דרך הבשמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בדרך העתיקה מאסיה לאירופה. אם התכוונתם לאתרי המורשת העולמית לאורך דרך הבשמים, ראו דרך הבשמים (פירושונים).

דרך הבשמים שהובילה מדרומו של חצי האי ערב אל חופי הים התיכון הייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והידועות ביותר בעת העתיקה. הדרך הובילה מאזור הגידול של עצי הלבונה בואדיות אזור זופאר, כיום בעומאן, לאורך חופיו של ים סוף, ועד לפטרה בירת הנבטים. מכאן התפצלה הדרך לשני נתיבים - האחד הוביל צפונה לדמשק, והאחר חצה את הנגב עד לנמלי הים התיכון, ובייחוד לעבר נמל עזה. אורכה הכולל של הדרך הגיע לכ-2,000 ק"מ. מנמלים אלה נשלחה הסחורה בדרך הים לנמלי אירופה וצפון אפריקה.

[עריכה] עלייתה של דרך הבשמים

סחר ימי לאורך ים סוף התקיים כבר בתקופתם של המצרים הקדומים אשר עמדו בקשרי מסחר עם ארץ פונט, כיום באריתראה. התנ"ך מאזכר את קשרי המסחר עם ארץ אופיר הקדומה, המזוהה עם אתיופיה של ימינו, וממנה הובא זהב לנמל עציון גבר:

	"ויבאו אופירה ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים ככר ויבאו אל המלך שלמה"
-- מלכים, א', ט', 28

	"עשר אניות תרשיש ללכת אופירה לזהב ולא הלך כי נשברה אניות בעציון גבר"
-- מלכים, א', כ"ב, 49

עם ביותו של הגמל והשימוש הגובר בו כבהמת משא באמצע האלף השני לפנה"ס, החלו דרכי המסחר היבשתיות לאורך חופיו של ים סוף להתפתח. הסחר לאורכן התגבר במאה ה-10 לפנה"ס, והגיע להיקף משמעותי כאשר הופיעו הממלכות העתיקות של שבא, קתבאן, מעין וחצרמוות החל במאה ה-8 לפנה"ס.

החל במאה ה-5 לפנה"ס כאשר הביקוש ללבונה בעולם העתיק גבר, גדל גם נפח התנועה לאורך נתיבי הדרך, וסחר הבשמים לאורכה, ובעיקר לבונה ומור, העניקו לה את שמה. בעולם ההלניסטי והרומאי נחשבה לבונה למוצר יקר ערך שערכו עלה אף על זה של זהב, והיא שימשה לפולחן ולצרכים רפואיים וקוסמטיים. לבונה שימשה גם בפולחן הנוצרי, והיא בשימוש פרה-רפואי גם כיום. עוד הובלו לאורך הדרך תבלינים, מלח, שחשיבותו בעת העתיקה הייתה גדולה לשימור מזון, ואספלט מים המלח אשר שימש לאטימת אוניות. לשיאה הגיעה הדרך החל במאה ה-3 לפנה"ס, עת הנבטים חלשו על חלקה הצפוני, והיא שגשגה משך כ-500 שנים עד המאה ה-2.

[עריכה] שקיעה

החל במאה ה-1 לפנה"ס, חלשו שליטי בית תלמי במצרים על חלקה הצפוני של הדרך, ואלה הטילו מיסים ומכסים כבדים על הסחורה. מדיניות זו החלה את תהליך שקיעתה האיטית של הדרך. מכה נוספת ניחתה על המסחר לאורך הנתיב כאשר פטרה נכבשה בידי הרומאים במאה ה-2. במאה ה-3 החלו גם ממלכות דרום ערב לשקוע וממלכת חמיר הייתה לכוח החשוב בשטח המהווה את תימן של ימינו.

הכיבוש המוסלמי של חצי האי ערב גרם להתדרדרות נוספת בחשיבותה של הדרך, אם כי המסחר לאורכה המשיך בהיקף מצומצם בהרבה עד סביבות שנת 1450, עת הביאו פלישות האימפריה העות'מאנית והאימפריה הפורטוגלית לשקיעתה של דרך הבשמים ולאובדן חשיבותה. קיצה המוחלט של דרך הבשמים בא לה במאה ה-16 כאשר נתיב התבלינים הימי להודו תפס את מקומה.

[עריכה] אתר מורשת עולמית

מקורותיה של דרך הבשמים הוכרו בשנת 2000 כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו. ההכרזה כוללת ארבעה אתרים בעומאן שזכו לשם הקיבוצי ארץ הלבונה. חמש שנים לאחר מכן, הכיר ארגון אונסק"ו גם בארבע ערים נבטיות בנגב ובמספר אתרים נלווים, אשר הוכרזו כאתר מורשת עולמית בשם "דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב".