משתמש:Ranbar/ארגז החול הממלוכי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260 - 1517 בה שלטו בארץ הממלוכים. בתקופה זו לא היתה יחידה מדינית הקרויה "ארץ ישראל" , אך רובו של שטח הארץ (פרט לנגב הדרומי ולמובלעות באיזור החוף כגון עכו) נכלל בשטח הפרובינציה (וָ‏לָ‏איָ‏ה) הקרויה "אָ‏-שָ‏אם" ("סוריה הגדולה") שהשתרעה על שטחי סוריה המודרנית, לבנון, ארץ ישראל וחלקים מעבר הירדן המזרחי. חשיבותה העיקרית של הארץ היתה כתווך שבו עברה דרך הדואר הראשית בין המרכז השלטוני בקהיר למרכז השלטוני הצפוני בדמשק ולחזית אל מול האיום המונגולי. חשיבות נוספת לארץ היתה בהיותה אתר התרחשותם של סיפורים המוזכרים בקוראן (כגון סיפורי האבות).

בירת החלק הצפוני של הארץ היתה העיר צפת ובירת החלק הדרומי עזה. ערים מרכזיות נוספות בארץ היו חברון, רמלה, לוד, שכם, ג'לג'וליה, קאקון (עמק חפר), וירושלים. ירושלים מהווה מקרה מיוחד של עיר שמילאה מפקיד שלטוני ומסחרי שולי אך היתה בעלת חשיבות דתית עליונה ותולדותיה, על אף שהם משיקים לתולדות ארץ-ישראל בכלל, נבדלים ממנה במובנים רבים. לתולדות ירושלים בתקופה הממלוכית ראו ירושלים בתקופה הממלוכית.

250 שנות השלטון הממלוכי בארץ נחלקות לתקופה קצרה של כיבוש והתבססות (תקופת בייברס), כמאה שנות שלטון מרכזי חזק וכמאה שנות התפוררות. זוהי חלוקה סכמטית, גם בשנות השלטון המרכזי החזק היו שנות רפיון וגם בתקופת ההתפוררות היו שנות פריחה ושגשוג. כעקרון, בשנים בהן השלטון המרכזי היה חזק עול המיסים היה כבד, האדיקות הדתית המוסלמית היתה רבה וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה, מאידך היתה רמה גבוהה של ביטחון אישי, סדר וארגון. בשנות הרפיון וההתפוררות עלו מנהיגים מקומיים, שודדים וכנופיות בדואיות שהטילו את אימתם על תושבי הארץ.

תוכן עניינים 1 רקע 2 כיבוש הארץ והתבססות 2.1 מורשת בייברס 2.2 חלוקה מינהלית 3 שנות שגשוג 4 שנות השקיעה 5 הישוב היהודי 6 כלכלה 6.1 חקלאות 6.2 מסחר 6.3 תעשייה 6.4 שירותים לצליינים ועולי רגל 7 ראו גם 8 קישורים חיצוניים 9 לקריאה נוספת 10 הערות שוליים

[עריכה] רקע

להלכה, לפי לוח התקופות בארץ ישראל המקובל, עד השלטון הממלוכי היתה הארץ שרויה בתקופה הצלבנית, למעשה עם מפלת צבא ממלכת ירושלים הצלבנית בקרב הירביה (1244) איבדה הממלכה הצלבנית את מרבית שטחיה. אחזקותיה הצטמצמו למספר ערים ומבצרים מבודדים באיזור החוף ובגליל, שהיו נתונים במצור מוסלמי. אולם גם השלטון המוסלמי לא היה אחיד והתחלק בין שליטים רבים. מאזן הכוחות בין צלבנים ומוסלמים התאפיין בסדרת בריתות צבאיות קצרות-טווח ששינו חדשות לבקרים את חלוקת שטחי הארץ. עובדה שהחלישה מאד את יכולתה של הארץ להתאושש ולהשתקם.

באותה תקופה התחזקה תלותם של שליטים בעולם המוסלמי בחיילים ממוצא תורכמני שנודעו כ"ממלוכים". הם היו עבדים לא-מוסלמים שנרכשו בגיל צעיר ממשפחות דלות, אוסלמו וחונכו כדי להיות לוחמים מצטיינים. כיוון שחונכו בקסרקטין צבאי מגיל צעיר ביותר, נאמנותם היחידה היתה לאדונם. גם קשרי האחווה בין בני גדוד ממלוכי היו הדוקים ביותר. הצטיינות הממלוכים פתחה בפניהם את הקצונה הבכירה ועמדות ממשל בכירות בארצות המוסלמיות.

בשנת 1249 איים לואי התשיעי על מצריים, במסגרת מסע הצלב השביעי וזכה להצלחה עקב רפיון השליטים האיובים. ב-13 באפריל אותה שנה, בקרב אל מאנסורה, הצליח גדוד ממלוכי (הגדוד הבח'רי) להביס את צבא לואי התשיעי תבוסה מוחלטת. צעדו הבא של מפקד הגדוד, האמיר קוטוז היה להדיח את השלטון האיובי ולהשליט את הממלוכים על מצריים. (ראו גם ממלוכים במצרים). כעבור עשר שנות התבססות במצריים ושיקומה פנו הממלוכים ממצריים כדי לסייע לשלטון בדמשק אל מול פלישת האימפריה המונגולית, אשר כבשה כבר את בגדד והיתה בדרך להשתלטות על המזרח התיכון כולו. הממלוכים יצאו לקדם את פני הפולש ונתקלו בחיל המונגולי סמוך למעיין חרוד. ביום שישי, 3 בספטמבר 1260, בקרב עין ג'אלות, הביסו הממלוכים את המונגולים ובלמו את התקדמותם. כתוצאה מכך כבשו המונגולים את דמשק מידי שליטיה הנרפים ומיסדו את שלטונם ככוח החזק ביותר במזרח התיכון למשך 250 השנים הבאות.

ב-24 באוקטובר 1260, בדרכו חזרה למצריים, רצח האמיר בייברס את קוטוז והפך לסולטן הממלוכי. הוא העביר את הח'ליף מבגדד לקהיר והעניק בכך אישור דתי לשלטונו על רוב המוסלמים ועל שלוש ערי הקודש: מכה, מדינה וירושלים.

[עריכה] כיבוש הארץ והתבססות

בייברס הגדיר את מטרתו כסילוק כל נוכחות זרה מארץ ישראל, ובפרט הנוכחות הצלבנית. הוא איתר את החולשה של השלטון המוסלמי הקודם בנכונות לכרות בריתות עם ה"פראנקים" (כינוי לצלבנים) וביקש לא רק לסלק את הצלבנים אלא גם למנוע מהם כל רצון לחזור. יתרה מזו, התפוררותו המהירה של הכח המונגולי בחזית המזרח התיכון הותירה בידי בייברס גדודים רבים ערוכים לקרב אותם יכל להשליך אל המערכה.

בין 1263 ו-1265 התמקם בייברס סמוך להר תבור ויצא לפעולות לחיסול כל המאחזים הצלבניים בגליל, הוא הרס את כל המבנים ובפרט את המבצרים והוציא אותם מכלל שימוש. ב-1265 העביר בייברס את בסיסו לתל ארובות (ליד קיבוץ ברקאי של ימינו), משם תקף והפיל את מעוזי החוף הצלבניים חיפה, עתלית, קיסריה וארסוף.

ב-1266 פנה בייברס להחריב את צפת. כוחותיו צרו על המצודה למעלה מ-40 יום, לבסוף גרם בייברס לצלבנים לחתום על הסכם כניעה, תוך הונאתם. עם צאת הצלבנים מהמצודה הוא הרג את כולם ושיפד את גופותיהם על חומות המצודה. כוונתו היתה להרתיע את האירופאים מפני יציאה למסע צלב חדש.

ב-1268 כבש בייברס את יפו וב-1271 ערך מסע נוסף בגליל לחיסול המצודות הצלבניות האחרונות שעוד שרדו ובראשן מבצר המונפור. הערים הצלבניות שנותרו על תילן לאחר תום שלטונו של בייברס (1277) היו עכו, צור וצידון.

החל מאמצע שנות ה-60 פנה בייברס לשקם את הארץ. הוא עודד התיישבות של קציניו בארץ וחילק להם שטחי אדמה (אותם עיבדו אריסים. הוא פיתח את צפת, מיד לאחר כיבושה, כבירת הגליל והציב בה מושל חזק ובעל סמכויות. הוא פיתח מרכזי מסחר בג'לג'וליה, קאקון, לוד, יבנה ועוד. בייברס יזם את פיתוח דרך הדואר שאיפשרה לפרש רכוב על סוס להגיע בבטחון ובמהירות מקהיר לדמשק בארבעה ימי נסיעה. הקמת הדרך חייבה הקמת גשרים וסילוק מכשולים, הקמת מתקני דרך כח'אנים, סבילים ואיוש מצודות-משמר בחיל משמר. הח'אנים ריכזו סביבם מסחר, שווקים, שירותי חלפנות, החלפת סוסים ועוד. בייברס חילק את הארץ לנפות (נִיאָ‏אבּ‏ות) והעמיד בראשיהן קצינים. הוא הגדיר תפקידי ניהול ושלטון (גובי מיסים, שופטים, מפקחים על כוחות שיטור) ומסר אותם בידי קצינים ממלוכים פורשים. יחד עם המשרה קיבל הממלוכ בדימוס שטח קרקע מניב, אשר חלק מההכנסות ממנו נהג להקדיש לצרכי דת (וקף), לחליפין יכל הפקיד להקים על השטח מתקן לעוברי-דרך כגון סביל.

בייברס, לא-מוסלמי מלידה אלא מומר, הקפיד לשמור על חוקי האסלאם וטרח לפרסם את הדבר. הוא הגן וכיבד את הדת וחוקיה. הוא הקפיד על שמירה קפדנית על חוקי האסלאם ובכלל זה חוקים שהגנו על הנתינים מפני שרירות-לב של תקיפים מקומיים שדוכאו ביד ברזל. בייברס ראה עצמו ממשיכו של עומר בן אל-ח'טאב, כובש ירושלים המוסלמי הראשון (644). לפיכך היה מגן בני החסות: היהודים והשומרונים וכן הנוצרים בני-הארץ (הארמנים, המארונים, הקופטים והאשורים (סורים)).‏‏^[1] בייברס קרא ליהודים לשוב ולהתיישב בארץ בכלל ובירושלים בפרט, תחת הגנת השלטון. בני חסות אמנם חוייבו לשלם מס גולגולת וחלו עליהם איסורים שונים ומגבילים (כגון איסור על שתיית יין, חיוב לבישת מלבושים מזהים ועוד), אך ההגנה על גופם ופולחנם היתה מצוות-דת שנאכפה על-ידי השלטון, לפחות כל עוד השלטון היה יציב.

אדיקותו של בייברס באה לידי ביטוי גם בפיתוח הערים הקדושות (החראמים), ירושלים וחברון. הוא התחיל בתנופת הפיתוח לה זכתה ירושלים בתקופה הממלוכית, פעולותיו מונות בין היתר את שיפוץ כיפת הסלע, הקמת אכסניה לעולי רגל בירושלים, שיפוץ מערת המכפלה בחברון ובניית נבי מוסא במדבר יהודה.

[עריכה] מורשת בייברס

בייברס הותיר אחריו מסורת ועקרונות לפיהם התנהל, במידה רבה, השלטון הממלוכי בכלל ובארץ ישראל בפרט במהלך מאתיים השנים הבאות.

עקרון הרס הערים הבצורות וערי החוף. הפחד העיקרי של הממלוכים היה מפני מסע צלב נוסף והשתלטות צלבנית מכיוון החוף. לכן העדיף בייברס להרוס ביצורים ונמלים. חומות המבצרים שהרס בערי החוף דורדרו כדי לסתום את הנמל המקומי (ראו למשל בחורבות אפולוניה). באבני מבצרים נעשה גם שימוש משני לבניית מסגדים (למשל מסגד סידנא עלי). גם ערים מרכזיות בארץ נותרו ללא חומה לפי הדוקטרינה הממלוכית שהעדיפה להסתמך על הכוח הצבאי ולא על ביצורים. הרס וסתימת כל נמלי הארץ פרט לנמל עזה שימש גם כדי לנקז את כל המסחר, על טובות ההנאה הקשורות בו (כמו למשל, מכס), לנמל עזה שקרבתו היחסית לקהיר חיזקה את השליטה בו.

שמירה קפדנית על חוקי האסלאם. כלא-מוסלמים מלידה יכלו הממלוכים להחשד בנאמנותם לדת. התוצאה היתה הפוכה - קנאות דתית מודגשת ומוצהרת כקו שלטוני. בהקפדה על חוקי האסלאם היתה כרוכה גם הקפדה על חוקי השלטון המרכזי, שקודשו על ידי הח'ליף. בפרט חוקי האסלאם כוללים את תנאי עומר, החוקים המגנים על בני החסות, היהודים, השומרונים והנוצרים הלא-אירופאים.

חשיבות הקישור היעיל בין חלקי הסולטנות. בייברס הבין ששליטה בשטח העצום שכבש מחייבת יכולת להעברת ידיעות מהחזית הצפונית (קו המגע עם האימפריה המונגולית) לקהיר והעברת פקודות חזרה וכן ריגול יעיל במרכז השלטוני בדמשק, לבל יתנתק מקהיר. לפיכך יזם בייברס שלוש חלופות להעברת ידיעות, שרובן התקיימו במקביל בשטחי ארץ ישראל: דואר יונים, משואות איתות ודרך הדואר. התחזוקה היעילה של הדרך ומתקניה והשמירה עליה הבטיחו תעסוקה וביטחון אישי לארכה, ברוב שטח ארץ ישראל.

משרות שלטוניות לממלוכים בלבד. כל הפקידות באה משורות הקצינים הממלוכים הפורשים. בתמורה לשירות במשרה לא שולמה משכורת מהקופה הציבורית, חלף זאת זכה הפקיד לשטח אדמה חקלאי שעובד על-ידי אריסים, רוב תנובת הקרקע היתה שייכת לפקיד. האריסים זכו להגנה מהפקיד ויכלו גם למכור מקצת מיבולם בשווקים מקומיים. אולם על פי החוק הממלוכי לא יכול היה בעל תפקיד להוריש רכוש לצאצאיו, היות שהרכוש נחשב כחלק מן המשרה. על כן, הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו הייתה באמצעות הקדשת חלק מרכושו להקדש (וקף) תוך מינוי בנו למנהל נכסי ההקדש, כך שיזכה לשכר ממנו. ההקדש יכל להיות הקמת מבנה דת (מסגד או מדרסה), מימון איש דת וכדומה. לממלוכים ניתנו זכויות-יתר נוספות רבות, בניהן הזכות לרכב על סוס, כפי שמציין ר' משולם מוולטרה: "וכולם רוכבים על החמורים ועל הפרדות כי אינו רשאי שום אדם, אפילו ישמעאלי, לרכוב על סוסים אלא הממילוקי לבדם."‏‏^[2]

הקפדה על אסתטיקה בבניה הציבורית. כבר מימיו של בייברס מורגשת הקפדה על בנייה ציבורית אסתטית. הדברים אמורים הן במבני דת והן בגשרים. הפריטים המאפיינים בתקופת בייברס הם קשתות מחודדות, עיטור באמצעות כתובות מסוגננות וסמלים‏‏^[3] ותשליב אבנים (אבלק). בשנים הבאות הועשרה האדריכלות הממלוכית בפריטים אופיניים נוספים.

הסתמכות כלכלית על מכסים. המקור הכספי העיקרי לקופה הציבורית הממלוכית היה מכסי התנועה המסחרית מהודו ועדן לאירופה, שעברה רובה ככולה דרך נמל עזה. נמל עזה היה סופן של דרכי המסחר שנמשכו אל עומק אסיה (דרך הבשמים) ועליהן הובלו סחורות יקרות ערך כתבלינים, בשמים ואבני חן. גם מכס ממשלתי צנוע יכל להזרים הון עתק לקופה הממלוכית. מה גם שהמכס היה שרירותי ונקבע לפי היכולת המירבית של השלטון להכביד את ידו על הסוחרים. זו היתה מדיניות כלכלית קצרת רואי כיוון שלא פיתחה שום חלופה ראויה למימון ההוצאות מתוך כוחות פנימיים. ברגע בו תנאים פוליטיים, פגעי טבע, שוד ימי וגילוי נתיבי מסחר מתחרים הפנו את המסחר מנמל עזה, קרסה הכלכלה הממלוכית במהירות.

[עריכה] חלוקה מינהלית

שטח ארץ-ישראל התחלק בין ה"ממלכות‏‏^[4]" של דמשק, עזה וצפת באופן הבא:

ממלכת עזה כללה את הנגב המערבי עד שיפולי הרי חברון, רמלה, לוד וכל שאר שטחי השפלה עד קאקון בצפון. מושל עזה היה מינוי עצמאי של הסולטן עד 1376, לאחר מכן נשלט על-ידי נציב הסולטן מדמשק. בעיר, כבבירת כל ממלכה, ישבו שופטים (צבאיים ואזרחיים), פוסקי הלכות דתיים, וממונים על מיסים ועל בני-חסות.

ממלכת צפת כללה את כל הגליל (העליון, התחתון והמערבי), את עמק הירדן ואת צפון השומרון (ג'נין, מגידו). בצפת שלט נציב השולטן (נאיב) ובה ישב בעל משרה בכירה נוסף - הממונה על סוסי הדואר.

עמק בית שאן והבקעה עד יריחו, שכם, ירושלים וחברון היו נפות (ניאבות) במסגרת הממלכה של דמשק, בכל עיר ישב נציב ממונה וכפוף לנציב הסולטן בדמשק. שליט העיר ירושלים היה נאיב אך ישב בה גם ממונה על ההקדשים, שריכז כח דתי רב ושלט למעשה על היבטים רבים בחיי ירושלים וחברון. ב-1376, כחלק מרפורמה כללית בחלוקה המנהלית, הוכפפה ירושלים כניאבה ישירות לסולטן בקהיר, אך הדבר לא היווה שינוי מהותי.

הממלוכים הקפידו להפריד בין משרת מושל העיר למשרת מפקד חיל המצב ששהה בעיר, בכך צמצמו את האפשרות שמושל עיר ייעזר בכח הצבאי שברשותו לצורך מרידה. החשדנות והעמימות בין נושאי משרות אזרחיות וצבאיות וריבוי המרגלים שירתו את הממשל הריכוזי כ"הפרד ומשול").

[עריכה] שנות שגשוג

שני הדורות שלאחר בייברס אופיינו בשלטון השושלת היחידה בתקופה הממלכית בה עבר השלטון בין בני אותה משפחה, שושלת קלאון ובניו.‏‏^[5]. א-מאלכ אל-מנצור קלאון שלט בין השנים 1280-1290, בתחילת שנות שלטונו הדף כמה מרידות בדואים‏‏^[6], הביס את הנסיון המונגולי האחרון לכיבוש שטחים בארץ‏‏^[7] ואף דיכא ביד רמה קשר שבראשו עמדו אמירי דמשק. פעולות אלה הוכיחו שתקופת בייברס לא היתה אפיזודה חולפת ושהשלטון הממלוכי יציב ורב כוח. קלאון הרחיב את סמכויותיו של עלאא א-דין כממונה על הקדשי ירושלים וחברון ונתן את האות לתחילת פיתוחה של ירושלים כעיר דת מפוארת ואבן שואבת לעולי רגל. בסוף ימיו החל לשים מצור על העיר הצלבנית האחרונה, עכו, אך מת בטרם נכבשה.

את עכו כבש לבסוף ב-1290, בנו של קלאון, אל-מלכ אל אשרף ח'ליל בן קלאון. עם נפילתה של עכו ניטשו שאר מאחזי החוף הצלבניים, בצור, צידון ועתלית ויושביהם עברו לקפריסין. תקופת ממלכת ירושלים הצלבנית תמה. נסיון הפלישה הכושל של גזאן המונגולי ב-1299 חתם את פרק האיום המונגולי.

הסולטן הבא בשושלת היה מוחמד בן קלאון, שמלך, הודח ושב ומלך במשך שלוש קדנציות בין השנים 1294 - 1340. הוא שלט על אימפריה חסרת אויב חיצוני רציני, עם הכנסות עתק ממיסים ומכסים בשל ריכוז כל המסחר מאסיה לאירופה דרך נמליה. מעייניו היו נתונים להוכיח לעולם כולו כי הוא השליט המוסלמי האדיר ביותר, "המנצח, משמיד הכופרים ועבדי האלילים, מכניע הקושרים והמורדים"‏‏.^[8] כיוון שלא נותרו עוד כופרים לנצח ועובדי אלילים להשמיד השקיע מוחמד בן-קלאון את מאמציו בבניה מונמנטלית. הוא הקים את המסגד האדום (ג'עמא אלאחמר) בצפת, ואת הח'אנים בבית שאן ובג'לג'וליה אך עיקר פעילותו נעשתה על-ידי בן בריתו הקרוב, מושל דמשק וירושלים האמיר תנכיז. באמצעותו שיקם מוחמד בן-קלאון את הר הבית, בנה מבני ציבור רבים‏‏ בירושלים^[9] ופיאר את העיר באופן חסר תקדים. בן ברית נוסף ברוח זו היה מושל עזה, האמיר סנג'ר אלג'אולי (שבנה גם בירושלים) שהקים מסגדים, בנה רבות בעיר עזה וכתב ספרי הלכה. מוחמד בן-קלאון היה מוסלמי מלידה (ללא חשד נאמנות לאסלאם)וללא אויב צלבני מבית, לפיכך הקל מעט את ההגבלות על הנוצרים האירופאים ואיפשר למסדר הפרנציסקני דריסת רגל במקומות הקדושים בירושלים בדמות מנזר על הר ציון.

הבניה של מוחמד בן קלאון היוותה תפנית ממדיניותו של בייברס. עד אז נבנו מבני ציבור תחת תקציב מבוקר ולצורך תכלית ידועה. לעומת זאת, האופנה שהנהיג מוחמד בן קלאון והנחיל לממשיכיו בבניה הממלוכית היתה בניית מבני פאר על-פי אמות מידה אסתטיות ולא משיקולים עינייניים. מבצעי הראווה שלו בלעו כספים רבים מן האוצר אך לא הועילו כמעט לרווחת הפרט ולחוסנה של המדינה. הוא הביא אומני בנייה מפרס אשר העשירו את האדריכלות הממלוכית בפריטים אופיניים כגון עיטור הנטיפות (מוקרנס). הוא הנחיל לאמיריו את ההתלהבות מן הבניה המונמנטלית וגירה את יצר התחרות שלהם. הנוסע אבן בטוטה העיר ש"האמירים מתחרים זה בזה בבניה"‏‏^[10].

לאחר מות מוחמד בן קלאון שקעה שושלת בני קלאון. במקביל פרצה בארץ מגיפת המוות השחור. אין פרטים רבים על היקף המגיפה, אך היא נמשכה כשנה ובמהלכה מתו רבים, ישובים רבים ניטשו והכלכלה נפגעה. האדיקות הדתית גברה וכן גבר כח ההשפעה של הדרווישים הסופים שהטיפו לחזרה בתשובה ולהכאה על חטא. עם שוך המגיפה, ב-1366 לערך, שבה תנופת הבניה הדתית לירושלים ונבנו מבני פאר רבים על הר הבית, ומדרסות רבות. עדות לחידוש החיים הכלכליים ניתן למצוא בבניית ח'אן אל סולטן בשנת 1389 בלב ירושלים, על ידי הסולטן ברקוק.

בשנים אלה התמודדה הסולטנות הממלוכית עם כוחן העולה של ערי איטליה (ונציה, גנואה ופירנצה). בדרך כלל נחתמו הסכמי מסחר בין הממלוכים לבין הערים האיטלקיות, אשר הסדירו ברית מסחרית במזרח הים התיכון, לתועלתם של שני הצדדים ותוך גריפת רווחים עצומים. הברית נאבקה באימפריה הביזנטית הקורסת מחד ובממלכה הצלבנית הקטנה בקפריסין מאידך. כחלוף הזמן, ובמיוחד במחצית השניה של המאה ה-14, הממלוכים נאלצו לשלם יותר ויותר עבור שמירת הברית הן בכסף (והקופה הלכה והתדלדלה עקב הבניה חסרת ההגיון והמגפה) והן בזכויות למסדרים הנוצריים. באותה תקופה לקחה דוכסות בורגונדיה (כח אירופאי חזק ומרכזי באותה תקופה) תחת חסותה את המסדר הפרנציסקני וזה החל לרכוש נכסים והשפעה בארץ הקודש. למסדר אף ניתן כתב חסות מאת השלטון הממלוכי שנתן לו מעמד מסויים בכנסיית הקבר, היתה זו פגיעה בכתות הנוצריות הלא-אירופאיות שטופחו עד אז על-ידי הממלוכים.

במשך שנים רבות לא היו לממלוכים בארץ ישראל אויבים של ממש, האירוע הקשה ביותר היה בשנת 1365 עת פלש פטר הראשון מלך קפריסין לאלכסנדריה (על ארץ ישראל לא יכל לפשוט עקב הרס ערי הנמל) ושלט בה במשך ארבעה ימים. אולם בשנת 1400, בתקופת שלטונו של הסולטן הצ'רקסי ברקוק, הגיעו לארץ שמועות על התקדמותו המהירה של טימור לנג, מנהיג מונגולי שרצה לשחזר את האימפריה המונגולית ששקעה. הארץ מלאה בפליטים מצפון סוריה ועירק שסיפרו על אכזריותו הרבה ועל היותו בלתי-מנוצח. הדברים גרמו לחרדה בארץ ולהתעוררות דתית. הסולטן ברקוק יצא מקהיר לקראת הפולש, אך מת בדרכו. בנו המשיך במסע המלחמה שנראה חסר סיכוי. אולם, עם הגיעו של טימור לנג לדמשק, שב לפתע על עקבותיו וחזר לסמרקנד, בירתו. גם לאחר מכן המשיך צבאו של טימור לאיים על צפון-מזרח שטח השליטה הממלוכי, באיזור אסיה הקטנה.

[עריכה] שנות השקיעה

המאה ה-15 התחילה תחת צילם הכבד של אירועי שלהי המאה הקודמת, מגיפת המוות השחור ופשיטות טימור לנג.

פשיטות טימור לנג אמנם לא פגעו ישירות בארץ ישראל אך עירערו את גבולה הצפון-מזרחי של הסולטנות והצריכו הפניית משאבים רבים לשם. ארץ ישראל כרעה גם תחת נטל פליטים רבים מאיזור זה, מתי-מעט בעלי ממון התיישבו בירושלים והקדישו בה מבני פאר להודות על פדות נפשם, אך רובם ככולם היו עניים מרודים והפכו למעמסה. בנוסף לכך, עקב התערערות הסדר באיזור אנטוליה החלה נסיכות מקומית בשם נסיכות עות'מאן לצבור כח והשפעה איזורית, דבר שהביא לבסוף ליצירתה של האימפריה העות'מאנית. לחזית נשלחו מיטב הכוחות הממלוכיים ורמתו של חיל המצב שהוצב בארץ ירדה, דבר שהשפיע לרעה על רמת הבטחון האישי. ח'אנים ומתקני שתיה לאורך דרך הדואר ננטשו והוזנחו ותקיפים מקומיים וכנופיות שודדים החלו לפשוט על כפרים ואף על ערים, ב-1479 למשל השתלטו שבטים בדואים על ירושלים למספר ימים.

מגפת המוות השחור פגעה קשות באירופה. פירוש הדבר מבחינת הסולטנות וארץ ישראל היה צמצום היקף המסחר וצמצום ניכר בהכנסות ממכסים, שהיה מקור ההכנסה העיקרי. בנוסף לכך ערך המטבע ירד מאד. גם זרם הצליינים נחלש וכח הקניה של אלה שהגיעו היה מצומצם.

המאפיין השלישי של המאה ה-15 בסולטנות הממלוכית היה עליית הסולטנים מן הבית הבורג'י. סולטנים אלה היו ממוצא צ'רקסי ותחלופתם על הכס היתה תכופה עקב בגידות ועקב גילם המבוגר בדרך-כלל. ארץ ישראל סבלה בפרט מן הקרע שנוצר בין הפקידים הממונים מדמשק, ששלטונה העדיף ממלוכים ממוצא תורכי לשלטון המרכזי בקהיר שהעדיף בעלי משרות ממוצא צ'רקסי. מצב זה גרם למינויים קצרי מועד של נציבים וממונים מקומיים שניסו לצבור הון אישי גדול ככל האפשר לכיסם הפרטי בזמן שילטונם הקצר וזאת על ידי גביית מיסים והיטלים שונים ומשונים‏‏^[11]. ההפכפכות במינויים ובנאמנויות גרמה גם לכך שלבעלי המשרות הבכירות בארץ לא הייתה כל זיקה לאוכלוסייה וכל רצון לפעול לטובתה. השלטון המרכזי ניסה, לפחות להלכה, להתמודד כנגד עושק האוכלוסייה על-ידי הפקידים, עדות לכך ניתן למצוא בכתובת שנקבעה מעל אחת הכניסות להר הבית ב-1421.

	אללה דורש אך טוב וצדק. יצאה הפקודה בשנת 1421 מטעם הסולטן אלמט'פר אחמד על ידי המשגיח על שני החרמים [ויצאה] הוראה נכבדה לכל מושל ונציב שיקראנה לאמור: יש לבטל את כל מיסי העושק וההיטלים אשר חידשו הנציבים ומפקחי השוק ושלא יקח זבן מלקוח דבר אלא במחירו הקבוע.
-- עברית: יוסף דרורי‏‏[12]

הסולטנים, בעיקר ג'קמק וברסבאי ממשיכו, ששלטו בין השנים 1422 - 1453 ניסו להתמודד עם הירידה במסחר ועם התדלדלות הקופה בדרכים שונות. ראשית החרימו רכוש אירופאי ברחבי הסולטנות, אסרו שימוש במטבעות אירופאים, והגבילו יציאת זרים (תמורת יציאה נדרש כופר). הצעד הבא היה הגדלת המונופול השלטוני על המסחר. ב-1428 קנה ברסבאי את כל מלאי הפלפל השחור שיובא מהודו ומכר אותו לסוחרים האירופאים במחיר מופקע שנקבע על-ידו. ממשיכו ג'קמק הרחיב את המונופול על תבלינים, בשמים ושמן זית ויצר במכוון אוירת עונשין נגד האירופאים ששיאה בגירוש הפרנציסקנים ממנזרם בהר ציון בשנת 1452‏.‏^[13] סיבת אוירת המשבר היתה התחרות החדשה במזרח הים התיכון עם האימפריה העות'מנית ונמל קונסטנטינופול. הממלוכים ניסו להראות שהם שומרי האינטרס האיסלמי ונלחמים בנוצרים. כיוון אחר למלחמה בסחר של ונציה וברית ערי איטליה היה ניסיונם של ברסבאי וג'קמק לפתח את נמל ג'דה שבחצי העי ערב. איזור זה היה נתון לפני זמנם לאיומים חוזרים ונשנים מצד שליטים בדווים מקומיים מתימן. בשנות ה-30 של המאה ה-15 עודד ברסבאי את סוחרי הודו ועדן להעביר את מסחרם דרך נמל ג'דה וממנו לקהיר, כנתיב סחר עיקרי. בין היתר היתה מדיניות זו הסיבה לבניית נמל א-טור במערב סיני. בנוסף לכך התמודדו הסולטנים לאורך כל המאה ה-15 בשוד ימי, בעיקר מצד ממלכת קפריסין הצלבנית. מכה ניצחת על הכלכלה הממלוכית ניחתה עם גילוי של נתיב המסחר מאירופה להודו על ידי ואסקו דה גאמה ב-1497. משנתגלתה אפשרות לעקוף את המונופול הממלוכי ירדו ההכנסות ממכסים באופן חד והמדינה הממלוכית התרוששה.

לאורך כל התקופה המשיכו הסולטנים והאמירים לבנות מבני פאר בירושלים, ללא כל קשר לצרכי האוכלוסיה ובלי כל יחס לעוני ולעזובה ששררו בארץ. יוצא דופן אחד היה הסולטן ג'קמק אשר שיקם את דרך הדואר, שיפץ גשרים, סבילים ח'אנים ומצודות-משמר לאורכה (ייתכן שהוא זה אשר בנה את החומה סביב חנות תגרים בגליל התחתון) והעניש בחומרה מקומיים שפגעו בבני החסות (בפרט ביהודים ובארמנים). יוצא דופן נוסף ובולט היה הסולטן קאיתביי (שלט 1468-1496) שבנוסף לבניית מבני פאר רבים בקהיר ובירושלים (הוא בנה למשל את המדרסה המפוארת ביותר על הר הבית מדרסת אשרפיה), דאג גם לרווחת התושבים. הוא שיפץ את גגות השוק בירושלים, השקיע הון רב בשיחזור אמות המים לעיר ובנה את סביל קאיתביי המפואר על הר הבית. בשנת 1475 ביקר בצפת, שיקם אותה, שיפץ את מצודתה ויזם הובלת מים לעיר. כמו כן הקל את העלייה לרגל על-ידי הורדת הכופר אותו נדרשו עולי רגל לשלם עבור הזכות לבקר באתרים הקדושים. בתקופתו ביקרו בארץ נוסעים רבים, בניהם ר' עובדיה מברטנורא, ר' משולם מוולטרה, ברנרד פון ברידנבך ופליקס פברי, אשר מעיר בספר המסעות שלו: "כולם תמהים לדעת מה עולה בדעתו של השולטן לעשות לירושלים, שהוא מבזבז כה הרבה כסף ועושה כה רבות כדי לספק לה מים." ומעלה השערה שקאיתביי מבקש להעביר את בירתו לירושלים. בתקופתו חי גם ההיסטוריון המוסלמי החשוב מוג'יר א-דין אשר כתביו מהווים מקור איכותי ואמין ביותר למראה הארץ באותה תקופה.

לאחר מותו של קאיתביי וגילוי נתיבי המסחר החליפיים להודו ולאחר כ-20 שנות התפוררות, בקיץ 1516, עבר צבא הסולטן קאנסוה אל-ע'ורי בארץ ישראל הדלה והמוזנחת מקהיר בדרכו צפונה על מנת להלחם את מלחמת הממלוכים האחרונה באימפריה העות'מאנית. ביום ראשון, 24 באוגוסט, בצפון סוריה, נתקל הכח הממלוכי בחיל העות'מאני. בקרב מרג' דאבק ניגפו הממלוכים וסולטנם מת. עד דצמבר אותה שנה נכבשה ארץ ישראל ללא קרב וללא חיפזון והתקופה העות'מאנית בארץ ישראל התחילה.

[עריכה] הישוב היהודי

הישוב היהודי התרכז בעיקר בערים (ירושלים, צפת, חברון ועזה) ובכפרים הסמוכים לערים (למשל עין זיתים וביריה הסמוכות לצפת וכפר יאסיף הסמוכה לעכו).^[14] היהודים עסקו בעיקר במסחר ובתעשיה זעירה (ייצור חוטי כותנה, צביעת בדים, ייצור יין, טחינת קמח, תעשיית עץ וכדומה). כמו כן התפרנסו יהודים כמורי דרך, הן לעולי רגל יהודים והן לנוצרים.

השליטים הגנו בדרך כלל על שלום היהודים, עד כי ר' עובדיה מברטנורא כתב ב-1488: "מן הישמעאלים אין גלות [=התעמרות על בסיס דתי] ליהודים כלל... ואין פוצה פה ומצפצף... וכי יראו הרבה יהודים יחד לא יקנאו כלל"‏‏^[15]. דוגמה לכך מביא ר' עובדיה מברטנורא בהמשך אגרתו, ב-1474 נהרס בית הכנסת ברובע היהודי בירושלים בידי אספסוף, אך שוקם עד מהרה בהוראת הסולטן קאיתביי "נגד [דעתם של] כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו" (דברי עובדיה מברטנורא). הסולטן אף הורה להעניש את המתפרעים. אולם בתמורה להגנה זו הוטלו על היהודים מגבלות לבוש, איסור לבנות בתי כנסת חדשים (אלא רק לשפץ מבנים קיימים), הכלל שרכושו של יהודי שמת ללא קרובים הוחרם לטובת המלכות ובמיוחד תשלום מס גולגולת שהגיע לסכומים עצומים והיה שרירותי לחלוטין. כיוון שהעונש על אי תשלום מס היה מאסר, נחשב תשלום המס לפדיון שבויים וסכומים נאספו מקהילות ישראל בכל הפזורה, לעזרת עניי ישראל.

	ופדיון שבויים קרו ליה [קראו לו (חכמים)] מצוה רבה והיא מוטלת על כל ישראל... כגון מי שנתחייב ממון לגויים אם מחמת הלוואה אם מחמת מס, כגון כסף גולגולתא שפורעין בארץ ישמעאל מדי שנה בשנה וכיוצא בהם, והעני ההוא אין עמו כלום, ואם לא יפרע יאסרוהו ויתנוהו בשבי או יכוהו עד שתצא נפשו וימות תחת השבט, אין לך פדיון שבויים גדול מזה, וכל ישראל מצווין לפדותו.
-- ‏‏אשתורי הפרחי, (1322)[16]

לאחר מגיפת המוות השחור, התדלדלות האוכלוסיה וירידת ערך המטבע, ובעקבות האנטישמיות שפשטה באירופה עקב המגיפה הפך גיוס הכספים לקשה ביותר ומצב היהודים התדרדר.

ראש ההנהגה היהודית היה "הנגיד", שמקום מושבו היה בקהיר (עד סמוך לגירוש ספרד ישבו צאצאי הרמב"ם על כיסא הנגידות). בירושלים ובצפת הנהיגו את הקהל באופן רשמי סגני הנגיד, ולמעשה בראש כל קהילה עמדו ראשי קהל או "זקנים". הישוב היהודי הורכב ברובו מיהודים שנקראו "מוסתרעבים", הם חיו בארץ מימים ימימה, דיברו ערבית וזקניהם (שכונו שיח'ים) ניהלו יחסי אמון (ושוחד) עם פקידים ממלוכיים ותקיפים מקומיים. על הישוב היהודי הקבוע נוספו עולים שהגיעו החל מאמצע המאה ה-14 מאשכנז (עקב האנטישמיות שגאתה) והחל מהמאה ה-15 גם מספרד (עקב גזירות קנ"א ולאחר מכן גירוש ספרד). העולים לא היו חביבים על המוסתרעבים, רובם כולם היו פליטים חסרי כל, ללא ידע בשפה הערבית וללא יכולת השתכרות ונפלו לנטל על מוסדות הקהילה. יתרה מזו, הקהילה חוייבה לשלם מס גולגולת על כל יהודיה, כולל על כל עולה מרגע עלייתו וכך הכבידו עוד יותר העולים שלא רק שלא הכניסו כספים אלא העמידו את הקהילה כולה בסיכון ממשי.

[עריכה] כלכלה

[עריכה] חקלאות

כאמור, האדמות החקלאיות של הארץ חולקו לנחלות שמיבולן נהנו פקידי ממשל וקצינים ממלוכיים, בעוד העיבוד נעשה על-ידי אריסים. חלק מסויים (עד כדי כמעט 100% במקרים מסויימים) מהאדמות הוקדשו לצרכי דת (נכסי וקף) כגון מימון ואחזקה של מסגדים ומדרסות, תשלום משכורות לאנשי דת ותקצוב הוצאות מחייה של דרווישים סופים.

האיזורים החקלאים העיקריים היו שיפולי השומרון, מאיזור ראש העין, דרך בקה אל ע'רבייה ועד נחל עירון. המרכז המסחרי והמנהלי של חבל זה היתה העיר קאקון. עמק איילון, איזור בו גידלו בעיקר כותנה ושמרכזו היה בעיר לוד. ויריחו, בה גידלו תמרים ובננות‏‏.^[17]

באזורי ההר גידלו בעיקר זיתים שהיו סחורה מבוקשת במצריים, בה לא גדלים עצי זית, בעיקר עבור תעשיית הסבון. ראוי לציין כי גידול גפנים נחשב מגונה על-ידי השלטון המוסלמי האדוק.

מוצרי החקלאות העיקריים היו פירות (תאנים, רימונים, חרובים, מלפפונים (שנחשבו לפרי) ואבטיחים), קמח חיטה ושמן זית.

[עריכה] מסחר

עיר המסחר העיקרית בארץ היתה עזה. בעזה הסתיימו מספר דרכים שהובילו סחורות ממעמקי אסיה כגון תבלינים ואבני חן. דרך נמל עזה התנקז כל היצוא והיבוא מאירופה לפרובינציית א-שאם, וממנה, דרך דרך הבשמים, אל מרחבי אסיה וערב. המכס בנמל עזה שימש כמקור הכנסה עיקרי של השלטון הממלוכי וריכוזיות המסחר דרכו היתה אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה של השלטון ועילה למלחמות עם אימפריות מתחרות לאורך כל שנות השלטון הממלוכי, כגון קפריסין הצלבנית, ברית ערי ונציה וגנואה והאימפריה הביזנטית.

[עריכה] תעשייה

הייצור התעשייתי בארץ היה דל ביותר. רובו ככולו היה ייצור חוטי ואריגי כותנה. תעשיית הכותנה התרכזה בירושלים ובלוד ועסקו בה בעלי מלאכה פרטיים, חלקם יהודים. צביעת אריגי צמר וכותנה התרכזה כמעט כולה בידי יהודים. גם תעשיית היין הזעירה היתה בידי יהודים לשימוש עצמי וכן לממכר לנוצרים, בתקופות בהן הותר הדבר.

[עריכה] שירותים לצליינים ועולי רגל

אחד ממקורות ההכנסה המסורתיים בארץ ישראל היה תחום "שירותי התיירות". מצד אחד, כארץ קדושה, עבור צליינים, ועולי רגל למקומות הקדושים ומצד שני, כצומת דרכים ראשי לתנועה ממצריים לסוריה ומאסיה לאפריה ולאירופה, עבור סוחרים ועוברי דרכים. תושבי הארץ התפרנסו משירותי אירוח, הסעדה, לינה ושירותים שונים (כגון, למשל, תיקון נעליים) בחאנים שהיו פזורים בה לאורך הדרכים הראשיות. החאן היה ממוקם בדרך כלל על אדמת פקיד ממשל ממלוכי, אך נכבד מקומי חכר את החאן תמורת הפרשת חלק מהפדיון. חלק מהחאנים (בעיקר בקרבת ירושלים) הוקדשו למוסדות דת. על החאנים הגן (בשנים של שלטון מרכזי יציב) חיל משמר רשמי ומצוייד היטב.

עולי הרגל פירנסו גם מורי דרך משלוש הדתות, סבלים, מוכרי מזכרות, מוכרי מים ומחברי ספרי הדרכה‏‏ לצליינים.^[18]

[עריכה] ראו גם

• ירושלים בתקופה הממלוכית
• ממלוכים
• דרך הדואר

[עריכה] קישורים חיצוניים

• יוסף דרורי, ההיסטוריוגרפיה הממלוכית ותרומתה לתולדות ארץ ישראל, "קתדרה", חוברת מס' 1, באתר סנונית
• מאגר אתרים ממלוכיים בארץ ישראל, אתר "שבעת פלאי ישראל"

[עריכה] לקריאה נוספת

• יוסף דרורי, התקופה ההמלוכית, בתוך יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, תל-אביב, תש"מ, עמודים 421-446
• יצחק בן צבי, הישוב היהודי בשלהי השלטון הממלוכי, בתוך יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, תל-אביב, תש"מ, עמודים 471-475
• אמנון כהן (עורך), היסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 7: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1250), ירושלים, כתר ויד יצחק בן צבי, 1981

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ‏כלומר לא הקתולים, הגאורגים והיוונים האורתודוקסים שלהם קהילות-אם באירופה.
2. ^ ‏אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, תל-אביב, תש"ו, עמוד 119.‏
3. ^ ‏למשל סמלו של בייברס - שני זוגות ברדלסים המעטרים את גשר ג'נדס ליד לוד ואת מבנה הח'אן ממזרח לירושלים ששרידיו משולבים בשער האריות בשימוש משני.‏
4. ^ ‏מינוח בו משתמש יוסף דרורי לציון פלך, מושל הממלכה נקרא מַ‏לִכ‏.
5. ^ ‏ראו גם ממלוכים#הסולטנים העיקריים‏
6. ^ למשל ב-1281 באיזור עזה וב-1282 בשכם
7. ^ ‏בקרב חומס‏, 1281
8. ^ ‏כלשון הכתובת מעל הכניסה למסגד האדום (ג'עמא אלאחמר) בצפת.‏
9. ^ ‏ראו תנכיז וכן הבנייה הממלוכית בירושלים‏
10. ^ ‏יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית, בתוך אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל 83-84, ירושלים 1992, עמוד 183‏
11. ^ ‏למשל ההכרח על כל נתין יהודי לתת מתנת כסף ובגד חדש לנציב עיר המתמנה לכהונה.‏
12. ^ ‏התקופה הממלוכית, בתוך יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, תל-אביב, תש"מ, עמ' 439
13. ^ ‏ראו ירושלים בתקופה הממלוכית#הסכסוך על הר ציון‏
14. ^ לפי דיווחי נוסעים יהודים בשלהי התקופה (‏ר' יוסף דמונטניא ו‏ר' משולם מוולטירה בשנת רמ"א, (1481) ו‏ר' עובדיה מברטנורא ב-1488) מספר המשפחות היהודיות בישובים המרכזיים בארץ היו: בצפת ובנותיה (עין זיתים, ביריה) 300 בעלי בתים. כפר כנא 70‏‏. חברון 20. שכם 12. (‏‏‏ר' יוסף דמונטניא). עזה 95‏‏ (יתכן שכולל את יהודי רפיח ואשקלון לפי ‏ר' משולם מוולטירה, או 60 לפי ‏‏‏ר' יוסף דמונטניא). ירושלים 200 (‏ר' משולם מוולטירה ור' עובדיה מברטנורא מספר על 70 בעלי בתים, ככל הנראה שאר היהודים היו עולים עניים שלא השתקעו בעיר). (על פי: יצחק בן צבי, הישוב היהודי בשלהי השלטון הממלוכי, בתוך יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, תל-אביב, תש"מ, עמודים 471-475 )
15. ^ ‏אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, ירשלים תש"י, עמוד 103‏
16. ^ אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, תל-אביב, תש"ו, עמוד 105
17. ^ ‏נירית רוסלר, לתולדות המזון בירושלים מתוך אוכלים בירושלים בעריכת שרי אנסקי, עדי סמל ודבי הרשמן, מודן הוצאה לאור, 1992, ע"מ 22 ‏
18. ^ ‏ראו ירושלים בספרות המסעות‏