המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939 - 1945)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המערכה באוקיינוס האטלנטי היא כינוי למערכה ימית שהתחוללה במהלך מלחמת העולם השנייה בין צי הצוללות של הצי הגרמני ואוניות השטח שלו לבין ספינות האספקה שהפליגו בין קנדה וארצות הברית לממלכה המאוחדת. לאורך כל המערכה, שהייתה הארוכה ביותר במלחמת העולם השנייה, קובצו ספינות האספקה לשיירות בליווי אוניות מלחמה של קנדה, בריטניה, ומאוחר יותר של ארצות הברית.

במהלך המערכה התחוללו למעלה ממאה קרבות בין שיירות וצוללות, וכאלף התנגשויות בין אוניות בודדות, על פני אלפי קילומטרים של אוקיינוס. היתרון הטקטי עבר מצד לצד, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות בצבאות השונים, ובעקבות הכנסת כלי נשק ואוניות מסוגים חדשים. שיא המערכה התחולל מאמצע שנת 1940 ועד סוף 1943. במהלך תקופה זו החלה להסתמן נטייה בולטת לטובת בעלות הברית, והמצב לא השתנה עד תום המלחמה. על מערכה זו אמר וינסטון צ'רצ'יל: "הדבר היחיד שהפחיד אותי באמת במהלך המלחמה היה איום הצוללות"^[1].

תוכן עניינים 1 רקע אסטרטגי 2 כלי שיט, אמצעי לחימה ומודיעין 3 תחילת המערכה: ספטמבר 1939 - מאי 1940 3.1 המצב בצי הגרמני 3.2 המצב בצי הבריטי 3.3 תחילת המערכה 3.3.1 מתקפת אוניות השטח - שלב ראשון 3.4 צעדים בריטיים 3.5 חורף 1939 - 1940 והפלישה לנורבגיה 4 "זמן מאושר" ראשון - יוני 1940 עד דצמבר 1941 4.1 התקפת להקות הזאבים 4.2 צעדי נגד 4.3 הדיפת המתקפה 4.3.1 טעויות גרמניות 5 שיא המערכה: דצמבר 1941 - פברואר 1943 5.1 "זמן מאושר" שני בחוף המזרחי של ארצות הברית 5.2 התעצמות ופיתוחים טכנולוגיים 5.3 הצוללות חוזרות למרכז האוקיינוס ושיאו של הקרב: יולי 1942 - מאי 1943 5.4 תחילת 1943: שיא הקרב 5.4.1 הסיבות לתפנית במערכה 6 השלב האחרון: תבוסת הצוללות 7 אבדות 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים

[עריכה] רקע אסטרטגי

כוחה הימי של בריטניה היה גדול בהרבה מזה של גרמניה הנאצית, והיא הצליחה להטיל מצור ימי על גרמניה, אשר גרמניה כמעט ולא ניסתה לפרוץ. אולם בעוד גרמניה לא הייתה תלויה באספקה ימית, בריטניה, כמדינת אי, הייתה תלויה במידה רבה בחומרי גלם, מזון וסחורות המובאים אליה בדרך הים, ונזקקה, על פי האומדן, לכמיליון טון אספקה מדי שבוע, כדי להתקיים ולהמשיך את המלחמה נגד גרמניה הנאצית. מבחנו העיקרי של הצי שלה היה על כן בהגנה על תנועת צי הסוחר אל בריטניה וממנה. כבר במלחמת העולם הראשונה גרמניה הייתה מודעת לנקודת תורפה זאת של בריטניה ובמלחמת העולם השנייה עשתה מאמצים רבים להטביע מספר רב ככל האפשר של אוניות, ואוניות גדולות ככל האפשר, כדי לנתק את קשר האספקה של בריטניה ולהכניעה. מטרתן של בעלות הברית הייתה למנוע הטבעה זו, ולייצר די אוניות שיחליפו במועד את האוניות הטבועות. במהלך המלחמה, התחדד הצורך להגן על נתיבי השיט באוקיינוס האטלנטי, כדי לאפשר את זרימת כוח האדם והציוד מארצות הברית ומבעלות ברית נוספות לצורך הפלישה לאירופה ^[2].

[עריכה] כלי שיט, אמצעי לחימה ומודיעין

ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939 - 1945) - מרכיבי הקרב

מערכה זו נערכה במלואה על הים וכלי השיט היו המרכיבים החשובים ביותר בלוחמה בזירה זו. לצדם השתתפו גם כלי טיס מלחמתיים רבים. הגרמנים הפעילו בעיקר צוללות שהיו חמושות בטורפדו, מטוסים ארוכי טווח ומעט אוניות שטח. לעומתם בעלות הברית הפעילו אוניות נגד צוללות ומטוסים שפעלו נגד מטוסי האויב ונגד אוניותיו.

המודיעין מילא תפקיד מרכזי במערכה זו. אחד ההישגים החשובים ביותר של בעלות הברית הוא פענוח קוד האניגמה של צי הצוללות, שאיפשר למודיעין בעלות הברית להנחות את כוחותיהם להלום בגרמנים ברחבי האוקיינוס.

[עריכה] תחילת המערכה: ספטמבר 1939 - מאי 1940

פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא גם את הצי הגרמני וגם את הצי הבריטי לחלוטין לא מוכנים למערכה.

[עריכה] המצב בצי הגרמני

ערך מורחב – קריגסמרינה

גרוס אדמירל אריך רדר, מפקד הצי הגרמני, תכנן תוכנית ארוכת טווח ומקיפה לחידוש הצי; במסגרת תוכנית זו היה אמור הצי לכלול 13 אוניות מערכה מסוגים שונים, 12 סיירות כבדות, 8 נושאות מטוסים ועוד. אולם, השלמת התוכנית נועדה ל-1947 ועם פרוץ המלחמה ב-1939 לא היה הצי הגרמני מוכן למלחמה^[3].

מטרות המלחמה בים של הגרמנים לא היו ברורות בתחילה, ואולם הן נשענו בעיקר על אוניות שטח. הצוללות נתפסו, גם בצי הגרמני וגם בציים אחרים, כזרוע משנית של הצי, וכ"נשקו של העני". תפקידן היה לפעול ביחידות, בעיקר במארבים בכניסה לנמלים. אך מפקד כוח הצוללות הגרמני, קרל דניץ, ראה בכוח הצוללות את המפתח להבסת בריטניה, דרך ניתוק נתיבי הסחר הימי ממנה ואליה. דניץ העריך שכדי לפגוע פגיעה אנושה בבריטניה, יהיה צורך להטביע אוניות סוחר בתפוסה של למעלה מ-600,000 טון בחודש, היקף אבידות שעל פי חישוביו של דניץ ימוטט את בריטניה. דניץ העריך שכדי להגיע להיקף הטבעות כזה על כוח הצוללות להיות בהיקף של 300 צוללות לפחות; 100 מתוכן יהיו בכל עת בקרב עצמו, והאחרות תהיינה בטיפולים ובתיקונים, או בדרכן אל זירת הקרב או חזרה ממנו. הבעיה הייתה, שעם פרוץ המלחמה היו לגרמניה 57 צוללות בלבד, מתוכן רק 39 כשירות, ומאלה - רק 26 צוללות שהתאימו ללוחמה באוקיינוס האטלנטי^[4].

[עריכה] המצב בצי הבריטי

ערך מורחב – הצי הבריטי

גם הצי הבריטי נכנס למלחמה בלתי מוכן למלחמה נגד צוללות. האוניות שיועדו לפעול נגד צוללות היו בעיקר משחתות, והן נבנו בעיקר לפעילות משולבת עם צי המלחמה ולא כליווי לאוניות סוחר; החימוש שבו צוידו היה כבד ולא התאים לפעילות זו. תפיסת העולם של הצי הבריטי הייתה שאיום הצוללות חוסל עם המצאת הסונאר, ושצוללות לא יוכלו להתמודד עם אוניות המצוידות באמצעי זה. לוחמת צוללות בלתי מוגבלת נאסרה בחוזה ורסאי, ולפיכך לא ציפו לה; לוחמה נגד צוללות נחשבה כ"עבודה שחורה", סוג של מיומנות שולית, לא זוהרת ולא מרכזית בפעילות הצי. בהתאם לכך נערך אימון מועט מאוד בלוחמה מעין זו.

[עריכה] תחילת המערכה

בעת הכרזת המלחמה של צרפת ובריטניה על גרמניה, הצי הגרמני שכלל אוניות שטח וצוללות היה כבר פרוש באוקיינוס האטלנטי מוכן למתקפה. הוראות הפיקוד הגרמני העליון קבעו שיש לפגוע באוניות מלחמה ואוניות סוחר בריטיות וצרפתיות ולא באוניות נוסעים. פקודות אלו נבעו מהרצון שלא להסלים את המלחמה ולהביא להצטרפות ארצות הברית לקרבות. אולם, שעות ספורות לאחר הכרזת המלחמה הוטבעה אוניית הנוסעים הבריטית "אתניה" ב-3 בספטמבר 1939 על ידי הצוללת U-30 בניגוד לפקודות. מפקד הצוללת, אוברלויטננט פריץ ג'וליוס למפ, סבר כנראה שהמדובר באוניית סוחר חמושה. באירוע נספו 112 אנשים מתוך 1,103 נוסעים ואנשי צוות, חלקם בשל מאמצי חילוץ כושלים. אדולף היטלר הורה להכחיש קשר לאירוע ולמחוק את הפרטים מיומן הצוללת, מכיוון שעדיין לא רצה להכריז על מלחמת צוללות בלתי מוגבלת.

עיקר הצלחות הצוללות בתחילת המלחמה היו מול אוניות מלחמה של הצי הבריטי. כשבועיים אחרי הטבעת ה"אתניה" הוטבעה נושאת המטוסים הבריטית Courageous, וב-14 באוקטובר הצליחה הצוללת U-47, בפיקודו של אחד ממפקדי הצוללות המפורסמים, גינתר פרין, לחדור למעגן המוגן היטב של הצי הבריטי בסקפה פלו, להטביע את אוניית המערכה "רויאל אוק" ולחמוק ללא פגע. הייתה זו הצלחה גדולה לגרמנים ומהלומה קשה לבריטים.

יחד עם תקיפת אוניות המלחמה, הופעלו הצוללות הגרמניות גם נגד אוניות הסוחר. באוקיינוס האטלנטי הופעלו הצוללות בשלב זה במים הקרובים לחופי בריטניה ולא בלב האוקיינוס, כפי שקרה בשנים הבאות של המלחמה. בחודשיים הראשונים של המלחמה הוטבעו 68 אוניות סוחר בתפוסה כוללת של כמעט 200,000 טון, מתוכם 100,000 טון באטלנטי.

עם פתיחת המלחמה, כלקח ממלחמת העולם הראשונה, הנהיגה האדמירליות הבריטית את שיטת השיירות. עברו כמה שבועות עד שניתן היה לשלב את כל האוניות בכל נתיבי השיירות, ואולם עם הנהגתה המלאה של השיטה ירד באופן דרמטי מספר האוניות שטובעו כאשר הן בשיירה; מתוך 114 אוניות שטובעו באותה שנה, רק 12 טובעו כאשר היו בשיירה^[5].

[עריכה] מתקפת אוניות השטח - שלב ראשון

למעשה, האיום הגדול ביותר על הבריטים בים באותה תקופה היו אוניות השטח, שהוגדרו על ידי הגרמנים כ-Panzerschiff - אוניית מערכה, ועל ידי הבריטים כאוניית מערכה זוטא, Pocket Battelship. הסיירות הכבדות "ליצו" (Lützow) ואדמירל גרף שפיי היו בים עוד לפני הכרזת המלחמה ויצאו לתקיפת אוניות סוחר. "ליצו" הוחזרה לגרמניה לקראת הפלישה לנורבגיה, לאחר שהטביעה שתי אוניות סוחר בלבד; "אדמירל גרף שפיי" הצליחה להטביע תשע אוניות באוקיינוס ההודי עד שנלכדה ב-13 בדצמבר 1939 בידי כוח משימה בריטי נחות ממנה בפתח הנהר ריו דל לה פלטה שבאורוגוואי. לאחר שנפגעה קשות בקרב נהר לה פלטה הטביע רב החובל של "אדמירל גרף שפיי" את אונייתו והתאבד.

שתי אוניות מלחמה נוספות שהתפרסמו אף יותר מהקודמות היו הסיירות הכבדות שרנהורסט (Scharnhorst) וגנייזנאו (Gneisenau). הן יצאו לפשיטה ראשונה ב-23 בנובמבר והטביעו את אוניית הסוחר החמושה "רוולפינדי" (Rawalpindi) בצפון האוקיינוס האטלנטי לפני שחזרו לבסיסן. אוניות אלה היוו איום מתמיד על השיירות עד 1941, בשל מהירותן הרבה וחימושן הכבד.

בנוסף לאוניות השטח ה"קונבנציונליות", עשו הגרמנים שימוש באוניות פשיטה. אוניות אלה היו אוניות סוחר רגילות שהוסבו לשאת תותחים, מבלי לשנות את מראן. בשל חזותן התמימה הן היו יכולות להתקרב לאוניות של בעלות הברית ולהטביע או ללכוד אותן.

[עריכה] צעדים בריטיים

עם פרוץ המלחמה הטילו בריטניה וצרפת מצור ימי על גרמניה, אך למצור זה לא הייתה השפעה מידית על התעשייה הגרמנית. במקביל, הנהיגה האדמירליות הבריטית את שיטת השיירות מיד עם תחילת המלחמה. נדרש זמן להפעלה מלאה של השיירות, אך לאחר תקופה מסוימת הפליגה כל אונייה בריטית בשיירה אפילו ליעדים רחוקים, כמו פנמה, סינגפור ובומביי. בדרך זו רוכזו אוניות הליווי הבריטיות במקום שבו היו הסיכויים הגבוהים ביותר להיתקלות בכוחות האויב.

יחד עם זאת, האדמירליות הבריטית עדיין שאפה לנקוט בצעדים התקפיים נגד הצוללות, ולא להסתפק רק בשיירות, שנחשבו "הגנתיות". הצי ארגן קבוצות של אוניות קרב, שהיו מבוססות סביב נושאות מטוסים, שסיירו במבואות המערביים לבריטניה. השיטה נועדה מראש לכישלון, מכמה סיבות. ראשית, קשה מאוד לזהות מרחוק את הצללית הקטנה של הצוללות, והצוללות חמקו בקלות מאוניות השטח הגדולות. שנית, גם כאשר הצליחו מטוסים לזהות את הצוללת, לא היה להם באותה עת נשק מתאים כדי לתקוף את הצוללת, ועד שהגיעו המשחתות למקום הזיהוי נעלמה הצוללת. במקביל, נוצרו עבור הצוללות מטרות מתאימות; ב-14 בספטמבר כמעט והוטבעה נושאת המטוסים הבריטית "ארק רויאל" (Ark Royal) - האונייה ניצלה רק מכיוון ששלושת הטורפדות ששיגרה אליה הצוללת U-39 לא התפוצצו. הצוללת טובעה בידי משחתות הליווי, והייתה הצוללות הראשונה שטובעה במלחמה. שלושה ימים לאחר מכן לא שיחק המזל לנושאת מטוסים אחרת, HMS Courageous, והיא טובעה בידי הצוללת U-29.

מכשלה נוספת בשנה הראשונה למלחמה הייתה היעדר שיטה מוסכמת ותורת לחימה למלחמה בצוללות. משחתות רבות נהגו לרדוף במשך שעות אחרי צוללות שנתגלו, וכך לנטוש את השיירות שאותן ליוו; כך הפך הליווי לשיירה מצומצם עוד יותר, והשיירה נחשפה לסכנה גדולה עוד יותר.

[עריכה] חורף 1939 - 1940 והפלישה לנורבגיה

לאחר פרץ הפעילות הראשון בתחילת המלחמה, ירד היקף הפעילות. מספר הצוללות הגרמני היה קטן, ולאחר מהלכי הפתיחה היה עליהן לחזור לנמלים לתיקונים, טיפולים והצטיידות, כך שבים נותרו צוללות ספורות בלבד. גם גל הפתיחה של מתקפות אוניות השטח נהדף למעשה על ידי הבריטים. סיבה נוספת להכבדה על הפעילות הגרמנית היה החורף הקשה ששרר בסוף 1939 ותחילת 1940; רבים מהנמלים בים הבלטי קפאו, והדבר הכביד מאוד על יציאת יחידות הצי לפעילות.

סיבה מרכזית נוספת לירידת נפח הפעילות הייתה התוכנית הגרמנית לפלישה לנורבגיה. היטלר הורה על ריכוז יחידות הצי השונות לצורך הפלישה, ומעט מאוד צוללות נותרו כדי להמשיך את המערכה באוקיינוס האטלנטי.

במהלך הפלישה הסתבר שמעבר למספרן המצומצם, ישנה לשייטות הצוללות בעיה קשה נוספת, באיכות הטורפדו שהפעילו. במקרים רבים מאוד לא התפוצצו ראשי הקרב של הטורפדו, ומה שנראה כהצלחה בטוחה של צוללת הפך לעתים קרובות לאכזבה קשה. הגרמנים העריכו שלפחות 30% מהטורפדות היו נפלים^[6]. המערכה בנורבגיה מבחינת הצוללות הייתה כישלון מוחלט; רק במהלך החודשים הבאים נמצאה ותוקנה הבעיה, וזאת לאחר חשיפת כשלים ורשלנות בדרך ייצור הטורפדות^[7].

[עריכה] "זמן מאושר" ראשון - יוני 1940 עד דצמבר 1941

הפלישה לנורבגיה באביב 1940, ולאחריה הכיבוש המהיר של הולנד, בלגיה וצרפת שינו את תמונת המערכה כולה, וזאת מכמה סיבות.

• עם נפילת צרפת איבדה בריטניה את בעלת בריתה הגדולה ביותר עד אז. הצי הצרפתי, שהיה הרביעי בגודלו בעולם באותה תקופה (אחרי בריטניה, ארצות הברית ויפן), הפסיק את לחימתו בגרמניה; מספר מועט של כלי שיט הצטרף לצי הבריטי, אך רוב האוניות הוטבעו על ידי הבריטים, מחשש שהגרמנים ישתלטו עליהן או שהן עצמן יפעלו נגד הצי הבריטי, בהוראת ממשלת וישי. חלק אחר של הצי הוטבע על ידי מלחיו ב-27 בנובמבר 1942 בטולון, לאחר שהגרמנים ניסו להשתלט על האוניות. מכל מקום, משמעות יציאת הצי הצרפתי מן הקרב הייתה שעל הצי הבריטי לפעול לבדו בכל המשימות, שבחלקן סייע הצי הצרפתי. הכרזת המלחמה של איטליה ביוני הביאה לכך שעל הצי המלכותי היה גם לתת מענה בים התיכון, במקום הצי הצרפתי.

• השתלטות גרמניה על נורבגיה, בלגיה, הולנד וצרפת הביאה לכך שלמעשה כל החוף המערבי של אירופה, מהכף הצפוני בנורבגיה ועד לגבול ספרד בדרום, היה בשליטת גרמניה. עד אותה עת נאלצו הצוללות הגרמניות להישען על בסיסיהן בים הבלטי, ולהפליג משם דרך הים הצפוני, מצפון לאיים הבריטיים, אל האוקיינוס האטלנטי. ההתבססות בצרפת חסכה לצוללות הפלגה של כ-450 קילומטר, שמשמעותה הייתה שהות של שבוע נוסף בים. בבסיסים בצרפת - בברסט, לוריין, לה רושל ובאחרים - נבנו עבור הצוללות הגרמניות מעגנים מבוצרים היטב כנגד הפצצות מהאוויר, עם גגות מבטון מזוין בעובי כמה מטרים, שהיו חסינים לחלוטין להתקפות מהאוויר, ואפשרו לצוללות עגינה בטוחה.
• לאחר המערכה בנורבגיה והפינוי מדנקרק נחלש הצי הבריטי. יותר מעשרים משחתות הוטבעו במהלך קרבות אלה, חלקן בהתקפות מהאוויר. מעבר לאבדות אלה, החשש הכבד ביותר שרבץ בשלב זה על הבריטים היה החשש מפלישה לבריטניה: הגרמנים תכננו את מבצע ארי הים לפלישה שכזו, והבריטים ריכזו חלק נכבד מכוחותיהם הימיים בתעלת למאנש כדי למנוע אותה. מובן שריכוז זה היה על חשבון ליווי השיירות.
• סיום הפלישה לנורבגיה שיחרר את הצוללות הגרמניות חזרה למשימתן המקורית. צי הצוללות גדל, אם כן, באותה עת שבה מספר אוניות הליווי ירד. גידול נוסף חל בזכות הצטרפותן של צוללות איטלקיות למערכה; שייטת ובה 32 צוללות כאלה (בשיא כוחן) התמקמה בבורדו, וממנה פעלה נגד השיירות. הגם שהצוללות האיטלקיות לא היו יעילות כמו הגרמניות (הן מבחינת המבנה הפיזי, שפחות התאים לפעולה באוקיינוס האטלנטי, והן מבחינת האימונים - כל צוות גרמני התאמן לפחות חצי שנה לפני שיצא למשימה ראשונה) הן הצליחו לגרום לאבידות משמעותיות לבעלות הברית, ועד סוף המלחמה הטביעו 109 אוניות סוחר, בתפוסה כוללת של קרוב ל-600,000 טון.
  

[עריכה] התקפת להקות הזאבים

הטקטיקה שבה נקט דניץ הייתה שונה מהמקובל עד אז בלוחמת צוללות. הצוללות הופעלו כקבוצה, "עדת זאבים" (wolfpack, בגרמנית נקראה השיטה Rudeltaktik) שהונחתה אל השיירות על ידי פיקוד הצוללות, Befehlshaber der Unterseeboote, ובקיצור - BdU. פיקוד הצוללות נשען על מידע מודיעיני שהתקבל משירות הביון הימי הגרמני B-dienst (שפיצח את הקוד שבו השתמשו אוניות צי הסוחר הבריטי), מסיורי אוויר, ומתצפיות של הצוללות עצמן. הצוללות השתמשו בהידרופונים כדי לשמוע מרחוק את רעשה של השיירה, ובמשקפות, כדי לזהות את העשן שפלטו אוניות השיירה. לאחר זיהוי שיירה נשלחו הצוללות שבסביבה אל מיקומה המשוער, והוגדרו כ"עדת זאבים", שבדרך כלל ניתן לה שם לזיהוי. במקום עצמו התארגנו הצוללות, ואז ניתנה למפקדים יד חופשית בהתקפה. הצוללות נהגו לזהות את השיירה מרחוק, ללוות אותה ממרחק רב (היה קשה מאוד לזהות את הצללית הנמוכה שלהן) ולהתקרב לטווח התקפה בשעת הכושר. השיירות הותקפו שוב ושוב, כל עוד היו מחוץ לטווח מטוסים וכל עוד לא תוגבר הליווי (דבר שהיה קשה מאוד לבצע בתקופה זו, בשל מיעוטן של אוניות הליווי).
על אף שנסיונות ראשונים להפעלת טקטיקה זו לא עלו יפה, השיטה החלה לתת את פירותיה לקראת סוף 1940. ב-21 בספטמבר הותקפה השיירה HX-72, שיירה בת 41 אוניות סוחר וליווי של סלופ, משחתת ושלוש קורבטות (מאוחר יותר הצטרפו עוד שתי משחתות). למרות הליווי החזק יחסית הצליחה עדת זאבים בת שמונה צוללות (מתוכן הגיעו למגע ממשי רק חמש) להטביע 11 אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 72,727 טון ולפגוע בעוד ארבע אוניות סוחר, ללא אבידה לצוללות^[8]. בין 17 באוקטובר ל-19 באוקטובר הטביעה עדת זאבים אחרת 16 אוניות מן השיירה SC-7, וממש באותם ימים (19 באוקטובר - 20 באוקטובר) איבדה השיירה שסימנה HX-79, שהפליגה אחריה, 12 אוניות סוחר בנפח של למעלה מ-70,000 טון, וזאת למרות ליווי חזק^[9]. שבוע וחצי לאחר מכן, ב-1 בדצמבר, הותקפה השיירה HX-90 על ידי שלוש צוללות, ואיבדה שש אוניות. קבוצות הצוללות לא היו גדולות, יחסית; זו הייתה שעתם הגדולה של מפקדי צוללות שהתפרסמו מאוד והפכו לגיבורים בגרמניה, כמו גונתר פרין (שטיבע את רויאל אוק), אוטו קרצ'מר, יואכים שפק ואנגלברט אנדרס. הם נקראו "הזאבים האפורים", וכל אחד מהם הצליח להשיג מספר רב של הטבעות, כאשר כולם עוברים את רף 100,000 טון אוניות שהטביעו, וכמה מהם אף את רף ה-200,000 טון.

למרות הצלחותיהן של הצוללות, הן עדיין לא נתפסו בשלב זה - בשני הצדדים - ככלי הנשק העיקרי של הגרמנים נגד השיירות. קצינים בכירים בשני צידי המתרס האמינו שהכוח העיקרי הוא בידי אוניות השטח הגדולות. עד לאחר הפלישה לנורבגיה היה הצי הגרמני עסוק בפעילות זו, ואולם לאחר מכן התפנו אוניות השטח לתקיפת השיירות (ראו ערך: המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939 - 1945) - מתקפת אוניות השטח). הצי הגרמני היה נחות במספר מהצי הבריטי, אך הסיירות הכבדות ואוניות המערכה שלו היו מן המשוכללות בעולם, והן הסבו אבידות כבדות לבריטים. יחד עם זאת, לבריטים הייתה עוצמה רבה בהרבה, והם השקיעו מאמץ רב בבלימת אוניות אלו. עד תחילת 1942 הצליחו הבריטים להטביע או לשתק את צי השטח הגרמני, ואיום זה הוסר.

[עריכה] צעדי נגד

תחילת השלב הזה במערכה מצא את הבריטים במצב קשה. מספר אוניות הליווי היה קטן ורחוק אפילו מן הצרכים הבסיסיים ביותר. החימוש והנשק שבידי הבריטים היה מיושן ולא מספק; טקטיקת הלחימה בצוללות הייתה בחיתוליה, לא מגובשת ולא מתואמת בין האוניות השונות. ציוד הגילוי הבריטי, הסונאר (שנקרא אצל הבריטים ASDIC), התאים לגילוי צוללת מתחת למים - אך לא ניתן היה לגלות צוללות שצפו, וזה היה המצב שבו היו הצוללות התוקפות. מספר המטוסים היה מצומצם מאוד, רובם בעלי טווח קצר מכדי להגן על השיירות, והחימוש שבידיהם לא היה יעיל בתקיפת הצוללות. העומס בנמלים היה עצום, בשל השיירות הרבות שהגיעו, האוניות הרבות שנזקקו לתיקון לאחר שנפגעו מידי הצוללות ובצידן המספר הרב של אוניות - סוחר וליווי - שהיה צורך לבנות, כדי להשלים את החסר ולתגבר את הכוחות. הבריטים ניסו להתמודד עם המשבר בכמה דרכים.

• תפיסת נקודות אסטרטגיות - כוחות בריטיים השתלטו על איי פארו, שבשליטת דנמרק, ועל איסלנד - זאת, כדי ליצור בסיסים נוספים למטוסים ולצמצם את הנתיבים הפנויים לצוללות. הבריטים חששו מאוד מהשתלטות גרמניה על איסלנד, בעקבות השתלטותה של של זו על נורבגיה. שליטה גרמנית על איסלנד הייתה עלולה לנתק לחלוטין את תנועת השיירות, ובשל כך החליטו הבריטים להקדים את הגרמנים ולפלוש לאי. ב-10 במאי 1940 נחתו כ-750 נחתים בריטים ברייקיאוויק, ללא התנגדות מצד המקומיים. ביולי 1941 קיבלה על עצמה ארצות הברית את הגנת האי, לבקשת ממשלת איסלנד, וחיילים אמריקניים החליפו את הכוח הבריטי. בריטניה הציבה באי טייסות של מפציצים ומטוסי סיור, וליד רייקיאוויק נקבע בסיס תחזוקה ותדלוק לאוניות הליווי.
• תגבור אוניות הליווי - הוחל בבניית אוניות ליווי נוספות, כדי להשלים את החסר; בעיקר נבנו קורבטות מטיפוס "פלאואר" (flower). חיל הים הקנדי, כחלק מחילות הים של הממלכה המאוחדת, החל לקבל על עצמו ליווי חלק ממסלול השיירות, וכך הוקל הנטל שעל חיל הים המלכותי, מה גם שחיל הים הקנדי החל בתהליך התעצמות משל עצמו^[10].
• גורם חשוב מאוד בהתמודדות הבריטית הייתה בגיוס ארצות הברית לטובתה. נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט סבר בשלב מוקדם מאוד שעל ארצות הברית להצטרף למערכה לצידה של בריטניה, אך השפעתה של התנועה הבדלנית בארצות הברית מנעה זאת. ואולם, מדיניות השאל-החכר שאותה יזם הנשיא איפשרה לו להציג את הסיוע ככזה שאינו פוגם בנייטרליות של ארצות הברית. לבקשתו של צ'רצ'יל, העבירה ארצות הברית לבריטניה 50 משחתות ישנות, שיוצרו ב-1917 ו-1918. האוניות הראשונות הועברו ב-6 בספטמבר; הן דרשו התאמה ניכרת לתפקידן (כולל התאמת סונאר, מכ"ם, ועוד) והיו שנואות על צוותן בשל תכונותיהן הגרועות^[11], אך מעצם מספרן מילאו פער משמעותי עד לייצורן של אוניות ליווי מתאימות וחדישות יותר.
• בניית אוניות סוחר - כדי למלא את מקומן של אוניות הסוחר שהוטבעו - עד סוף 1940 הוטבעו למעלה מ-1,000 אוניות, בערך מחציתן על ידי צוללות^[12] - שילבה בריטניה בצי הסוחר שלה אוניות של מדינות שנכבשו בידי הגרמנים. כרבע מאוניות הסוחר של נורבגיה, דנמרק, הולנד ובלגיה נלכדו בנמלים כאשר נכבשו על ידי גרמניה; רוב האוניות הדניות שלא היו בנמלים נצטוו על ידי בעליהן הפרו-גרמניים להגיע לנמלים נייטרליים, וכמחצית מהן אכן עשו כך, והשאר נתפסו על ידי הבריטים. רוב האוניות של בלגיה, נורבגיה והולנד (לשתי האחרונות היה צי אוניות סוחר משמעותי הרבה יותר) הפליגו תחת הנחייה בריטית כבר ב-1939. אוניות צי הסוחר של יוון צורפו מאוחר יותר, והיוו גם הן תוספת משמעותית^[13]. בסך הכול צורפו לצי הסוחר הבריטי אוניות סוחר בתפוסה של כ-3 מיליון טון, שפיצו כמעט לגמרי על האבדות, אך הן היו "מתנה חד פעמית" - לא ניתן היה לקוות ליתרון מסוג זה פעם נוספת^[14]. במקביל, עברו המספנות בבריטניה לתוכנית בנייה מואצת, שנועדה לבנות אוניות בתפוסה של 1,200,000 טון, והוזמנו בארצות הברית אוניות בתפוסה של 7,000,000 טון.
• תורגלה לוחמה נגד צוללות, ונקבעו קבוצות קבועות של אוניות ליווי. כל אונייה חדשה עברה דרך בסיס אימונים באיים ההברידיים, שם עברה אימונים נוקשים במיוחד במשך כמה שבועות. מעבר לכך, במקום צירוף מזדמן של אוניות ליווי לשיירה, נקבעו קבוצות קבועות של אוניות ליווי, שתמיד הפליגו ביחד; כך הושגו יעילות רבה ושיתוף פעולה גבוה בין האוניות. בכל קבוצה היו שתיים או שלוש משחתות וחמש או שש קורבטות. מכיוון שבדרך כלל אונייה או שתיים היו בנמל לטיפולים לתיקונים, מנתה כל קבוצה שש אוניות בפועל.
• שיפור אמצעי השליטה - בפברואר 1941 הועברה מפקדת זירת המבואות המערביים (Western Approaches Command) מפלימות' לליברפול, שהייתה אחד מהנמלים העיקריים של השיירות. בדרך זו הושגה שליטה קרובה וטובה בהרבה על השיירות. בנוסף, הוכפף פיקוד החופים של חיל האוויר המלכותי (RAF Coastal Command) ישירות לאדמירליות; פיקוד החופים עסק בעיקר בלוחמה נגד צוללות, והכפפתו לאדמירליות הביאה לשיתוף פעולה ותיאום טובים יותר.
• חידושים טכנולוגיים - הצורך המלחמתי הדחוף הוביל לפיתוח מואץ של אמצעים טכנולוגיים חדשים. הוכנסו לשימוש פצצות עומק שהיו ניתנות להטלה ממטוסים (עד אז היו למטוסים פצצות רגילות לשימוש נגד צוללות, שהיו צריכות לפגוע ישירות בצוללת, ושאחוזי ההצלחה שלהן היו אפסיים). טווח הטיסה של המטוסים הלך וגדל בהתמדה, ונוסף להם ולאוניות הליווי אמצעי גילוי חדש: מכ"ם בעל גל סנטימטרי, שאפשר גילוי עצמים קטנים יחסית.

[עריכה] הדיפת המתקפה

האמצעים שנקטו הבריטים החלו לתת את פירותיהם באביב 1941. ב-7 במרץ הוטבעה הצוללת U47, של גונתר פרין; ב-17 במרץ טובעה U100, ומפקדה, שפק, טבע יחד עם צוותו; ובאותו לילה הותקפה U99 של קרצ'מר, נפגעה קשות, וצוותה נאלץ לנטוש אותה. קרצ'מר היה שבוי בקנדה עד תום המלחמה. בתוך כשבועיים נהרגו או נשבו רוב ה"אסים" הגדולים של צי הצוללות הגרמני. דניץ העביר את מרכז הכובד מערבה יותר, לאזורים בהם לא היה ליווי של השיירות (הליווי באותה תקופה החל רק מנקודה מסוימת באוקיינוס וממנה מזרחה). השיירה SC-26 הותקפה בתחילת אפריל ואיבדה 10 אוניות, אך כאשר הצטרפה קבוצת הליווי הוטבעה צוללת אחת.

ב-9 במאי הושג הישג משמעותי מאד, כאשר המשחתת "בולדוג" הצליחה להכניע את הצוללת U110 וללכוד אותה; בתוכה נמצאה מכונת אניגמה שלמה. המכונה הועברה לבלצ'לי פארק, ומדעניה נעזרו בה רבות כדי לפצח את הקוד הגרמני, ובכך לאפשר פריצת דרך במערכה. עד אוגוסט כבר קראו הבריטים חלק נכבד מהתקשורות הגרמניות, במהירות וברצף, ובהתאם לפיענוח הצליחו לכוון את השיירות לנתיבים הרחק ממיקומן של הצוללות. יש הטוענים שלמעלה מ-300 אוניות ניצלו ממתקפה בזכות מידע זה, אם כי זהו מספר שלא ניתן לאמת^[15].

עד יוני 1941 ליוו הבריטים שיירות רק מנקודה מסוימת באוקיינוס האטלנטי. ב-23 במאי ביקשו הבריטים מהצי הקנדי לקבל עליו את האחריות לליווי השיירות בחלקו המערבי של האוקיינוס. הקנדים הקימו בסיס בעיירה סט. גונס, הנקודה המזרחית ביותר בניופאונדלנד, ושם התבסס כוח הליווי הקנדי שנקרא NEF (ר"ת - Newfoundland Escort Force). ב-13 ביוני החל כוח זה לפעול, בפיקודו של קומודור; הכוח הורכב משש משחתות ו-17 קורבטות של הצי הקנדי, שתוגברו בשבע משחתות, חמש קורבטות ושלוש אוניות סלופ של הצי הבריטי. כוח זה ליווה את השיירות מהנמלים בקנדה לניופאונדלנד ומשם לנקודת המפגש עם הליווי הבריטי במרכז האוקיינוס, מדרום לאיסלנד.

"כיסוי" נתיב השיירות קיבל תגבור משמעותי לאחר שארצות הברית החלה להיות מעורבת יותר ויותר במלחמה. שיתוף הפעולה בין ארצות הברית ובריטניה הלך והתחזק במהלך שנות המלחמה הראשונות; ב-10 באוגוסט 1941 נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט במפרץ ארג'נטיה, ליד ניופאונדלנד; במהלך מפגש זה נחתמה האמנה האטלנטית, שמשמעותה הייתה, בין השאר, העמקת והגברת שיתוף הפעולה הצבאי בין ארצות הברית ובריטניה. שני המנהיגים החליטו על חלוקת האוקיינוס לאזורי שליטה אסטרטגית; צי ארצות הברית קיבל אחריות על מחציתו המערבית, כולל איסלנד, והחל בליווי שיירות ובסיוע לצי הקנדי, שעדיין תיפקד באופן גרוע בקרב^[16].

המעורבות האמריקנית הלכה והעמיקה; אונייה אמריקנית תקפה צוללת גרמנית לראשונה ב-9 באפריל 1941, כאשר המשחתת "ניבלאק" (Niblak) תקפה בפצצות עומק צוללת גרמנית, בעת שחילצה נפגעים מאונייה הולנדית שטובעה קודם לכן; ב-31 באוקטובר הייתה המשחתת האמריקנית "ראובן ג'יימס" (Reuben James) לאונייה האמריקנית הראשונה שטובעה בידי צוללת גרמנית.

הבריטים החלו להשתמש גם באמצעים טכנולוגיים משופרים יותר. הותקנו משגרים לפצצות העומק, שאפשרו לירות אותן מצידי האוניות ולא רק מירכתיהן (בכך היה ניסיון להתגבר על אחת המגרעות המרכזיות של פצצות אלה, ראו: פצצות עומק. מעבר לכך, פצצות העומק נורו בתבנית מסוימת (בדרך כלל כמעוין), כדי להגביר את סיכויי הפגיעה.

כדי להתמודד עם מטוסי הסיור והתקיפה ארוכי הטווח של הגרמנים, הותאמו כמה אוניות סוחר לשאת עליהן מעוט לשיגור מטוס קרב, בדרך כלל מדגם הוקר הוריקן. מטוס זה היה מוזנק כלפי המטוסים הגרמניים, ולאחר ביצוע משימתו היה הטייס נוחת בים ליד אוניית הסוחר, ונאסף אליה; המטוס היה אובד, מכיוון שלא הייתה דרך להחזירו לאונייה. אוניות אלו נקראו CAM (ר"ת: Catapult Aircraft Merchantman); הן נועדו להוות תשובה זמנית עד להכנסתן לשירות של נושאות מטוסים ייעודיות.

מעבר לאמצעי נגד אלו, הצליחה בריטניה לצמצם את כמות המטען הדרושה לה באופן משמעותי, והצליחה לארגן מחדש את התנועה בנמלים, כך שנמנעה כפילות והושג חיסכון בתנועת האוניות. במהלך 1941 הגיעו האבדות בים להיקף של 3,600,000 טון, ואולם הארגון מחדש בנמלים וצמצום הצריכה חסכו 3,000,000 טון נדרשים, והמספנות הצליחו לבנות בשנה זו אוניות בתפוסה של 1,200,000 טון; למרבה האבסורד, בריטניה נותרה בסוף השנה עם עודף, למרות האבדות^[17].

[עריכה] טעויות גרמניות

עם כל מאמציהן של בעלות הברית, חלק גדול מדעיכת המתקפה נבע מטעויות של הגרמנים; היטלר והפיקוד העליון הגרמני לא הבינו עדיין את יכולתה הפוטנציאלית של זרוע הצוללות, ומספר מהלכים שעשתה גרמניה הביאו לבלימת המתקפה ולדילולה.

• מבצע ברברוסה, המתקפה הגדולה של גרמניה על ברית המועצות החל ב-22 ביוני, וריכז את תשומת לבה של גרמניה לנעשה במזרח. הדבר גרע מיכולתו של חיל האוויר לסייע לצוללות, ובכלל עיקר המשאבים הופנו מזרחה. חלק מן הצוללות הופנו לים הבלטי, בהצלחה מועטת מאד; חלק אחר הועבר להגנה על חופי נורבגיה, בשל חששו של היטלר מפלישה באזור זה. הדבר צימצם כמובן מאוד את מספר הצוללות הפעילות במערכה עצמה.

• גורם נוסף שצימצם עוד יותר את מספר הצוללות באוקיינוס האטלנטי היה המשך הלחימה עם בריטניה בים התיכון. בסתיו 1941 הורה היטלר, למרות התנגדותם של דניץ ורדר, להעביר חלק מן הצוללות לים התיכון. במהלך נובמבר ותחילת דצמבר הטביעו הצוללות מספר אוניות מלחמה בריטיות בזירה זו (אוניית מערכה, נושאת מטוסים וסיירת כבדה), והפיקוד הגרמני העליון הורה לדניץ להעביר צוללות נוספות לגיזרה זו^[18]. ריבוי הצוללות בגיזרה הביא לכמה קרבות גדולים נגד שיירות באזור זה. בדצמבר 1941 תקפה עדת זאבים את השיירה HG76, שבה היו 32 אוניות סוחר, בליווי קבוצת הליווי 36, ובה שש קורבטות ושתי אוניות מסוג סלופ. על קבוצת הליווי פיקד אחד מהמפקדים המפורסמים והטובים ביותר של הצי הבריטי, קפטן פרדריק ווקר (Walker). לאוניות הליווי הצטרפה גם נושאת המטוסים הראשונה שנבנתה כדי לסייע במשימת ליווי השיירות, אה"מ Audacity. בקרב שהתחולל מול הצוללות טובעה אוניית ליווי אחת, שתי אוניות סוחר, ונושאת המטוסים, במחיר של חמש צוללות; יש הטוענים שזה היה הניצחון הראשון של בעלות הברית במערכה על האטלנטי.
• מספר הצוללות הגרמניות היה עדיין נמוך מאוד במהלך 1941, ורק לקראת אמצע השנה החל לעלות. באפריל 1940 היו לגרמנים 46 צוללות פעילות, ואולם בפברואר 1941 ירד המספר ל-21 צוללות פעילות בלבד - המספר הנמוך ביותר בכל מהלך המלחמה, דווקא בשיא המתקפה. רק במהלך השנה החל המספר שוב לעלות, ובסוף 1941 היו לגרמנים 91 צוללות פעילות; אך עד אז כבר עבר שיאה של המתקפה^[19].

[עריכה] שיא המערכה: דצמבר 1941 - פברואר 1943

[עריכה] "זמן מאושר" שני בחוף המזרחי של ארצות הברית

ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939 - 1945) - מבצע "הקשה"

ב-7 בדצמבר 1941 תקפה יפן את צי ארצות הברית שעגן בנמל פרל הארבור בהוואי. ארצות הברית הכריזה מלחמה על יפן, וגרמניה, בעלת בריתה של יפן, הכריזה מלחמה על ארצות הברית. כך הפכה מעורבותה של ארצות הברית במערכה באוקיינוס האטלנטי, שהייתה עד כה מבוססת על נייטרליות לכאורה ובפועל סייעה לבריטניה, למעורבות פעילה במוצהר.

ארצות הברית מצאה עצמה נלחמת בשתי זירות ימיות - באוקיינוס השקט ובאוקיינוס האטלנטי - בעת ובעונה אחת. באוקיינוס השקט נחלש הצי האמריקני מאוד בעקבות ההתקפה על פרל הארבור; היה צורך בבנייה ובהרחבה גדולה של הצי, וזאת תחת הלחץ של המלחמה.

דניץ העריך שארצות הברית עומדת להיכנס למלחמה, ונערך למבצע "הקשה" (Drumbeat, בגרמנית: Paukenschlag). למרות מספרן המצומצם של הצוללות שנשלחו בשלב הראשון, חמש בלבד, הן הצליחו לגרום לאבידות כבדות מאוד לאורך החוף המזרחי של אמריקה, מהים הקריבי ועד ניו פאונדלנד. לאחר הסבב הראשון שערכו הצוללות מטיפוס XI, נשלחו בסבב השני גם צוללות מדגם VII, שהיו בעלות טווח קצר יותר; הן הצליחו לעמוד במשימה בזכות חידוש נוסף של דניץ: צוללות אספקה מיוחדות, שנקראו "פרות חולבות" (Milch Cows) תדלקו את הצוללות בלב ים ואפשרו להן להגדיל את הטווח ואת משך המשימה.

הצי האמריקני לא היה מוכן למלחמה. הם חזרו על כל השגיאות שעשו הבריטים בתחילת המלחמה, ולא סמכו על המודיעין הבריטי או על הטקטיקה שפיתח; רק בתחילת אפריל החל הצי האמריקני לאכוף את שיטת השיירות, וגם אז בלחץ בריטי. ואולם, עם הזמן החלה לוחמת הצוללות של צי ארצות הברית להשתפר, ועד ספטמבר כבר הייתה כל התנועה הימית, מברזיל, דרך הים הקריבי ועד ניו יורק מאורגנת בשיירות. חיל האוויר האמריקני התחזק והחל לספק חיפוי לשיירות בטווח הקרוב לחוף, ואוניות הליווי הלכו ושיפרו את הטקטיקה שלהן ואת הישגיהן. במחצית 1942 הורה דניץ לצוללות לעזוב את החוף המזרחי, שכבר לא הניב תוצאות כפי שהיה בתחילת השנה, ולחזור למרכז האוקיינוס האטלנטי.

[עריכה] התעצמות ופיתוחים טכנולוגיים

שני הצדדים במערכה לא שקטו על שמריהם בהתעצמות ובבניית כוחם. הגרמנים החלו סוף סוף לבנות צוללות בהיקף גדול. בינואר 1942 היו לגרמנים 91 צוללות בלבד, אך בדצמבר של אותה שנה הגיע כוחם כבר ל-212 צוללות^[20]. מנגד, הפעילו בעלות הברית אמצעים וטקטיקות חדשות. מספרן הגדל והולך של אוניות הליווי איפשר הקמת קבוצות ליווי - קבוצות של אוניות מלחמה שלא היו קשורות לשיירה מסוימת ושניתן היה להפנות אל שיירה מסוימת שהותקפה. אוניות הליווי צוידו במרגמות בשם Hedgehog (קיפוד) שירו פצצות נגד צוללות קדימה, אל מעבר חרטום האונייה; אמצעי נוסף שהותקן באוניות הליווי היה מגלה כיוון (High Frequency Direction Finder, בקיצור - HF/DF, נודע בכינוי Huff-Duff) - אמצעי זה איפשר לגלות את מיקומן של הצוללות בעזרת זיהוי תשדורות הרדיו שלהן (גם מבלי לפענח אותן).

החל מאוגוסט החלו להגיע לזירה מפציצים בעלי טווח ארוך מאוד (VLR, very long range) מדגם B-24 ליברייטור. בשל סכסוכים וויכוחים במטות בעלות הברית הוקצה רק מספר קטן מאוד של מטוסים למערכה זו, אך הם החלו לכסות את השטח באוקיינוס שאליו לא היו מטוסים אחרים יכולים להגיע. מטוסים ואוניות צוידו במכ"ם שאיפשר את גילוי הצוללות, והמטוסים צוידו בזרקור רב עוצמה שאיפשר להם להפתיע את הצוללות על פני הים, לאחר שנתגלו במכ"ם. הגרמנים הגיבו בהתקנת מגלה מכ"ם בשם מטאוקס (Metox) שגילה לצוות הצוללת את העובדה שמכ"ם סורק אחריהם.

[עריכה] הצוללות חוזרות למרכז האוקיינוס ושיאו של הקרב: יולי 1942 - מאי 1943

מערכת השיירות לאורך החוף המזרחי של אמריקה הצפונית והמרכזית הייתה שלמה בספטמבר 1942; הגרמנים הבינו את המצב כבר ביולי, והצוללות החלו לחזור למרכז האוקיינוס האטלנטי. הן התרכזו בעיקר באזור שעדיין לא היה מכוסה על ידי מטוסי בעלות הברית, בין גרינלנד לאיסלנד. לאחר האבדות הכבדות שהנחילו לבעלות הברית לאורך חופי אמריקה, שהגיעו ל-88 אוניות ויותר מ-470,000 טון בממוצע לחודש^[21], חזרו אבדות השיירות במרכז האוקיינוס לעלות. מספר הצוללות בים היה בתקופה זו גדול בהרבה מזה שהיה בעת המתקפה הקודמת, והפיקוד הגרמני יכול היה להרכיב קבוצות של עשר עד חמש עשרה צוללות בבת אחת שיתקפו את השיירות. בין יולי לדצמבר 1942 הוטבעו 480 אוניות של בעלות הברית, בתפוסה כוללת של למעלה מ-2.6 מיליון טון^[22]; עתודות הדלק בבריטניה ירדו לרמה מסוכנת, והיבוא ירד לשני שליש מרמתו ב-1939.

חלק מהקושי נבע מהמעבר של בעלות הברית ממגננה למתקפה. בנובמבר 1942 החלה מתקפת הנגד הסובייטית בסטלינגרד; קרב גוודלקנל הלך והוכרע לטובת ארצות הברית; ובעלות הברית החלו את הנחיתה בצפון אפריקה במסגרת מבצע לפיד ב-8 בנובמבר. מעבר זה דרש השקעת משאבים נוספים, האריך את קווי ההפלגה, ודילל את כוחות הליווי^[23]. כדי לבצע את הנחיתה באפריקה היה על בעלות הברית להעביר אלפי חיילים בדרך הים, והדבר דרש הקצאת אוניות ליווי למטרה זו, הקצאה שבאה על חשבון ליווי השיירות. ליווי אוניות החיילים הצליח; למרות האבדות הכבדות לאוניות הסוחר, לא נפגעה אף אונייה שנשאה חיילים וציוד לפלישה.

[עריכה] תחילת 1943: שיא הקרב

שני הצדדים הגיעו לשיא בתחילת 1943. מספר הצוללות המבצעיות נע בין 403 ל-435, ובכל עת היו בים כ-100 צוללות פעילות. זה היה המספר שאליו שאף דניץ, וכעת היה בידיו הכוח המספיק להערכתו לניצחון במערכה. היטלר והפיקוד הגרמני העליון הבינו סוף סוף את ערכה של זרוע הצוללות, ומנגד התאכזבו קשות מאוניות השטח, ושיא האכזבה היה לאחר כשלונן בקרב ים ברנץ ב-31 בדצמבר 1942. רדר הגיש את התפטרותו, ודניץ הפך למפקד הצי הגרמני, ועצמאותו הגיעה לשיא.

מעבר לכך, זכו הגרמנים בשלב זה בשני יתרונות גדולים מבחינה מודיעינית. חלק נכבד מההגנה על השיירות היה מבוסס על החומר המודיעיני הסודי, שהוגדר אולטרה; על סמך ידיעת כוונותיהן של הצוללות, הופנו השיירות לנתיבים בטוחים יותר. כאשר לא הגיע מידע נאלצו השיירות להפליג ישירות אל הצוללות הממתינות. ואולם, במהלך 1942 הורה דניץ על הוספת גלגל רביעי למכונות האניגמה; הדבר היה מכה למפענחי הצופן הבריטיים, ורק בדצמבר 1942 פוצח הקוד מחדש, גם אז לא באופן מלא. הפיצוח המלא הושלם רק באביב 1943, לאחר שיא הקרב^[24]. מנגד, הצליח שירות הביון הימי הגרמני, B-dienst, לפצח את הקוד הימי הבריטי, ולאורך כל השלב הזה במערכה הצליח הביון הגרמני להעביר לצוללות מידע מדויק על תנועות השיירות, ולהפנות אליהן את הצוללות בדייקנות^[25]. גם ללא הקושי המודיעיני הפכה שיטה זו לקשה יותר: היו בים יותר ויותר צוללות, ופשוט לא היה לאן להפנות את השיירות בלי שייתקלו בצוללות.

כבר בחודשים האחרונים של 1942 עלו מאוד אבדות בעלות הברית, והגיעו למאות אלפי טונות בחודש. בתחילת 1943 חלה ירידה ברמת האבידות של בעלות הברית, בגלל החורף הקשה שפקד את האוקיינוס ושהקשה מאוד על פעילות הצוללות, אך במרץ חידשו הצוללות את התקפותיהן, ורמת האבדות עלתה מאד; בקרב הגדול ביותר שנערך בין הצוללות לשיירות, קרב השיירות HX 229 ו - SC 122 שנערך בין 16 במרץ ל19 במרץ, תקפו 41 צוללות שהיו מאורגנות בשלוש עדות זאבים, שתי שיירות (שהפליגו באותו אזור) ובהן 110 אוניות, מלוות ב-13 אוניות ליווי (שתוגברו בהמשך); הצוללות הצליחו לטבע 22 אוניות סוחר - 20% מכלל האוניות (בתפוסה כוללת של 141,000 טון), במחיר צוללת אחת בלבד שהוטבעה. בפעם הראשונה עלו אבדות השיירות על אלה של אוניות שהפליגו בודדות; התחושה הייתה ששיטת השיירות קורסת, ולהערכת הצי הבריטי היו הגרמנים קרובים יותר מאי-פעם לניתוק הקשר הימי לבריטניה.

ואולם, בתוך כמה שבועות התהפך הגלגל. בקרב מול השיירה ONS-5, שהתחולל מ29 באפריל ועד 6 במאי תקפו 43 צוללות, שהיו מאורגנות בשתי קבוצות, את השיירה ONS-5 והייתה מוגנת על ידי 7 אוניות ליווי. הצוללות הצליחו להטביע 12 אוניות סוחר (בתפוסה כוללת של 63,000 טון), אך אוניות הליווי הצליחו להטביע 6 צוללות ולפגוע בשבע נוספות. דניץ הורה על הפסקת המתקפה ועל הסגת הצוללות, לצורך התארגנות. ואולם, הייתה זו רק תחילתו של החודש שנקרא בפי הגרמנים "מאי השחור"; בחודש זה הצליחו אוניות הליווי להטביע 41 צוללות, כרבע מכלל הכוח המבצעי הגרמני. ב-24 במאי הורה דניץ על הפסקה זמנית של המערכה, והצוללות נסוגו מן האוקיינוס.

[עריכה] הסיבות לתפנית במערכה

מדוע התהפך הגלגל? אין סיבה אחת לכך, אלא צירוף של כמה וכמה מהלכים, שהגיעו לשיאם בדיוק בתקופה זו. בועידת קזבלנקה (שהתקיימה בינואר 1943) הסכימו בעלות הברית שהמלחמה בצוללות היא המטרה הראשונה במעלה, משום שבלי ניצחון על הצוללות לא ניתן יהיה להעביר לאירופה את הכוחות הדרושים כדי לנצח את גרמניה. קציני צי הסכימו על הקצאת מספר גדל והולך של מטוסים בעלי טווח ארוך מאוד (VLR, Very Long Range) שיוכלו לספק מטריה אווירית לכל אורך נתיב השיירות. במרץ 1943 היו רק 20 מטוסים כאלה לרשות בעלות הברית, אך בתוך חודש כבר הוכפל מספרם^[26].

במקביל, עלה מאוד מספר אוניות הליווי. בעלות הברית החלו לצרף לשיירות נושאות מטוסים לליווי; מטוסיהן, בדרך כלל מדגם F4F ווילדקאט, הוסיפו מימד נוסף לליווי האווירי. מספרן של אוניות הליווי עלה מאד, וגדל עוד יותר לאחר סיום מבצעי הנחיתה בצפון אפריקה, כאשר אוניות הליווי שסופחו למבצע שוחררו חזרה לליווי השיירות באוקיינוס האטלנטי. גם איכותן של אוניות הליווי עלתה: מספר הפריגטות הלך וגדל, והן הוכיחו עצמן כאוניות המתאימות ביותר לליווי. מעבר לאוניות הליווי, הורכבו גם קבוצות של אוניות ליווי, שלא ליוו שיירה מסוימת אלא הפליגו בים במקביל לשיירות ותגברו אותן בעת התקפת צוללות.

מהלך נוסף שהבשיל בתקופה זו היה עליית קצב בנייתן של אוניות הסוחר. תקוותם של הגרמנים הייתה להגיע לקצב טיבוע שיעלה על יכולתן של בעלות הברית להשלים את האבדות, ואולם בשלב זה של המלחמה כבר היה קצב בניית האוניות בארצות הברית מהיר בהרבה: רק ב-1943 בנו המספנות בארצות הברית אוניות חדשות בתפוסה של למעלה מ-17 מיליון טון^[27].

יותר ויותר אמצעים טכנולוגיים החלו לתת את פירותיהם בשלב הזה. המכ"ם של בעלות הברית הצליח לגבור על מגלי המכ"ם של הצוללות; יותר ויותר מכשירי איכון (HF/DF) הותקנו על אוניות הליווי; ועוד. לפירוט נרחב ראו: המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939 - 1945) - מרכיבי הקרב. מרכיב חשוב מאוד בניצחון היה הפיצוח המחודש של הקוד הגרמני, במרץ 1943, שתרם תרומה מרכזית לזיהוי כוונות הגרמנים ולהפניית כוחות בעלות הברית אליהן.

כל אלה הביאו לתבוסתן של הצוללות באביב 1943. במאי הורה דניץ לצוללות לסגת זמנית מהאוקיינוס; עד סוף השנה הוטבעו כ-100 צוללות גרמניות.

[עריכה] השלב האחרון: תבוסת הצוללות

נסיגתן של הצוללות הביאה לירידה תלולה באבידות בים. שיירות גדלות והולכות החלו להזרים לבריטניה ציוד, אספקה וחיילים, לקראת הפלישה הצפויה לאירופה. במקביל, נחתו מכות נוספות על הצוללות: האדמירליות הבריטית הבינה סוף סוף שהקוד שבו נעשה שימוש נפרץ על ידי הגרמנים, והקוד הוחלף; הגרמנים לא הצליחו לפרוץ את הקוד החדש עד סוף המלחמה, ומקור מידע חיוני עבורם נחסם.

מעבר לכך, החל פיקוד החופים הבריטי במתקפה על הצוללות הגרמניות בעת מסען במפרץ ברסט, בעת יציאתן לאוקיינוס ובעת חזרתן. שיא המבצע היה בחודש יולי 1943, אז הוטבעו 20 צוללות במפרץ על ידי מטוסי הפיקוד. הצלחה זו לא חזרה על עצמה, אך כשלעצמה הנחיתה מכה קשה על הצוללות. במקביל, השמידו קבוצות הליווי של בעלות הברית את צוללות האספקה הגרמניות, "פרות החלב".

הגרמנים עשו נסיונות נואשים לחזור ולהחיות את הקרב. בשלב הראשון, נעשה מאמץ לחדש ולחזק את צי הצוללות מדגם VII, שהיווה את עמוד השדרה של שייטות הצוללות. חימוש הנ"מ שלהן חוזק מאד, כנגד התקפות המטוסים, ונוספו להן צינורות שנורקל, כדי לאפשר להן לשהות זמן רב בהרבה בצלילה. אמצעים אלה לא צלחו; העוצמה האווירית של בעלות הברית הייתה רבה מאד, וגברה על הגנתן של הצוללות. השנורקל סבל מבעיות טכניות רבות, והשימוש בו לא היה יעיל.

אמצעי נוסף שפותח היה הטורפדו האקוסטי, שהתביית על מטרתו בעזרת הרעש שהקימה. הכוונה הייתה לפגוע במדחפי האוניות, בעיקר אלה של אוניות הליווי, שפעלו מהר יותר מאלו של אוניות הסוחר. ואולם, תוך כמה ימים נמצא פתרון לאיום חדש זה, בדמות מיכלים שנזרקו מהאוניות ויצרו רעשי הטעיה שהטו את הטורפדות ממסלולם.

פתרון יסודי יותר היה בבניית צוללות חדשות לגמרי, שהייתה להן היכולת להפליג זמן רב בהרבה בצלילה, במהירות רבה הרבה יותר. צוללות אלו נקראו על ידי הגרמנים "אלקטרובוט" (אוניות חשמליות, Elektroboot), ומהן תוכננו שני דגמים: XXI ו - XXII. ואולם, יכולת הייצור של הגרמנים בשלב זה כבר הייתה נמוכה מאד, עקב ההפצצות המסיביות על גרמניה; רק צוללת אחת מסוג זה הגיעה לשירות מבצעי, וגם היא ביצעה רק שיוט אחד, ללא תוצאות.

בעלות הברית הצליחו להעביר מעבר לאוקיינוס ומעבר לתעלת למאנש את הכוחות העצומים שנדרשו לפלישה באבידות זניחות לגמרי, ובכך הסתבר סופית כשלונן של הצוללות. ב-5 במאי 1945 הורה דניץ לכל הצוללות להפסיק את מלחמתן ולחזור לבסיסיהן. באותו יום הוטבעה האונייה האחרונה מול חופי ארצות הברית, ולמחרת הוטבעה הצוללת המתקיפה.

[עריכה] אבדות

מספרי האבדות במערכה זו נתונים בוויכוח מתמשך. לגבי ההערכות השונות, ראו כאן. יחד עם זאת, ההערכות המקובלות לגבי האבדות במערכה זו הן כדלהלן:

• בעלות הברית - כ-3,500 אוניות סוחר הוטבעו, בתפוסה כוללת של 14.5 מיליון טון. כ-30,000 ימאים טבעו עמן. כ-175 אוניות ליווי הוטבעו במערכה.
• גרמניה - 783 צוללות הוטבעו במערכה, שהן כ-2/3 מכלל הצוללות. 28,000 מלחים גרמניים נהרגו במערכה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• U-boat.net - מידע מפורט ביותר על כל כלי השיט שהשתתפו במערכה, המפקדים, השיירות, ועוד
• אתר מפורט למדי על כל מהלכי המערכה
• עוד אתר מפורט בנושא
• סקירה נרחבת על המערכה באתר ה-BBC
• המחשה מעולה של הטקטיקות השונות שבהן השתמשו אוניות הליווי, באתר ה-BBC

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ Winston Churchil,"Their Finest Hour", p. 529.
2. ^ The Oxford Companion to the Second World War, p. 63.
3. ^ The Oxford Companion to the Second World war, p. 473
4. ^ http://www.iwm.org.uk/upload/package/8/atlantic/sept39may40.htm
5. ^ http://www.iwm.org.uk/upload/package/8/atlantic/sept39may40.htm
6. ^ John Terraine: Business in Great Waters, Woodsworth Editions, 1999, p. 233.
7. ^ Ibid, pp. 235 - 241.
8. ^ http://uboat.net/ops/convoys/hx-72.htm
9. ^ http://uboat.net/ops/convoys/hx-79.htm, http://uboat.net/ops/wolfpacks/1940.htm
10. ^ השתלבות חיל הים הקנדי לא הייתה מובנת מאליה, ראו: Terraine, p. 329 והלאה.
11. ^ אנשי צוותן נהגו לומר עליהן שהן מתגלגלות אפילו על דשא רטוב, בשל תנועותיהן החריפות בים. ראו: Terrain, p. 280 - 281.
12. ^ Terraine. p. 300
13. ^ Oxford Companion, pp. 1154 - 1155.
14. ^ Terraine, p. 301.
15. ^ Oxford Companion, p. 65.
16. ^ Oxford Companion, Ibid.
17. ^ Oxford Companion, p. 65.
18. ^ Terraine, pp. 359 - 362.
19. ^ http://www.iwm.org.uk/upload/package/8/atlantic/usep39dec41.htm
20. ^ http://www.iwm.org.uk/upload/package/8/atlantic/dec41dec42.htm.
21. ^ http://www.iwm.org.uk/upload/package/8/atlantic/dec41dec42.htm
22. ^ http://www.iwm.org.uk/upload/package/8/atlantic/dec41dec42.htm
23. ^ Oxford companion, p. 66.
24. ^ הגרמנים לא חשדו שהאניגמה נפרצה, אך דניץ הורה על העלאת רמת הקידוד בכל מקרה.
25. ^ הבריטים זיהו את פריצת הקוד שלהם רק בתחילת 1943.
26. ^ http://www.iwm.org.uk/upload/package/8/atlantic/jan43may43.htm. המטוסים היו מטוסים מדגם B-24 ליברייטור. נדרשה עבודה טכנית רבה להתאמתם לתפקיד זה.
27. ^ Oxford Companion, p. 1203.

מערכות וזירות במלחמת העולם השנייה
הזירה האירופית 1941-1939
המערכה בפולין | המלחמה המדומה | המערכה בנורבגיה | המערכה על צרפת | הקרב על בריטניה | המערכה בבלקנים | מבצע ברברוסה
הזירה האירופית 1945-1942
החזית המזרחית 1941-1945 | המערכה באיטליה | החזית המערבית 1944-1945
הזירה הפסיפית: מזרח אסיה והאוקיינוס השקט
מלחמת סין-יפן השנייה | המערכה באוקיינוס השקט | המערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט | הזירה הדרום מזרח אסיאתית | מבצע סערת אוגוסט
הים התיכון, אפריקה והמזרח התיכון
הקרב על הים התיכון | המערכה בצפון אפריקה | המערכה במזרח התיכון | המערכה במזרח אפריקה
זירות ומערכות אחרות
המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939 - 1945)