האימפריה הצרפתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צרפת החזיקה בקולוניות מתחילת המאה ה-17 עד לשנות השישים של המאה ה-20. במאות ה-19 וה-20, האימפריה הצרפתית נחשבה לאימפריה הקולוניאלית השלישית בגודלה, אחרי אלו של ספרד ובריטניה. בשיאה, בין 1919 ל-1939, האימפריה הצרפתית השתרעה על שטח של כ-12,347,000 קמ"ר. יחד עם צרפת המטרופוליטנית, סך כל השטח שהיה נתון תחת ריבונות צרפתית בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים היה 12,898,000 קילומטר רבוע, כ-8.6% משטחו היבשתי של כדור הארץ.

כיום (2008), נותרו מהאימפריה מספר איים וארכיפלגים בצפון האוקיינוס האטלנטי, בקריבים, באוקיינוס ההודי, בדרום האוקיינוס השקט ובאוקיינוס הדרומי. צרפת שולטת גם בגיאנה הצרפתית, טריטוריה על אדמת אמריקה, ששטחה כ-123,000 קילומטר רבוע, שטח השווה רק לאחוז אחד משטחה של האימפריה הצרפתית בשיאה. כל אלו נהנים מיצוג פוליטי מלא, וכמו כן מרמה מסוימת של אוטונומיה. (ראה חלוקה לאזורים של צרפת)

תוכן עניינים 1 האימפריה הצרפתית הראשונה 2 המאבק הקולוניאלי עם בריטניה 3 האימפריה הצרפתית השנייה 4 התמוטטותה של האימפריה

[עריכה] האימפריה הצרפתית הראשונה

מסעותיהם המוקדמים של ג'ובני דה וראזאנו וז'ק קרטייה בתחילת המאה ה-16, וכמו כן המסעותיהם של הדייגים הצרפתים לגדות הגדולות של ניופאונדלנד במהלך המאה, היו תחילתה של האימפריה הצרפתית הראשונה. אך ההגנה הספרדית על המונופול שלה באמריקה, ומלחמות הדת של סוף המאה ה-16 מנעו מצרפת לבסס מושבות. ניסיונותיהם הראשונים של הצרפתים להקים קולוניה בריו דה ז'ניירו, ב-1555 ("צרפת האנטארקטית"), בסנט לואיס ב-1612 ("צרפת המשוונית"), ובפלורידה (כולל מבצר קרוליין ב-1562) היו כושלים, בשל מוכנותם של הספרדים והפורטוגזים.

הקמתה האמיתית של האימפריה התרחשה ב-27 ביולי 1605, עם הקמתו של פורט רויאל באקדיה שבצפון אמריקה (כיום, בנובה סקוטיה). מספר שנים מאוחר יותר, ב-1608, הקים סמואל דה שמפלן את קוויבק, שעתידה להפוך לבירתה של מושבת הכתר הענקית "צרפת החדשה".

בזכות בריתותיהם עם השבטים האינדיאנים, יכלו הצרפתים להשתלט על רוב אדמתה של צפון אמריקה. שטחי ההתיישבות הצרפתית הוגבלו בדרך כלל לעמקו של נהר סנט לורנס. קודם להקמת מועצת הריבונות ב-1663, הטריטוריה של צרפת החדשה פותחה כקולונית סוחרים. רק לאחר הגעתו של המושל ג'ין טלון ב-1665נתנה צרפת למושבותיה באמריקה די משאבים להקמת מושבות כמו אלו הבריטיות. באופן יחסי לא היה לצרפת עניין גדול בקולוניאליזם, והיא התרכזה יותר בשליטתה באירופה. לאורך ההיסטוריה של צרפת החדשה היא פיגרה לרוב אחרי צפון אמריקה הבריטית, הן באוכלוסייתה והן בכלכלתה. אקדיה עצמה אבדה לטובת הבריטים בהסכם אוטרכט ב-1713.

ב-1699, גדלו הטריטוריות הצרפתיות בצפון אמריקה אף יותר עם הקמת לואיזיאנה באגנו של נהר המיסיסיפי. רשת הסחר וההתיישבות הנרחבת בלואיזיאנה עד לקנדה דרך הימות הגדולות, הוגנה על ידי סדרת מבצרים, שרבים מהם רוכזו באזור שכיום כלול במדינות אילינוי וארקנסו, ארצות הברית.

בזמן שהאימפריה הצרפתית בצפון אמריקה התעצמה, הצרפתים החלו לבנות אימפריה קטנה אך רווחית באיי הודו המערביים. התיישבות לאורך חופה של דרום אמריקה החלה ב-1624, וקולוניה הוקמה בסנט קיטס ב-1625. חברת האיים האמריקאים הקימה קולוניות בגואדלופ ובמרטיניק ב-1635, וקולוניה הוקמה מאוחר יותר בסנט לוסיה (1650).

הקולוניה החשובה ביותר בקריבים הוקמה ב-1664, בסנט דומיניגו (כיום האיטי), בחציו המערבי של האי הספרדי היספניולה. במאה ה-18 צמחה סנט דומיניגו לקולוניה העשירה ביותר בסוכר בקריבים. חציו המזרחי של היספניולה (כיום הרפובליקה הדומיניקנית) הפך גם הוא לקולוניה צרפתית, לאחר שספרד מסרה אותו לידיה ב-1759.

ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת לא הוגבלה רק לעולם החדש. במערב אפריקה, החלו הצרפתים להקים נקודות מסחר לאורך חופה של סנגל ב-1624. ב-1664, חברת הודו המזרחית הצרפתית הוקמה כדי להיכנס לסחר במזרח. קולוניות הוקמו בהודו, בצ'אנדרנאגור (1673) ובדרום מזרח פונדיצ'רי (1674), ומאוחר יותר ביאנאם (1723), במה (1725) ובקריקל (1739). קולוניות הוקמו גם באוקיינוס ההודי, באי בורבון (ראוניון, 1664) באי צרפת (מאוריציוס, 1718), ובאיי סיישל (1756).

[עריכה] המאבק הקולוניאלי עם בריטניה

בתום המאה ה-17, החלה סדרה של מאבקים קולוניאליים בין צרפת ובריטניה, שבסופם איבדה צרפת את רוב שטחי האימפריה הראשונה שלה:

• מלחמת המלך ויליאם, שזירתה באירופה נודעה כמלחמת הברית הגדולה (1688-1697)
• מלחמת המלכה אן, שזירתה באירופה נודעה כמלחמת הירושה הספרדית (1702–1713)
• מלחמת המלך ג'ורג', שהיוותה חלק ממלחמת הירושה האוסטרית (1744-1748)
• ומלחמת הצרפתים והאינדיאנים (1754-1763).

לאחר ארבע מלחמות אלו, שנודעו בשם "המלחמות הבין-קולוניאליות בין בריטניה לצרפת" המשיכו הצרפתים והאנגלים בעימותים, מוגבלים בחלקם, במסגרת המהפכה האמריקאית (1778-1783), המהפכה הצרפתית (1793-1802), והמלחמות הנפולאוניות (1803-1815).

כל העימותים לעיל, שנמשכו לאורך כל המאה ה-18, נודעו כמלחמת מאה השנים השנייה.

מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שנודעה באירופה כמלחמת שבע השנים, הסתיימה בהפסד צרפתי, ובהעברת מספר עצום של תושבים צרפתים לבריטניה (מעל למליון מתיישבים). בסוף המלחמה נמסרו לבריטניה שטחי "צרפת החדשה", חוץ מלואיזיאנה הצרפתית שעברה לספרד, והאיים סן פייר ומיקלון שנשארו בידי צרפת. המאבק על השליטה בהודו הסתיים גם הוא בניצחונה של בריטניה, ורוב הודו הצרפתית עברה לשליטתה. גם בקריבים) עברו רוב איי הודו המערבית כגרנדה וסנט לוסיה לשלטון בריטי. למרות שאיבוד קנדה עתיד לגרום לצער בצרפת בדורות הבאים, באותה עת לא גרמה האבידה לצער כל כך גדול; קולוניאליזם לא נחשב לדבר כה חשוב או מוסרי בצרפת.

האימפריה הצרפתית התאוששה מעט בזמן המהפכה האמריקאית, כשסנט לוסיה הוחזרה לה בחוזה פריז של 1783. אסון אמיתי פרץ בשארית האימפריה כשסנט דומיניגו, הקולוניה העשירה והחשובה ביותר שלה, אבדה כתוצאה ממרד עבדים עצום, שפרץ חלקית בגלל ההפרדה באי. העבדים, שהונהגו בידי טוסן לוברטיר, ולאחר שנתפס בידי הצרפתים ב-1801, בידי ז'אן-ז'אק דסאלין, המשיכו במרד נגד הצרפתים, הספרדים, והבריטים, ולבסוף קיבלו עצמאות ב-1804 (סנטו דומיניגו, שלאחר קבלת העצמאות נקראה האיטי, הפכה לרפובליקה השחורה הראשונה בעולם). באותו הזמן, פרצה מלחמה חדשה עם בריטניה, וגרמה לאיבוד רוב הקולוניות הצרפתיות. אלו הוחזרו אליה בהסכם אמיין ב-1802, אך כשמלחמה פרצה שוב ב-1803, כבשו אותן הבריטים בחזרה. הכיבוש המחודש של לואיזיאנה לא היה מוצלח, מכיוון שהצרפתים לא יכלו להעביר מתיישבים או הספקה בגלל המצור של הצי הבריטי באוקיינוס האטלנטי. לכן, החליטה צרפת למכור אותה לארצות הברית ב-1803. גם הניסיון הצרפתי לכבוש את מצרים ב-1793 נכשל.

[עריכה] האימפריה הצרפתית השנייה

בסופן של המלחמות הנפולאוניות, רוב הקולוניות הצרפתיות הוחזרו אליה, גואדלופ ומרטיניק בקאריבים, גיאנה בדרום אמריקה, מספר נקודות מסחר בסנגל, האי בורבון (ראוניון) באוקיינוס ההודי, ומספר ערים בהודו. בריטניה סיפחה את סנט לוסיה, טובגו, איי סיישל ואת האי צרפת (מאוריציוס).

האימפריה הצרפתית השנייה החלה בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה ב-1830. בזמנה של הקיסרות השנייה, שהונהגה תחת נפוליאון השלישי, צרפת ניסתה להפוך את מכסיקו לארץ חסות, אך נכשלה, והצרפתים הוכרחו לנטוש את הניסיון לאחר שנשיא ארצות הברית, אנדרו ג'ונסון, הפיץ את דוקטרינת מונרו. ההתערבות הצרפתית במכסיקו נמשכה מ-1861 עד ל-1867. נפוליאון השלישי כבש את קוצ'ין-סין (חלקה הדרומי של וייטנאם המודרנית), והפך את קמבודיה לארץ חסות.

רק לאחר המלחמה הפרנקו-פרוסית של 1870-1871 והקמתה של הרפובליקה השלישית (1871-1940) נכבשו רוב הקולוניות המאוחרות של צרפת. ב-1884-1885, כבשו הצרפתים מבסיסיהם בקוצ'ין-סין את טוקין ואת אנאם (בוייטנאם המודרנית). אלו, ביחד עם קמבודיה וקוצ'ין-סין, הפכו להודו-סין הצרפתית (שאליה סופחו לאוס ב-1887 וקוואנג צ'ו וואן ב-1900). חוזה הזיכיון הצרפתי בשאנגחאי נחתם ב-1849, ונמשך עד ל-1946.

השטחים הצרפתים בצפון אפריקה התרחבו עם הפיכת תוניסיה לארץ חסות ב-1881. בהדרגה, צרפת כבשה את רוב מערב, מרכז וצפון אפריקה במהלך המאה (כולל המדינות המודרניות אלג'יריה, תוניסיה, מרוקו, גאבון, מאוריטניה, סנגל, גינאה, מאלי, חוף השנהב, בנין, ניז'ר, צ'אד, הרפובליקה המרכז אפריקאית, והרפובליקה של קונגו). המיסיון המרכז אפריקאי ומשלחת צבאית נשלחו מסנגל ב-1898 כדי לכבוש את אגנו של נהר הצ'אד ולאחד את כל הטריטוריות הצרפתיות במערב אפריקה. המשלחת יצאה במשותף עם שתי משלחות אחרות, משלחת פורה-למי ומיסיון ג'נטיל, שיצאו מאלג'יריה ומקונגו המרכזית במתואם. עם מותו של המצביא המוסלמי רביח אז-זובאיר, השליט הגדול באזור, והקמת הטריטוריה הצבאית של צ'אד ב-1900, השיג המיסיון את כל מטרותיו. כחלק מהמירוץ לאפריקה, צרפת כבשה את שאר מערב ומרכז היבשת כדי להתחרות בבריטים. תחתרות זו גרמה לתקרית פאשודה, בה משלחתו של ז'אן-בטיסט מרשאן הותקפה בידי לורד קיצ'ינר. לאחר תקרית זו נחתמה ההסכמה הלבבית הרביעית. במהלך משבר אגאדיר של 1911, תמכה בריטניה בצרפת, ומרוקו הפכה לבסוף לארץ חסות צרפתית.

באותו הזמן, הצרפתים הקימו מושבות בדרומו של האוקיינוס השקט, כולל קלדוניה החדשה, קבוצת האיים שמרכיבה את פולינזיה הצרפתית (כולל איי החברה, איי מרקיז ואיי טומוטו), ופתחה בשליטה משותפת עם בריטניה על ההברידים החדשים (כיום ונואטו).

צרפת גדלה קולוניאלית בפעם האחרונה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשקיבלה מנדטים על השטחים העות'מאנים לשעבר, שכיום מרכיבים את סוריה ולבנון, וכמו כן על רוב השטחים הקולוניאלים של גרמניה בקמרון ובטוגו. הטבעת החותם שטבעו הצרפתים בקולוניות שלהם הוא פרויקט מיסיון אזרחי (צרפתית: mission civilisatrice), שתפקידו היה להעביר את התרבות האירופאית לקולוניות הצרפתיות. אפריקנים שאימצו את התרבות הצרפתית, כולל דיבור רהוט של השפה הצרפתית והמרת דתם לנצרות, קיבלו אזרחות צרפתית מלאה, כולל זכות הצבעה.

[עריכה] התמוטטותה של האימפריה

האימפריה הצרפתית החלה להתפרק במהלך מלחמת העולם השנייה, כשחלקים שונים של האימפריה נכבשו בידי מדינות שונות; הכיבוש היפני בהודו-סין, הכיבוש הבריטי של סוריה, לבנון ומדגסקר, הכיבוש הבריטי-אמריקאי במרוקו, והכיבוש הגרמני בתוניסיה. אך למרות זאת, השליטה הוחזרה בהדרגה לצרפת בידי שארל דה גול. האיחוד הצרפתי, הוקם בחוקה של 1946, והחליף את האימפריה הקולוניאלית הישנה.

מיד לאחר מכן, החלה צרפת להתמודד עם תנועת הדה-קולוניזציה. באסיה, הו צ'י מין ווייט מין הכריזו על עצמאותה של וייטנאם, ופתחו במלחמת הודו-סין הראשונה. ב-1955 החלה התקוממות באיחוד העממי של קמרון, שהונהגה בידי רובן אום ניוב. לבסוף, ההתקוממות דוכאה ביד קשה.

כמעט מיד לאחר שהמלחמה בוייטנאם הסתיימה בנסיגת הכוחות הצרפתים ב-1954, החלה התקוממות בקולוניה הוותיקה ביותר של צרפת, אלג'יריה. מלחמת העצמאות של אלג'יריה החלה באותה השנה. אלג'יריה הייתה בעייתית במיוחד לצרפתים, מאחר שהמספר הגדול ביותר של מתיישבים אירופאים הגיע לאלג'יריה במהלך 125 שנות השלטון הצרפתי. המלחמה נגמרה בעצמאותה של אלג'יריה בשנת 1962.

האיחוד הצרפתי הוחלף בקהילה הצרפתית בחוקה של 1958. רק גינאה סרבה להצטרף לארגון הקולוניאלי החדש, עקב משאל עם. הקהילה הצרפתית התמוססה במהלך מלחמת העצמאות האלג'יראית; רוב הקולוניות האפריקאיות של צרפת קיבלו עצמאות ב-1960, גם לאחר משאל עם. כיום, רק מספר קולוניות נשארו חלק מצרפת, תחת הסטטוס "מחלקה".