דוברובניק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דוברובניק (קרואטית Dubrovnik; לטינית Rausium ואחר-כך Ragusium; איטלקית Ragusa) היא עיר עתיקה, נמל לחוף הים האדריאטי ומרכז תיירותי ראשון במעלה בדרום דאלמטיה שבקרואטיה. העיר, שהייתה בעבר עיר-מדינה עצמאית ויריבתה של ונציה, משמשת כיום כבירת מחוז דוברובניק-נרטבה (Dubrovačko-neretvanska županija) ומושב של דיוקסיה קתולית. העיר חרתה על דגלה את הסיסמה "Libertas" (חירות), וזכתה בכינוי "פנינת הים האדריאטי".

תוכן עניינים 1 אטימולוגיה 2 גאוגרפיה ואקלים 3 היסטוריה 3.1 מייסוד העיר עד התקופה הוונציינית (1205) 3.2 תחת שלטון ונציה 3.3 תקופת העצמאות 3.4 תחת החסות העות'מאנית 3.5 משקיעת הרפובליקה עד עצמאות קרואטיה 3.6 המצור על דוברובניק 4 דוברובניק כיום 4.1 ביצורי העיר 4.2 לאורך הפלאצה 4.3 מבנים חשובים אחרים 4.4 האיים 5 תחבורה 6 יהודי דוברובניק 7 ערים תאומות 8 קישורים חיצוניים 8.1 אתרים רשמיים 8.2 אתרים כלליים 8.3 תחבורה 9 הערות שוליים

[עריכה] אטימולוגיה

שמה הנוכחי של העיר בא מהמילה הסלאבית "Dubrava" (חורש) שבאה בתורה מהמילה הסלאבית העתיקה "Dub" (עץ אלון או חורשת עצי אלון), וזאת על שם דוברבה, כפר קטן שניצב על הגבעות שמצפון לעיר העתיקה של דוברובניק, שנקראה באותה עת בשם רגוזה. גם כשרגוזה פרשה את חסותה על דוברבה, המשיכו תושבי דוברבה להשתמש בשמו הישן של הכפר, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הפך שם זה לשמה הרשמי של העיר כולה.

עד מלחמת העולם הראשונה נקראה העיר "רגוזה", שמה באיטלקית גם כיום. שם זה התפתח מהשורש היווני "xau" שמשמעותו "אסון" או "מורד" (ויש האומרים מהמילה היוונית ל"סלע"). ממילה זו בא השם הלטיני "לאוס" (Laus) או "לאוסה" (Lausa) שהתגלגל ל"לאוסיום" (Lausium), "ראוסיום" (Rausium), "רגוסיום" (Ragusium) ולבסוף "רגוזה" (Ragusa).

[עריכה] גאוגרפיה ואקלים

העיר שוכנת לאורך מישור צר בן 6 ק"מ, בין שפך נחל רייקה (Rijeka) בצפון לכף סבטי יקוב (Sveti Jakov, "יעקב הקדוש") בדרום. מרכזה של העיר והנמל ברובע גרוז' (Gruž, איטלקית Gravosa) השוכן בבסיסו הצר של חצי האי הגבעי לאפד (Lapad). באזור זה ממוקמים מרבית בתי המלון של העיר. העיר העתיקה שגודלה כרבע קמ"ר שוכנת מזרחה משם בין הרבעים פולצ'ה (Polče) ופילה (Pile). מול חופי העיר העתיקה שוכן האי לוקרום (Lokrum) וממערב לה נמצא ארכיפלג אלפיטי (Elafiti) (ראו להלן).

בדוברובניק שורר אקלים ים תיכוני עשיר במשקעים - כ-1,250 מ"מ בממוצע בשנה^[1], היורדים בעיקר בחודשי החורף. הטמפרטורה הממוצעת נעה בין 9 מעלות צלזיוס בחורף ל-25 מעלות צלזיוס בקיץ.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] מייסוד העיר עד התקופה הוונציינית (1205)

העיר נוסדה בתחילת המאה ה-7, לאחר ששבטים סלאבים ואווארים הרסו את העיר הרומית אפידאורום (Epidaurum) אשר שכנה כ-15 ק"מ דרומית מזרחית לדוברובניק, במקום בו נמצאת כיום צאבטט (Cavtat, איטלקית Ragusavecchia - "רגוזה העתיקה"). חלק מניצולי העיר הקימו את הכפר לאוס או לאוסה (Lausa) באתר בו שוכנת כיום דוברובניק^[2]. לפי סברה אחרת חרבה אפידאורום לראשונה בידי הגותים כבר בשנת 265, והיישוב החדש קם במאה ה-3, מאות שנים לפני שאפידאורום חרבה באופן מוחלט^[3].

הכפר החדש הוקם על אי זעיר, שמאוחר יותר חובר ליבשה וכיום נמצא בתחומי העיר העתיקה של דוברובניק, ויש האומרים כי היה זה חצי אי. המיקום החדש העניק הגנה מסוימת לתושביו, אך בשל כך שלא הייתה בו כמעט אדמה פוריה, והתושבים נאלצו להגיע לעתים קרובות אל היבשה שמעבר למצר הים, תמורת תשלום מסים לקרואטים שהחלו ליישב את החוף סמוך לגבעת סרג' (Srđ). שני היישובים אוחדו לבסוף במאה ה-12, והמצר שחצץ ביניהם יובש והיה לרחובה הראשי של העיר העתיקה של דוברובניק - "פלאצה" או "סטראדון" (Placa או Stradun).

הסרצינים שמו מצור על העיר במשך 15 חודשים, בין השנים 866 ו-867. המצור נפסק בהתערבותו של הקיסר הביזנטי בזיליוס הראשון^[4], והעיר עברה לחסותה של האימפריה הביזנטית. עם החלשותה של האימפריה, החלה ונציה לראות ברגוזה איום לשליטתה באזור. ניסיונה הראשון של ונציה לכבוש את העיר בשנת 948 כשל. התושבים ייחסו את הצלחתם להגנתו של בלזיוס הקדוש (Sveti Vlaho) שהיה לקדוש הפטרון של העיר ומאז התנוססה דמותו על דגלה^[5].

בשנת 1050 הרחיבה העיר את תחומיה אל נמל גרוז' ועד זאטון, כ-16 ק"מ מצפון לה, וב-1191 זכו סוחריה בזכות לסחור באופן חופשי בכל תחומי האימפריה הביזנטית. זכויות דומות הוענקו להם בסוף המאה ה-12 גם על ידי סרביה ובוסניה והרצגובינה, ואלה מראות על חשיבותה של העיר כמרכז מסחרי. בתקופה זו נזכרה העיר לראשונה בשם דוברובניק.

[עריכה] תחת שלטון ונציה

ב-1205, לאחר מסע הצלב הרביעי, עברה רגוזה לשליטתה של ונציה. העיר הייתה למקור חשוב לצרכיה המסחריים של ונציה וסחורה שהגיעה מרגוזה לוונציה הייתה פטורה ממכס. ונציה הגנה על רגוזה מפני שכניה ובתמורה הייתה העיר לבסיס העיקרי של התנועה הימית הוונציינית בדרומו של הים האדריאטי. ב-1272 חוקקה העיר את חוקיה הראשונים ששילבו בין המשפט הרומי ובין מנהגי המקום. שירותים רפואיים הונהגו ב-1301, ובית המרקחת הראשון שנפתח ב-1317 עדיין פעיל. בית אבות הוקם בשנת 1347, בית חולים בתנאי הסגר נפתח על האי לופוד ב-1377, ובית יתומים החל לפעול ב-1432. רגוזה החלה להתפשט ובמאה ה-13 השתלטה על האי לסטובו. ב-1333 קנתה העיר את חצי האי פליישץ (Pelješac) מסרביה, וב-1345 פרשה את שליטתה על האי מלייט. בשנת 1348 פקד המוות השחור אל העיר.

[עריכה] תקופת העצמאות

בשנת 1358 נאלצה ונציה לוותר על כל דרישותיה בדאלמטיה בעקבות הסכם זאדר, וב-27 ביוני 1358 נחתם בוישגרד בהונגריה הסכם בין לאיוש הראשון מלך הונגריה והארכיבישוף ג'יובאני סראקה (Giovanni Saraca), ולפיו תוכר ריבונותה של הונגריה בעיר, אך האצולה המקומית תמשיך לשלוט בה אגב התערבות מינימלית. בכך קמה בעצם "הרפובליקה של רגוזה" (Respublica Ragusina, קרואטית Dubrovačka Republika).

חוקת הרפובליקה הייתה מעמדית והאוכלוסיית התפלגה לשלוש קבוצות: האצולה שהחזיקה בכל הסמכויות הממשיות, האזרחים שהורשו לשאת בתפקידים זוטרים, ובעלי המלאכה או הפלבאים שהורחקו מכל שדרות השלטון. נישואין בין-מעמדיים היו אסורים ומשפחות האצולה התחתנו בינן לבין עצמן כשנישואין בין קרובי משפחה בדרגה השלישית או הרביעית היו נפוצים. מבנה המשטר היה דומה לזה הונצייני. ראש המדינה היה הרקטור (Rettore) בתקופה הונציינית, או הדוכס לאחר 1358, והוא התחלף אחת לחודש. לפי מסמך הארכיוני^[6] כיהנו, בין 1440 ל-1860, לא פחות מ-4,397 דוכסים. יחד עם 11 ואחר כך שבעת חברי "האסיפה הקטנה" (Consilium Minus) שנבחרו אחת לשנה, החזיק הרקטור או הדוכס בסמכויות הביצועיות. האסיפה הגדולה (Consilium Maior) כללה את כל בני האצולה מעל גיל 18, והסנאט (Consilium rogatorum) ובו 45 חברים מכל משפחות האצולה, היה מעין רשות מייעצת. הדוכס, או רקטור, התגורר ועבד בארמון הרקטור בתקופת כהונתו, אך בני משפחתו המשיכו להתגורר במעונם הקבוע.

בשנת 1399 רכשה העיר את השטח שמצפון לה (Primorje - "לאורך החוף") ובתחילת המאה ה-13 התפשטה דרומה אל צאבטט ומעבר לה, והגיעה לשיא שטחה הטריטוריאלי שעמד על כ-1,500 קמ"ר. ב-1418 ביטלה העיר את סחר העבדים, ובמקביל לצעד זה אימצה את דגל הסוחר שלה שנשא את הכיתוב "חירות" (Libertas) בתוך מגן על רקע לבן. ב-1436 נבנתה מערכת לאספקת מים שהזרימה אותם אל העיר ממרחק של 20 ק"מ. ב-1472 שינתה העיר את שפתה הרישמית מלטינית לאיטלקית^[7], אם כי שפות הרחוב היו תחילה דאלמטית, אחריה רגוזית (ניב ונטי עם השפעה טוסקנית), ולבסוף שטוקאבית (Štokavština, ניב מוקדם של סרבו-קרואטית).

[עריכה] תחת החסות העות'מאנית

ב-1458 חתמה הרפובליקה של רגוזה הסכם עם האימפריה העות'מאנית לפיו תשלם הראשונה מס לסולטן ואף נקבע כי שליח יביאו ב-1 בנובמבר בכל שנה^[8]. מאוחר יותר, ב-1481, באה העיר תחת חסות מלאה של העות'מאנים, אך שמרה על עצמאותה בכל מובן אחר, ובכלל זה הייתה רשאית להתקשר בחוזים עם מדינות זרות ואוניותיה היו רשאיות לשוט תחת דגל הרפובליקה. הכפיפות לעות'מאנים נשאה עימה הקלות מס וזכויות סחר מיוחדות בתחומי האימפריה, והרפובליקה ניהלה את קשרי המסחר של האימפריה באדריאטי. לסוחרי רגוזה ניתנה הרשות לשוט בים השחור, זכות שהייתה חסומה בפני סוחרים זרים אחרים, והאימפריה תמכה ברגוזה במחלוקות בינה לבין ונציה. העיר ישבה על ציר המסחר היבשתי שבין פירנצה ובורסה, ובנמל רגוזה הועמסה הסחורה שהגיעה מטורקיה על אוניות על מנת לחצות את האדריאטי, ולהמשיך את דרכה בדרך היבשה עד פירנצה. חשיבותה של העיר לעות'מאנים הייתה רבה ונבעה, בין היתר, מכך שבאמצעותה סחרה האימפריה עם מדינות שעימן הייתה במצב של מלחמה. בתקופה זו הגיעה הרפובליקה לשיא פריחתה.

[עריכה] משקיעת הרפובליקה עד עצמאות קרואטיה

בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16 התהדקו יחסי רגוזה וצרפת אשר העניקה לראשונה זכויות סחר. גדודים קרואטים שירתו בצבאו של לואי השלושה עשר מלך צרפת ונקראו "Croates". בשל כך שחיילים אלה נהגו לענוד צעיף צבעוני סביב צווארם, השתרש שמם והיה למילה הצרפתית לעניבה ("Cravate"). עם זאת, עם התגליות הפורטוגזיות שפתחו דרכי מסחר חדשות, הוסט סחר התבלינים מהים התיכון, והתעבורה הימית באזור נקלעה למשבר אשר סימן את שקיעתן של הרפובליקה של רגוזה ושל ונציה. מכה קשה ניחתה על העיר ביום 6 באפריל 1667, כאשר רעידת אדמה פקדה אותה וגרמה למותם של יותר מ-5,000 מהתושבים. רוב מבני הציבור של העיר חרבו למעט החומות, ארמון הרקטור וארמון ספונצה. כמעט ולא נותר דבר מפאר הרנסאנס של העיר ואף שנבנתה מחדש בסגנון הברוק, היא לא שבה עוד למעמדה שלפני האירוע. בשנת 1684 חודש הסכם וישגרד מ-1358, והעיר קיבלה על עצמה את ריבונותו של הקיסר האוסטרי, דבר שפתח בפניה הזדמנויות סחר נוספות באדריאטי. בה בעת המשיכה העיר והכירה גם בריבונות העות'מאנים, דבר שהיה מקובל באותה תקופה.

עם החלשות האימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-17 השתלטה ונציה על שטחים מסביב לרגוזה, ואיימה להקיפה ולנתק אותה לחלוטין מדרכי המסחר היבשתיות שיצאו ממנה. ב-1683 הובסו הטורקים בקרב וינה, ובהסכם קרלוביץ מ-26 בינואר 1699 ויתרו על חלקים נרחבים שהיו בשליטתם, כולל דאלמטיה. עם זאת במסגרת ההסכם ועל מנת למנוע מוונציה לנתקה מעורפה הטריטוריאלי, מסרה הרפובליקה מרצונה את השטח הצפוני שהיה בשליטתה לידי הטורקים. פיסת חוף קצרה זו נותרה כמובלעת בשליטת בוסניה הרצגובינה בתוך שטח קרואטיה, והינה הפרוזדור היחיד שברשותה של הראשונה אל הים. עוד מסרה הרפובליקה לידי הטורקים את החלק הדרומי של שטחה, וגם מצב זה הונצח והשטח שייך למונטנגרו עד היום. במלחמת הירושה האוסטרית ובמלחמת שבע השנים במהלך מאה ה-18, שמרה הרפובליקה של רגוזה על ניטראליות, והיא קיימה נציגות דיפלומטית ביותר משמונים ערים ונמלים בעולם.

ב-1806 נכנעה הרפובליקה לצבאות נפוליאון במטרה להינצל מהמצור ששם עליה הצי הרוסי-מונטנגרי. העיר ניצלה, אך ב-31 בינואר 1808 ביטל המרשל אוגוסט מרמונט (Auguste Marmont) את הרפובליקה והעיר הייתה לחלק מהפרובינציות הצרפתיות של איליריה, כשמרמונט משמש כרקטור העיר. ב-1814 קרב הצבא האוסטרי אל העיר וביום 27 בינואר החלה עזיבת הצרפתים את רגוזה בדרך הים. תנאי הסכם הכניעה שנחתם בגרוז' אפשרו לצרפתים לעזוב את העיר בטרם נכנסו אליה הכוחות האנגלים והאוסטרים ב-28 בינואר אחר הצהריים. בקונגרס וינה ב-1815 הייתה רגוזה לחלק מממלכת דאלמטיה האוסטרית. אצילי העיר נפגשו בפעם האחרונה באופן מסודר בניסיון להחיות את הרפובליקה, אך לשווא, ושלטון אוסטריה נמשך עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

עם הקמתה של ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים ב-1918 שינתה העיר את שמה באופן רשמי לדוברובניק, והשיבה לעצמה את סמל הפסים העתיק של הרפובליקה. הסמל מופיע בדגל קרואטיה בין חמשת סמלי מחוזות קרואטיה ההיסטוריים (שני משמאל בגווני אדום וכחול). ב-1941 כבשו האיטלקים את העיר ולאחריהם החזיקו בה הגרמנים, ובאוקטובר 1944 היא שוחררה על ידי הפרטיזנים היוגוסלבים. ב-1979 הוכרזה העיר העתיקה של דוברובניק לאתר מורשת עולמית. דוברובניק הייתה לחלק מקרואטיה העצמאית עם הכרזת עצמאותה ב-25 ביוני 1991.

[עריכה] המצור על דוברובניק

המצור על דוברובניק
חלק ממלחמת העצמאות של קרואטיה
בנין הרוס בעיר העתיקה
עימות: מלחמת העצמאות של קרואטיה תאריך: אוקטובר 1991 עד מאי 1992 מקום: דוברובניק תוצאה: ניצחון קרואטיה עילה: הכרזת עצמאות על ידי קרואטיה
הצדדים הלוחמים
צבא קרואטיה כוחות ההגנה של קרואטיה	הצבא הלאומי של יוגוסלביה כוח ההגנה של מונטנגרו
מפקדים
נויקו מרינוביץ', אנטון טוס, ינקו בבוטקו	וליקו קאדייביץ'
כוחות
כ-1,800 חיילים	בין 7,500 ל-20,000 חיילים
אבדות
פחות מ-100 חיילים ו-114 אזרחים	כ-150 חיילים
הערות

עם הכרזת העצמאות של קרואטיה, החלה התקפת הצבא הלאומי של יוגוסלביה (סרבית Југословенска народна армија; Jugoslovenska narodna armija) על המדינה. לפני התפרקות יוגוסלביה הייתה נוכחות הצבא היוגוסלבי באזור דוברובניק קטנה יחסית בשל היותה יעד תיירותי ובשל התפיסה כי נוכחות צבאית אינה עולה בקנה אחד עם ענף התיירות. בשל כך העיר לא הייתה במוקד הלחימה בחודשים הראשונים לאחר תחילתה, אך ב-1 באוקטובר 1991 התקדם הצבא היוגוסלבי מכיוון מונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה וכבש את אזור העיר, ובכלל זה גם את העיר צאבטט ואת שדה התעופה של דוברובניק. כוחות אלה מנו כ-7,500 עד 20,000 חיילים של הצבא היוגוסלבי עצמו ושל כוח ההגנה של מונטנגרו. למולם ניצבו כ-1,500 חיילי חטיבת החי"ר ה-163 של צבא קרואטיה, ואליהם נוספו לאחר מכן כ-300 חיילי גדוד החי"ר ה-9 של כוחות ההגנה של קרואטיה (HOS - Hrvatske obrambene snage).

מבחינת קרואטיה היה מיקומה של העיר בעייתי לארגון הגנה יעילה והבטחת אספקה. העיר שוכנת בקצה הדרומי של המדינה ומוקפת גבעות והרים מצפון וממזרח; העורף הטריטוריאלי שלה צר והיא כלואה בין בוסניה הרצגובינה לים. בנוסף לכך העיר וסביבתה מנותקים גאוגרפית מיתר המדינה על ידי הפרוזדור לים שנשלט על ידי בוסניה הרצגובינה בסמוך לעיר נאום (Neum). עם זאת הצבא היוגוסלבי לא הצליח לכבוש את העיר, ובמקום זאת תפס עמדות בגבעות שמסביב לה והטיל עליה מצור.

המצור משך את תשומת הלב הבינלאומית בשל תמונות הפצצת העיר העתיקה, ובשל כך שמדובר באתר מורשת עולמית (ניתן לצפות בסרט המתאר את ההפצצות כאן). ב-6 בדצמבר 1991 ניחתה על העיר ההפצצה הכבדה ביותר, אשר גבתה את חייהם של 13 אזרחים לפחות ופצעה 60 אחרים^[9]. הפצצת העיר נמשכה עד סוף שנת 1991, מועד בו נכנסה לתוקפה הפסקת האש האחרונה. עיקר כוחות הצבא היוגוסלבי נסוגו לבוסניה הרצגובינה, והצבא הקרואטי ניצל זאת ויצא להתקפה שהביאה להסרת המצור מהעיר ב-26 במאי 1992. מבצעים נוספים שחררו את יתר השטח בו החזיק הצבא היוגוסלבי עד סוף יולי 1992. לפי הערכת הצלב האדום נהרגו 114 אזרחים כתוצאה מההפצצות.

הנזק לעיר היה ניכר והוערך בכמעט 10 מיליון דולר. 563 מ-824 בנייני העיר העתיקה נפגעו (יותר משני שלישים), ותשעה בניינים עלו באש ונהרסו לחלוטין. חומות העיר לבדן ספגו 111 פגיעות ישירות^[10]. בשל הפגיעה החמורה בגגות הרעפים הנטויים של העיר היה הצורך בשיקום הנזקים מיידי, בעיקר כדי למנוע את הצפת הבניינים בגשמי החורף שעמד בפתח. עוד הוחלט שלטובת שימור אופיה של העיר, ייערך השיקום בטכניקות מסורתיות ותוך שימוש בחומרי בנייה מסורתיים. עם זאת, רעפי העיר הישנים יוצרו במפעלי קופרי (Kupari) שכבר לא היו קיימים, ולא ניתן היה להשיג רעפים באיכות צבע זהה לקיימים. בשל הדחיפות נעשה שימוש ברעפים ממספר מקורות שונים, ומאז מוחלפים רעפיהם המסורתיים של בתי העיר ברעפים מודרניים כדי להשיג אחידות בגווניהם. בעיה דומה התעוררה בענין ריצוף הגיר של רחובות העיר, וכדי להתגבר עליה נעשה שימוש באבן גיר ממקורות לא מסורתיים במקומות בהם אבן זו אינה חשופה לעין. עד 1999 הושקעו בשיקום העיר למעלה מ-7,000,000 דולר, וכבר לא ניכרים בה נזקי המלחמה^[11].

[עריכה] דוברובניק כיום

בשנת 2005 התגוררו בדוברובניק 43,770 תושבים וכ-90% מהם היו קרואטים. כלכלת העיר נסמכת כמעט לחלוטין על תיירות ושירותים. מידי שנה בקיץ מתקיים בעיר פסטיבל האומנות הבינלאומי "ליברטס" לאומנות, ובשנת 2007 הוא ייערך בפעם ה-58. עוד מתקיים בעיר פסטיבל "ליברטס" לקולנוע, וב-2007 הוא יתקיים בפעם השלישית. אירוע שנתי נוסף הוא חגיגות בלזיוס הקדוש, הקדוש הפטרון של העיר הנערכות ביום 3 בפברואר, וכוללות בין היתר מיסה ותהלוכה.

בשנת 2005 זכתה ראש העיר של דוברובניק, דוברבקה שואיצה, במקום השמיני בדירוג ראשי העיר העולמיים (World Mayor).

[עריכה] ביצורי העיר

העיר העתיקה של דוברובניק
אתר מורשת עולמית
העיר העתיקה של דוברובניק מהאוויר
מדינה	קרואטיה
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 1, 3, 4

חומות העיר דוברובניק, שנבנו בין המאה ה-13 למאה ה-16, הן ממערכות הביצורים השמורות ביותר באירופה. במאה ה-14 נקבעו 15 מגדלי שמירה בחומות, ועל אלה נוספו מספר מגדלים במאה ה-15 מחשש לפלישה עות'מאנית. אורכן של החומות הוא 1,940 מטר, ורוחבן עד שישה מטרים בצד הפונה אל היבשה ומטר וחצי עד שלושה מטרים בצד הפונה אל הים. גובה החומות עד 25 מטר וצורתן כשל משושה. במרכזה של החומה המערבית ניצב שער פילה (174 במפה) המוליך אל רחובה הראשי של העיר העתיקה, הפלאצה (116 במפה). חלקו החיצוני של השער הוא מ-1537 ומעליו ניצב פסל בלזיוס הקדוש. בצידו השני של הפלאצה ניצב שער מישני המוליך אל הנמל הישן של העיר (132 במפה). השער העיקרי החשוב האחר בחומות הוא שער פולצ'ה (ליד 111 במפה) הממוקם בצידן הצפון מזרחי.

[עריכה] לאורך הפלאצה

הפלאצה, רחובה הראשי של העיר העתיקה נמתח לאורך 200 מטר. ליד שער פילה נמצאת מזרקת אונופריו אשר נבנתה ב-1438 כחלק ממערכת אספקת המים של העיר. המזרקה ניזוקה הן ברעידת האדמה של שנת 1667 והן בהפצצות על העיר בשנת 1991. המנזר הפרנסיסקני ניצב בסמוך למזרקה (107 במפה), ומעל לשער הכניסה אליו נמצא פסל הפייטה מ-1498. החזית והשער הם כל ששרד מהמבנה המקורי לאחר רעידת האדמה. בקצה המזרחי של הפלאצה ניצב עמוד האביר אורלנדו מ-1417 ולידו, בסמוך לשער אל הנמל הישן, עומד מגדל השעון מ-1444 ובו שתי דמויות ארד המצלצלות בפעמון על מנת להכריז על השעה (ליד 169 במפה).

[עריכה] מבנים חשובים אחרים

בין המבנים החשובים האחרים של העיר העתיקה נימנים ארמון ספונצה (172 במפה) ששימש בעברו כבית מכס, מטבעה, בית אוצר העיר ובנק, וכיום הוא משמש כארכיון. כנסית בלזיוס (115 במפה) הקדוש נבנתה בהשראת כנסית מאוריציוס הקדוש בוונציה בשנת 1715, במקומה של כנסייה קודמת שחרבה ברעידת האדמה ב-1667. ארמון הרקטור מסוף המאה ה-15 ששימש (165 במפה) כמגוריו ומשרדיו של שליט הרפובליקה של רגוזה משמש כיום כמוזיאון. המנזר הדומיניקני נבנה בסוף המאה ה-14 במקביל לבנין החומות, נראה כחלק מביצורי העיר (106 במפה). במנזר כנסייה ובמרכזו חצר פנימית ובאר.

[עריכה] האיים

האיים האלפיטים ((Elafitski otoci) והאי לוקרום (Lokrum איטלקית Lacroma), שנמצא מול חופי העיר העתיקה ושלא תמיד נכלל בארכיפלג, שייכים גם הם לעיר דוברובניק. שטחם הכולל של האיים פחות מ-30 קמ"ר ואוכלוסייתם מונה פחות מ-1,000 תושבים. האיים העיקריים הם האיים לופוד (Lopud איטלקית Isola di Mezzo) ששימש בעבר כבית חולים ותחנת הסגר, שיפן (Šipan איטלקית Giuppana) הגדול מבין האיים ואזור נופש לאצולת העבר, קולוצ'פ (Koločep, איטלקית Calamotta) שנמצא מול נמל גרוז' ויאקליאן (Jakljan). מקור שמם של האיים במילה היוונית Ελάφι (אלפי) שמשמעה צבי.

מפת ארכיפלג אלפיטי

לוקרום מול חופי העיר העתיקה

הנמל בלופוד

האי רודה - מראה מלופוד

[עריכה] תחבורה

שדה התעופה של דוברובניק (Zračne luka Dubrovnik) ממוקם כ-20 ק"מ דרומית מזרחית לעיר, סמוך לצאבטט. בשדה מסלול אחד באורך של 3,300 מטר והוא מטפל בעיקר בטיסות שכר מכל רחבי אירופה וגם מישראל. חברת התעופה דוברובניק איירליינס קבעה את מרכזה בשדה תעופה זה, וחמשת מטוסיה הקרויים כל אחד על שם אחת ממצודות העיר, נושאים על זנבם את סיסמת העיר "Libertas" שנשאו אוניות הסוחר בתקופת הרפובליקה של רגוזה ואת תמונתה של דוברובניק. טיסות סדירות מופעלות על ידי קרואטיה איירליינס לבירה זאגרב, לפולה, לאוסייק ולמספר יעדים באירופה. בנוסף מפעילות מספר חברות תעופה נוספות טיסות סדירות ליעדים אירופים. בשנת 2006 עברו דרך שדה התעופה 1,120,453 נוסעים.

נמל דוברובניק (Luka Dubrovnik) שוכן ברובע גרוז' במרכזה של העיר. בנמל שבע עמדות עגינה ועומקו המרבי הוא 10.5 מטר. הנמל מטפל בעיקר בתנועת נוסעים והוא התחנה האחרונה והדרומית ביותר של הקו האדריאטי של חברת ידרוליניה העובר לאורך כל החוף הקרואטי עד לרייקה בצפון ומשרת את ערי החוף ואת האיים. מהנמל יוצאים קווי שייט אל האיים הסמוכים ואל מלייט, וקו בינלאומי מחבר את העיר אל בארי באיטליה.

דוברובניק איננה מחוברת אל רשת מסילות הרכבת של קרואטיה או של בוסניה הרצגובינה, ו"הכביש המהיר האדריאטי" (Jadranska autocesta - A1) המוביל מזאגרב דרומה, אמור לחצות בסופו של דבר את כל דאלמטיה ולהגיע עד לעיר. נכון לשנת 2007 מגיע כביש זה רק עד ספליט, והכבישים המובילים מהעיר צפונה סובלים מעומס כבד בסופי שבוע ובחגים בתקופת הקייץ.

התחבורה הציבורית - עירונית ובין-עירונית - מבוססת על שירות אוטובוסים. תחנת האוטובוסים המרכזית ממוקמת סמוך לנמל ברובע גרוז'.

[עריכה] יהודי דוברובניק

הקהילה היהודית בדוברובניק קמה עם תום מסעי הצלב בסוף המאה ה-14. המסמך הראשון המזכיר יהודי, רופא במקצועו אשר שמו לא נמסר, הוא מ-1326. לאחר מכן נזכרו יהודים כתושבים ארעיים בעיר אשר עסקו במסחר, וב-1421 נזכר היהודי הראשון שהתגורר בה באופן קבוע. עם גירוש ספרד הגיעו לדוברובניק יהודים מספרד ומפורטוגל, הקהילה התמסדה ובראשה הועמד קונסול שהופקד על גביית המסים. עלילת דם התרחשה בעיר במועד שאינו ידוע במדויק, כאשר רופא בשם משה מרליה ועשרה יהודים נוספים הואשמו ברצח אשה זקנה לצרכי פולחן. מרליה ושבעה מהנאשמים עונו והועלו על המוקד^[12]. מקרה דומה אירע ב-1662 בעניינו של איזאק ישורום, אך הוא שוחרר.

ב-1515 גורשו היהודים מהעיר, אך הדבר פגע במסחר ורגוזה קראה לסוחרים היהודים לשוב אליה והעניקה להם זכויות מסוימות. ב-1532 הגיעו לעיר יהודים מיוון ומאלבניה, אשר שמשו כסוחרים מתווכים בין האימפריה העות'מאנית למדינות נוצריות שנחשבו יריבות לה. היהודים לא היו רשאים להמצא ברחובות בלילה, לבקר בבתים נוצריים (למעט אצל בעלי עיסוקים מסוימים) או להעסיק נוצרים בני פחות מ-50 במשק ביתם. הזכות להתיישב בעיר נתנה רק לבעלי הון מינימלי.

ב-1546 הוקם בעיר גטו, שכלל רחוב בודד – רחוב היהודים (Žudioska ulica), והיה תחום בחומה. בגטו היו 11 בתים ובית כנסת. בקהילה פעלו תלמוד תורה לילדים וישיבה. חברה קדישא טפלה בחולים ובסידורי הקבורה בחלקה סמוכה לחומה הצפונית הנמצאת ברחוב "הקברים היהודים" (Na grebe žudijoske). לאחר הכיבוש הצרפתי, ביטל המרשל מרמונט את כל החוקים נגד היהודים ב-22 ביוני 1808, אך עם שוב האוסטרים שש שנים לאחר מכן, הושב המצב החוקי לקדמותו. הקהילה הגיעה לשיא גודלה ב-1831, עת מנתה 260 חברים.

ב-1940 היו בדוברובניק רק 26 יהודים רשומים, אך עם הכיבוש האיטלקי הגיעו לעיר ולאזור יהודים אשר נמלטו מאימת האוסטאשה בחלקים אחרים של המדינה העצמאית של קרואטיה. בהוראת הגרמנים הקימו האיטלקים בנומבמבר 1942 מחנה ריכוז באי לופוד ובו רוכזו 750 יהודים מהסביבה. הם הועברו ביוני 1943 למחנה אחר על האי רב. חלקם ניצלו בידי פרטיזנים עם כניעת איטליה ובטרם השתלטו הגרמנים על האי, אך היתר נשלחו למחנות ריכוז והשמדה. בית הכנסת של העיר נפגע בהפצצה סרבית בזמן הקרבות בעיר, אך שופץ (מידע נוסף אודות בית הכנסת של דוברובניק ניתן לקרוא כאן).

ב-1998 התגוררו בעיר 30 יהודים^[13].

[עריכה] ערים תאומות

רוונה, איטליה (1969). ווקובר, קרואטיה (1993). גראץ, אוסטריה (1994).

הלסינבורג, שבדיה (1998). באד הומבורג, גרמניה (2002). מונטריי, ארצות הברית (2007).

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דוברובניק

[עריכה] אתרים רשמיים

• האתר הרשמי (קרואטית)
• לשכת התיירות של דוברובניק
• הדיוקסיה של דוברובניק (קרואטית)
• אתר פסטיבל ליברטס לאומנות
• אתר פסטיבל ליברטס לקולנוע

[עריכה] אתרים כלליים

• אודות בית הכנסת בדוברובניק
• אודות דגלי הרפובליקה של רגוזה
• מפה אינטראקטיבית של העיר
• סרט על הפצצת העיר ב-1991
• אתר דוברובניק און-ליין
• דוברובניק-פורטל (קרואטית)
• אתר אודות דוברובניק
• צילום אוויר של דוברובניק באתר Google maps

[עריכה] תחבורה

• שדה התעופה של דוברובניק
• אתר דוברובניק איירליינס
• ידרוליניה
• נמל דוברובניק
• אתר חברת האוטובוסים של העיר (Libertas Dubrovnik)

[עריכה] הערות שוליים