זכות הקניין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זכות הקניין נמנית עם זכויות האדם הטבעיות, ופירושה הזכות להחזיק ולצבור רכוש מבלי שרכוש זה ייפגע או יילקח על ידי אחרים.
זכות הקניין הינה זכות שצמחה מתוך זכויות האצולה, אך הוחלה על צורות אחרות של קניין. בתחילתה היוותה זכות על קרקע, אך עם התפתחות המהפכה התעשייתית הושתתה גם על קניין מסוגים אחרים, כדוגמת הון.
זכות הקניין היא זכות הממוקדת בעבר. כלומר – זכות לקניין מסוים הינה מתוקף בעלות קודמת על קניין זה. מסיבה זו, הזכות לקניין הינה זכות בעלת אופי משפטי מובהק, שכן קביעת קיומה או אי-קיומה של זכות זו, מתייחסת לתיאור מדויק ככל הניתן של ההיסטוריה, כפי שמתחייב מהמערכת המשפטית.
ההכרה בזכות הקניין מופיעה במסמכים מרכזיים העוסקים בזכויות האדם, ובהם:
- הצהרת זכויות האדם שפרסמה האספה המכוננת הלאומית בצרפת בשנת 1789.
- מגילת הזכויות של ארצות הברית שפורסמה ב-15 בדצמבר 1791.
- ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שאומצה על ידי עצרת האו"ם בשנת 1948. סעיף י"ז בהכרזה זו עוסק בזכות הקניין.
תוכן עניינים |
[עריכה] סוגי קניין
מבחינים בין שלושה סוגים עיקריים של קניין:
- מקרקעין – דברים קבועים בקרקע, כגון בתים, מכרות ומפעלים. אלה נקראים גם "נכסי דלא ניידי" ובראשי-תיבות נדל"ן.
- מיטלטלין – בניגוד למקרקעין, אלה נכסים שניתן להזיז (לטלטל) אותם, כמו תכשיטים ואבני חן.
- קניין רוחני – קניין אשר אינו קיים בחומר. קניין רוחני הוא כל מה שקשור לזכויות יוצרים, כגון פטנט או תוכן של ספר.
חלוקת אחרת של קניין היא לקניין אישי וקניין פרטי. קניין אישי הוא מה ששייך לאדם והוא עושה בו שימוש, כגון ביתו, לבושו וכדומה. קניין פרטי, לעומת זאת, הוא קניין שבאמצעותו בעליו מפיק ממנו רווח, כגון דירות שהוא משכיר או מפעל הנמצא בבעלותו. הבחנה זו חשובה בעיקר לעניין תורות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות.
[עריכה] חוק הקניין
דיני הקניין הם קוגנטיים (קשוחים). הם מכילים 5 זכויות קנייניות: בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה. ישנם דברים שהמחוקק אינו מעוניין שיהיו פרוצים, לכן בישראל רשימה זו היא סגורה. השיטה המשפטית גורסת שלציבור הזכות, שמלבד זכויות קנייניות מוכרות וידועות אלו, לא ניתן יהיה להפתיעו בזכות מסוג כזה או אחר שאינו מכיר.
[עריכה] זכות הקניין בישראל
בישראל מוגנת זכות הקניין על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבו קובע סעיף 3: "אין פוגעים בקניינו של אדם". כזכות יסוד הייתה זכות הקניין מוגנת עוד לפני חקיקתו של חוק היסוד, אך עיגונה בחוק מחזק אותה, ובפרט מגן עליה גם מפני חקיקה לא ראויה של הכנסת. ככל זכות המוגנת על ידי חוק יסוד זה, ניתן לפגוע גם בזכות הקניין בחוק שמקיים שלושה תנאים:
- החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל.
- החוק נועד לתכלית ראויה.
- הפגיעה בזכויות היא במידה שאינה עולה על הנדרש.
ראה הרחבה בערך המהפכה החוקתית.
[עריכה] ביקורת על זכות הקניין
הוגים רבים (בעבר ובהווה) בעלי זיקה סוציאליסטית או מרקסיסטית כגון קארל מרקס טוענים כי זכות זו איננה זכות 'טבעית' אלא זכות המשרתת את האינטרסים של בעלי ההון כיוון שהיא מקדשת את זכות הקניין שלהם לצורך העמדת רווחים. לצורך כך נעשית הבחנה בין קניין פרטי לבין קניין אישי, הקניין האישי הינו רכוש המשמש אותנו לצרכינו המיידים (כגון בית, רכב, מזון) ואילו הקניין הפרטי הוא הקניין המשמש את בעליו להפקת רווחים (אדמה להשכרה או לגידול חקלאות, ואמצעי ייצור אחרים). בבסיס הביקורת עומדת הטענה כי קניין זה שייך למעשה לכלל החברה והתוצרים המופקים ממנו צריכים להיות שייכים לכלל החברה ולא להעשרתו של בעל ההון. הוגים אלו קוראים לביטול זכות הקניין כזכות יסוד ולביטול הקניין הפרטי בכלל.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- גבריאל יצחק רוונה, היחס לבעלות ולקניין הפרטי לאור פרשת נבל הכרמלי, יוסף דעת - ספר זיכרון ליוסף אהרן ניצן, רחובות התשס"ו, עמ' 272 - 181
