אפשר לצמצם?

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בתלמוד ובהלכה היהודית, צמצום הוא מושג המתייחס לדיוק האנושי ולמגבלותיו. בעניין זה, חולקים התנאים האם אפשר לצמצם, או אי אפשר לצמצם. המלה "צמצום" בלשון חז"ל, פירושה דיוק, ולפיכך "אפשר לצמצם" בהקשר זה משמעותו שלצורך ההכרעה ההלכתית, הדיוק האנושי מתקבל כדיוק מוחלט, אף שאינו כזה.

בהלכה נדרשת לעתים התייחסות למקרים שבהם שני דברים שווים במידתם, או שני דברים המתרחשים בו-זמנית. על-פי רבי יוסי הגלילי, "אפשר לצמצם", כך שהדיוק שאליו הגיע האדם בחושיו ובכלים הרגילים העומדים לרשותו מספיק מבחינה הלכתית כדי להגדיר דיוק או שוויון. דעת החכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי היא ש"אי אפשר לצמצם", כלומר, שיכולת הדיוק האנושית אינה מספיקה כדי להגדיר הלכתית דיוק או שוויון, ולכן הסוגיה נידונה כספק הלכתי.

לדוגמה, אדם שחצה שטח מסוים לשניים, וכשמדד את שני החלקים מצאם שווים בדיוק. במקרה זה קיימת המחלוקת: לדעת רבי יוסי הגלילי יש לסמוך על המדידה והשטחים נחשבים כשווים מבחינה הלכתית; ואילו חכמים החלוקים עליו לא יסמכו על המדידה, שהרי הסיכוי לכך ששני החלקים שווים בדיוק מוחלט קטן מאוד, ואם יימדד השטח בכלים מדויקים קרוב לוודאי שיימצא שאין שוויון ביניהם, אף שהפער הוא מזערי. לדעתם, לשאלה מהו החלק הגדול מביניהם אין תשובה ברורה.

תוכן עניינים 1 המקור למחלוקת 1.1 הגדרת המחלוקת 1.2 בידי שמים ובידי אדם 2 דיוק במידות של תורה 3 שיטת בעלי התוספות 3.1 בידי שמים אי אפשר לצמצם, בידי אדם אפשר 3.2 אי אפשר לצמצם, אפילו בידי אדם 3.3 בפוסקים 4 מקורות והערות 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] המקור למחלוקת

המקור למחלוקת זו הוא במשנה במסכת בכורות. על-פי התורה, ולד בכור זכר של בהמה טהורה ניתן לכהן^[1]. אם נולדו תאומים, הוולד שיצא ראשון יינתן לכהן. המשנה עוסקת במקרה נדיר ומיוחד שבו ראה האדם שני ראשים שיצאו בבת אחת בעת ההמלטה:

	רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחד - רבי יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן, שנאמר (שמות יג, יב): "הזכרים לה'". וחכמים אומרים: אי אפשר לצמצם, אלא אחד לו ואחד לכהן.
-- מסכת בכורות פרק ב משנה ו[2]

לדעתו של רבי יוסי הגלילי "אפשר לצמצם", ההלכה סומכת על האדם שראה בחושיו את הלידה, ששני הראשים יצאו כאחד, ועלינו להניח באופן מוחלט ששניהם יצאו כאחת. סביר אמנם שאם יוסרט אירוע כזה ויוקרן באיטיות אפשר יהיה למצוא שאחד מהראשים קדם ביציאתו, אבל ההלכה אינה מצריכה לדייק יותר ממה שנקלט בחושיו של האדם. מכאן, כיוון שהוגדר הלכתית ששני הראשים יצאו כאחת, שניהם קדושים בקדושת בכור וניתנים לכהן.

חכמים, לעומתו, סבורים שאין לסמוך על חוש הראייה של האדם. "אי אפשר לצמצם", וודאי שלא יצאו שני הראשים כאחת, ולכן ספק הוא מי יצא ראשון. מעשית, נחלקו תנאים (בהמשך המשנה) כיצד יוחלט איזה מבין שני הוולדות יינתן לכהן: לדעתו של רבי טרפון יש לפשוט את הספק על ידי הסברא וההיגיון - בודקים איזה ולד בריא מחברו, כי מסתבר שהבריא יצא ראשון, והוא יינתן לכהן. רבי עקיבא סבור שאין בסברא זו די לפשוט את הספק, ויונהג כאן הכלל המופעל במקרים רבים של ספק ממוני: המוציא מחברו עליו הראיה. חובת הראיה היא על הכהן, שבא להוציא מיד בעל הבהמה, וכיוון שאין ראיה שהבריא יצא ראשון, יקבל הכהן את הוולד הכחוש מבין השניים, והבריא יישאר ברשות הבעלים.

בדעתו של רבי יוסי הגלילי אחז גם רבי שמעון בר יוחאי^[3].

[עריכה] הגדרת המחלוקת

מדברי הראשונים משתמע שהבינו את הדבר בשני אופנים: רש"י והרמב"ם כתבו שאין אפשרות במציאות שיתהוו שני דברים כאחד ממש, ובוודאי קדם אחד מהם לשני. לפי גישה זו, רבי יוסי הגלילי וחכמים מסכימים שלא ייתכן דיוק אבסולוטי במציאות, ומחלוקתם היא רק באופן ההתייחסות ההלכתית לדיוק שאליו הגיע האדם בחושיו ובכלים העומדים לרשותו. לעומתם, בעלי התוספות מביאים בחשבון אפשרות של דיוק מוחלט, ומפורש בדבריהם שביסוד המחלוקת מסכימים חכמים ורבי יוסי הגלילי שייתכנו שני דברים שיהיו בצמצום (בדיוק מוחלט)^[4].

[עריכה] בידי שמים ובידי אדם

בתלמוד הועלה ספק אם מחלוקת זו של רבי יוסי הגלילי וחכמים מתקיימת רק במקרים שהם "בידי שמים", כלומר דבר שאירע ללא הכוונת יד אדם, או שגם במקרים ש"בידי אדם" - דברים שתוכננו או שתוזמנו בידי אדם, או שיש לאדם אפשרות טכנית להמשיך לעיין ולדייק בבדיקתם. לפי סברת התלמוד, ייתכן שבידי אדם מסכימים חכמים שאפשר לצמצם^[5]:

אמרי דבי רבי ינאי: לרבי יוסי הגלילי, שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם בידי שמים - וכל שכן בידי אדם; ורבנן - בידי שמים אי אפשר לצמצם, בידי אדם מאי?

מסקנת התלמוד בנידון זה היא שהמחלוקת קיימת בשתי המציאויות - בידי שמים ובידי אדם.

הגדרת "בידי שמים" היא, כל דבר שאירע מעצמו, ללא יד מכוונת של אדם, ואף מעשה שעל ידי בני אדם אלא שלא התכוונו לדייק. "בידי אדם" פירושו דבר שמכוון בידי אדם שמתכוון לדייק, וכן דבר שאירע מאליו אך יש לאדם אפשרות טכנית להמשיך לעיין ולדייק בבדיקתו^[6].

הסברה שהועלתה בתלמוד לחלק בין מקרים שבידי שמים למקרים שבידי אדם מהווה בסיס לחילוק אפשרי בפסיקת ההלכה בסוגייה זו.

[עריכה] דיוק במידות של תורה

אם נאמר שאי אפשר לצמצם וההלכה אינה סומכת על מדידת אדם להגדיר מקרה כמדויק, כיצד אפשר לבצע את מצוות התורה במקרים שבהם נכללו מידות מדויקות? לדוגמה, התורה ציוותה על בניית המזבח הפנימי במשכן (ובבית המקדש), וציינה מידות מדויקות: "ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אותו, אמה אורכו ואמה רוחבו רבוע יהיה ואמתיים קומתו"^[7], וכיוון שההלכה אינה סומכת על מדידת האדם - איך אפשר להגדיר אורך מדויק ומוחלט של אמה ושתי אמות, לא פחות ולא יותר? התשובה לזה ניתנת בתלמוד^[8]: "רחמנא אמר עביד, ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה"- ה' אמר לעשות, וככל שהאדם יכול לדייק עליו לעשות, ובזה קיים את המצווה. כלומר: הציוויים של התורה ביחס למידות מתייחסים ליכולת האנושית של האדם ומעמידים את הדבר ברשותה. גישה זו ביחס לדיוק במידות מבוטאת בלשון חז"ל באמרה התלמודית "לא ניתנה תורה למלאכי השרת"^[9], שמשמעותה: ציוויי התורה נאמרו לבני האדם, והם מכוונים ליכולותיו.

דוגמה נוספת שמובאת בפוסקים, היא צורתם המרובעת של בתי התפילין. על פי ההלכה, על בתי התפילין להיות מרובעים. עד כמה יש לדייק בכך? אלו דבריו של רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטין, בספרו ערוך השולחן^[10]:

"ודע, שאף אם נאמר שאי אפשר לצמצם בידי אדם לעשות ריבוע ממש - מכל מקום התורה אמרה עשה כפי מה שביכלתך לצמצם, ובזה תקיים המצווה, וכן אמרו חז"ל בבכורות (יז ע"ב) לעניין מידות המזבח וכלי בית המקדש".

כיום, עם השימוש במכשירים מדויקים יותר - האם ההלכה מחייבת להשתמש בהם ולדייק יותר? הפוסקים דנו בכך ביחס למצוות הריבוע של התפילין, בספרי השו"תים. בשו"ת "ארץ צבי", לרב אריה צבי פרומר (הרב מקוז'יגלוב וראש ישיבת חכמי לובלין), כתב שההלכה אינה מחייבת להשתמש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים להשגת הדיוק, אולם העושה כן ומדייק עד כמה שיכול המכשור להגיע - הרי זה משובח, ומהדר במצוות הוא. גם לדעתו של הרב משה פיינשטיין אין דרישה הלכתית להגביר את רמת הדיוק של ריבוע התפילין, ולדבריו אף המשתמש באמצעי דיוק חדשניים אין בכך מעלה או הידור במצווה^[11].

[עריכה] שיטת בעלי התוספות

הראשונים, בעלי התוספות, דנו בכמה מקומות על כלל הפסיקה במחלוקתם של רבי יוסי הגלילי וחכמים. כדרכם, מנסים למצוא ראיות בתלמוד לאופן הפסיקה של האמוראים, אולם בנושא זה נתקלו בסתירות-לכאורה. לדוגמה, מחיצות לקביעת רשות היחיד צריכות להקיף את כל ארבע הרוחות שסביב לשטח שיוגדר כ"רשות היחיד". בכל רוח צריכה להיות מחיצה המקיפה את רוב הדופן, מה שמוגדר כ"עומד מרובה על הפרוץ"^[12]. במקרה שנמדדה המחיצה ונמצא שמקיפה בדיוק חצי מאותה רוח ("פרוץ כעומד") נחלקו אמוראים במסכת עירובין: רב פפא אמר שנחשבת כמחיצה, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר שאינה נחשבת כמחיצה להגדרת רשות היחיד. משמע, נאמר בתוספות, שרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סוברים כרבי יוסי הגלילי, שאפשר לצמצם, שאם לא כן אין מקום למחלוקתם ב"פרוץ כעומד", ומקרה כזה ייחשב כספק הלכתי (שיידון לפי כללי הספקות המקובלים בהלכה).

מאידך, מסוגיות אחרות משתמע שהאמוראים פסקו שאי אפשר לצמצם, בניגוד לדעת רבי יוסי הגלילי. אחד המקורות הללו הוא בסוגיה בעניין גיטין, שם דן התלמוד במקרה של אדם שזרק גט לאשתו, והגט נפל בין האיש לאישה. לפי ההלכה, "ארבע אמות של אדם קונות לו ברשות הרבים", ואם נכנס הגט לארבע אמות (כ-2 מטרים) שסביב האישה, קנתה את הגט וחלו הגירושין. במקרה הנידון המרחק בין האיש והאישה קטן משמונה אמות, ויש חפיפה בין ארבע אמות שלו לארבע אמות שלה. הגט נפל ב'שטח החפיפה', וזהו מקרה של ספק-גירושין. על כך מקשה התלמוד, הרי יש לבדוק מי מהם הגיע בתחילה ראשון קרוב ל'שטח החפיפה' שבו נפל הגט, ולפי זה יוכרע הספק: אם האיש הגיע ראשון - ארבע האמות שלו קנו לו את הגט, והאישה אינה מגורשת, ואם האישה הגיעה ראשונה - קנתה את הגט והתגרשה. כניסיון לתשובה, התלמוד מעלה אפשרות ששניהם הגיעו ממש ביחד, אבל מיד דוחה אותה - והרי אי אפשר לצמצם! כלומר, אין לומר ששניהם הגיעו ממש יחד קרוב למקום שנפל בו אחר-כך הגט^[13]. ממקור זה וממקורות נוספים נראה שהאמוראים לא פסקו כרבי יוסי הגלילי.

[עריכה] בידי שמים אי אפשר לצמצם, בידי אדם אפשר

בעלי התוספות האריכו לציין מספר מקורות לכל צד, ואת הסתירה שבין המקורות יישבו בדרך זו: האמוראים השתמשו בחילוק בין מקרים ש"בידי שמים" למקרים ש"בידי אדם". בידי שמים אי אפשר לצמצם, ובידי אדם אפשר לצמצם. הבסיס לחילוק הזה מונח בסוגיית התלמוד במסכת בכורות^[14]. לאור החילוק הזה מבארים בעלי התוספות מקורות נוספים במשנה ובתלמוד שנוגעים לעקרון "אפשר לצמצם". מחלוקת רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע במחיצות שבת (פרוץ כעומד) היא בדבר שבידי אדם, ולכן סברו שם האמוראים שאפשר לצמצם. לעומת זאת בסוגיה בגיטין מוגדר המקרה כ"בידי שמים", שכן לא הייתה כוונה של הבעל והאישה להגיע יחד למקום שאחר-כך נפל בו הגט, ולכן הקשו שם האמוראים "והרי אי אפשר לצמצם!". את שיטתם מעמתים בעלי התוספות עם מקורות נוספים ומסבירים אותם.

[עריכה] אי אפשר לצמצם, אפילו בידי אדם

גישה אחרת, שהובאה בתוספות בשם רבי שמעיה או רבי שמעון (מבעלי התוספות), שההלכה היא שבין בידי שמים ובין בידי אדם אי אפשר לצמצם, כדעת חכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי^[15].

את מחלוקת רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ב"פרוץ כעומד" במחיצות שבת יש להסביר שלדעת שניהם אי אפשר לצמצם, ואכן יש לנהוג לפי כללי הספקות המקובלים בהלכה. אמנם אי אפשר לצמצם ואין ההלכה סומכת על המדידה להגדרת המקרה כ"פרוץ כעומד" באמת, אבל יש משמעות לקביעת הדין במקרה התאורטי של "פרוץ כעומד" מוחלט. אם נניח שיש שלוש אפשרויות, במקרה שנמדדה המחיצה ונמצא ש"פרוץ כעומד":

1. מציאותית-אבסולוטית יש במחיצה רוב "עומד".
2. ה"פרוץ" שווה ל"עומד", מבחינה אמיתית-אבסולוטית.
3. באמת יש רוב "פרוץ".

אפשר לפשוט את הספק ולקבוע את ההלכה לפי "רוב אפשרויות", ואז יש משמעות למקרה האמצעי, פרוץ-כעומד-אבסולוטי. אם הדין במקרה תאורטי כזה הוא שהמחיצה כשרה, הרי שגם מעשית, במקרה שנמדד ונמצא פרוץ כעומד נכשיר את המחיצה. וכן להיפך.

לכן, המחלוקת במחיצה שנמדדה ביד אדם ונמצאה "פרוץ כעומד", שאמנם אין ההלכה סומכת על המדידה להגדיר את המחיצה כ"פרוץ כעומד", אבל המחלוקת בין רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מתקיימת, ותלויה בהתייחסות למקרה התאורטי (של "פרוץ כעומד" אבסולוטי):

• רב פפא פסל את המחיצה מפני שרוב האפשרויות הן לפסול: באפשרות שיש רוב "פרוץ" ובאפשרות של חצי פרוץ בדיוק, שלדעתו יש לפסול בה. האפשרות של רוב "עומד" - אשר בה הדין הוא שהמחיצה כשרה - היא מיעוט האפשרויות.
• רב הונא בריה דרב יהושע הכשיר את המחיצה מפני שרוב האפשרויות הן להכשיר: באפשרות שיש רוב "עומד" ובאפשרות של "פרוץ כעומד" בדיוק, שלדעתו יש להכשיר בה.

[עריכה] בפוסקים

שתי הגישות של בעלי התוספות הוזכרו ונידונו בספרות ההלכה, ולא הוצעו גישות נוספות. הראשונים והאחרונים שדנו בדבר עסקו בעיקר בהערות נקודתיות למהלך המשא ומתן של התוספות ובראיות לכאן ולכאן^[16]. לגבי מקרים שבידי שמים מוסכם בין הפוסקים שאי אפשר לצמצם, כדעת חכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי, אבל במקרים שבידי אדם אין הסכמה.

הרמב"ם פסק שאף בידי אדם אי אפשר לצמצם. בדיני עגלה ערופה, שמביאים "זקני העיר הקרובה אל החלל" (דברים כא, ג), העיר שבסמוך לה נמצא אדם הרוג שלא נודע מי היכהו, פסק הרמב"ם לגבי מקרה שנמצא ההרוג בדיוק בין שתי עיירות^[17]:

"נמצא הנהרג מכוון (בדיוק) בין שתי עיירות ואנשי זו כאנשי זו בשווה - יביאו עגלה אחת בשותפות, ויתנו ויאמרו: אם זו היא הקרובה - הרי היא שלהן, ואלו נתנו להם חלקם מתנה; ואם אלו הם הקרובים - הרי היא שלהן, ואלו נתנו להן חלקם מתנה; לפי שאי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם."

בדרכו של הרמב"ם אחז גם הראב"ד^[18]. לעומתם, כתב הרא"ש, בהתייחסו לסוגיית "אפשר לצמצם", שדעתו כשיטה הראשונה של התוספות, שבידי שמים אי אפשר לצמצם, אבל בידי אדם אפשר לצמצם^[19].

בשלחן ערוך לא הבהיר רבי יוסף קארו את דעתו בסוגיית "אפשר לצמצם בידי אדם", ולא כתב במפורש כיצד פוסק. אבל מפסקיו עולה שדעתו כרמב"ם, שאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם, וכמו השיטה השנייה שהובאה בתוספות. בדיני טריפה מוזכר דין של אבר שנחתך כמעט כולו מן הבהמה בחייה, אבל לא נתלש ממנה לגמרי. לפי ההלכה, אבר זה אסור באכילה גם אחרי שחיטה כשרה, מפני שדומה לאבר מן החי שאסור מן התורה. על כן יש לחתוך את האבר כולו מן הבהמה לאחר השחיטה ואין לאוכלו, והשלחן-ערוך מוסיף שיש לחתוך גם מעט מן הבשר הכשר הסמוך לו. בטעם הדבר כתב הש"ך, שאי אפשר לצמצם ולחתוך את האבר האסור לבדו בדיוק מוחלט, ויש לחשוש שנשאר מעט מן האבר האסור שלא נחתך מן הבהמה, ולכן יש לחתוך עימו מעט מן הכשר, וכן נחתך כל האבר האסור בוודאות^[20].

במקום אחר הציג השלחן-ערוך את שתי הדעות. על האתרוג של ארבעת המינים להיות נקי מכתמים. אתרוג שכתמים כעין אבעבועות, שנקראים במשנה "חזזית", מקיפים את רובו - פסול. מה הדין אם האבעבועות מקיפות את חציו בדיוק? מובא בשלחן ערוך: "אם הוא מחצה על מחצה במקום אחד - יש מכשירין ויש פוסלים". וכתב על כך ה"מגן אברהם", שטעמם של אלו המכשירים את האתרוג הוא שבידי אדם אפשר לצמצם, וכיוון שאין רובו של האתרוג מכוסה חזזית, כשר. הפוסלים סבורים שאי אפשר לצמצם, ולכן ייתכן שרובו של האתרוג מכוסה חזזית, ויש לפוסלו. וכך סיכם המשנה ברורה את ההלכה: " יש מכשירים - סבירא להו (סבורים הם) דאפשר לצמצם, והיש פוסלים סבירא להו דאי אפשר לצמצם. ולדינא יש להחמיר כדעה בתרייתא, מדנקט אותה המחבר לבסוף". כלומר, יש להחמיר ולנהוג כדעת הסוברים שאי אפשר לצמצם, שכן קיים כלל, שכאשר כתב השלחן ערוך הלכה בלשון "יש אומרים א ויש אומרים ב" כוונתו לפסוק להלכה כדעה השנייה, וכאן הדעה השנייה היא דעת הפוסלים שסוברים שאי אפשר לצמצם. נמצא אפוא, שהשלחן-ערוך סובר שאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם^[21].

[עריכה] מקורות והערות

1. ^ שמות פרק יג, פסוק יב.
2. ^ המשך המשנה שם: "רבי טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה. רבי עקיבא אומר: משמנים ביניהם, והשני ירעה עד שיסתאב". ההסבר יובא בסמוך.
3. ^ בבלי, יבמות יט ע"א.
4. ^ על-פי אנציקלופדיה תלמודית, ערך "אי אפשר לצמצם". המקורות בראשונים: רש"י בכורות יז, ע"א, ד"ה "אי אפשר" וכן רש"י יבמות יט, ע"א, ד"ה "כרבי יוסי הגלילי"; משנה תורה הלכות בכורות, פרק ה הלכה א ובפירוש המשנה לרמב"ם, בכורות, ב, ו. לעומתם: תוספות בכורות יז, ע"ב, ד"ה "אפשר לצמצם בידי שמים"; וראו תוספות ערובין ה,, ע"ב, ד"ה "וספק דבריהם להקל" בשם ה"ר שמעיה ותוספות חולין כח, ע"ב, ד"ה "לפי שאי אפשר לצמצם" בשם ה"ר שמעון.
5. ^ בבלי, בכורות יז ע"ב; ראו גם בפירוש רש"י.
6. ^ ע"פ תוספות בכורות יז ע"ב.
7. ^ שמות ל, א-ב.
8. ^ בבלי, בכורות יז ע"ב.
9. ^ בבלי, קידושין נד ע"א ועוד.
10. ^ אורח חיים סימן לב, עה.
11. ^ שו"ת "ארץ צבי" סימן י"ב; שו"ת "אגרות משה" יורה דעה סימן קמ"ו. ראו במאמר "מדידות טכניות מול ראיה חזותית - ריבוע התפילין", גרשון אינגבר, תחומין ט עמ' 405.
12. ^ "פרוץ" הוא הקטע הבלתי-מגודר, הפרצה במחיצה. "עומד" הוא הקטע המגודר, החלק העומד של המחיצה.
13. ^ גיטין עח, ע"א. הובא גם בתוספות בכורות יז, ע"ב וסוכה טו, ע"א, ד"ה "פרוץ כעומד".
14. ^ יז ע"ב. תוספות בכורות יז ע"ב, סוכה טו ע"א וערובין ה ע"ב.
15. ^ תוספות חולין כח ע"ב, סוכה טו ע"ב וערובין ה ע"ב.
16. ^ ראו "אוצר מפרשי התלמוד" על מסכת סוכה (הוצאת מכון ירושלים), עמוד תצב ואילך. הרב יצחק דוד אתרוג, "פרי עץ הדר - אוצר כללי התלמוד והפוסקים", (ניו יורק ה'תשט"ז) כרך ב עמ' 214 ואילך.
17. ^ ספר נזיקין, הלכות רוצח ושמירת נפש, ט, ח. ראו גם "אוצר מפרשי התלמוד" למסכת סוכה עמ' תקה ובהערה, וכן ב"ספר המפתח" שמופיע בסוף כרכי משנה תורה לרמב"ם, מהדורת פרנקל.
18. ^ מובא בטור אורח חיים סימן תרמ"ח (סעיף יא), ובב"ח שם.
19. ^ הרא"ש על מסכת בכורות, פרק שני סימן ד.
20. ^ השלחן-ערוך, יורה דעה סימן נה סעיף ה, ובש"ך שם.
21. ^ שלחן ערוך, אורח חיים סימן תרמ"ח סעיף יד; ושם במגן אברהם ס"ק יד ומשנה ברורה ס"ק מד. לעניין הכלל שהלכה כדעה השנייה שהובאה לבסוף, ראו בספר "בכורי יוסף" של החיד"א, אורח חיים סימן קמ ס"ק ב; בספר הכללים "יד מלאכי" ועוד. לעניין שיטתו של השלחן-ערוך ראו עוד שלחן ערוך, אורח חיים סימן תרל"א סעיף ח. ראו גם בטור שם, ובב"ח ובבית יוסף נושאי כליו.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אפשר לצמצם באנציקלופדיה של שבענט.