יהודה והשומרון וחבל עזה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה והשומרון וחבל עזה (בראשי-תיבות יש"ע) הוא הכינוי הרשמי שנתנה מדינת ישראל לשטחים שהיו חלק מהמנדט הבריטי עד להקמת המדינה, ונכבשו בידי צה"ל במלחמת ששת הימים מידי ירדן ומצרים, למעט שטחים שהוחל עליהם החוק הישראלי. בשל הממשל הצבאי החל עליהם, לשטחים מעמד משפטי ובינלאומי מיוחד, ועתידם נתון במחלוקת עזה, בין ישראל לפלסטינים ובין מחנות בישראל עצמה.
האזור המכונה "יהודה והשומרון" (יו"ש או איו"ש) נקרא גם הגדה המערבית, על-פי הכינוי הרשמי שנתנה לו ממלכת ירדן בזמן ששלטה בו.
תוכן עניינים |
[עריכה] כינוי
[עריכה] עד למלחמת ששת הימים
עד למלחמת ששת הימים השמות יהודה, השומרון ועזה היו שמות גאוגרפיים או היסטוריים, ולא ציינו יחידה פוליטית. בתקופת המנדט הבריטי היו האזורים האלה שטח אינטגרלי של פלשתינה/ארץ-ישראל. בהסכמי רודוס, אחרי מלחמת העצמאות, (1949) שורטטו קווי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה (הקו הירוק). גבולות אלה עברו בתוך שטח המנדט לשעבר, והעבירו את "יהודה והשומרון" ("הגדה המערבית") לשליטת ירדן, ואת "רצועת עזה" לשליטת מצרים. במהלך מלחמת ששת הימים נכבשו השטחים האלה (יחד עם שטחים נוספים - סיני ורמת הגולן בידי צה"ל. ישראל לא סיפחה את השטחים שנכבשו מן הירדנים באופן רשמי לשטחה, למעט מזרח ירושלים. שטחים אלה נותרו, אם כן, במעמד משפטי מיוחד, וכדי להימנע משימוש בשם הירדני "הגדה המערבית", הוחלט לכנות אותם בעברית "יהודה, שומרון וחבל עזה".
[עריכה] מקור השמות יהודה, השומרון ועזה
יהודה ושומרון הם שמות מקראיים. השם "יהודה" מוזכר במקרא כשם של שבט משבטי ישראל וכשמה של הממלכה הדרומית שנוצרה מפירוק ממלכת ישראל המאוחדת. הממלכה הדרומית שנוצרה כתוצאה מהפילוג נקראה "ממלכת יהודה", כיוון שרובו הגדול של שטחה השתרע על נחלת שבט יהודה, ורוב תושביה היו משבט יהודה.
במקורות מאוחרים יותר נזכר השם "יהודה" כשמו של האזור סביב ירושלים ומדרום לה. בתקופת הורדוס והשליטה הרומאית בארץ שימש השם "יהודה" כשמה של ממלכת-החסות או הפרובינקיה כולה. בברית החדשה מופיע שם עיר הולדתו של ישו כ"בית לחם יהודה", אולי כדי להבדילה מעיר בעלת שם זהה ששכנה בגליל, ואולי כדי להבהיר לקורא באיזו ממלכה נמצאה העיר. השם פלשׂתינה (או ליתר דיוק: "סוריה-פלשׂתינה") מופיע כבר בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, אולם הוא הפך לשמה הרשמי של הפרובינקיה רק לאחר מרד בר כוכבא. השם "יהודה" השתמר בפי יהודים כשמו של האזור הגאוגרפי, ובהשפעת התנ"ך והברית החדשה הוא החל לשמש גם נוצרים.
"שומרון" מוזכרת במקרא כשמה של עיר הבירה של הממלכה הצפונית. העיר נהרסה בתקופת מרד החשמונאים, ונבנתה מחדש בשם חדש על ידי המלך הורדוס. הורדוס קרא לעיר "סבסטיאה" על שם הקיסר אוגוסטוס (Sebastos היה שמו היווני של אוגוסטוס). העיר סבסטיאה המשיכה להתקיים בתקופה ההלניסטית, וכיום נמצא במקום הכפר סבסטיה, ששימר את השם היווני. מאז תקופת בית שני, הושאל השם 'שומרון' לכל השטח ההררי בארץ ישראל שבין הרי יהודה וירושלים בדרום לבין עמק יזרעאל בצפון, וכך הוא ידוע היום בקרב יהודים ונוצרים. בימי בית שני נוצר גם הכינוי "שומרונים" לבני עדה שמנהגיה קרובים למנהגי היהודים, אך המקום הקדוש להם הוא הר גריזים סמוך לעיר שכם.
השם "עזה" מוזכר במקרא כשמה של עיר פלשתית, שנמצאת במקום שבו נמצאת העיר עזה בימינו. שמה של העיר השתמר בכל השפות. בתרגום השבעים מתועתק שמה של העיר ליוונית כ"גזה", והדבר מעיד על הבחנה, שעדיין התקיימה בשמות מקומות, בין שתי הגיות שונות לאות ע. בערבית, שבה ההבחנה קיימת לגבי כל המילים בשפה, נקראת העיר "ע'זה" (غزّة ההגייה: "רזה"), ואילו בשפות אירופיות נקראת העיר Gaza, על פי תרגום השבעים.
[עריכה] בשפות אחרות
בערבית, השמות "יהודה" ו"שומרון" אינם מוכרים כמעט. הכינוי המקובל בערבית לאזורים הגאוגרפיים האלה הוא "הרי חברון" (جبال الخليل לציון אזור יהודה) ו"הרי שכם" (جبال نابلس לציון אזור השומרון). היחידה הפוליטית עדיין נקראת בערבית "הגדה המערבית" (الضّفّة الغربيّة). הגרסה הערבית לשם "עזה" היא غزّة (ההגייה: "רזה").
בשפות אירופיות, השמות "יהודה" ו"שומרון" מקובלים כשמות גאוגרפיים (אנגלית: Judea, Samaria צרפתית: Judée Samarie), אולם היחידה הפוליטית עדיין מכונה "הגדה המערבית", למשל באנגלית: The West Bank, או בצרפתית: Cisjordanie (ההגייה: סיז'ורדני), שם שמשמעותו "ציס-ירדן", כלומר "עבר זה של הירדן", כנגד "טרנס-ירדן" (Transjordanie), כלומר "העבר ההוא של הירדן").
[עריכה] כינויים שונים כיום
ממלחמת ששת הימים ואילך, שאלת הכינוי הראוי לשטחים האלה עוררה בישראל ויכוח סוער. כמה כינויים רווחו במהלך השנים, ועד היום הבחירה באחד מהם נגזרת מתפיסתו הפוליטית של הדובר:
- בעבר יהודה, השומרון וחבל עזה וכעת, לאחר תוכנית ההתנתקות מחבל עזה, יהודה והשומרון (בר"ת יו"ש או ש"י): השם הרשמי בו משתמשים הרשויות המינהליות של מדינת ישראל, שנגזר מהשמות הגאוגרפיים ההיסטוריים של אזורים אלה. בנוסף להופעתו במסמכים רשמיים, הוא רווח בעיקר בקרב גורמים ימניים, כיוון שהוא מרמז לתביעה הישראלית על השטח.
- השטחים הכבושים: השם שמשמש גורמים שמאליים, ומשקף עמדה שאל לה לישראל להחזיק בשטחים אלה.
- השטחים המשוחררים: השם ששימש גורמים ימניים, הרואים בשטחים אלה נחלת אבות, ומחייבים את המשך שליטתה של ישראל בהם.
- השטחים המוחזקים: שם המציין את העובדה שישראל מחזיקה בשטחים אלה, אך מעמדם אינו ידוע.
- השטחים: כינוי סתמי, של מי שמסרב להשתמש בכל כינוי שניתן לגזור ממנו משמעות פוליטית כלשהי. כינוי זה רווח מאוד בעיתונות.
[עריכה] דמוגרפיה
הרוב המוחלט של האוכלוסייה בשטחים הוא פלסטיני. בתחילת 2005 נאמד מספר הערבים המתגוררים בשטחים (ללא תושבי מזרח ירושלים) בין 2.4 ל־3.8 מיליון, לעומת כ־250 אלף יהודים המתגוררים ביהודה ושומרון. ההבדלים בהערכת מספר התושבים נובעים מנטיות פוליטיות/מדיניות של מספקי הנתונים ובהתאם גם בהגדרת המונח "תושב".
התושבים הערביים: חיים בכמה ערים גדולות, בעיירות ובכפרים חקלאיים רבים. בסמוך לחלק מהערים הוקמו מחנות פליטים לפלסטינים שהגיעו לאזור במהלך מלחמת העצמאות (1947 - 1949). הצפיפות ברצועת עזה גדולה, והיא נחשבת לאחד האזורים הצפופים ביותר בעולם.
ההתיישבות היהודית: מלבד הפלסטינים קיימת התיישבות יהודית, כפרית ברובה, שהכינוי הנפוץ שלה הוא התנחלויות. כל ההתיישבות היהודית באזור הוקמה אחרי מלחמת ששת הימים (1967), אם כי באזור גוש עציון מדרום לירושלים, באזור צפון ירושלים: עטרות ונוה יעקב, בבית הערבה שבצפון ים המלח ובכפר דרום שברצועת עזה, היו יישובים יהודיים לפני מלחמת העצמאות. במקומות אלו הוקמו חלק מהיישובים הישנים מחדש, והוקמו גם יישובים חדשים. בגוש עציון השתתפו בהקמת היישובים מחדש גם בנים למתיישבים המקוריים, אולם מקימי כפר דרום מחדש אינם בני המתיישבים המקוריים (שהקימו את היישוב בני דרום בתחומי הקו הירוק). בעיר חברון הייתה קהילה יהודית עד שנת 1929. רוב התושבים היהודים בחברון כיום אינם בני משפחות הקהילה הוותיקה בחברון, שרוב יהודיה נרצחו במאורעות תרפ"ט. מלבד היישובים הקהילתיים והכפריים, קיימים ביהודה ושומרון מספר יישובים בעלי אופי עירוני, בהם שלוש ערים - מעלה אדומים, אריאל וביתר עילית.
בין היהודים לפלסטינים ביש"ע, ובמיוחד באזור חברון ובאזור שכם, שוררת מתיחות עזה שגולשת לעתים קרובות לאלימות.
[עריכה] מעמד משפטי ומדיני
כאמור, המעמד הנוכחי של השטחים המכונים "יהודה והשומרון ועזה" נוצר בעקבות מלחמת ששת הימים. בשנים 1967 - 1994 הנהיגה ישראל בשטחים האלה שלטון צבאי, על-פי המשפט הבינלאומי המקובל לגבי שטחים שנכבשו במלחמה. עם זאת, ישראל לא ראתה את עצמה כמדינה כובשת, וטענה כי היא מחילה את המשפט הבינלאומי על האזור מתוך רצון טוב ולא מתוך חובה. אף על-פי שישראל לא הכירה באופן רשמי בסיפוח "הגדה המערבית" לירדן (ולבד מבריטניה ופקיסטן, גם אף מדינה אחרת לא הכירה בסיפוח זה), היא כיבדה את הסטטוס-קוו המשפטי שנוצר, והמשיכה להחיל את החוק הירדני באזור. עם זאת, רצועת עזה לא סופחה מעולם למצרים, ולכן המצב המשפטי בה היה מורכב יותר.
זמן קצר לאחר כינון השליטה הישראלית ביהודה והשומרון וחבל עזה החלה ישראל להקים יישובים ישראלים באזור. יישובים אלה כונו "התנחלויות" ותושביהם כונו "מתנחלים". הקמת ההתנחלויות עוררה ויכוח חריף בתוך ישראל, וגררה מחאות בעולם, אולם ישראל המשיכה במדיניות זו ואף הגבירה אותה בסוף שנות ה-70. בהתנחלויות מוחל החוק הישראלי באופן לא-רשמי. מבחינה משפטית פורמלית, החוק החל על המתנחלים הוא החוק המקומי המיוחד, אולם מבחינה מעשית המתנחלים נשפטים כתושבי ישראל לכל דבר ועניין. עד תחילת שנות ה-90 היה הגבול בין ישראל ליהודה והשומרון וחבל עזה פתוח לחלוטין הן לישראלים והן לתושבים המקומיים. עם התגברות האינתיפאדה הראשונה, שהחלה בסוף שנת 1987, הוטלו בהדרגה מגבלות על מעבר תושבים מקומיים של יהודה והשומרון וחבל עזה לתוך ישראל, הגבלות ששיאן בהקמת מכשולים פיזיים כדי למנוע מעבר כזה (ראו: גדר ההפרדה).
ב-1993 נחתם ההסכם הראשון בשורת הסכמים שכונתה הסכמי אוסלו. הסכמים אלה נחתמו בין אש"ף, שהוכר כנציג הרשמי של הפלסטינים החיים ביהודה והשומרון וחבל עזה, לבין ממשלת ישראל. לפי ההסכמים הוקמה הרשות הפלסטינית, והאזור חולק לשלושה שטחים לא-רצופים: הערים הגדולות וסביבותיהן עברו בהדרגה לשליטת הרשות הפלסטינית, באזורים הכפריים הופקדה הרשות על עניינים אזרחיים בלבד, בעוד צה"ל מוסיף לשלוט באזור מבחינה ביטחונית, וביתר השטח נשאר שלטון ישראלי צבאי. המנהל האזרחי שתפקידו היה אחריות על כל השירות האזרחי (חשמל, מים, תקשורת, תשתיות וכו') לתושבים הפלסטינים, הפך להיות אחראי על ענייני התיאום והקישור בתחום האזרחי. כל ההתנחלויות נכללו בשטח האחרון. ההסכם התמוטט בסוף שנת 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.
[עריכה] מעמדם של השטחים מבחינה משפטית ובינלאומית
על פי הפרשנות הרווחת לכללי המשפט הבינלאומי הפומבי השטחים נמצאים בשליטת ישראל מכוח תפיסה לוחמתית. מאז תום מלחמת העולם השנייה וקבלת אמנת האו"ם, מקובל העיקרון שעל-פיו מדינה אינה רשאית להחיל את ריבונותה על שטח שנכבש בכוח (בין אם הייתה הצדקה להפעלת הכוח ובין אם לאו). לפי עיקרון זה, שטח יכול לעבור לריבונותה של מדינה רק על-פי הסכם בין המדינות הטוענות לזכויות עליו, או בהסכמת הקהילה הבינלאומית. כיוון שישראל השתלטה על שטחי יש"ע בכוח, במהלך מלחמה, הרי הם "שטחים כבושים" שישראל רשאית להחזיק בהם על-פי כללי אמנת ז'נבה הרביעית עד תום הסכסוך ולא יותר. השקפה זו באה לידי ביטוי בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. אף על-פי-כן, בשונה משטחים כבושים אחרים, לא ברור לאיזו מדינה יש זכות לריבונות על שטחי יש"ע. מצרים, ששלטה ברצועת עזה עד למלחמת ששת הימים, לא ראתה בה חלק משטחה, והחילה בה ממשל צבאי. בהסכם השלום בין ישראל למצרים ויתרה מצרים למעשה על רצועת עזה, שכן דרשה להחזיר לידיה את שטח חצי האי סיני בלבד. ירדן אמנם סיפחה בשנת 1951 את הגדה המערבית והחילה את החוק הירדני עליה, אולם סיפוח זה לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית. יתרה מכך, בשנת 1988 הכריז חוסיין מלך ירדן על ניתוק הגדה המערבית מממלכתו. רוב מדינות העולם רואות את שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה כאילו חלה עליהם ריבונות פלסטינית "רדומה", אשר תתממש רק עם כינון מדינה פלסטינית עצמאית.
ישראל מסתייגת מהפרשנות הרואה בשטחי יש"ע שטחים כבושים, אם כי מבחינה משפטית היא מתייחסת אליהם כאל שטחים כבושים. מאז מלחמת ששת הימים החילה מדינת ישראל את חוקיה רק על שטחי מזרח ירושלים ורמת הגולן. על יתר השטחים הוטל ממשל צבאי ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. במנשר שפרסם המושל הצבאי של אזור יהודה והשומרון עם הקמת הממשל הצבאי נאמר במפורש: "המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 יוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בה משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו, שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור." (סעיף 2 למנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט, אזור הגדה המערבית, מס' 2, תשכ"ז-1967). מהוראה זו נובע כי ישראל אינה מחילה את ריבונותה על השטח, וכי היא מחילה בו סדרי שלטון ומשפט ברוח אמנת ז'נבה הרביעית.
יש פער לא מבוטל בין מדיניותה המוצהרת של מדינת ישראל לגבי השטחים לבין מדיניותה בפועל. ישראל הקימה עשרות יישובים ביש"ע ("התנחלויות") שבהם התיישבו אזרחים ישראלים, ובהם הונהג החוק הישראלי באופן לא-רשמי. דוגמה לבעיות שיוצרת העמימות המשפטית הזאת הובאה בעתירה לבג"ץ בשנת 2005. העתירה כללה דרישה לקבוע כי פועלים פלסטינים מקומיים שעובדים במפעלים בהתנחלויות זכאים לתנאי עבודה על-פי החוק הישראלי, כפי שנהוג לגבי פועלים ישראלים העובדים באותם מפעלים. בית הדין הארצי לעבודה פסק שהדין הישראלי אינו חל על הפועלים האלה, אולם הפועלים וארגוני עובדים ישראלים טענו שיש לקבוע דין אחד לכל הפועלים בהתנחלויות. בג"ץ קיבל את העתירה ופסק כי יש להעסיק את הפועלים הפלסטינים על-פי הדין הישראלי, שכן, לצורך העניין, זיקתם לדין הישראלי גדולה מזיקתם לדין המקומי החל בשטחים [1].
[עריכה] דעות וטענות בנוגע לזכויות על יש"ע
[עריכה] טיעונים בזכות ריבונות ישראלית ביש"ע
טיעונים משפטיים:
לדעת מומחים בתחום המשפט הבינלאומי, כדוגמת פרופ' ג'וליוס סטון, פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה של ארצות הברית, והמשפטן הידוע דגלס פייט, בכיר לשעבר במימשל האמריקני מעמדם של השטחים מבחינת החוק הבינלאומי הוא דלהלן:
- החוק הבינלאומי, שלפיו הזכויות הלאומיות של העם היהודי בשטחי ארץ-ישראל המערבית, כמפורש בסעיף 80 של מגילת האו"ם, לא השתנה עד עצם היום הזה.
- תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, הייתה בגדר המלצה שנדחתה על ידי העולם הערבי, במעשה המלחמה שלהם ולכן התבטלה כליל.
- ישראל איננה כובשת זרה, מכיוון שמעולם לא היו השטחים שיועדו במקור לבית לאומי תחת כל ריבונות אחרת.
- "אמנת ז'נבה חלה רק לגבי פעולות של מדינה אחת בתחומי מדינה אחרת. ארץ-ישראל המערבית אינה שטח של מדינה אחרת, אלא חלק של המנדט הבריטי שלא נמסר עדיין למדינה כלשהי..."
- "כתב המנדט לא הבחין בין זכויות היהודים לבית לאומי בכל השטח שממערב לירדן...הטיעון, שליהודים אין זכויות משפטיות על יהודה ושומרון עלול להיות קטלני באשר לזכויות כלשהן שיש ליהודים לריבונות על ישראל שלפני שנת 1967".
- מן הנוסח האנגלי של החלטות 242 ו 338 של מועצת הביטחון עולה כי המועצה לא קבעה כי על ישראל לסגת מכל השטחים אלא מחלקם . ההסדרים של הסכמי קמפ דייוויד עם מצרים ב-1978 והסכם אוסלו מ-1993 ענו על דרישות החלטות אלו וישראל נסוגה משטחים .
בכתב המנדט של חבר הלאומים (שהיה מוסד בינלאומי שהתקיים בין מלחמות העולם) נקבע, בין היתר, כי "אף שטח מפלשתינה (ארץ-ישראל) לא יינתן לצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באופן כלשהו תחת שלטונה", וכי "ממשלת ארץ-ישראל תעודד... התיישבות צפופה של יהודים על קרקע, לרבות אדמות מדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרה ציבורית". עם זאת, כתב המנדט מסייג את הדברים בכך שאין לפגוע בזכויות של עדות אחרות החיות בפלשתינה-ארץ-ישראל (הסתייגות המופיעה גם בהצהרת בלפור). כמו כן, ניתן לראות בהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם ("תוכנית החלוקה") כמבטלת את כתב המנדט, אם כי מעמדה של החלטה זו (כמו של יתר החלטות העצרת) הוא מעמד של המלצה בלבד.
טיעונים פוליטיים ואחרים:
ככלל, החזיקו ממשלות ישראל בתפיסה הרואה קשר היסטורי-לאומי בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ההיסטורית וכן ראו בשטחי יש"ע (או לפחות בחלקם) שטחים חשובים מבחינה צבאית-אסטרטגית. עם זאת, סברו רבים כי יש לוותר על שטחים מסיבות שונות (פוליטיות, דמוגרפיות וביטחוניות). לממשלות אשר קידמו את מפעלי ההתנחלות, היו מניעים שונים לכך. חלקן ראו את הגורם הצבאי-אסטרטגי כגורם עיקרי ורצו לקבוע את אזורי ההתיישבות בהתאם להשקפה זו וחלקן סבר שיש לעודד התיישבות ציונית בכל שטח של ארץ-ישראל, יהא מעמדו המשפטי אשר יהא. באחת העתירות לבג"ץ בעניין, טענה המדינה "שיש זכות לעם היהודי להתנחל בחבלי ארץ מולדתו". (הודעת בא כוח המדינה בשם ראש הממשלה בבג"ץ 390/79, פ"ד לד(1), 16).
אם יש לדבר על מעמד של מדינה כובשת, הרי היה זה דווקא מעמדם של ירדן ומצרים ביש"ע. הגדה המערבית הוחזקה עד מלחמת ששת ימים בידי ירדן, אך אף מדינה מעולם, למעט בריטניה ופקיסטן, לא הכירה בריבונותה עליה. לבסוף ירדן ויתרה לחלוטין על תביעתה כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20. בשנת 1988 הצהיר חוסיין מלך ירדן שירדן מוותרת כליל על כל תביעה ביחס לשטחים אלו. אף רצועת עזה נכבשה ממצרים, שמעולם לא טענה לריבונות עליה, וגם איתה נחתמו הסכמי שלום. למצרים ולירדן אין, אם כן, תביעות טריטוריאליות מישראל, כי אם לסוריה בלבד, ובעניין רמת הגולן.
מי שטוען לריבונות על הגדה המערבית ורצועת עזה הם הפלסטינים, אולם מדינה פלסטינית מעולם לא התקיימה בשטחים אלו או בכל שטח אחר. ומעמדם של הפלסטינים שברחו לאזורים אלה מישראל שבגבולות "הקו הירוק" היה כשל פליטים. הגדרת העם הפלסטיני הינה חדשה יחסית ושנויה במחלוקת, אם כי ראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין חתם במסגרת הסכמי קמפ דייוויד עם המצרים, על מתן אוטונומיה עם כוח שיטור חזק לפלסטינים.
[עריכה] טענות נגד שליטה ישראלית ביש"ע
- החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם ("תוכנית החלוקה") מבטלת משפטית ומעשית את כתב המנדט של חבר הלאומים (שאף הוא אינו מתכחש לזכויות לא-יהודים בארץ). סירובם של הפלסטינים לקבל את התוכנית לא הביא לביטולה. הפלסטינים שילמו מחיר כבד על סירובם לקבל את ההצעה, בכך שזכותם להגדרה עצמית עוכבה במשך שנים רבות, אולם אין לעכב את יישום ההחלטה מעבר לנדרש.
- הציבור הפלסטיני יושב בשטחים דה-פקטו. יש לפלסטינים זכות טבעית ומשפטית להמשיך לשבת בשטחים שבהם נולדו ובהם נולדו אבותיהם, ויש להם זכות להגדרה עצמית בשטחים אלה. מדינת ישראל אינה מעוניינת להעניק אזרחות ישראלית לתושבים הפלסטינים בשטחים האלה, והיא גם מגדירה עצמה כ"מדינה יהודית", כך שאינה יכולה לקבוע את גורלם של הפלסטינים. לפיכך אין לישראל זכות להוסיף ולשלוט באזור.
- לציבור הפלסטיני יש ריבונות "רדומה" על השטח, שנובע מעקרון ההגדרה העצמית שנוסח אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשם שזכותם של העמים הסלאביים להגדרה עצמית במקומות מושבם הוכרה, אף על-פי שהיו נתינים של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כך יש להכיר, כיום, בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית במקום מושבם.
- החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם דורשות מישראל במפורש לסגת משטחים שנכבשו במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי.
[עריכה] עמדת הקהילה הבינלאומית
רוב מדינות העולם והגופים הבינלאומיים, אינם מכירים בריבונותה של ישראל על שטחים אלו, ורואים בהם שטח כבוש עליו חלה אמנת ז'נבה הרביעית. ההשקפה הבינלאומית הרווחת היא שגבולות מדינת ישראל נקבעו דה-פקטו בהסכמי רודוס מ-1949, וכל שינוי בגבולות אלה בעקבות מלחמה, נחשב ככיבוש בכוח לכל דבר ועניין. שינוי לגיטימי בגבולות הריבונות הישראלית, על-פי השקפה זו, יכול להיעשות רק בהסכם בין הצדדים, הישראלי והפלסטיני.
גם מדינת ישראל עצמה לא ניסתה לשפר את מעמדה החוקי ולא החילה את ריבונותה על השטחים. באזור מזרח ירושלים, וכן בגולן שנכבש מידי סוריה, הוחל "החוק המשפט והחיקוק הישראלי". בכוונה ניזהרו המנסחים מלכלול את המושג "ריבונות", כדי שלא לספק עילה להטלת סנקציות על ישראל מצד מדינות שרואות בשטחים אלה שטחים כבושים. על רוב שטחי יש"ע הוטל בעבר משטר צבאי, או מ-1994 משטר משולב על-פי הסכמי אוסלו.
בעיית הגדרתם של השטחים היא סוגייה פוליטית, לאומית ובינלאומית, הקשורה קשר הדוק עם הסוגייה הדמוגרפית, כלומר הרכב האוכלוסייה במדינת ישראל. סיפוח של השטחים למדינת ישראל יגרור בהכרח הענקת זכויות תושב או אזרח לפלסטינים החיים בהם. זאת בהנחה שישראל מחויבת לאמנות הבינלאומיות האוסרות על כל מדינה לשלול אזרחות ממי שנולד בה, חי בה ואין לו אזרחות אחרת.
רמת הגולן, נכבשה אף היא על ידי ישראל במלחמת ששת-הימים, בדומה לשטחי יש"ע, וב־1981 הוחל עליה החוק הישראלי, בחוק רמת הגולן. תושבי רמת הגולן זכו לזכויות תושב בישראל, וחלקם אף קיבלו אזרחות מלאה. רוב מדינות העולם רואות באזור שטח סורי ריבוני, ובתושביו אזרחים סוריים, אך יחסה של ישראל לתושבי רמת הגולן נחשב הוגן.
[עריכה] המחלוקת הפנים-ישראלית בהקשר לנסיגה ישראלית
[עריכה] רקע היסטורי למחלוקת
עד אמצע שנות ה-80 התמיכה בחזרה לגבולות הקו הירוק בקרב הציבור היהודי בישראל הייתה מצומצמת. בין התומכים המובהקים בחזרה לקו הירוק, למעט בירושלים וברמת הגולן, היה דוד בן-גוריון. אף על פי שלא כיהן בתפקיד רשמי בתקופת מלחמת ששת הימים ואחריה, הוא הביע את עמדתו שיש לחזור לקו הירוק ברוב חלקיו. בן-גוריון היה ראש הממשלה בעת קביעת תוואי הקו הירוק. אישי ציבור אחרים שתמכו בחזרה לקו הירוק היו פרופסור ישעיהו ליבוביץ', אורי אבנרי, העיתונאי ירון לונדון ואחרים, כולם מזוהים כאנשי שמאל. כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים כתב ישעיהו ליבוביץ':
| לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסייה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה, ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה - חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד. | ||
| -- ישעיהו ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, תשל"ה, עמ' 420 | ||
תפיסת הביטחון של מדינת ישראל ראתה תמיד בשטחים הגובלים בקו הירוק, ובכלל זה שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, כשטחים בעלי חשיבות צבאית אסטרטגית. עד תום מלחמת ששת הימים היה כל שינוי במערך הצבאי בשטחים האלה עילה לכוננות של צה"ל. אף על פי כן, שליטה בשטחים האלה נתפסה תמיד כבעייתית בשל הרכב האוכלוסייה. בהסכם השלום עם מצרים נקבע כי שטח סיני יוחזר למצרים אך יישאר מפורז, וזוהי דרישת ישראל גם לגבי שטחי יש"ע אם יועברו לשלטון אחר, או אם תוקם בהם מדינה פלסטינית. הסכם מיוחד בין ישראל למצרים בעקבות תוכנית ההתנתקות קובע כי צבא מצרים ישלוט בגבול בין מצרים לרצועת עזה וימנע מעבר נשק לתוכה, אולם יישום ההסכם נתקל בקשיים.
האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, עוררה ביתר שאת את המחלוקת הציבורית בעניין שליטת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק. בתחילת שנות התשעים, התמיכה בפינוי השטחים, או לפחות חלקם, החלה לצבור תאוצה, מה שאפשר לרבין לחתום על הסכמי אוסלו. אף-על-פי-כן, גם בתקופתו של רבין, המתנגדים לפינוי השטחים בקרב הציבור היהודי בישראל היוו מיעוט גדול. בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו בשנת 1996 זכה בנימין נתניהו ברוב קטן. אפשר לפרש את זכיית נתניהו כהבעת ספק ביתרונותיה של נסיגה לגבולות הקו הירוק. נתניהו עצמו השאיר את הסוגייה מעורפלת - מחד הוא הביע התנגדות לנסיגה כזו, מאידך הוא הודיע כי ימשיך את ביצוע הסכמי אוסלו.
האינתיפאדה השנייה הביאה להתנגדות ציבורית רחבה בציבור היהודי הישראלי לכל ויתור נוסף על שטחים מעבר לקו הירוק, אולם בהדרגה התפשטה ההשקפה כי הפתרון לסכסוך הוא "התנתקות חד צדדית", כלומר נסיגה ישראלית חד-צדדית משטחים מעבר לקו הירוק, ויצירת מכשול פיזי, גדר ההפרדה, שימנע מעבר של פלסטינים לתוך תחומי הקו הירוק. כשהודיע אריאל שרון כי יביא לאישור הממשלה את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, התקבל הדבר באהדה בחוגים רחבים בציבור היהודי הישראלי, גם חוגים במרכז הפוליטי שהתנגדו לנסיגה בעבר. קביעת קו הנסיגה כקו הירוק לא הייתה מובנת מאליה - היו הצעות לתיקונים בקו זה, אולם בסופו של דבר התקבל הקו הירוק מטעמים בינלאומיים. ההנחה הייתה שהקהילה הבינלאומית לא תראה את הנסיגה הישראלית כמושלמת אלא אם תהיה אל הקו הירוק.
המתנגדים לנסיגת ישראל אל הקו הירוק באים מחוגים שונים בציבור היהודי בישראל, אולם הדומיננטי ביותר מביניהם הוא הציבור הדתי-לאומי. תנועות של הציבור הדתי-לאומי היו דומיננטיות גם במאבק למניעת הנסיגה מרצועת עזה.
[עריכה] טיעונים בעד יציאת ישראל מהשטחים
לתמיכה בפינוי השטחים יכולים להיות כמה מניעים:
- דמוגרפיה - סיפוח השטחים על אוכלוסיתם למדינת ישראל יערער את הרוב היהודי, ובטווח הארוך עלול לסכן את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
- פגיעה בדמוקרטיה - מדינת ישראל לא סיפחה את השטחים וממשיכה להחזיק בהם במסגרת "הסדר זמני", ולכן נוצר בפועל מצב בלתי דמוקרטי בו לחלק מהתושבים שבשטחים שבשליטת המדינה יש זכויות אזרחיות מלאות (כגון הזכות לבחור ולהיבחר), ואילו לחלק אחר יש זכויות חלקיות בלבד. זוהי פגיעה בדמוקרטיה של מדינת ישראל, שתגרום לקשיים רבים הן בענייני הפנים שלה והן בזירה הבינלאומית.
- זכות פלסטינית על השטחים - תפיסה כי לעם הפלסטיני יש זכויות לגיטימיות על אדמות, זכויות שישראל מונעת את מימושן בכוח. על כן חובתה של ישראל להחזיר את השטחים לבעליהם. בגישה זו תומכים אישים כגון שולמית אלוני, מנהיגת מרצ לשעבר, ואורי אבנרי, מייסד ומנהיג הארגון "גוש שלום".
- שליטת ישראל גורמת לטרור - דעה כי השליטה של ישראל על השטחים היא הגורם לטרור, וראיית ההתנחלויות כמכשול ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על-פי דעה זו פינוי ההתנחלויות יתקבל ברצון על ידי הפלסטינים ויזרז את יישוב הסכסוך. זו הייתה ההנחה המוצהרת שעמדה בבסיס הסכמי אוסלו, שקודמו בידי שמעון פרס ויוסי ביילין ממפלגת העבודה. לגישה זו היו תומכים נלהבים רבים בישראל במהלך שנות התשעים, בעיקר מקרב חוגי מפלגת העבודה ומר"צ. גישה זו הייתה למעשה גישתו של רובו הגדול של מחנה השמאל בישראל, עד לפרוץ "אנתיפאדת אל-אקצא". החלק המעשי של הסכמי אוסלו לא כלל פינוי התנחלויות, וגם לא נסיגה של ממש מן ה"שטחים", אלא היערכות מחדש של צה"ל מסביב לריכוזי האוכלוסייה, במקום בתוכם. צה"ל הטיל מגבלות על מעבר תושבים פלסטיניים דרך צירי התנועה שנותרו בשליטתו. בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה לאחר הסכמי אוסלו ועליית החמאס וירי הקאסמים לאחר תוכנית ההתנתקות התרבו הדעות כי פינוי שטחים לא בהכרח יביא להפחתת האלימות מצד הפלסטינים.
- נטל כלכלי וביטחוני - הערכה כי ההיאחזות בשטחים מהווה נטל כלכלי וביטחוני כבד על מדינת ישראל, על כן זהו האינטרס המובהק של ישראל לוותר על השטחים ועל תושביהם העוינים, או לפחות לצמצם למינימום את מספר התושבים הפלסטינים שישתלבו במדינת ישראל. לגישה זו מצטרף גם הטיעון בדבר הבעיה הדמוגרפית של ישראל - הריבוי הטבעי הגבוה בקרב הפלסטינים בהשוואה לריבוי טבעי בינוני בקרב היהודים הישראלים, והחשש שברבות הימים יהיו היהודים מיעוט בשטח הכולל של ארץ ישראל. לפיכך, האינטרס של ישראל הוא לסגת מאזורים בעלי רוב פלסטיני, כדי להבטיח את הרוב היהודי במדינה היהודית. תפיסה זו הפכה למקובלת מאוד בקרב היהודים הישראלים בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא. בניגוד לשתי התפיסות הקודמות, תפיסה זו מקובלת גם בקרב אנשי ימין.
- הכיבוש משחית - פעולותה של ישראל כנגד הפלסטינים ביהודה ושומרון במיוחד כנגד אזרחים, גורמת להשחתת והשחרת דמותה של המדינה ושל חייליה שצריכים להוות כוח שיטור ולהתאכזר לאזרחים. הדוגמה הנפוצה היותר היא פעילות צה"ל במחסומים.
[עריכה] טיעונים נגד יציאת ישראל מהשטחים
- זכות היסטורית, דתית ולאומית - אמונה כי שטחי יש"ע הם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, וייחוס קדושה ל"אדמת המולדת" ולזכותו של עם ישראל לשלוט בהם. כמו כן העובדה שאבותיו של העם ישבו באזורים אלו (בעיקר ביהודה ושומרון), והקימו בה מדינה במשך מאות רבות של שנים, בניגוד לאזור ההתיישבות היהודי הנוכחי (מישור החוף). על כן, הארץ שייכת ליהודים בזכות ומחובתם ליישבה. שתי המפלגות העיקריות המייצגת תפיסה זו הן המפד"ל והאיחוד הלאומי. אחד המנהיגים הבולטים אשר האמינו בתפיסה זו היה רחבעם זאבי, מייסד תנועת "מולדת". בעבר האמונה בארץ ישראל השלמה הייתה נחלת חילונים ודתיים, אם כי כיום, הרוב הגדול של הדוגלים בתפיסה זו הם דתיים.
- טעמים ביטחוניים - הדעה כי השטחים הם נכס אסטרטגי מבחינה ביטחונית. כלומר, תפיסה שעל-פיה הרחבת גבולותיה של המדינה מאפשרים לצה"ל ולשב"כ לפעול ביתר חופשיות בכל עת, ומניעת צבאות זרים או ארגוני טרור מפעולה סמוך לריכוזי אוכלוסייה ישראליים. דוגמה לכך היא הגדלת טווח טילי הקסאם מרצועת עזה אחרי נסיגת צה"ל (אף כי בפועל טילים מסוג זה נורו לעבר ישראל גם כשצה"ל שלט ברצועת עזה). מצדדי תפיסה זו מראים את ההבדל שקיים באיומים כלפי ישראל מצד רצועת עזה לבין האיומים שקיימים מיהודה ושומרון. המפלגה העיקרית הדוגלת בתפיסה זו היא הליכוד. אחד המנהיגים המחזיקים בתפיסה זו הוא בנימין נתניהו.
- צדק היסטורי - הפלסטינים מבקשים להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור ואוחזים את החבל בשתי קצותיו. לאחר שדחו את תוכנית החלוקה של האו"ם שהציעה פשרה הוגנת, ופרצו בעימות מזוין עם ישראל במטרה לקבל שליטה על כל שטח ישראל ולגרש את היהודים ולא הצליחו בכך, ובמקום לנשל את היהודים הפכו למנושלים, הם מבקשים סעד חוקי ומשפטי על פי תוכנית החלוקה, שעברה ובטלה מן העולם בעיקר בשל מעשיהם.
- טעמים של אסטרטגיה מדינית וטקטיקה - עמדה לפיה נסיגה ופינוי שטחים מתפרשת בעולם כהכרה של ישראל בכך שאין לה זכויות בחלקים המפונים ואולי גם ביתר חלקי ארץ ישראל. באותה עת, אין הפלסטינים מוותרים על טענתם לגבי יתר חלקי ארץ ישראל. לפיכך, סבורים בעלי דעה זו, כי נסיגה כזו תגביר את הלחץ על ישראל לוויתורים רבים נוספים על שטחי ארץ ישראל שייותרו בשליטתה. כמו כן, נטען כי כל נסיגה (בין עם הסכם ובמיוחד ללא הסכם וללא ויתור של הפלסטינים על דרישות נוספות) מתפרש כהצלחה של דרך הטרור ומהווה תמריץ להמשך פעולות טרור.
- טעמים אנושיים - הזדהות עם המתיישבים, והנחה כי פינוי ההתנחלויות תגרום להם סבל קשה. יש הטוענים כי פינוי כזה הוא בלתי מוסרי.
- פיצויים למפונים - אם יפונו, אף רק היישובים שמחוץ לגדר ההפרדה, הפיצויים שיקבלו המפונים יהיו בסך מיליארדי שקלים, שיעיקו על תקציב המדינה.
- ירדן היא המדינה הפלסטינית - ישנן טענות שכבר קיימת מדינה פלסטינית, הלא היא ירדן, שבין 60% ל-70% מאוכלוסייתה פלסטינית. לפי טענה זו, השאיפות הלאומיות של הפלסטינים כבר הוגשמו. כיום השקפה זו נדחקה לשוליים, אך לא נעלמה.
- אין עם פלסטיני - ישנן טענות שהעם הפלסטיני כלל אינו קיים, והוא חלק מהעם הערבי, ולכן ישראל אינה צריכה לכבד את שאיפותיו הלאומיות. טענות אלה נתמכות גם באמירות מוקדמות של מנהיגים פלסטיניים. טענה אחרת היא שהעם הפלסטיני הוא המצאה חדשה יחסית, טענה שהביעה גולדה מאיר במילים "כשאני הגעתי לארץ, לא היה עם פלסטיני".
[עריכה] שלטון נוכחי
השטחים מחולקים, מאז הסכמי אוסלו, לשלוש קטגוריות מנהליות:
- שטחי A: רשמית, בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית.
- שטחי B: רשמית, בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של צה"ל
- שטחי C: בשליטה מלאה של צה"ל ושל הרשויות המקומיות האזרחיות, ברובן מועצות מקומיות. בשטחי C נמצאות כל ההתנחלויות, והגדרתם נקבעה בעיקר על-פי גורם זה.
גם על פי הסכמי אוסלו, הריבונות (הזמנית) נתונה באופן רשמי בידי צה"ל, והוא זה שמעניק לרשות הפלסטינית את סמכויות השלטון שלה. כיום שלטון זה מוגבל ביותר, באזורי יהודה ושומרון גם בתוך אזורי A ו-B, שכן קיימת נוכחות מאסיבית של צה"ל באזור. ברצועת עזה, מאז יישום תוכנית ההתנתקות, השלטון הוא כולו פלסטיני אולם משברי-שלטון פנימיים, הקשורים לחולשת הרשות ולעוצמתם של גורמים אופוזיציוניים מקשים מאוד על תפקודו המעשי.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- שלמה גזית, פתאים במלכודת : 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים, זמורה-ביתן , 1999.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מפות של הגדה המערבית, עזה, וההתנחלויות בשטחים אלו
- אליקים העצני, אומה ומדינה פלסטינית - עובדות ואמיתות שלא נס ליחן, הצגה של טיעונים נגד ההגדרה ככיבוש, באתר "פרש"
- אם אין ריבון, אין כיבוש, רובי סיבל באתר הארץ
- הגדה המערבית ורצועת עזה כיחידה טריטוריאלית אחת, מכון ראות
- מאמר של פרופ' הוואד גריף בעיתון נתיב
