אבר מן החי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצוות אבר מן החי - האיסור לאכול אבר שניטל מבעל חיים בעודו חי, היא המצווה התנ"ב מתוך תרי"ג מצוות לפי מניין בעל ספר החינוך, ומצוות לא תעשה קפ"ב בספר המצוות לרמב"ם.
התורה אוסרת לאכול אבר מן החי. האיסור מופיע לראשונה בשבע מצוות בני נח יחד עם היתר אכילת הבשר: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" [1]. המצווה מוזכרת גם בספר דברים בפרשייה העוסקת בהיתר בשר תאווה - "ולא תאכל הנפש עם הבשר" [2].
בניגוד לבשר בחלב, אבר מן החי מותר בהנאה, כלומר מותר לכל שימוש חוץ מלאכילה [3]. לפי דין התוספתא, איסור אבר מן החי חל על בהמות, חיות ועופות, אך לא על דגים וחגבים [4]. הרמב"ם מסביר דין זה בכך שהם אינם טעונים שחיטה [5]. מאותה סיבה פסק הט"ז שדין איבר מהחי אינו חל גם על בן פקועה [6].
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אבר מן החי באתר דעת.