אמנת ז'נבה הרביעית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמנת ז'נבה הרביעית 1949, אמנה זו דנה בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה או תחת תפיסה לוחמתית. על האוכלוסייה האזרחית, שחובה להגן עליה, נמנים כל מי שאינם משתתפים בלחימה.
השאלה האם אמנות ז'נבה הן חלק מהמשפט המנהגי או שמא ההסכמי, נתונה במחלוקת. יש הטוענים כי אמנת ז'נבה הרביעית, יחד עם שלוש אמנות ז'נבה הנוספות (הראשונה, השנייה והשלישית), אשר נוסחו בשנת 1949 ואמנות האג משנת 1907, היא חלק מהמשפט המנהגי המחייב את כל המדינות שהן צד לסכסוך מזוין, לרבות מדינות שלא חתמו על האמנות או לא אישררו אותן, כישראל.
עקרון ההגנה על אוכלוסייה אזרחית מבוסס על העובדה, שאף כי במהלך מאה השנים האחרונות אוכלוסייה אזרחית איננה משתתפת בלחימה, בכל זאת אזרחים הם הנפגעים (הרוגים ופצועים) העיקריים במאבקים מזוינים. לפיכך, האמנה קובעת כלל מרכזי, ולפיו אין לפגוע באוכלוסייה האזרחית וברכושה בעת מלחמה. חובה זו מוטלת על כל הכוחות הצבאיים והאזרחיים. סעיף 32 באמנת ז'נבה הרביעית קובע:
| "בעלי האמנה מסכימים במפורש שכל אחד ואחד מהם אסור לו לנקוט שום אמצעי שיש בו כדי לגרום לסבלם הגופני או להשמדתם של המוגנים אשר בידם. איסור זה חל לא רק על רצח, עינויים, עונשי גוף, השחתת גוף וניסיונות רפואיים או מדעיים שאין הטיפול הרפואי במוגן מצריכים, אלא גם על שאר מעשי אכזריות, אם בידי סוכנים אזרחיים ואם בידי סוכנים צבאיים". | ||
תוכן עניינים |
[עריכה] מחויבות הכוח הכובש לאוכלוסייה
במקרה של כיבוש, היחסים בין הכוח הכובש לאוכלוסייה האזרחית משתנים. אין מדובר עוד במצב חירום זמני, שבו מתבצעת לוחמה, אלא במצב שגרתי ולעתים אף מתמשך. לפיכך, המחויבות של הכוח הכובש כלפי האוכלוסייה האזרחית ורכושה גדלה, ועמה גדלה החובה לשמור על זכויות האדם שלה ולאפשר קיום אורח חיים שגרתי. על הכוח הכובש מוטלת החובה להבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, מתוך כיבוד המנהגים המקומיים. הזכויות והאיסורים שעל הכוח הצבאי חובה לשמור הן: הזכות לחיים; הזכות לחופש התנועה; הזכות לפרנסה; הזכות לדיור; הזכות לקניין; הזכות להליך הוגן; הזכות לטיפול רפואי; איסור על ענישה קולקטיבית; איסור על גירוש תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש; איסור יישוב אזרחים של המדינה הכובשת בשטח הכבוש; איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים; הזכות לתכנון סביבתי.
[עריכה] מגבלות שרשאי להטיל כוח כובש
אמנת ז'נבה, כמסמך שמטרתו לאזן בין הצרכים הצבאיים לבין זכויות האדם, קובעת שבכל מקרה ומקרה על הכוח הכובש להתייחס לזכויות האדם, מתוך כבוד ויחס אנושי לאוכלוסייה האזרחית. יחד עם זאת, כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של אזרחים או להטיל סגר על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים, ובתנאי שהוכיח זאת. ההוכחה צריכה לעמוד בשלושה קריטריונים:
- צורך צבאי (האם פעולה זו אכן עונה על צורך צבאי הכרחי בבואו להתמודד עם איום מידי)
- התאמת האמצעי למטרה.
- פרופורציונליות (הפגיעה בזכויות האוכלוסייה האזרחית היא מעטה יחסית להישג הצבאי).
אזרחים הנוטלים חלק בלחימה, מסתכנים באיבוד זכותם להגנה כאזרחים ואינם נהנים מאותן זכויות של חיילים במדים, המוגדרים תחת סטטוס של שבויי מלחמה, אם הם נופלים בשבי. אנשים אלה צפויים לעמוד לדין לפי החוק הפלילי של המדינה שאסרה אותם.
[עריכה] עצירים בשטח כבוש
אמנת ז'נבה הרביעית דנה בזכויותיהם של עצירים בזמן של כיבוש ומעגנת אותן: לפי סעיפי האמנה, על הכוח הכובש מוטלת החובה לאסור על הכאה או עינויים של עצירים, מוטלת החובה להסביר להם את עילת המעצר, לכבד את זכויותיהם (לאסרם בתחומי השטח הכבוש בלבד, לספק תנאי מחיה נאותים, מזון וטיפול רפואי, לאפשר קיום פולחן דתי, פעילויות חינוך ותרבות), ולאפשר להם קשר עם העולם שמחוץ לבית הכלא (ביקורים, דואר, שיחות טלפון) עם המשפחות ועם נציגים של ארגונים בינלאומיים.
[עריכה] פשעי מלחמה
כל הפרה של זכות אדם היא קשה ופוגעת. יחד עם זאת, אמנת ז'נבה הרביעית הגדירה מספר הפרות חמורות של זכויות, אשר להן משקל רב יותר וחמור יותר בעת העמדה לדין של המבצעים הפרות אלה, והן מוגדרות פשעי מלחמה. כל מדינה שהיא צד לאמנת ז'נבה הרביעית, חייבת לרדוף אחרי כל אדם שביצע הפרה חמורה כזו, או הורה על ביצועה, ולהעמידו לדין, במסגרת מערכת המשפט הלאומית שלה או במסגרת מערכת משפט אחרת, כגון בתי דין בינלאומיים.
| "הריגת מוגן במזיד, עינויו או יחס בלתי אנושי אליו, לרבות ניסיונות ביולוגיים, גרימת-זדון של סבל רב או חבלה חמורה בגופו או בבריאותו, גירושו או העברתו שלא בהיתר או כליאת מוגן שלא בהיתר, כפיית מוגן לשרת בכוחות מעצמה אויבת, או שלילת-זדון של זכויותיו של מוגן לשפיטה הוגנת וסדירה, שנקבעה באמנה הזאת, לקיחת בני ערובה והריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב, שאין הכרח צבאי מצדיקן ושבוצעו שלא בהיתר ומתוך הפקרות" (סעיף 147, אמנת ז'נבה הרביעית, 1949). | ||
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אמנת ז'נבה הרביעית, באתר ויקיטקסט (באנגלית)
