מלחמת הירושה הספרדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא: שהערך זקוק להגהה קלה ותיקון תעתיקים. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

מלחמת הירושה הספרדית
קרב ראמלי, 23 במאי 1706
תאריך: נובמבר 1701–1714 מקום: ספרד ומערב-מרכז אירופה, בעיקר ארצות השפלה תוצאה: הותר לפיליפ החמישי למלוך על ספרד, שהפסידה את מעמדה כמעצמה; סוף המלחמות נגד הגמוניה הצרפתית באירופה שינויים בטריטוריות: ראו הפסקה תוצאות המלחמה
הצדדים הלוחמים
צרפת ספרד בווריה קלן בתחילת המלחמה: סבוי ופורטוגל	בית הבסבורג, אנגליה ( ממלכת בריטניה הגדולה החל מ-1707), הרפובליקה ההולנדית, פרוסיה, הנובר אראגון ולנסיה קטלוניה החליפו צדדים: סבוי ופורטוגל
מפקדים
דוק דה ווילווא דוק דה וילאר דוק דה ונדום דוכס ברוויק מאקס אמנואל	דוכס מרלברו אויגן, נסיך סבויה דוכס אורמונד

מלחמת הירושה הספרדית (1701-1714) הייתה מלחמה אירופית שהתפרצה ב-1701 לאחר מותו של המלך הספרדי האחרון מבית הבסבורג, קרלוס השני. קרלוס הוריש את כל שטחו לפיליפ, דוכס אנז'וּ (פליפה החמישי), נכדו של לואי הארבעה עשר מלך צרפת. המלחמה התפרצה בשלבים, כשקיסר הקיסרות הרומית הקדושה ליאופולד הראשון נאבק להגן על תביעת שושלתו לכס המלך בספרד. בעוד לואי ה-14 החל להרחיב את שטחו באגרסיביות, מדינות אירופיות אחרות (בעיקר ממלכת אנגליה והרפובליקה ההולנדית) נכנסו למלחמה לצד הקיסרות הרומית הקדושה בהתנגדות להתרחבות הצרפתית (ובמקרה של האנגלים, לשמור על הירושה הפרוטסטנטית). מדינות אחרות הצטרפו לקואליציה נגד צרפת וספרד במטרה להשיג שטחים חדשים ולהגן על שטחן הקיים. המלחמה ניטשה לא רק באירופה אלא גם בצפון אמריקה, ששם היא ידועה כמלחמת המלכה אן.

המלחמה התמשכה יותר מעשור והסתיימה בהסכם אוטרכט (1713) ובהסכם רשטאט (1714). כתוצאה, הוסיף פיליפ החמישי למלוך בספרד אך קיבל על עצמו להימנע מאיחוד עם צרפת. אוסטריה השיגה את רוב שטחיה של ספרד באיטליה ובארצות השפלה הדרומיות. בנוסף, תמה ההגמוניה הצרפתית באירופה היבשתית , ורעיון מאזן הכוחות הפך למושג מרכזי ביחסים הבינלאומיים בזכות אזכורו בחוזה אוטרכט.

תוכן עניינים 1 רקע 2 תחילת המלחמה 3 קרבות מוקדמים 4 בלנהיים עד מלפקיי 5 השלבים האחרונים 6 התוצאות

[עריכה] רקע

מאחר שקרלוס השני, מלך ספרד היה חולה גוף ונפש מילדותו, וברור היה שהוא לא יביא לעולם יורש. לפיכך, סוגיית הירושה של ממלכת ספרד - שכללה לא רק את ספרד, אלא גם את שטחיה באיטליה, ארצות השפלה הדרומיות והמושבות בעולם החדש - נעשתה מקור לעימותים. שתי שושלות תבעו את הכס הספרדי: בית בורבון הצרפתי ובית הבסבורג האוסטרי.

היורש הישיר והלגיטימי ביותר היה לואי, הדופן הגדול, בנם הלגיטימי היחידי של לואי הארבעה עשר ואשתו הספרדית מריה תרזה, אחותו למחצה של קרלוס השני. בנוסף, היה לואי הארבעה עשר דודנו של קרלוס השני מצד אמו, אן מאוסטריה, אחותו של המלך פיליפ הרביעי. הדופן, בהיותו גם יורש העצר הצרפתי, היווה אופציה בעייתית: אילו היה יורש הן את צרפת והן את ספרד, הייתה לו ממלכה עצומה שהייתה מאיימת על מאזן הכוחות באירופה. יתר על כן, גם אן וגם מריה תרזה ויתרו על זכויותיהן לירושה הספרדית עם נישואיהן.

המועמד האלטרנטיבי היה לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית הבסבורג. אף הוא היה דודנו של המלך הספרדי מצד אמו; יתר על כן, אביו של קרלוס השני, פיליפ הרביעי, הוריש את ממלכתו לבית האבסבורג האוסטרי בצוואתו. אך גם מועמדות זו הייתה בעייתית, מאחר שירושת לאופולד הייתה מחזירה את האימפריה האוסטרית-ספרדית רבת העוצמה מן המאה ה-16. ב-1668, שלוש שנים אחרי שקרלוס השני עלה לשלטון, הסכים לאופולד, שאז היה חשוך בנים, לחלק את השטחים הספרדיים בין בית הבסבורג לבין בית בורבון, למרות שצוואתו של פיליפ הרביעי הורישה לו את כל הירושה. אולם ב-1689, כשויליאם השלישי מלך אנגליה נזקק לסיוע הקיסר במלחמת הברית הגדולה נגד צרפת, הוא הבטיח לתמוך בתביעת הקיסר לספרד השלמה.

עוד מועמד לכס מלך ספרד, הנסיך הבוחר יוזף פרדיננד מבוואריה, נולד ב-1692. יוזף פרדיננד היה נכדו של לאופולד הראשון, אולם לא השתייך לשושלת הבסבורג אלא לשושלת וויטלזבאך. אמו, מריה אנטוניה, הייתה בתו של לאופולד מנישואיו הראשונים, לבתו הצעירה של פיליפ הרביעי מלך ספרד, מרגרט תרזה. מאחר שיוזף לא נמנה על בית בורבון וגם לא על בית הבסבורג, האפשרות שיאוחדו ספרד וצרפת או ספרד ואוסטריה נעשתה סבירה פחות. בזכות חוסר האיום בעליית יוזף פרדיננד לכס מלך ספרד, הוא הפך עד מהרה למועמד עדיף עבור אנגליה והולנד.

בעוד מלחמת הברית הגדולה באה לקיצה ב-1697, סוגיית הירושה הספרדית הייתה עדיין על הפרק. אנגליה וצרפת, שהיו יגעות מן המלחמה, הסכימו לחוזה האג (1698), שלפיו יוזף פרדיננד יעלה לשלטון, אך יחלק את שטחי ספרד באיטליה ובארצות השפלה בין צרפת ואוסטריה. ההתחלה התקבלה ללא התייעצות עם הספרדים, שהתנגדו בחריפות לביתור האימפריה שלהם. לפיכך, בהיוודע תקנות החוזה, קרלוס השני הוריש ליוזף פרדיננד את האימפריה במלואה בניגוד לחוזה האג.

היורש הצעיר מת מאבעבועות שחורות. בעקבות מותו, עלתה סוגיית הירושה הספרדית פעם נוספת לסדר היום הבינלאומי. אנגליה וצרפת אישררו את חוזה לונדון (1700) שהוריש את כס המלוכה בספרד לארכידוכס קרל, שעתיד היה להיות קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לפי תוכנית זו, השטחים באיטליה היו אמורים לעבור לידי צרפת, בעוד הארכידוכס היה אמור לרשת את שאר הקיסרות הספרדית. האוסטרים, שלא חתמו על החוזה, התאכזבו, מפני שהעדיפו דווקא את השטחים באיטליה. בספרד, הסכימו כולם על חוסר סבירותו של החוזה ותיעבו את הרעיון של חלוקת מדינתם, אך לא היו בטוחים אם עדיף מלך ספרדי מבית בורבון או מבית הבסבורג, אולם המדינאים הפרו-צרפתיים במדינה היוו רוב. לכן, באוקטובר 1700 הסכים קרלוס השני להוריש את האימפריה כולה לבנו השני של הדופן הצרפתי, פיליפ דוכס אנז'ו, נכדו של לואי הארבעה עשר. עם זאת, נקט קרלוס בצעדים כדי למנוע איחוד צרפתי-ספרדי; אילו דוכס אנז'ו היה יורש את כס מלך צרפת, הייתה ספרד עוברת לאחיו הצעיר, שארל דוכס ברי.

[עריכה] תחילת המלחמה

• פיליפ החמישי, נכדו של מלך צרפת, עולה לכס המלוכה בספרד, בעוד צרפת מתגרה באנגליה ובהולנד

כשנודע לצרפת על צוואתו של קרלוס, שוכנע לואי ה-14 על ידי יועציו שיהיה זה בטוח יותר להסכים לתנאי חוזה לונדון, מה שימנע את המלחמה שתתחולל אם וכאשר צרפת תתבע את כל ספרד. ז'אן בטיסט-קולבר, שר החוץ הצרפתי, הצליח לשכנע את המלך כי בין שצרפת תתבע את מלוא הקיסרות ובין שתתבע רק חלק ממנה, היא תצטרך להילחם נגד אוסטריה, שלא קיבלה את החלוקה המוצעת בחוזה לונדון. יתר על כן, לפי צוואתו של קרלוס השני, הוצע לפיליפ דוכס אנז'ו לבחור את הקיסרות כולה או להישאר בידיים ריקות ; אם ימאן, כל הקיסרות תעבור לאחיו הצעיר שארל, או, אם יסרב, לארכידוכס קרל מאוסטריה. בהתחשב בכך שהניח כי המעצמות הימיות - אנגליה והולנד - לא יצטרפו למלחמה כדי לאכוף את תנאי חוזה לונדון על אוסטריה, החליט לואי לקבל את ירושת נכדו. קרלוס מת ב-1 בנובמבר 1700, וב-24 בחודש הכריז לואי על פיליפ כמלך ספרד. המלך החדש פיליפ, או בשמו הספרדי פליפה החמישי, הוכרז שליט על כל קיסרות ספרד, בניגוד למוסכם בחוזה לונדון. ויליאם השלישי מלך אנגליה היה מנוע מלהכריז על מלחמה נגד צרפת בעקבות הפרת תנאי החוזה, מפני שהאליטה שקבעה את המדיניות הן באנגליה והן בהולנד, לא תמכה בו. בהיסוס, הכיר בפליפה החמישי כמלך ספרד באפריל 1701.

לעומת זאת, לואי נקט בעמדה אגרסיבית בניסיונו להבטיח הגמוניה צרפתית באירופה. הוא ניתק את הקשר המסחרי בין ספרד לאנגליה והולנד, ותוך כך איים על האינטרסים המסחריים של שתי מדינות אלו. בספטמבר 1701, אנגליה, הולנד, ואוסטריה חתמו על חוזה האג מתוקן, שהכיר בפיליפ החמישי כמלך ספרד אך הקצה לאוסטריה את אשר חפצה: השטחים הספרדיים באיטליה, מה שכפה עליה לקבל גם את ארצות השפלה הדרומיות (שעליהן שלטה ספרד), ותוך כך מנע את השתלטות צרפת על אזור חיוני זה. על פי החוזה שנחתם, אנגליה והולנד יכלו שוב לסחור עם ספרד.

מספר ימים לאחר חתימת החוזה, מת בצרפת ג'יימס השני, מלך אנגליה לשעבר (שהופל על ידי ויליאם השלישי ב-1688) . למרות שלואי הכיר בחוקיות מלוכתו של ויליאם השלישי מזה שנים, הוא החליט להכיר בבנו של ג'יימס השני, ג'יימס פרנסיס אדוארד סטוארט, כמלך הלגיטימי של אנגליה. פעולתו זו של לואי הרחיקה אף יותר את הציבור האנגלי והעניקה לוויליאם עילה למלחמה. אנגליה והולנד כבר החלו להכין את צבאותיהן, אך טרם הכריזו על מלחמה. המלחמה החלה כאשר הנסיך יוג'ין מסבויה פלש לדוכסות מילאנו, אחד השטחים הספרדיים באיטליה, מה שחייב את צרפת להתערבות.

אנגליה, הולנד, ורוב מדינות גרמניה, במיוחד פרוסיה והנובר) צידדו באוסטריה, אך הנסיכים הבוחרים מבית וויטלזבאך בבווריה ובהנובר, מלך פורטוגל, ודוכס סבויה תמכו בצרפת ובספרד. דווקא בספרד, ממשלות אראגון, ולנסיה, וקטלוניה צידדו באוסטריה.

[עריכה] קרבות מוקדמים

• • צרפת מובסת באיטליה אך מנצחת בגרמניה בעזרת בווריה

במלחמה באירופה היו שתי חזיתות עיקריות : ספרד ומערב-מרכז אירופה (במיוחד ארצות השפלה). החזית השנייה הייתה החשובה יותר משום ששם נלחמו בצורה מבריקה מפקד אוסטריה יוג'ין נסיך סבוי ומפקד אנגליה הדוכס ממרלבורו. כמו כן הייתה לחימה חשובה בגרמניה ובאיטליה.

ב-1702, יוג'ין וכוחותיו נלחמו באיטליה, שם מפקד כוחות צרפת היה הדוכס של ווילרווא, אותו הביס ולכד יוג'ין בפברואר. ווילרווא הוחלף בדוכס של ונדום, שלמרות קרב באוגוסט שהסתיים בתיקו ויתרון מספרי די גדול, לא הצליח לגרש את האוסטרים מאיטליה.

בינתיים, פיקד הדוכס ממרלבורו על כוח אנגלי, הולנדי, וגרמני משולב בארצות השפלה, שם הוא כבש מספר מבצרים חשובים, במיוחד לייז', על גדות הריין. בספטמבר כבש כוח קיסרי בפיקוד לאויז איש באדן את לנדאו, אולם האיום על אלזס הוסר באמצעות חבירת הנסיך הבוחר של בווריה אל הצרפתים. לואיז נאלץ לסגת אל מעבר לריין, שם הובס על ידי כוח צרפתי בפיקוד קלוד-לואי-הקטור דה וילאר בפרידלינגן. לעומת זאת, האדמירל האנגלי סיר ג'ורג' רוק ניצח בקרב ימי חשוב במפרץ ויגו שבמערב ספרד באוקטובר שתוצאותיו היו הריסת הצי הספרדי ותפיסת טונות של כסף.

בשנה הבאה, למרות שמרלברו לכד את בון בגרמניה והגלה את אלקטור העיר, הוא נכשל בניסיונותיו ללכוד את אנטוורפן בבלגיה של ימינו, והצרפתים היו מוצלחים בגרמניה. צבא משולב של צרפת ובווריה תחת וילאר ומאקס אמנואל מבווריה הביס את הכוחות הקיסריים לואיז איש באדן והרמן סריון, אולם האלקטור ההססן מנע את לכידת וינה, מה שהוביל להתפטרות וילאר. הניצחונות הצרפתיים בדרום גרמניה המשיכו לאחר התפטרותו של וילאר, אך עם צבא חדש תחת קאמיל דה טלארד שניצח בפלטין. מנהיגי צרפת השתעשעו בעיצובים גרנדיוזים של לכידת וינה בירת אוסטריה בשנה הבאה עם צבא משולב של צרפת ובווריה. עם זאת, עד סוף 1703 צרפת נתקלה במספר מכשולים מאחר ופורטול וסבוי החליפו צדדים באמצע המלחמה. בינתיים, אנגליה, שלפני כן סברה כי פיליפ יוכל להוסיף למלוך בספרד, החליטה שהאינטרסים המסחריים שלה יהיו יותר בטוחים תחת הארכידוכס קרל.

[עריכה] בלנהיים עד מלפקיי

• מפקדי בעלות הברית מצליחים לגרש את צרפת מאיטליה וארצות השפלה ולפלוש לספרד, אך ניסיונם ללכוד את פריז היווה נקודת מפנה לטובת צרפת

ב-1704 תוכנית צרפת הייתה להשתמש בצבאו של ווילרווא בהולנד כדי לבלום את מרלברו, בעוד טלארד צבא צרפת-בווריה תחת מאקס אמנואל ופרדיננד דה מארסין, מחליפו של וילאר, יצעדו עד וינה.

מרלברו - בניגוד לרצון הולנד לשמור את כוחותיה בארצות השפלה - הוליך את כוחות אנגליה והולנד דרומה לגרמניה; מפקד אוסטריה יוג'ין באותו זמן נע צפונה לגרמניה עם צבא אוסטריה. מטרת תנועות אלו הייתה למנוע מאת התקדמות צבא צרפת-בווריה כלפי וינה. מרלברו, למרות רצון הולונד לשמור על צאבה בארצות השפלה, הוליך את כוחות הולנד ואנגליה דרומה לגרמניה; בינתיים, יוג'יון וצבא אוסטריה נעו צפונה מאיטליה. מטרת התנועות האלו הייתה למנוע את התקדמות צבא צרפת-בווריה כלפי וינה. כותוחיהם של מרלברו ויוג'ין נלחמו נגד כוחות צרפת תחת טלארד בקרב בלנהיים באוגוסט 1704, שהיה ניצחון מפואר עבור מרלברו ויוג'ין. עקב התבוסה, בווירה נאלצה לצאת מן המלחמה ובואתה שנה אנגליה והולנד הצליחו לבקוע לספרד בנקודתה הדרומית, גיברלטר.

אחרי קרב בלנהיים, שני המפקדים מרלברו ויוג'ין עוד פעם הופרדו, כשהראשון עובר לארצות השפלה בעוד השני עובר לאיטליה. ב-1705, שני הצדדים בקושי התקדמו בכל החזיתות. מרלברו ווילרווא נעו בארצות השפלה בהססנות, והמצב היה דומה לוילאר וללואיז איש באדן לאורך הריין וונדום ויוג'יון באיטליה. קיפאון זה נשבר בשנה הבאה, 1706, כאשר מרלברו גירש את צבא צרפת מדרום ארצות השפלה בניצחון מכריע נגדו בקרב ראמלי במאי ובעקבותיו כישת אנטוורפן ודנקירק. גם נסיך יוג'ין, מפקד כוחות אוסטריה, היה מוצלח ביותר; בספטמבר, לאחר שונדום יצא לחזק את הצבא המרופט בהולנד, ספגה צרפת מכה קשה תחת הדוק ד'אורליאן נגד יוג'ין ודוכס סבוי בקרב טורינו שסייע בגירוש את צרפת מאיטליה.

עם גירוש צבא צרפת מגרמניה, הלחימה רוכזה על ארצות השפלה, איטליה, וספרד. ב-1706, הגנרל הפורטוגלי מרקי דה מינאס פיקד על פלישה לספרד ממדינתו בה הצליח לכבוש אף את מדריד הבירה. עם זאת, כוחותיהם של פיליפ החמישי ודוכס דרוויק (בנו של ג'יימס השני, מלך אנגליה הגולה) הצליחו לכבושה בחזרה. עוד ניסיון על מדריד התרחש באפריל 1707, כשברוויק עד מהרה הביס את כוחות אנגליה בקרב אלמאסה ב-25 באפריל. לאחר מכן, ספרד השתתפה רק בסדרת תגרות חסרות תועלת שהמשיכה עד סוף המלחמה.

ב-1707, מלחמת הירושה הצטלבה זמן קצר עם מלחמת הצפון הגדולה, שתי מלחמות שהתרחשו בד בבד. צבא שבדי תחת קרל השנים עשר מלך שבדיה הגיע לסקסוניה שם לאחרונה הפסיק לייסר את האלקטור אוגוסט השני וכפה עליו לוותר על תביעתו לכס מלך פולין. גם צרפת וגם ספרד שיגרו שליחים למחנהו של קרל, בעל בריתן, והצרפתיים התכוונו להכניסו אל המלחמה בצידן נגד קיסר הקיסרות הרומית הקדושה החדש, יוזף הראשון. עם זאת, קרל נהג להחשיב עצמו כמגן אירופה הפרוטסטנטית, מאוד אוכזב מהתיחסותו של לואי ה-14 להוגנוטים ולא ממש התעניין במלחמה. קרל הפנה את תשומת לבו לרוסיה ותוך כך מנע התערבות שבדית בסכסוך.

מאוחר יותר ב-1707, הנסיך יוג'ין פיקד על פלישה של בעלות הברית לדרום צרפת מאיטליה אך נבלם על ידי צבא צרפת. בינתיים, מרלברו נשאר בארצות השפלה שם היה תקוע בלכידת סדרה אינספית של מבצרים. ב-1708, לעתים צבאו של מרלברו התקוטט עם הצרפתים, שסבלו מבעיו מנהיגות: לעתים קרובות מפקדיהם הדוק דה בורגון (נכדו של לואי ה-14) והדוק דה ונדום התנגדו זה לזה, כשהראשון תמיד מקבל החלטות מיליטריות לקויות. התעקשותו של בורגון שחוסר התוקפנות מצידם שוב איפשר את מרלברו לאחד את צבאו וזה של יוג'ין, מה שהוביל לניצחון צבא בעלות הברית בקרב אודנארד ביולי 1708 בפלנדריה ולכבוש את העיר ליל.

האסונות באודנארד ובליל הביאו את צרפת עד לקץ כניעה. לואי ה-14 נאלץ להיכנס למשא ומתן: שלח את שר החוץ שלו, המרקי דה טורסי, להיפגש עם מנהיגי בעלות הברית. לואי הסכים לוותר על ספרד וכל שטחיה לטובת בעלות הברית, כשהוא מבקש לאחוז רק בנאפולי שבאיטליה. יתר על כן, מוכן היה המלך אף לממן את גירוש פיליפ החמישי - נכדו - מספרד, אם כי בעלות הברית כפו עליו תנאים מביכים יותר - דרשו שלואי יפעיל את צבאו להפיל את נכדו. בעקבות הצעה משפילה זו, לואי החליט שיילחם עד הסוף ופנה לעם הצרפתי בניסיון מוצלח לגייס אלפי חיילים.

ב-1709, בעלות הברית ניסו שלוש פעמים לפלוש לצרפת, אך שתיים מהן היו כל כך קלושות ששימשו רק לפעולות הסחה. הניסיון הרציני ביותר נשעה כשמרלברו ויוג'ין התקדמו כלפי פריז. התעמתו עם צבא צרפת תחת הדוק דה וילאר במה שהייתה שפיכות הדמים הקשה ביותר במלחמה, קרב מלפאקיי. למרות שבעלות הברית הביסו את צרפת, איבדו מעל 20,000 איש, לעומת רק 10,000 בצד יריבתן. בעלות הברית לכדו את מונס אך לא הצליחו להביא עוד ניצחונות. הקרב ציין נקודת מפנה במלחמה, משום שלמרות היותן המנצחות, נבלמה התקדמות בעלות הברית בעקבות האבידות הקשות.

[עריכה] השלבים האחרונים

• ממשלה חדשה בבריטניה מתחילה לנוע בכיוון השלום, ולרוב שני הצדדים המיואשים אינם מתעקשים לא להתפשר

ב-1710, בעלות פתחו במערכה אחרונה בספרד אבל לא הצליחו להתקדם כלל. כוח אנגלי הגיע למדריד יחד עם הארכידוכס קרל, אך נאלץ להיכנע בעקבות תבוסתו בקרב בירואגא. בינתיים, הברית האנגלית-הולנדית-אוסטרית התחילה להיחלש. בבריטניה הגדולה (ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד אוחדו ב-1707 תחת השם ממלכת בריטניה הגדולה), נאבדה השפעתו הפוליטית של מרלברו כשנותק הקשר בין אן מלכת בריטניה לבין ידידתה אשתו, דוכסית מרלברו. בנוסף לכך, המפלגה הוויגית השולטת שעד אז גיבתה את המלחמה הוחלפה בממשלה של הטורים שרצו להביא קץ ללחימה. מרלברו הוחזר לאנגליה והוחלף בדוכס אורמונד.

ב-1711, כשהארכידוכס קרל עלה לשלטון בקיסרות הרומית הקדושה בשם קרל השישי, הסתבר שניצחון אוסטרי מוכרע יסכן את מאזן הכוחות בדיוק כמו ניצחון צרפתי.

ממשלת בריטניה החדשה נקטה בעמדה פציפיסטית מאד. בהנהגת מזכיר המדינה הנרי סנט ג'ון, פתחו בדו-שיח חשאי עם שר החוץ הצרפתי המרקי דה טורסי, בהיעדר גורמים אוסטריים או הולנדיים. בעוד התפתחות חיובית עבור צרפת, הכוחות הבריטים תחת דוכס אורמונד סירבו להיכנס לקרב. לכן, ב-1712, כוחות צרפת הצליחו לכבוש בחזרה את רוב השטח שהופסד קודם לכן.

המו"מ נשא פרי ב-1713, כשהוסק חוזה אוטרכט, שבעקבועתיו בריטניה והולנד הפסיקו את הלחימה נגד צרפת. ברצלונה, שתמכה בתביעת הארכידוכס קרל לכס מלך צרפת ובבעלות הברית מאז 1705, סופית נכנעו לצבא בית בורבון ב-11 בספטמבר 1714 לאחר שהוטל על העיר הקטלנית מצור ארוך ו קשה, מה שסיים את שהיית בעלות הברית בספרד. כיום, ידוע יום זה כיום העצמאות הקטלני. הלחימה בין צרפת ואוסטריה המשיכה עד 1714 כשאושרו חוזי רסטאט ובאדן, מה שציין את סוף מלחמת הירושה הספרדית. לדידה, ספרד לא מיהרה לאשר את חוזי השלום, ומלחמתה נגד אוסטריה לא הסתיימה רשמית עד 1720.

[עריכה] התוצאות

תחת חוזה אוטרכט, פיליפ החמישי הוכר כמלך ספרד, אך נכפה עליו לוותר על מקומו בירושה הצרפתית, על מנת ששתי המדינות לא יתאחדו לעולם תחת כתר אחד בעתיד. בכך נפתרה סוגיית איחוד צרפת וספרד. הוא שמר על הקיסרות הספרדית, אך מסר את דרום ארצות השפלה, נאפולי, מילאנו וסרדיניה לאוסטריה, את סיציליה וחלק ממילאנו מסר לבית סבוי, ואת גיברלטר והאי מנורקה מסר לבריטניה. כך, אחיזתה של ספרד באירופה עצמה נחלשה, והאיום הפוטנציאלי על בריטניה ופורטוגל פחת. יתר על כן, הציע לבריטניה זכויות בלעדיות במסחר בסחר העבדים בשטחיו לשלושים שנה. לא נרשמו שינויי טריטוריה ממשיים מצד צרפת, אם כי הכירה במלכי בריטניה הלגיטימיים ומסרה אל שכנתה הצפונית כמה שטחים בצפון אמריקה.

בטווח הארוך, חוזה אוטרכט סיים למעשה את תקופת ההגמוניה הצרפתית באירופה, הקל על היחסים האנגלו-צרפתיים, הציג את בריטניה כמנצחת, סגר את תקופת העימותים בין ספרד לצרפת, והחליש את ספרד שהייתה מעצמה עולמית.