התקופה העות'מאנית בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

התקופה העות'מאנית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בה נשלטה על ידי האימפריה העות'מאנית.

התקופה מתחילה בכיבוש הארץ בידי הסולטאן הטורקי סלים הראשון בשנת 1517, ומסתיימת בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה.

תוכן עניינים 1 המאה ה-16 2 מהמאה ה-17 עד המאה ה-20 3 הקרקע בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית 4 היישוב היהודי 5 ראו גם 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] המאה ה-16

עם תחילת התקופה חולקה הארץ לחמישה מחוזות (מגידו, צפת, שכם, ירושלים ועזה) , בראש כל מחוז עמד "ואלי" שנקרא פאשא (פחה), שנכללו בתוך פרובינציית דמשק. בתקופה מוקדמת זו הצליח שלטון זה לשמור על מנהל תקין וביטחון.

בין השנים 1535 -1538 בנה סולימאן הראשון (המפואר) את חומות ירושלים כפי שהם מוכרות לנו כיום, ובכך הגן על העיר מפני התקפות חיצוניות.

[עריכה] מהמאה ה-17 עד המאה ה-20

עד אמצע המאה ה-18 לא זכתה ארץ ישראל למעמד מיוחד בין השאר בגלל התמקדות האימפריה בשטחים אחרים בבלקן, אך ממחצית המאה ה-18 ובהתחזקות הדרגתית אל אמצע המאה ה-19 עלה מעמדה של ארץ ישראל בעקבות אובדן טריטוריות הבלקן וההתעניינות המחודשת של אירופה במתרחש בארץ ישראל.

במשך חלקים גדולים של התקופה השלטון בפועל בחלקים שונים של הארץ היה בידי מנהיגים בדואים או דרוזים כגון פאח'ר אל-דין השני במאה ה-17, ודאהר אל-עומר במאה ה-18.

בסוף המאה ה-18 ערך נפוליאון את מסע הכיבוש שלו בארץ ישראל. למסע זה הייתה השפעה ישירה מועטה ביותר על הארץ.

סופה של התקופה בתבוסת האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ בידי כוחות האימפריה הבריטית, בשנת 1917.

[עריכה] הקרקע בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית

משטר הקרקעות שהיה בארץ ישראל באותה תקופה היה מבוסס על הדת המוסלמית, בשנת 1858 נחקק על ידי השלטון העות'מאני חוק המג'לה, חוק זה חילק את הקרקעות בארץ ל-5 סוגים.

• קרקע מסוג מירי- קרקע שהיא בבעלות המדינה ואזרחים שחיים בתחום הקרקע אינם יכולים לבצע שום שינוי בקרקע, אסור לבנות ואסור לנטוע גידולים חקלאיים אך יכלו להנות ולהשתמש ביבול החקלאי באותה הקרקע.
• קרקע מסוג מוּלק- קרקע זאת נמצאת באזורים שמיושבים בצפיפות באופן יחסי וקרקע זאת היא בבעלות פרטית של האזרח ולא היו על הקרקע מגבלות, האזרח שהחזיק בקרקע מסוג זה יכל לנטוע לבנות ולמכור.
• קרקע מסוג ווקף- קרקע שמשמשת לצרכי דת (כל הדתות), קרקע מסוג זה אינה ניתנת להעברה והיא נמצאת בשליטת הרשות המקומית.
• קרקע מסוג מתרוּכה- קרקע זאת היא קרקע בבעלות המדינה שמשמשת לצרכי ציבור, לדוגמה דרכים, נהרות, גשרים, מבני ציבור ועוד.
• קרקע מסוג מוואת- קרקע זאת אינה ניתנת לעיבוד חקלאי או אזורים שמרוחקים מאזורים מיושבים והקרקע למעשה שוממת.
• חוק המקרקעין שנחקק בשנת 1969 ביטל את חוק המג'לה (חוק המקרקעין סעיפים 152-155).

בארץ ישראל של המאות ה-17 וה-18 לא התקיים כמעט שוק במקרקעין, דבר שייתר את הצורך במרשם. ברם, לקראת המאה ה-19 החלה ארץ ישראל להיות במרכז ההתעניינות העולמית (תרמו לכך התנועה הציונית וכריית תעלת סואץ). השלטון העות'מאני היה הראשון לארגן מרשם מקרקעין, המתעד זכויות במקרקעין. בשנת 1858 נחקק חוק לפיו צוו בעלי הזכויות לרשום את זכותם, שאם לא כן – יאבדו הזכויות. כתוצאה מכך, החל תהליך של מפקד (Census), שסקר את מצב הקרקעות בארץ ישראל, והניב מספר שינויים בפנקס המקרקעין העות'מאני. פנקסים אלו, הקיימים עד ימינו, מהווים את תחילת הרישום של קרקעות בארץ ישראל.

מרישום זה נולדה זכות ה"טאבו", קרי: זכות היחיד להחזיק בקרקע. המרשם כונה "דפתר חקאני" ונוהל באופן ריכוזי מאיסטנבול. האסמכתאות שהחזיקו בעלי המקרקעין נקראו "קושאן" (השטר), והיוו כלי עזר בניהול ובארגון השליטה במקרקעין בארץ ישראל. הקושאן הכיל תיאור של הבעלים ושל גבולות הנכס, אולם נעדר את הזיהוי הגאוגרפי המדויק שת הנכס. חסרונו זה, שנבע מהעדר תחזוקה שוטפת מצד השלטון הטורקי, הביא להיעדר הרלוונטיות של הקושאן לימינו, למעט אותם מקומות מסוימים לגביהם הוגדרו גבולות הנכס בהגדרות מילוליות מוחלטות ובנות קיימא.

הפנקסים העות'מאניים כוונו, אם כן, מלכתחילה לשמש כמרשם זכויות, אולם פגמים אינהרנטיים במרשם, והעדר אכיפה בפועל ברישומו, הביאה לרישום מינימלי של כ- 5% של מקרקעי ארץ ישראל בלבד, ומנעו מימושה של מטרה זו. כיוצא מכל אלה, הפנקסים העות'מאניים רלוונטיים למקומות יישוב ותיקים, מעטים ומוגדרים בלבד.

הבעייתיות בשיטת מרשם הזכויות העות'מאנית הביאה לשילובה עם פנקס שטרות (Deed register).

[עריכה] היישוב היהודי

היישוב היהודי ("היישוב הישן") זכה לפריחה מסוימת במאה ה-16 עם עליית חלק ממגורשי ספרד ובמאה ה-18 בגליל עקב שלטונו האוהד של דאהר אל-עומר ושיקומן של טבריה, חיפה, עכו וערים נוספות. אך לרוב היה היישוב היהודי והנתין היהודי נחות עד כיבוש הארץ בידי איברהים פאשא ב-1831.

מאז הרבע השני של המאה ה-19 עת החלה עליית תלמידיהם של מבשרי הציונות המדינית ר' יהודה בן שלמה חי אלקלעי, רבי יהודה ביבאס ונוספים, ממרחבי האימפריה העות'מאנית והפזורה של היהודים מגורשי ספרד במרכז אירופה, ליפו, ועד סוף התקופה העות'מאנית, זכתה ארץ ישראל לעדנה מחודשת. ביפו, פרנסו עצמם מגשימי החזון הציוני תחת להיות לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה, (בניגוד לבני היישוב הישן שנסמכו על מנגנון החלוקה), והכינו את התשתית הרעיונית, החברתית, המוסדית והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו ארצה ברבע האחרון של המאה. תהליך שיבת ציון המשיך בעלייה הראשונה והעלייה השנייה. העלייה הראשונה לא הייתה גדולה אך הייתה נדבך נוסף בהגשמת חזון מבשרי הציונות המודרנית וחזרת היישוב היהודי לעמדת השפעה וכוח שבה לא היה מאז מרד בר כוכבא. כסף שהחל זורם לארץ הניע הקמתן של נקודות התיישבות יהודית, תוך שימת דגש על 'עבודה עברית'.

סופה של התקופה סימן טובות לתושביה היהודים של הארץ, שתמכו לרוב בכיבוש הארץ בידי הבריטים, ואף עזרו לכך באופן פעיל. בפרט תלו היהודים תקוות בהצהרת בלפור בנובמבר 1917, בה הובטח ליהודים "בית לאומי בארץ ישראל".

[עריכה] ראו גם

• ירושלים בתקופה העות'מאנית
• היהודים באימפריה העות'מאנית
• היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה

[עריכה] קישורים חיצוניים

• "היישוב בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית (1516 - 1917)" - מאמרים באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• גור אלרואי, ארץ - ישראל ערב תקופת 'העלייה השנייה', באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח