ליאוניד ברז'נייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ליאוניד ברז'נייב
שליט ברית המועצות ה-5

מנהיג קודם	ניקיטה חרושצ'וב
מנהיג הבא אחריו	יורי אנדרופוב
תחילת כהונה	14 באוקטובר 1964
סוף כהונה	1982
תאריך לידה	19 בדצמבר 1906
תאריך פטירה	10 בנובמבר 1982
מקום קבורה	בית הקברות של חומת הקרמלין
שם בשפת אם:	Леони́д Ильи́ч Бре́жнев (רוסית)

ליאוניד איליץ' ברז'נייב (רוסית: Леони́д Ильи́ч Бре́жнев)‏ (19 בדצמבר 1906 - 10 בנובמבר 1982), מדינאי סובייטי, יו"ר נשיאות הסובייט העליון משנת 1960 עד שנת 1964, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בין 1964 ל-1982 ויו"ר נשיאות הסובייט העליון (נשיא המדינה) בין 1977 ל-1982.

תוכן עניינים

1 חייו
- 1.1 נעוריו ותחילת דרכו
- 1.2 מנהיג ברית המועצות
2 מותו ומורשתו

[עריכה] חייו

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

ברז'נייב נולד בקאמנסקויה (היום דניפרודזרז'ינסק) שבאוקראינה, קיבל הכשרה מקצועית של מהנדס מתכת והחל לעבוד בתעשיות הפלדה של מזרח אוקראינה. למרות היותו ממוצא אתני רוסי, שמר ברז'נייב על מבטאו האוקראיני כל חייו.

בשנת 1923 הצטרף לקומסומול, וב-1931 החל להיות פעיל במפלגה הקומוניסטית עצמה ולעלות בשורות מנגנונה. בין השנים 1935-1936 שירת בצבא האדום כקומיסר ביחידת שריון.

ברז'נייב היה מדור המנהיגים הסוביטיים הראשון שלא חווה על בשרו את רוסיה שלפני המהפכה הקומוניסטית והיה צעיר מכדי להשתתף במאבקי השליטה לאחר מותו של לנין ב-1924. ברז'נייב הצטרף למפלגה כשסטלין היה מנהיגה הבלתי מעורער, והוא בגר בצלו כסטאליניסט נאמן. כאחרים ששרדו את הטיהורים הגדולים, אף הוא קודם במהירות במפלגה, שכן תפקידים בכירים רבים בשורותיה התרוקנו בתקופת טיהורים אלה.

ב-1939 היה למזכיר המפלגה בדניפרופטרובסק, תפקיד בעל אחריות רבה על המפעלים הביטחוניים שבעיר. במהלך מלחמת העולם השנייה כיהן כראש המחלקה הפוליטית של חזית הדרום והתיידד עם חרושצ'וב, שפרש עליו חסותו. בסוף המלחמה הוא היה הקומיסר הפוליטי של החזית האוקראינית הרביעית שכבשה את פראג.

ב-1946 הוא פרש מהצבא האדום בדרגת מאיור גנרל וחזר לדניפרופטרובסק המשתקמת. בשנת 1957 הפך לחבר בנשיאות הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, בשנת 1960 נבחר ליו"ר נשיאות הסובייט העליון (נשיא המדינה), ומשנת 1964 שימש כסגנו למעשה של חרושצ'וב, וסומן כיורשו.

[עריכה] מנהיג ברית המועצות

[עריכה] מדיניות פנים

באוקטובר 1964 כאשר המזכ"ל חרושצ'וב היה בחופשה, התאספה אליטת המפלגה והוחלט להדיח את חרושצ'וב. הקושרים העיקריים היו מיכאיל סוסלוב, אנדריי גרומיקו, אלכסיי קוסיגין, ניקולאי פודגורני ובראשם- ליאוניד ברז'נייב. לאחר שהודח חרושצ'וב חולק השלטון בין שלושה אנשים: ברז'נייב שמונה למזכ"ל, פודגורני, שמונה ליו"ר נשיאות הסובייט העליון (דהיינו נשיא המדינה) ואלכסיי קוסיגין שמונה לראש הממשלה. ברז'נייב החזיר לק.ג.ב. את מירב הכוח שהיה לו בתק' סטלין, ובמאי 1967 הדיח את יו"ר הק.ג.ב. ולדימיר סמיצ'סטני ומינה במקומו את יורי אנדרופוב. דיסידנטים שהתנגדו דוכאו בכוח ומס' האנשים שנשלחו למחנות העבודה- גולאג, גדל. עם זאת המשיכה העלייה ברמת החיים של התושבים. בתחום הצבאי, ברז'נייב פתח בתוכנית כוללת לחיזוק כוחו של הצבא הסובייטי ובכך הגיע לשוויון צבאי עם הצבא האמריקאי ואף עלה עליו. בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 עלה מעמדו של ברז'נייב והיה ברור שהוא "ראשון בין שווים". לאורך שנות ה-70 הגיעה הכלכלה הסובייטית למבוי סתום לאור השיטה הכלכלית שלא משאירה מקום ליזמות, לא נותנת תמריצים לחדשנות והכנסת טכנולוגיות חדשות והתכנון הכלכלי הריכוזי מידי ששם דגש עם תפוקה במקום איכות. נוספו על-כך שחיתות גוברת והשקעות גדולות בצבא (שבאו על חשבון הכלכלה).

[עריכה] מדיניות חוץ

שני אלמנטים עיקריים ניכרו במדיניות החוץ של ברז'נייב: האחד דו-קיום עם ארצות הברית והשני המשך הגברת ההשפעה הסובייטית בעולם. למדינות הגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה ניתן יותר חופש אך עם זאת ברז'נייב לא התיר להם לפרוש מהגוש הקומוניסטי או לבצע רפורמות שייסטו מהקומוניזם. אחת המדינות שסטתה מהקומוניזם הסובייטי הייתה צ'כוסלובקיה וברז'נייב הגיב בכיבושה בידי ברית המועצות (1968) וניסוח "דוקטרינת העצמאות המוגבלת" - או בשמה הנפוץ "דוקטרינת ברז'נייב". גישתו של ברז'נייב הייתה הימנעות מסכסוכים ישירים עם ארצות הברית ובהגברת היחסים בין השתיים אך עם זאת התערב רבות בנעשה בעולם השלישי ושלח את כוחותיו בלא היסוס- במקביל ל"דטאנט"- הרגעת היחסים עם ארצות הברית. אחת התוצאות של מדיניות זו היא שבאמצע שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 הגיעה ברית המועצות לשיא השפעתה ויוקרתה בעולם. כחלק מה"דטאנט" עם ארצות הברית נחתמו הסכמים לפיקוח והגבלת נשק (למשל סאל"ט). פלישת הצבא הסובייטי לאפגניסטן בינואר 1979 שמה קץ למדיניות ה"דטאנט" והגבירה את המתיחות בין ברית המועצות וארצות הברית. פן נוסף של מדיניות החוץ של ברז'נייב היה החמרת ניתוק היחסים עם סין, על רקע הסכסוך המתמשך בין שתי הענקיות הקומוניסטיות.

[עריכה] אחרית דבר

ב-1975 עבר ברז'נייב אירוע מוחי ראשון, שאחריו באו אירועים נוספים ב-1978 ו-1979. בעקבות זאת איבד חלק מיכולת הריכוז, דבר שהקשה עליו להמשיך לתפקד באופן נורמלי. הוא גם החל מעודד פולחן אישיות סביבו, שהתגבר סביב יום הולדתו השבעים (1976): ברז'נייב עיטר את עצמו בשפע עיטורים ואותות (42 סה"כ), וביניהם אף עיטור הניצחון הגבוה והנדיר ביותר. כך היה ברז'נייב לאדם היחיד הנושא עיטור זה בלא שנלחם בקרב. ביום הולדתו ה-70 ב-1976 הוענק בדרגה הצבאית הגבוהה ביותר בברית המועצות, מרשל ברית המועצות, בדומה לסטלין, דבר שעורר התנגדות בקרב בכירי הצבא הסובייטי.

[עריכה] מותו ומורשתו

בשנותיו האחרונות של ברז'נייב הידרדרה בריאותו בעיקר כתוצאה מעישון. הוא עבר מספר אירועי שבץ מוחי שהקשו עליו יותר יותר לתפקד מבחינה פיזית ומנטלית גם יחד, הליכתו נעשתה רעועה יותר ודיבורו לא ברור, והיה לו קושי להתרכז בנושאים חשובים שדרשו תשומת לב רבה כמו הבעיות ההולכות וגוברות של הכלכלה הסובייטית. הפעם האחרונה שהופיע בציבור הייתה ב-7 בנובמבר 1982, שלושה ימים לפני מותו. בבוקר ה-10 בנובמבר 1982 לקה בהתקף לב, ומותו נקבע ב-8:30. ביום שלמחרת השתנה לפתע לוח השידורים ברדיו ובטלוויזיה, ושודרו תוכניות על היסטוריה. שמועות החלו להתרוצץ ברחבי המדינה שאחד מבכירי השלטון מת. הועלו השערות שונות והוזכרו שמותיהם של זקן חברי הפוליטביורו ארביד פלשה, ראש הממשלה ניקולאי טיחונוב ושר ההגנה דימיטרי אוסטינוב. בסופו של דבר, 26 שעות לאחר מותו, הגיעה ההודעה הרשמית ובה נאמר כי "הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, נשיאות הסובייט העליון ומועצת השרים של ברית המועצות מודיעים בצער על מותו של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ויו"ר נשיאות הסובייט העליון של ברית המועצות, ליאוניד איליץ' ברז'נייב, ב-10 בנובמבר 1982". הוכרזו חמישה ימי אבל.

ברז'נייב זכה לאחת הלוויות המפוארות ביותר שזכה להן אדם אי פעם: רחובות שלמים בבירה מוסקבה נסגרו והתפרסו בהם כוחות גדולים של משטרה, צבא וק.ג.ב., על מנת לאבטח את המקום ולאפשר לנוכחים להסתובב בחופשיות. גופתו הונחה בתוך ארון פתוח שמסביבו הונחו זרים של פרחים באולם ב"בית האיגודים המקצועיים" ואנשים הורשו לעבור ולצפות בו. בנוסף, מספר עצום של נציגים מרוב מדינות העולם נכחו בהלוויתו: 32 ראשי מדינות, 15 ראשי ממשלה, 14 שרי חוץ ו-4 נסיכים. ב-15 בנובמבר, חמישה ימים לאחר מותו, הוצא ארונו מ"בית האיגודים המקצועיים" והונח על עגלה מפוארת שנקשרה לנגמ"ש. כך הובלה העגלה ברחובות מוסקבה עד שהגיעה לכיכר האדומה, שהייתה מלאה באנשים. הארון נעצר באמצע הכיכר האדומה מול המאוזוליאום של לנין, והמנהיגים הסובייטים עלו לגג המאוזוליאום. אנדרופוב נשא הספד ולאחר מכן נלקח ארונו של ברז'נייב לבית הקברות של חומת הקרמלין, שם הוטמן, ובמקביל נוגן ההמנון והייתה עמידת דום כללית ברחבי ברית המועצות למשך 5 דקות. לאחר טקס הקבורה נערך מצעד כבוד שחתם את טקס ההלוויה. לאחר מכן אנדרופוב קיבל את פניהם של המדינאים מהעולם בארמון הקרמלין הגדול.

תדמיתו של ברז'נייב ברוסיה ובעולם כולו נמוכה. שלטונו מכונה "עידן הסטגנציה" והוא נחשב כמי שהניח לשחיתות לחדור לגופים השונים במדינה בלא לעשות דבר. עם זאת, כיום קיימים יותר ויותר נוסטלגיה וגעגועים לתקופת ברז'נייב עקב התהפוכות הכלכליות שקרו ברוסיה לאחר נפילת ברית המועצות ב-1991. רבים זוכרים את תקופתו כתקופה של יציבות כללית במדינה.

ברז'נייב היה נשוי לויקטוריה פטרובנה (1912-1995) והיו לו שני ילדים: גלינה (1929-1998) ויורי (נולד ב-1933). בנו של יורי, אנדריי, הוא מנהיג מפלגה קומוניסטית מקומית ברוסיה.

הקודם:
ניקיטה חרושצ'וב

שליטי ברית המועצות

הבא:
יורי אנדרופוב

שליטי רוסיה