא הבריטיים מהשווקים הגרמניים - בשנות השבעים של המאה ה-19 היצרנים הבריטים כבר חוו תחרות ממשית מול מוצרים גרמניים בשווקים בינלאומיים. התיעוש התפשט במהירות בגרמניה כמו גם בארצות הברית, ואפשר להן לגבור על כלכלותיהן המיושנות של צרפת ובריטניה. תעשיות הטקסטיל והמתכת של גרמניה, לדוגמה, עלו בארגונן וביעילותן הטכנית על אלו הבריטיות כבר ב-1870. בשלהי המאה ה-19, התעשיות הגרמניות ייצרו באופן מסיבי מוצרים שיעדם היה בריטניה - שהייתה בעבר "מפעל התעשייה של העולם".

דגל האימפריה הגרמנית, 1871-1919: שחור-לבן-אדום

לאחר שהשיג את האיחוד הרשמי ב-1871, הקדיש ביסמרק את עיקר מאמציו לשימור האחדות הלאומית, וזאת עשה באמצעות טיפוח אידאולוגיית הפרוסיאניזם. באותה תקופה, פלגים שונים בחברה הגרמנית אשר חרדו למעמדם בעקבות השינוי המהיר מכלכלה מבוססת חקלאות לקפיטליזם תעשייתי מודרני, החלו לדבוק באידאולוגיות שונות: הן שיבה ריאקציונית לשמרנות הקתולית ולאמונה מוחלטת בעליונותו של האפיפיור פיוס התשיעי; והן תמיכה גוברת ברדיקליזם של מעמד הפועלים, שהלך וקיבל את ביטויו במפלגה הסוציאל דמוקרטית החדשה. ביסמרק, שהבין כי דיכוי חסר פשרות של הקתולים או הסוציאליסטים יהיה בעוכריה של גרמניה, נקט כלפיהם בגישת "המקל והגזר", במה שהפחית באופן ניכר את ההתנגדות מקרב שתי הקבוצות.

ניתן לסכם את יעדיו של ביסמרק בשלוש מילות מפתח: קולטורקאמפף (Kulturkampf, "מאבק התרבות"), רפורמה חברתית ואיחוד לאומי.

קולטורקאמפף: לאחר סיפוח הנסיכויות הקתוליות בדרום, הקתוליות, כפי שיוצגה על ידי מפלגת המרכז הקתולית, נתפסה כאיום העיקרי על הלאומיות הפרוסית צבאית-אריסטוקרטית שטיפח ביסמרק, כיוון שנאמנותם הראשונה של הקתולים, לשיטתו, הייתה נתונה לאפיפיור ולא למדינה. הקתולים הדרומיים, שבסיס חייהם עדיין היה אגררי ושחלוקתם המעמדית מנתה בעיקר איכרים, בעלי מלאכה, אנשי כמורה ואצילים מסורתיים, התקשו תחילה להתמודד עם היעילות התעשייתית ועם הפתיחות המסחרית של הצפון הפרוטסטנטי.

מטרת הקולטורקאמפף הייתה להחליש את הלך הרוח הקתולי בגרמניה. בין פעולותיו של ביסמרק נמנו איסור על אנשי דת קתוליים לדון בענייני פוליטיקה; פיקוח הדוק של המדינה על הכשרתם ותעסוקתם של כמרים; סילוק מסדר הישועים מגרמניה והוצאתו אל מחוץ לחוק (1872); והחשוב מכל, הפקעת טקס הנישואין מסמכות הכנסייה והפיכתו לטקס אזרחי לכל דבר (1875).

בשנת 1878 איחדו ביסמרק ומפלגת המרכז הקתולית את כוחותיהם במטרה להיאבק בסוציאליסטים, במה שסימל את סוף הקולטורקאמפף. בפרספקטיבה, ניתן לומר שהקולטורקאמפף הוביל בסופו של דבר לחוסר שקט קתולי רב מבעבר, ואף חיזק את הקתוליות בגרמניה, בניגוד לכוונתו המקורית של ביסמרק. רבים מהקתולים באזורי מזרח גרמניה, פולנים במוצאם, חשו ניכור כלפי המדינה ואגב כך התעוררה בקרבם הלאומיות הסלאבית.

רפורמה חברתית: במסגרת התמודדותו עם עם מעמד הפועלים ועם הסוציאליזם, נאלץ ביסמרק לכונן, בניגוד לרצונו, מדינת רווחה מתקדמת למדי, אשר העצימה את הרגש הלאומי הגרמני בקרב הפועלים. הצעדים החברתיים שבהם נקט (שירותי רפואה ב-1883, ביטוח תאונות ב-1884, קצבת בריאות וזקנה ב-1889) היו המתקדמים בעולם באותה תקופה, ובמידה מסוימת עודם קיימים בגרמניה של ימינו.

איחוד גרמניה (המאה ה-19): מאמציו של ביסמרק הביאו גם לצמצום הפערים האדירים בין הנסיכויות הגרמניות - שהתפתחו, יש לזכור, באופן עצמאי במשך מאות שנים - ובמיוחד בענייני חקיקה.

המסורות החוקיות והמערכות המשפטיות, שהיו שונות לחלוטין בין נסיכות לנסיכות, יצרו סיבוכים קשים, במיוחד בתחומי המנהל וסחר הלאומיים. בשנת 1871 הוצג חוק עונשין משותף לכל הנסיכויות (Reichsstrafgesetzbuch).; ב-1877 נוסדו נהלים משפטיים אחידים, הכוללים את ה-Gerichtsverfassungsgesetz (מערכת בתי המשפט), ה-Zivilprozessordnung (הליכים אזרחיים) וה-Strafprozessordnung (הליכים פליליים). ארבע שנים קודם לכן תוקנה החוקה באופן שיאפשר לאימפריה להחליף את הקודקס האזרחי השונה בכל מדינה. ב-1881 התקיים המושב הראשון של הוועדה לקביעת הקודקס האזרחי של האימפריה כולה, מאמץ עילאי אשר הוביל בסופו של דבר ליצירתו של ה-Bürgerliches Gesetzbuch, מהמרשימות שביצירות המשפטיות שידע העולם; הקודקס נכנס לתוקפו ב-1 בינואר 1900.

בסופו של דבר, המודרניזציה השמרנית הביאה לתוצאות משמעותיות, בהתחשב בעובדה שהייתה בעיקר "מהפכה מגבוה". בהכירו בעובדה כי הכוח הפוליטי הממשי מצוי בידיהם של האריסטוקרטים בעלי האדמות, הממשל הפרלמנטרי-למחצה בגרמניה ביקש לשמור ככל הניתן על המסגרת החברתית המקורית, אף שכוחם הכלכלי של בעלי האדמות דעך בהשוואה לזה של התעשיינים. תקופת הרייך השני מאופיינת בפרקי זמן ארוכים של שלטון שמרני, ריכוזי מאוד ואף אוטוריטרי. לראשונה אוחדו הישויות המדיניות המסורתיות לכדי מדינה עצמאית אחת, אירוע שחייב את ההנהגה להקים מנגנון מנהלי מסועף, אחיד ורב עוצמה; קודקס משפטי אחיד; זרועות ביצועיות (משטרה וצבא) חזקים דיים, שיאפשרו לה להביע את רצונה כלפי פנים וחוץ; ולבסוף, טיפוח לאומיות גרמנית תוך הכפפת הקבוצות השונות במדינה תחתיה.

[עריכה] מיליטריזם ואימפריאליזם

אחד מתוצרי הלוואי של המודרניזציה השמרנית היה מיליטריזם. על מנת לאחד את המעמדות העליונים - האריסטוקרטיה הלוחמת מזה והתעשיינים מזה - היה צורך בטיפוח הלך רוח מיליטריסטי, אשר יאפשר את המשך המודרניזציה מבלי לשנות את המבנה החברתי-פוליטי של המדינה. ואמנם, כל חברי ההנהגה של הרייך השני מצאו כי התפשטות אימפריאליסטית מעבר לים תניב יתרונות רבים. תעשייני הענק הגרמניים דחפו להתפשטות מעין זו מתוך עניין בערובות ובשווקים זרים למקרה של תחרות כלכלית בלתי צפויה או מתיחות פנימית; הפקידים רצו משרות רבות יותר; קציני הצבא חשקו בקידום; ואילו האריסטוקרטיה ביקשה תוארי כבוד. העלייה בתפוצתם של איגודי סחר, והתחזקות הסוציאליזם ותנועות מחאה נוספות בעידן החברה ההמונית באירופה, הייתה כר פורה עבור האריסטוקרטיה, אשר קראה למסעות אימפריאליזם לאומי בנימוק שכך ייטב לכל, ובפרט למעמד הפועלים. האימפריאליזם החדש, אשר נשען על הרומנטיקה של שלהי המאה ה-19, שלהב את כל שכבות החברה ותרם להיווצרותם של גלי לאומיות עזים. עוד בתקופתם של פרידריך וילהלם הראשון ופרידריך הגדול הצליחה פרוסיה ליצור צבא חזק דיו, שלא זו בלבד שאיים על יריבותיה (צרפת ואוסטריה), אלא אף הקנה לה שם עולמי כמעצמה רבת חשיבות בזירה הבינלאומית. אלא שבניגוד למעצמות שממערב לה, פרוסיה לא נהנתה מעוצמה רבה מחוץ לאירופה, ונעדרה מסורת קולוניאלית ממשית כזו של בריטניה, צרפת, הולנד וספרד.

האימפריה הגרמנית, 1871-1918

האימפריאליסטים הגרמנים השתמשו בעובדה זו לצורך ביסוס תעמולתם. אחת מטענותיהם הייתה, למשל, כי מעמדה הבינלאומי של בריטניה הקנה לה יתרון כלכלי בלתי-הוגן בשווקים הבינלאומיים, במה שמגביל את צמיחתה הכלכלית של גרמניה ומאיים על ביטחונה. מדינאים ותעשיינים רבים באירופה ביקשו להאיץ את חלוקתה הקולוניאלית של אפריקה ולתפוס קולוניות לפני שיהיה בהן צורך ממשי. הם הצדיקו בקשתם זו בטענם כי השווקים האירופיים עלולים להגיע למצב של עודף היצע, וכי היכולת להבטיח את הישרדותה הכלכלית של המדינה תלויה בזמינותם של שווקים זרים, אליהם ניתן יהיה לייצא את העודף.

לצד השיקולים הכלכליים הללו, אין ספק כי התמורות האדירות במאזן הכוחות באירופה הן ביסודו של האימפריאליזם החדש, והן אשר הקלו על ההתפשטות המעצמתית מעבר לים. לאחר קריסת הסדר האירופי של קונגרס וינה, האימפריאליזם לא נתפס עוד כנחלתן הבלעדית של המעצמות המסורתיות, היינו צרפת ובריטניה. מדינות הלאום החדשות - גרמניה ואיטליה - שוב לא שקעו בסכסוכים פנימיים ויבשתיים, כפי שאירע פעמים רבות לפני המלחמה הפרנקו-פרוסית.

ביסמרק, אפוא, אף שהתנגד בעברו להרפתקאות חוץ-אירופיות, הבין את ערכן של הקולוניות כערובות ל"שווקים חדשים עבור התעשייה הגרמנית, התפשטות המסחר, ותחום נוסף לפעילות, לציווליזציה ולהון הגרמניים." גרמניה, שעברה תיעוש מהיר ושגודל הצי שלה הוכפל בין 1871 ל-1914, הלכה והסתמנה כאיום אסטרטגי על שווקיהן של יתר המעצמות. יחד עם זאת, מאמציהם הקולוניאליים של הגרמנים באפריקה, שנפתחו רשמית בשנת 1884, לא הניבו הישגים טריטוריאליים רחבי היקף כדוגמת אלה של צרפת ובריטניה, שנכנסו למירוץ לפניה.

[עריכה] האימפריה הקולוניאלית הגרמנית

ערך מורחב – האימפריה הקולוניאלית הגרמנית

האימפריה הגרמנית באפריקה כללה מושבות בדרום-מערב אפריקה, במערב אפריקה ובמזרח אפריקה.

באזור האוקיינוס השקט כללה האימפריה את המושבות סמואה המערבית וגינאה החדשה הגרמנית, שאליה השתייכו מספר קבוצות איים וחלקו הצפון-מזרחי של האי הגדול גינאה החדשה.

נוסף לכך החזיקו הגרמנים שטחי השפעה בסין.

בראשית המאה ה-20 דיכאה גרמניה מרידות של שבטים מקומיים בשתיים ממושבותיה, מרד המאג'י מאג'י במזרח אפריקה ומרד ההררו והנאמה בנמיביה, ובמהלך דיכוי המרד השמידה במכוון חלק ניכר מבני העמים המורדים, במה שנחשב למקרים הראשונים של רצח עם במאה ה-20.

השאיפות הקולוניאליות הגרמניות (גם לגבי מרוקו), אשר הובילו בין היתר ליצירת צי-קרבי רב עוצמה, כמו גם החשש הבריטי הגובר מפני הכוח העולה באירופה, גרמו לבריטים לעמוד לצד צרפת עם החתימה על ההסכמה הלבבית (Entente Cordialle) בשנת 1904. עוד קודם לכן כוננו צרפת ורוסיה ברית חשאית ביניהן, שהייתה אנטי גרמנית במהותה.

[עריכה] לאחר ביסמרק

האימפריה הגרמנית צמחה תחת הנהגתו של ביסמרק עד למותו של הקייזר וילהלם הראשון במרץ 1888. בשנה זו, המכונה "שנת שלושת הקיסרים" (Dreikaiserjahr בגרמנית), מת גם בנו של הקייזר, פרידריך השלישי, 99 ימים בלבד לאחר שהוכתר כקיסר. הדבר הביא להכתרתו של בנו הבכור של פרידריך, קייזר וילהלם השני, אשר פיטר את ביסמרק ממשרת הקאנצלר במרץ 1890.

בגרמניה עצמה הלכה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והתעצמה, עד שהייתה לגדולה בעולם: בבחירות לרייכסטאג שנערכו בינואר 1912 גרפה כשליש מהמושבים. יחד עם זאת, הממשלות הגרמניות באותה תקופה נותרו שמרניות, ונשענו על תמיכתם של הליברלים והקתולים, אף שלקייזר נודעה השפעה רבה על החלטותיהן.

הקייזר וילהלם השני

מאזן הכוחות המעורער באירופה קרס לחלוטין עם החלטתה של אוסטריה, בת בריתה הקרובה של גרמניה מאז 1879, להכריז מלחמה על סרביה (יולי 1914) לאחר ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, במהלך ביקורו בסרייבו. גרמניה תמכה בצעדיה של אוסטריה ואף העניקה לה "צ'ק פתוח" לפעול כפי שהיא רואה לנכון בסרביה. סרביה זכתה לתמיכתה של רוסיה, שכאמור הייתה בת בריתה של צרפת. לאחר שהחליטה ממשלת הצאר לבצע גיוס כללי של צבא רוסיה (במטרה לתקוף את אוסטריה ובת בריתה, גרמניה), הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה וצרפת, בבחינת "מלחמת מנע". יש לזכור, כי החשש מפני כיתור פרנקו-רוסי של האימפריה, שיביא למלחמה בשתי חזיתות, היה המרכיב הראשי בחרדת הביטחון הגרמנית כבר בעשורים הראשונים לקיומה.

אירועים אלה הביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. חרף הצלחות ראשוניות, גרמניה ובנות בריתה הקיזו דמן בקיפאון הצבאי של המלחמה, ובסופו של דבר נוצחו על ידי אויב, שזכה לתגבורת מרשימה בשנת 1917 עם התערבותה של ארצות הברית לטובתו. הקייזר וילהלם השני גורש מהמדינה בנובמבר 1918 על ידי יסודות סוציאליסטים וקומוניסטים גרמניים, אשר ניסו אף הם (ינואר 1919) לתפוס את השלטון במדינה, ללא הועיל.

ביוני 1919 נחתם הסכם ורסאי, והמלחמה הסתיימה באופן רשמי. ההסכם נחתם באולם המראות בורסאי, מקום ייסודו של "הרייך השני" כחמישים שנים קודם לכן. גרמניה איבדה שטחים רבים שהועברו לצרפת, לבלגיה ולאומה החדשה שהוקמה בעקבות המלחמה, פולין. כמו כן, מושבותיה באפריקה ובאוקיאניה נמסרו על ידי חבר הלאומים כשטחי מנדט למדינות המנצחות. בנוסף, גרמניה נדרשה ליטול אחריות לפרוץ המלחמה, וחויבה בשל כך לשלם פיצויי עתק לבעלות הברית. בנוסף, נאסר עליה להקים כוח צבאי בן יותר ממאה אלף חיילים, כמו גם להחזיק בצי ובאוויריה. הסכם ורסאי גרם להתמרמרות קשה בקרב הציבור הגרמני, שתפס את החוזה כתכתיב דרקוני ובלתי הוגן. האידאולוגיה הנאצית מבית מדרשו של אדולף היטלר השכילה לנצל תסכול זה מאוחר יותר, באופן שהביא לקריסתה של רפובליקת ויימאר.

[עריכה] מורשת

את שלטונו האוטוריטרי של ביסמרק, כמו גם את תפיסותיו המסורתיות בדבר מיליטריזם והיררכיה, ניתן להבין על רקע העובדה שהמדינה הגרמנית הייתה צעירה מאוד, ושאיחודה היה במובנים רבים רופף; שהמעצמה השכנה מהמערב, צרפת, ניסתה לאורך מאות שנים לשמר את חולשתן ופילוגן של הנסיכויות הגרמניות; ושגרמניה הייתה פעם אחר פעם זירת למאבקים בין ממלכות ומדינות אירופיות, דבר שהיו לו השלכות שליליות מרחיקות לכת על אזורים רבים במדינה. מנהיגים גרמנים בני דורו של ביסמרק עוד שימרו בזכרונם את המלחמות הנפוליוניות ואת ההשפלות הלאומיות שנחלה פרוסיה מידי מעצמות זרות. הם חשו, אפוא, כורח תפיסתי להימנע מהפגנת חולשה כלפי חוץ ופנים, ולכן נמנעו מקיום שלטון ליברלי.

מורשתו של ביסמרק, שצברה תאוצה בימיו של הקייזר המיליטריסטי וילהלם השני, תרמה להתפתחות התרבות הפוליטית הגרמנית שהצמיחה את הנאציזם. נשאלת השאלה, אם כן, מה היה תפקידם האמיתי של השניים בהיסטוריה, חרף עידן הקידמה והשגשוג אליו הובילו. ביסמרק השתמש באסטרטגיה של דיכוי פלגים יריבים לצד עידוד מיליטריזם פרוסי. כתוצאה מכך, בגרמניה, כמו ביפן ובאיטליה, נסיונות מאוחרים יותר לחולל מהפכות דמוקרטיות הביאו ליצירתם של משטרים דמוקרטיים בלתי יציבים ופגיעים (רפובליקת ויימאר, יפן בשנות העשרים ואיטליה מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד לעלייתו של מוסוליני בשנת 1922). הדמוקרטיות החוקתיות הללו לא השכילו להתמודד עם בעיות התקופה, ולא יכלו - או לא רצו - לחולל שינויים מבניים יסודיים בדפוסי הממשל ובתרבות הפוליטית.

נטיותיה המיליטריסטיות של גרמניה, כמו גם העובדה שאיחודה הושג "בדם וברזל", שימרו את הפן הדספוטי באופייה של המדינה, חרף ההתקדמות האדירה שחלה בתחומי המדע והתעשייה בעידן הרייך השני. כוחות הצבא שלה, שחונכו ברוח המיליטריזם הפרוסי - הערצת המלחמה וגילוי נאמנות בלתי מתפשרת כלפי המדינה, השליט והסדר החברתי - שמרו על נאמנותם העזה כלפי הקיסרים לבית הוהנצולרן. בנוסף, בעלי האדמות הגרמנים טיפחו תרבות מעמדית מובהקת, ופיתחו רעיונות בדבר עליונותו המושרשת של המעמד השליט, אף שהדבר היה במידה רבה ארכאי במאה העשרים. הפקידות המלכותית היעילה בגרמניה אף היא תרמה לכך, בהציגה את אידאל הצייתנות המוחלטת, ובהדגישה את כפיפותו של הפרט ואף של המעמד החברתי למוסד המדינה. רעיונות ואידאלים אלו יפותחו מאוחר יותר לכדי דוקטרינות של עליונות גזעית; ואמנם, אפשר לסכם ולטעון כי ניצני המיליטריזם, הדספוטיזם ושנאת הזרים, שאפיינו את המשטר הנאצי שעלה בשנת 1933, נזרעו במידה רבה בתקופת האימפריה הגרמנית.

לאיחוד גרמניה נודעה השפעה משמעותית גם על מזרח אסיה. האיחוד הביסמרקי נתפס כמודל שיש לאמצו הן עבור המודרניזציה היעילה של יפן והן עבור המודרניזציה היעילה פחות של סין בתחילת המאה ה-20. הקודקס האזרחי הגרמני אומץ כבסיס מערכות המשפט של יפן ושל הרפובליקה הסינית, ועודה משמשת כבסיס המשפטי של טאיוון.