אוניית מערכה זוטא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אוניות המערכה מסדרת דויטשלנד
אדמירל שר בגיברלטר ב-1936
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי הגרמני במלחמת העולם השנייה
סדרה	דויטשלנד
אוניות בסדרה	דויטשלנד (בנובמבר 1939 שונה שמה ללוצוב), אדמירל שר, אדמירל גרף שפיי
ציוני דרך בתולדותיה
הושקה	19 במאי 1931
הוכנסה לשירות	1 באפריל 1933
מצבה כיום/גורלה	"דויטשלנד" / "לוטצוב" טובעה בידי אנשי צוותה ב-4 במאי 1945, "אדמירל גרף שפיי" טובעה בידי אנשי צוותה ב-17 בדצמבר 1939 לאחר קרב נהר לה פלטה, "אדמירל שר" טובעה בהפצצה אווירית ב-9 באפריל 1945.
מאפיינים כלליים
הדחק	12,100 טון, 16,200 טון טעונה
אורך	186 מטר
רוחב	21.6 מטר
שוקע מרבי	7.4 מטר
מהירות	53 קמ"ש
צוות	1,150
טווח שיוט מרבי	16,500 ק"מ במהירות 37 קמ"ש
מנועים	8 מנועי דיזל בהספק 52,050 כוח סוס
צורת הנעה	שני מדחפים
שיריון	160 מ"מ בצריחי התותחים, 80 מ"מ בגוף, 40 מ"מ בסיפון
חימוש	6 תותחי 280 מ"מ בסוללה הראשית 8 תותחי 150 מ"מ 6 תותחי 105 מ"מ 8 תותחי נ"מ 37 מ"מ 10 תותחי נ"מ 20 מ"מ 8 צינורות טורפדו 533 מ"מ
מטוסים	2 מטוסים ימיים ומעוט אחד

אוניית מערכה זוטא או אוניית מערכה של כיס (בגרמנית: Panzerschiff; באנגלית: Pocket battleship), סוג של אוניות מלחמה שנבנו על ידי הרייכסמרינה הגרמני בהתאם למגבלות שהוטלו בהסכמי ורסאי. בגרמנית נקראו ספינות מסוג זה Panzerschiff ("אוניה משוריינת") ונודעו גם כאוניות מסוג דויטשלנד על שמה של האונייה הראשונה מסוג זה שהושלמה. אוניות אלו היו קטנות מאוניות מערכה, אך היו חמושות בתותחים גדולים משל סיירות משוריינות של אומות אחרות. בפברואר 1940 סיווג הקריגסמרינה מחדש את הספינות כסיירות כבדות. שלוש הספינות מסוג זה הושקו בין השנים 1931 ל-1934:

• דויטשלנד - בנובמבר 1939 שונה שמה ללוצוב (Lützow)^[1]
• אדמירל שר
• אדמירל גרף שפיי

על פי הסכם ורסאי הוגבלו הגרמנים לסף של 10,000 טונות ל"ספינות משורינות". מאחורי הגבלה זו עמד הרעיון להגביל את גרמניה כך שלא תבנה יותר מאשר ספינות הגנת חופים אשר לא יהוו אתגר בפני הכוחות הימיים העיקריים של בריטניה, צרפת וארצות הברית. גרמניה השתמשה במספר חידושים טכניים כדי לבנות ספינת מלחמה חזקה בתוך משקל מוגבל זה; בין החידושים היה שימוש נרחב בריתוך לצורך חיבור רכיבי גוף האונייה יחדיו (בניגוד לשימוש במסמרות שהיה מקובל באותה העת), שלושה תותחים בצריחי החימוש העיקרי (שבהם נעשה שימוש לראשונה על ידי הצי האוסטרו-הונגרי באוניות מערכה מסוג טגתהופ של 1912) ושימוש במנועי דיזל להנעה. למרות זאת, כל האוניות מסוג זה חרגו מגבול המשקל שנקבע בחוזה (תחילה נבנו כאוניות 10,600 טון ובהמשך הוגדלו ל-12,100 טון), על אף שמטעמים פוליטים משקלן המוצהר סולף תמיד ל-10,000 טון כבגבול החוזה.

המאפיין הבולט בתכנון אוניות המערכה זוטא היה שהן כללו תותחים בעלי קוטר גדול דיו - קרי, 280 מ"מ (11 אינץ') - כדי לגבור על כל סיירת אויב שתהא מהירה מספיק כדי לתפוס אותן, ויחד עם זאת מהירות מספיק כדי לברוח מכל אוניית אויב חזקה שיכולה להטביען, למעט מספר סיירות קרב בריטיות ויפניות שנבנו מחדש כאוניות מערכה מהירות. הגרמנים ידעו שמצב זה לא יאריך, אך קיוו ליתרון זמני. לאוניות מסוג דויטשלנד הייתה מהירות של 28.5 קשר, מהירות שהייתה כבר אטית מדי בתחילת מלחמת העולם השנייה (שמונה שנים בלבד לאחר השקתה של הספינה הראשונה מסוג זה). הטווח של האונייה היה 16,500 ק"מ.

עיקרון דומה שימש כבסיס לדור של אוניות שנבנו לפני מלחמת העולם הראשונה, סוג אוניות שנקראו סיירות קרב, אף שאלו היו דומות בגודלן לאוניות מערכה. מפקדי הצי השתמשו בפועל בסיירות הקרב כשהן פועלות יחד עם הדרדנוטים בעלי ההגנה הטובה יותר, והם סבלו אבדות קשות כאשר נחשפו לאש ארטילריה כבדה (ראו קרב יוטלנד).

הקריגסמרינה אשר בערב מלחמת העולם השנייה עמד במרחק של שנים מהשגת צי גדול, נזהר לא לחזור על אותה טעות ובמהלך המלחמה הם התכוונו להשתמש באוניות המערכה זוטא אך ורק כפושטות. בשנתיים הראשונות במלחמה היו אוניות המערכה זוטא יריבות קשות מאוד לציי בעלות הברית; חימושן הכבד יכול היה להכריע את רוב אוניות הליווי שהיו קטנות בהרבה, ומהירותן הרבה אפשרה להן להימנע מקרב עם אוניות גדולות מהן, שלא היו מעוניינות בו. אכן, ההוראה לאוניות המערכה זוטא הייתה להימנע מקרבות עם ספינות אויב אלא אם כן היו חזקות בהרבה מהן.

"אדמירל גרף שפיי" הטביעה או לכדה תשע ספינות סוחר בריטיות (סה"כ 50,089 טון), לפני שנלכדה על ידי שלוש סיירות בריטיות נחותות ממנה ב13 בדצמבר 1939 בפתח הנהר לה פלטה שבאורוגואוי. בקרב נהר לה פלטה הצליחה "אדמירל גרף שפיי" לפגוע בסיירת הכבדה אקזטיר ולהסב לה נזק כבד, שהכריח אותה לפרוש מהקרב, אך האונייה הגרמנית נפגעה אף היא במידה משמעותית. "גרף שפיי" הצליחה להגיע לנמל מונטווידאו, אך הייתה חייבת לעזוב תוך 72 שעות על פי חוקי הנייטרליות הבינלאומיים שבהם הייתה מחויבת אורוגוואי כמדינה נייטרלית. מפקד ה"גרף שפיי" היה בטוח שמחוץ לנמל ממתין לו כוח עדיף, ולפיכך החליט, ב17 בדצמבר, להטביע את אונייתו. קפיטן האונייה, האנס לנגסדורף, התאבד שלושה ימים לאחר מכן.

"אדמירל שר" ביצעה מספר פשיטות בהאוקיינוס האטלנטי הצפוני. ב-5 בנובמבר 1940 איתרה האונייה את השיירה HX84, שהייתה בדרכה לבריטניה. השיירה לוותה בידי אוניית סוחר חמושה אחת בלבד, בשם ג'רוויס ביי. למרות חוסר האיזון המוחלט ביחסי הכוחות הסתערה ה"ג'רוויס ביי" על האונייה הגרמנית. "אדמירל שר" הטביעה את האונייה הבריטית תוך 20 דקות, והצליחה להטביע חמש אוניות סוחר אחרות, אך שאר אוניות השיירה הצליחו להתחמק, הודות לגבורתה של ה"ג'רוויס ביי". מפקד האונייה הבריטית זכה לעיטור צלב ויקטוריה על גבורתו.

"אדמירל שר" המשיכה במסע דרומה, ואף הגיעה לאוקיינוס ההודי, תוך שהיא מטביעה אוניות סוחר בדרך. לאחר שהבריטים הצליחו לאתר את מיקומה נמלטה האונייה חזרה לגרמניה, והצליחה להגיע חזרה לקיל ב1 באפריל 1941. משימותיה בהמשך המלחמה היו מוצלחות הרבה פחות, והיא פעלה בעיקר באזור הים הבלטי והים הצפוני. ב-9 באפריל 1945 טובעה בהפצצה אווירית.

"דויטשלנד", ששמה שונה כאמור ל"לוטצוב" (Lützow), פעלה גם היא בעיקר בים הבלטי ובים הצפוני. היא נפגעה פעמים רבות בהתקפות מטוסים וצוללות, ובילתה זמן רב בתיקונים. ב-4 במאי 1945 טובעה בידי אנשי צוותה.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ היטלר חשש מהנזק המורלי וההסברתי אם תוטבע אונייה בשם "דויטשלנד", גרמניה, ולכן הורה על שינוי השם.