אל-מאמון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבו ג'עפר עבדאללה אל-מאמון אבן הארון (ערבית:ابو جعفر عبدالله المأمون بن هارون) (786 - 833) היה הח'ליף העבאסי השביעי (במניין המסורתי). הוא שלט באימפריה המוסלמית במשך 20 שנים, החל מ-813, שנה בה תפס את כס השלטון מאחיו אל-אמין, עד מותו.
תוכן עניינים |
[עריכה] מוצאו
עבדאללה נולד לשפחה פרסית בשם מראג'ל, והיה כנראה הבן הבכור של הח'ליף העבאסי הארון א-רשיד. עם לידתו זכה לכינוי בו יהיה ידוע - אל-מאמון (מילולית: זה שניתן לבטוח בו). אחיו, מוחמד אל-אמין (מילולית: הבטוח, המהימן) נולד כנראה מספר חודשים אחריו והיה בנה של אשתו של הארון א-רשיד (ואחייניתו), הנסיכה העבאסית זֻבידה בנת ג'עפר (בתו של הח'ליף אל-מנצור).
במהלך ח'ליפות הארון א-רשיד, הוא מינה את עבדאללה (שהיה אז ילד) ליורשו, בשל בכורתו על אחיו. זֻבידה ותומכיה סברו כי אל-אמין הוא היורש הראוי, ולחצו על הארון א-רשיד לשנות את דעתו. במהלך עלייה לרגל לעיר מכה ב-802, נענה רשיד ללחצים, ומינה את מוחמד אל-אמין ליורשו המיועד, את אל-מאמון הצעיר הוא מינה למושל הכמעט אוטונומי לחלוטין של אזור ח'ורסאן, המצוי כיום בצפון-מזרח איראן, בסמיכות לגבול העיראקי. רשיד גם קבע, כי לאחר מותו של אל-אמין, אחיו הבכור ירש אותו על כס הח'ליפות, ובניו לאחריו.
[עריכה] המאבק על הח'ליפות
עם מותו של הארון א-רשיד ב-809, נתמנה אל-אמין לח'ליף. זמן קצר לאחר מינויו, תוך הפרת ההסכמה שהושגה במכה, הכריז אל-אמין כי בניו ירשו אותו, ולא אחיו אל-מאמון, מלחמת אזרחים פנים-מוסלמית (פִתְנה) פרצה זמן קצר לאחר מכן. אל-מאמון זכה לתמיכת מושלי ואנשי איראן, צבאו הורכב מתושבים רבים של אזור ח'ורסאן, שהיו מיומנים במלחמה (שכן חיו באזור גבול) ועמד בראשם הגנרל הפרסי המיומן טאהר אבן חוסיין. אל-אמין נתמך על ידי הממסד העבאסי ומנהיגי עיראק, אזור סוריה, ובייחוד תושבי בגדאד שחששו מהעברת בירת הח'ליפות מעירם למרוו שבאיראן (כיום בדרום מזרח טורכמניסטאן), בירת שלטונו של אל-מאמון. צבאות אל-אמין הגיעו מסוריה ועיראק, ונפגשו עם הצבא הח'ורסאני בסביבות העיר ריי (כיום חלק מטהראן) שבאיראן. צבאו של טאהר הצליח להדוף את הפלישה, ולגרום לצבא אל-אמין לסגת לבגדאד. עם הצלחת צבאו, הכריז אל-מאמון על עצמו כח'ליף חו'רסאן וטאבריסטאן (כיום המחוז הצפוני מזראסטאן). אל-אמין התכנס לבגדאד, שם נאלץ להתמודד עם התמרדות צבאו; אמו זֻבידה סירבה לנסות לגשר על הסכסוך. ב-813, ספג צבאו של אל-אמין הפסדים נוספים בבצרה ובקרבה לבגדאד, צבאו התמרד שוב, וכך גם תושבי בירת הח'ליפות. ב-1 בספטמבר 813, פלש צבא אל-מאמון לארמונו של אל-אמין, טהאר אבן חוסיין ערף את ראשו של אל-אמין לאחר שנכנע, ושלח אותו יחדיו עם טבעת הח'ליפות לאל-מאמון. אל-מאמון הפך לח'ליף, מאותה העת מרבית הח'ליפים היו בניהם של שפחות זרות, ומוצאם פסק מלהיות מכשול, או אות קין של נחיתות.
[עריכה] הח'ליפות
[עריכה] ביסוס כוחו
במקום לעבור לבירת הח'ליפות, שתושביה ומנהיגיה התנגדו לשלטונו, המשיך אל-מאמון לשלוט ממרוְו, אולם השאיר את בגדאד כעיר מסחר ושלטון מרכזית, כדי לא לפגוע בתמיכתו (שהייתה מועטת גם כך) בקרב תושבי העיר. אל-מאמון, שנתפש כזר, וכשליט לא לגיטימי בקרב האליטה העבאסית השלטת באותה העת, פעל כדי למצוא בסיסי כוח אחרים. ראשית, הוא החל לבסס אליטה שלטונית חדשה, שהורכבה מהאריסטוקרטיה הפרסית ומושלי האזור. צעד נוסף, שנועד להבטיח את תמיכת השיעה בו, הייתה הזמנת האימאם השיעי עלי א-רידא למרוְו ב-816, מינויו ליורשו והפיכת הדגל העבאסי משחור לירוק (צבע בית עלי). הדעות חלוקות בנוגע לכנותו של אל-מאמון במינוי זה, שכן א-רידא נולד ב-20 שנים לפני אל-מאמון, והסיכויים שישרוד את אל-מאמון, וירש אותו היו קלושים. בכל אופן, צעד זה הרגיז את האליטה העבאסית הקודמת ותושבי עיראק, שחששו מהעברת השלטון לפרס. תושביי עיראק התמרדו, טענו כי המינוי הוא "קונספירציה זורואסטרית, שנועדה להדיח את השושלת העבאסית "האמיתית" מהשלטון. ב-24 ביולי 817 בנו של הח'ליף העבאסי השלישי אל-מהדי, אברהים אבן אל-מהדי, עלה למינבר במסגד המרכזי בבגדאד אחרי תפילת יום השישי והכריז על עצמו כח'ליף.
צבאו של אברהים אבן אל-מהדי נע מזרחה מבגדאד ותפס את כופה, ואת קטסיפון, אולם מרידת הח'וארג' מבית, וסירוב צבאו של של אברהים להלחם בהם, בשל אי תשלום משכורתם, אלצה את אברהים לעצור. לאחר ששילם את משכורות החיילים, דוכא המרד בהצלחה וצבאו של אברהים נע שוב לעבר איראן והגיע למחוז ואסט בעיראק. בתגובה להתקדמות זו, עזב אל-מאמון את מרוו ב-11 בינואר 819 וירד דרומה לטוּס (כיום משהד), בה היה קבור אביו, הארון א-רשיד. במהלך שהותם במקום, נפטר עלי א-רידא, ונקבר יחד עם אביו של אל-מאמון[1]. לאחר מכן המשיך דרומה לריי (כיום סמוך לגבולה המזרחי של איראן עם אפגניסטאן). במהלך כל מסעו, הפחית אל-מאמון את המיסים לתושבים, וכך זכה לתמיכתם. כששמעו מפקדי צבאו של אברהים אבן אל-מהדי על התקרבות צבאו של אל-מאמון, בגדו באברהים וערקו לצבאו של אל-מאמון. אברהים נס מבגדאד, והעיר קיבלה את שלטונו של אל-מאמון ב-12 באוגוסט 819. כדי למנוע מרידות נוספות, השיב אל-מאמון את בירת הח'ליפות לבגדאד, והשתכן בה בעצמו מאז.
לאור העובדה כי עלי א-רידא לא ירש את אל-מאמון, הורעו היחסים בין העבאסים לשיעים עוד יותר[2].
[עריכה] התפשטות ואיבוד שטחים
שטחה של האימפריה העבאסית גדל במהלך תקופתו של אל-מאמון בייחוד באזור אסיה. מרבית אפגניסטאן סופחה לאימפריה עם כניעת שליט קאבול, מרידה הינדית דוכאה בסינד (כיום בפקיסטן); האזורים ההריים של איראן, ומספר אזורים בתורקסטאן הוכפפו תחת שליטה הדוקה יותר של בגדאד. מספר קרבות גם התנהלו מול האימפריה הביזנטית באזור אסיה הקטנה.
[עריכה] מרידת טאהר
לצד הצלחות מסוימות בשדות הקרב, התאפיינה ח'ליפותו של אל-מאמון בהחלשות השלטון המרכזי, והפיכתן של אזורים רבים לאוטונומיים.
ב-821 הודות להצלחותיו של טאהר אבן חוסיין בצבאו של אל-מאמון, מינה אותו הח'ליף לשליט מחוז ח'ורסאן. סיבה נוספת למינוי, הייתה רצונו של אל-מאמון להרחיק ממנו את טאהר, לאחר שאמו החורגת זבידה גילתה לאל-מאמון את צורת מותו של אחיו, שהוא ציווה לקחת בשבי, ואילו טאהר הרגו למרות שנכנע. ב-822 השמיט טאהר את שמו של אל-מאמון מדרשת יום השישי, וכך למעשה הכריז על עצמאותו. אל-מאמון ציווה על אחד מעבדיו של טאהר להרעיל את אדונו אם הלה יכריז על עצמאותו, וכך ב-822 הוא מת.
אל-מאמון אפשר לבנו של טאהר, טלחה אבן טאהר, לרשת אותו כמושל ח'ורסאן. החלטה זו תגרום בסופו של דבר לייסודה של המדינה הטאהרית העצמאית באיראן, שהייתה כפופה רק באופן רשמי לח'ליף העבאסי בבגדאד, לראשונה מאז הכיבוש הערבי של האזור ב-642. למעשה, החל מתקופת שלטונו של אל-מאמון התרופפה שליטת העבאסים מבגדאד על האזור המזרחי של האימפריה שלהם, ומספר תנועות עצמאיות בהובלת נסיכים פרסים, השיגו את ייסודן של אוטונומיות, שרק באופן רשמי היו כפופות לבגדאד.
במגרב ייסדה השושלת האדארִסית אוטונומיה משלה באזור פֶס שבמרוקו והאע'לבים ביססו את שליטתם באזור החוף של אִפריקיה (כיום במערב לוב ותוניס ובמזרח אלג'יריה).
[עריכה] פריחת המדע והתרבות
שלטונו של אל-מאמון הצטיין במאמציו לשפר את מחקר המדעים והפילוסופיה, בין היתר על ידי תרגום מספר רב של עבודות משפות זרות. אל-מאמון ריכז מלומדים בני דתות שונים (שרבים מהם היו יהודים) בבגדאד, התייחס אליהם בסבלנות, ותמך במחקרם. במהלך כהונתו, הוקם בית החוכמה, שיהווה מרכז מדעי ראשון במעלה בעולם באותה העת. המכרז כלל ספרייה ענקית, ובמקום הועסקו מתרגמים רבים מיוונית, קופטית וסורית. אל-מאמון שיגר שליחים לאימפריה הביזנטית, כדי שיאספו כתבי יד מחקריים משם, כדי שניתן יהיה לתרגמן לערבית.
ב-829 הוקם באזור הגבוה ביותר בבגדאד מצפה הכוכבים הראשון בעולם. מחקר רב נעשה במקום, ותצפיות עקביות אחר תנועת כוכבי הלכת נערכה במקום. בהוראת הח'ליף גם בוצעו שני ניסויים אסטרונומים מוצלחים בשדות מסופוטמיה, בשל תרומתו לאסטרונומיה, מכתש על פני הירח כונה על שמו (מכתש אלמאנון).
[עריכה] עליית המֻעֶתָזִלַה
ב-827 הפכה האסכולה התאולוגית המֻעֶתָזִלית לאסכולה הרשמית בחצר בית עבאס, לאחר שאומצה על ידי אל-מאמון, עם זאת היא לא זכתה לתפיסה רבה בקרב העם. המעתזילה הושפעה רבות מהפילוסופיה היוונית, ובייחוד מרציונליזם של פילוסופים דוגמת אריסטו, והדגישה את חשיבות השימוש בהגיון ובתבונתם כדי להכיר בקיומו של האל ובתכנותיו. אחד מעקרונות האסכולה, הייתה הטענה הרציונלית כי הקוראן אינו נצחי, אלא נברא על ידי אללה[3].
[עריכה] המִחנה והשפעותיה
עוד בתקופת שלטונו של הח'ליף השלישי אל-מהדי, הוא הכריז כי הח'ליף לא צריך להיות רק שליט מדיני, אלא תפקידו צריך לכלול גם את הגנת האסלאם מכפירה והגדרת הנורמות הדתיות, כדי להבטיח את אחדותה של קהילת המאמינים (ה"אומה").
ב-828 אל-מאמון הקים בתי דין אינקוויזטוריים שנועדו לשפוט סטיות מהנורמה הדתיות המקובלת על פי אל-מאמון - אסכולת המעתזלה. אנשים שזומנו לבתי הדין, נאלצו להסביר את אמונתם הדתית, ובייחוד מהי דעתם אודות הקוראן (אם הוא נצחי או נברא). אנשים שלא ענו בצורה "נכונה" פוטרו מתפקידים ציבוריים, נכלאו ולעתים נענשו בהצלפות. אירועים אלו שנמשכו כ-15 שנים (833- 848) זכו לכינוי מִחְנָה (محنة) (פירוש:מבחן, עינוי, רדיפה).
ב-848, כשהח'ליף אל-מתווכל הפסיק את הרדיפה, דימויים של הח'ליפים כמנהיגים דתיים הגיע לשפל. במקומם, התחזק מעמדם של העולמא (חכמי הדת המוסלמיים) כצמרת שלטונית דתית, שהתנגדו למחנה, יחד עם מרבית הציבור.
העולמא והאסכולות התאולוגיות האסלאמיות עוצבו בתקופת אל-מאמון, לאור המתקפה על הסדר הישן והמוכר של הדברים במהלך המחנה. הסונה הוגדרה בתקופה זו כדת המקובלת והלגליסטית, וההבדלים הדוקטריניים בינה לבין השיעה הפכו לבולטים יותר. אבן חנבל, מייסדה של האסכולה החנבלית, התפרסם בהתנגדותו למִחְנָה. האינקוויזיציה והתמיכה שהעניק אל-מאמון למלומדים השונים, עוררה דיון פנימי, בנוגע לחילון ודת.
[עריכה] תום שלטונו והשפעתו
זמן קצר לפני מותו, במהלך ביקורו במצרים ב-832, הח'ליף הורה לבצע חפירות ארכאולוגיות סביב הפירמידה הגדולה של גיזה. נראה שהוא נכנס לפירמידה לאחר פינוי מנהרה שהשתמשו בה שודדי קברים בעת העתיקה. היות שהפירמידה כבר נשדדה, משלחתו של אל-מאמון מצאה במקום רק את שאריות המומיה של ח'ופו.
במהלך מסע לחימה נגד האימפריה הביזנטית בסיציליה, מת אל-מאמון ב-10 באוגוסט 833 בקרבה לטרטוס. במסגד שקיים במקום, נטען כי קיים קברו. זמן קצר לפני מותו, מינה אל-מאמון את אחיו אבו אסחאק ליורשו, תחת השם אל-מועתצם.
אל-מאמון ניסה להתגרש מאשתו במהלך תקופת ח'ליפותו, היות שהיא לא הולידה לו בנים. אשתו שכרה שופט סורי, לפני שאל-מאמון הצליח למנות אחר במקומו. השופט, שתמך בעמדת האשה, סירב לאפשר את הגירושין. לאור נסיונו של אל-מאמון, אף ח'ליף אחריו לא נישא, והם העדיפו למנות ליורשיהם, את אחד מבניי השפחות בהרמונם.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ קבורת א-רידא ליד הארון א-רשיד הציגה את א-רידא כאדם בעל מעמד גבוה, שכן בתקופה ההיא, אדם שנקבר ליד השליט נחשב לחשוב מאוד. בכך ניסה אל-מאמון לומר, כי הוא אכן התכוון לממש את הבטחתו למנות את עלי ליורשו לאחר מותו.
- ^ גם השאת ביתו של אל-מאמון, לבנו של א-רידא, האימאם השיעי התשיעי מוחמד א-תקי לא הצליחה להשקיט את השמועות כי אל-מאמון הרעיל את א-רידא, כדי שלא ירש אותו.
- ^ זאת בניגוד לתפישה האסלאמית המסורתית, שטענה כי הקוראן נצחי כמו האל ולא נברא (בראיית השמרנים, דבר שנברא אינו נצחי; כך שאם הקוראן נברא הוא יהיה מוגבל לתקופה זמנית מסוימת).
