כיפת הסלע
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כיפת הסלע (ערבית: قبة الصخرة, תעתיק מדויק: קבת אלצח'רה, הגייה: קוּבַת אַ-סַ'חְ'רַה; לטינית: "טמפלי דומינו") - מבנה מוסלמי ששוכן במרכזו של הר הבית, מעל לאבן השתייה. הכיפה הפכה להיות סמל הלאומיות הערבית הפלסטינית, ותמונתה מתנוססת בבתים ערביים פלסטיניים רבים, וכן על-גבי סמלים של תנועות לאומיות פלסטיניות.
כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינוי, ונחשבת למופת אדריכלי ואמנותי. כיפת הסלע עצמה אינה מסגד, ואין נערכות בה תפילות בציבור, אלא היא חלק ממתחם מסגד אל-אקצא. למרות זאת, היא מכונה בטעות על ידי רבים בשם "מסגד עומר". אין לבלבל בינה לבין מסגד עומר השוכן סמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי.
תוכן עניינים |
[עריכה] אדריכלות
המבנה של כיפת הסלע הוא מהמפוארים במזרח התיכון. הוא בנוי במפלס הגבוה ביותר של הר הבית, שלכאורה נראה כרחבה שטוחה אך בפועל שטח כיפת הסלע גבוה יותר מסביבתו במטרים אחדים ומדרגות מובילות אליו. במבט על ניתן להבחין שהמבנה בנוי כמתומן המקיף עיגול – הוא הכיפה עצמה. מבנה זה הוא רמז לסמל העתיק של מרכז העולם. את המבנה נושאות שתי סדרות עמודים ערוכות במעגל – סדרת העמודים הפנימית הנושאת את הכיפה העגולה עצמה, וזו החיצונית הנושאת את תקרת אגפי הבניין המתומן. העמודים נושאי הכיפה כוללים 12 עמודי שיש מעוגלים ו-4 עמודי גרניט. העמודים תומכי התקרה הם 24 במספר, מהם 8 עמודי שיש ו-16 עמודי גרניט צבעוניים. הכותרות בראשי עמודי הגרניט מקורם כנראה בשרידי מקדש הורדוס או בהריסות כנסיית הקבר, שנחרבה בכיבוש הפרסי בשנת 614.
בבסיס הכיפה 16 חלונות זכוכית צבעונית, המפיצים אור מוזהב על אבן השתייה. מרבית החלונות חדשים יחסית ומתוארכים למאות ה-18 וה-19, ומיעוטם מן המאה ה-15. מתחתיהם, בכל אחד משמונת הקירות של המבנה 7 חלונות, סך הכל 56 חלונות בהיקף המלא של המתומן.
לבניין 4 שערי כניסה, כאשר הדרומי שבהם, זה הפונה לעבר מכה, הוא המפואר ביותר. על השערים, המשקופים, המפתנים והקירות של המבנה חקוקות וחרותות כתובות המציינות שינויים ותיקונם שעשו במבנה שליטים מוסלמיים שונים.
החיפוי החיצוני של הכיפה היה במקורו מנחושת בציפוי זהב, אך במרוצת השנים הוחלפה הנחושת בעופרת. רק במאה ה-20 הושבה לכיפה חזותה המוזהבת, בכמה סדרות שיפוצים. קוטרה הפנימי של הכיפה הוא 20.3 מטר, וגובהה מעל פני הקרקע כמעט זהה – 20.48 מטר. נתונים אלה דומים מאוד לאלה של כיפת כנסיית הקבר – כנראה שלא במקרה, ושבהקמת בכיפה הייתה כוונה להוות משקל נגד לממדיה של כיפת הכנסייה.
פנים הכיפה עשוי סטוקו הנישא על מסגרות עץ, וקישוטו הוא מדליונים בעיטור פיתוחי צמחים ופרחים מרהיבים, אלפים במספר. את בסיס הכיפה מעטרים פסוקי קוראן המסתלסלים לאורך של 240 מטר. כיתובים מעוטרים אלה הם מימי שושלת החליפים של בית אומיה ויורשיהם.
[עריכה] היסטוריה
על-פי המסורת היהודית נבנה המבנה מעל לאבן השתייה - היא הסלע שממנו הושתת ונברא העולם. כאן גם, על פי המסורת, התרחשה עקידת יצחק, ומקום כיפת הסלע מזוהה עם החלק הקדוש של בתי המקדש הראשון והשני. על אבן השתייה היה הארון אשר בקודש הקודשים. המוסלמים רואים באבן השתייה את המקום ממנו עלה הנביא מוחמד השמיימה במסעו הלילי. על-פי המסורת המוסלמית גם נשתמרו במבנה שתי שערות מזקנו של הנביא מוחמד. ישנם הטוענים כי בניית הכיפה הייתה אקט שלטוני של המוסלמים כלפי הנוצרים, וישנם הטוענים שהמבנה הוקם על מנת לשמר ולהגן על אבן השתייה.
כיפת הסלע נבנתה בין השנים 687 עד 691 על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ מבית אומיה. הח'ליף העבאסי אל-מאמון (813 - 833) שיפץ את המבנה, והחליף את אריחי הקיר שציינו כי המבנה נבנה על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ באריחים הנושאים את שמו, אולם לא שינה את תאריך הבנייה המופיע עליהם.
לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 והקמת ממלכת ירושלים הוחלף הסהר שבראש הכיפה בצלב, ובפנים המבנה הוקם מזבח אבן. שמו של המבנה הוסב ל"מקדש האדון" (Templum Domini) והוא הועבר לאחריותו של מסדר אבירי היכל שלמה ("הטמפלרים"), מסדר צבאי שקיבל על עצמו את השמירה על המקומות המקודשים. ב-1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, הסיר את הצלב ושאר תוספות נוצריות, והפך חזרה את מבנה כיפת הסלע למקום קודש למוסלמים. הוא ייפה את המבנה בתוספת ציפויי זהב בקשתות הכיפה, חיפוי שיש בקירות ופסיפס בכיפה.
בתקופה הממלוכית עבר המבנה כמה סדרות שיפוצים בידי הסולטן בייברס וממשיכיו, שהעניקו תשומת לב רבה לבנייה בהר הבית. לבד משיפור המבנה וייפויו, הוא הוקף מבנים נוספים שהוקמו ברחבי שטח ההר, ומרבית מבני הר הבית המוכרים כיום מקורם בתקופה זו. ב-1270 חודש הפסיפס בקירות הכיפה, וב-1290 שופצה הכיפה עצמה. ב-1318 נערכה סדרת תיקונים במבנה. ב-1448 ניזוק המבנה בדלקה שפרצה בו, וב-1467 זכה לשיפוץ מקיף שכלל את התקנתן של ארבע דלתות הנחושת המעוטרות בכניסות המבנה והקמת רהט ממערב לו.
גם סולטני האימפריה העות'מאנית ששלטו בעיר למשך ארבע המאות הבאות העניקו תשומת לב רבה למבנה המפואר. סולימאן הראשון, שנודע כ"סולימאן המפואר" ובונה חומות ירושלים המוכרות כיום, דאג לחיפוי הקירות החיצוניים של המבנה באריחי חרסינה שהובאו מפרס, ושיפץ באופן מרהיב את דלתות ובניין וחלונותיו הצבעוניים. הסולטן מהמוט הראשון ביצע שיפוץ מקיף בכיפה, תוך שימוש ב-12 טון עופרת שהותקנו בה. בתקופת הסולטן אבדילהמיט הראשון ב-1780 עוצבה בשיש כניסתו המערבית של המבנה. ב-1853 נערכו עבודות חיזוק בכיפה וחידוש הפסיפס, וב-1874 נערך שיפוץ מקיף בכל חלקי המבנה ועיטוריו בידי הסולטן אבדילאזיז. שליטים נוספים דאגו לעיצוב הפנים של המבנה, ושלחו שטיחים אמנותיים לרצפותיו ונברשות בדולח לתאורתו.
בתקופת המנדט הבריטי החל הר הבית לקבל משמעות לאומית פלסטינית, והחל שימוש פוליטי בתמונת המבנה כסמל לאומי פלסטיני. בתקופת השלטון הירדני במאה ה-20 חוזקו הקירות, תקרות העץ ויסודות עמודי המבנה, והבניין חובר לרשת החשמל. חלונות הזכוכית ואריחי החרסינה חודשו, והכיפה חופתה בלוחות אלומיניום מוזהב. הפרויקט ארך עשור והסתיים ב-1965, שנתיים לפני כיבוש הר הבית בידי ישראל ב-1967.
חוסיין מלך ירדן תרם מכספו לשיפוץ כיפת המבנה, שצופתה מחדש בשכבת זהב בשנת 1994, בתהליך אלקטרוכימי מיוחד. לצורך ציפוי הכיפה נדרשו כ-150 ק"ג של זהב טהור.
דגם של כיפת הסלע מצוי במוזיאון מגדל דוד בעיר העתיקה שבירושלים. דגם נוסף של כיפת הסלע מצוי במיני ישראל.
כיפת הסלע נשלטת ומנוהלת באופן רשמי על ידי משרד הווקף בירדן.
[עריכה] לקריאה נוספת
- דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, כתר הוצאה לאור, 1996.
- ברוך ספיר, הר הבית, נופים ואתרים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1973.
- נדב שרגאי, הר המריבה, כתר הוצאה לאור.
- מנשה הראל, ירושלים של זהב, הוצאת צ'ריקובר, 2000.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- כיפת הסלע, אתר מוזיאון מגדל דוד
- ד"ר יצחק חיות-מ"ן, שלוש דתות בכפיפה אחת, חיים אחרים
- תמונות ירושלים - כיפת הסלע
- אלי שילר, עיטורי כיפת הסלע
- תמונת לוויין של כיפת הסלע באתר Google Maps
- מפה טופוגרפית באתר "עמוד ענן"
