F-15 איגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

F-15 איגל (Eagle; מאנגלית: "עיט") הוא מטוס קרב רב-משימתי להשגת עליונות אווירית מתוצרת חברת בואינג (לשעבר מקדונל דאגלס) האמריקאית. אב טיפוס של המטוס מדגם YF-15 טס לראשונה ב-27 ביולי 1972.

מטוס קרב F-15C איגל של חיל האוויר האמריקני

נגזרת של המטוס, ה-F-15E סטרייק איגל (Strike Eagle; מאנגלית: "העיט התוקף"), הוא מטוס קרב רב-משימתי לתקיפת קרקע והמנעה אווירית שנכנס לשירות ב-1988.

ה-F-15 נכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי בדצמבר 1976, שם קיבל את הכינוי "בז" (דגמים A/B/C/D). ב-1998 קיבלה ישראל גרסה של ה-F-15E אשר קיבל את הכינוי F-15I ("רעם").

למעלה מ-1,500 מטוסי F-15 על דגמיו השונים יוצרו עד כה. כיום פעיל במפעל בואינג בסנט לואיס רק קו הייצור של ה-F-15E ונגזרותיו.

[עריכה] היסטוריה

במלחמת קוריאה, ה-F-86 סייבר היה מטוס הקרב האמריקאי היחיד שהצליח להתמודד ולהביס את המיג-15 הסובייטי. מאוחר יותר, ב-1965, הוכתה בתדהמה קהיליית טייסי הקרב המערביים כאשר מטוסי מיג-17 הפילו מטוסי F-105 ת'אנדרצ'יף במהירות מאך 2 שביצעו משימת הפצצה בוייטנאם. המודיעין של חיל האוויר האמריקאי נדהם לגלות מאוחר יותר שברית המועצות בונה מטוס קרב גדול, הידוע כמיג-25 פוקסבט. לא היה ידוע למערב באותה העת שהמיג-25 תוכנן להיות מיירט מהיר, ולא מטוס קרב להשגת עליונות אווירית, ובתור שכזה יתרונו הגדול הוא מהירותו הגבוהה, ולא יכולת התמרון שלו. המייצבים האופקיים והאנכיים הענקיים של המיג-25 הצביעו על מטוס בעל יכולת תמרון גבוהה, דבר שהדאיג את חיל האוויר האמריקאי, שחשש שביצועיו של המיג-25 עלולים להיות טובים יותר ממקביליו האמריקאים. במציאות, המייצבים הגדולים של המיג-25 נדרשו כדי למנוע מהמטוס מלהיכנס למצב של צימוד אינרציאלי בטיסה במהירות גבוהה ובגובה רב.

ה-F-4 פנטום היה מטוס הקרב היחיד של חיל האוויר האמריקאי ושל הצי האמריקאי עם די כוח, טווח ויכולת תמרון, שנדרשו להתמודדות עם איום מטוסי הקרב הסובייטיים הישנים בטיסה עם כללי קרב חזותיים. המדיניות האמריקאית בלחימה האווירית בוייטנאם אסרה על טייסי הפאנטומים לתקוף מטרות ללא זיהוי חזותי פוזיטיבי שלהן, כך שהם לא יכלו לתקוף מטרות בטווחים רחוקים, דבר שהפנטום הצטיין בו. טילי AIM-7 ספארו לטווח בינוני ובמידה פחותה אפילו ה-AIM-9 סיידווינדר היו לעתים לא אמינים ולא אפקטיביים בטווחים קרובים, כך שהתותח נמצא פעמים רבות הנשק האפקטיבי היחיד. הפנטום לא צויד במקור בתותח כיוון שהכוונה הייתה שטילים ישמשו לתקוף מטרות בטווחים רחוקים. כשהניסיון בוייטנאם הראה שזה לא המצב, לניסיונות להשתמש בפודי תותח חיצוניים היו תוצאות מעורבות: לא רק שהגרר גדל, גם מנשא פוד התותח גרם לרטט רב של התותח ולחוסר יציבות רב מדי לירי מדויק; מאוחר יותר שולב תותח פנימי מדגם וולקן M61A1 בפנטום.

היה צורך ברור במטוס קרב חדש להגנה אווירית שיוכל להתגבר על מגבלות של הפנטום בטווחים קצרים ועדיין לשמור על עליונות אווירית בטווחים רחוקים. לאחר שדחה את תוכנית ה-VFX של הצי (שהובילה לפיתוח ה-F-14 טומקט) משום שלא התאימה לצרכיו, הוציא חיל האוויר האמריקאי דרישות משלו ל-Fighter Experimental ‏(FX), מפרט למטוס קרב קל יחסית להשגת עליונות אווירית. שלוש חברות הגישו הצעות: פיירצ'ילד ריפבליק, נורת' אמריקן רוקוול ומקדונל דאגלס. חיל האוויר האמריקאי הכריז על בחירת ההצעה של מקדונל דאגלס ב-23 בדצמבר 1969. התכנון הזוכה דמה ל-F-14 בעל הזנב הכפול, אך בשונה ממנו היה בעל כנפיים קבועות. הוא לא היה קל או קטן יותר משמעותית מה-F-4 שאותו יועד להחליף.

האב טיפוס הראשון, YF-15 (מספר 71-0280), בטיסה

הגרסה הראשונית, שכונתה F-15A לתצורה חד-מושבית ו-F-15B לתצורה דו-מושבית, הונעה על ידי מנועי פראט אנד ויטני F100 חדשים להשגת יחס דחף למשקל גדול מ-1. התותח M61 וולקן הועדף על פני תותח GAU-7‏ 25 מ"מ של פורד-פילקו שהוצע עקב בעיות פיתוח של האחרון. ה-F-15 שמר על יכולת לשאת 4 טילי ספארו כמו הפנטום. הכנף הקבועה חוברה אל גוף מטוס שטוח ורחב.

מכ"ם ה-F-15 מסוגל להתבונן מטה ולהבחין בין מטרות מנמיכות טוס לבין החזרי קרקע. ה-F-15 משתמש בטכנולוגית מחשב, מערכות שליטה ותצוגות חדשות להפחתת העומס מהטייס ולאפשר הטסתו על ידי טייס יחיד. בניגוד ל-F-14 ול-F-4, החופה של ה-F-15 עשויה כיחידה אחת, והיא מעניקה לטייס ראות ברורה לפנים. חיל האוויר האמריקאי הציג את ה-F-15 כ"מטוס הקרב הראשון של חיל האוויר האמריקאי המיועד להשגת עליונות אווירית מאז ה-F-86 סייבר".

ה-F-15 נבחר גם על ידי מדינות כמו ישראל ויפן, וה-F-15E סטרייק איגל החליף את ה-F-111. אולם, ביקורת מצד "מאפיית מטוס הקרב", לפיה ה-F-15 היה גדול מדי מכדי לשמש מטוס ייעודי לקרבות אוויר צמודים, ויקר מדי לרכישה בכמויות גדולות להחלפת ה-F-4 וה-A-7, הובילה לתוכנית מטוס קרב קל משקל (LWF), שהניבה את ה-F-16 פייטינג פלקון עבור חיל האוויר האמריקאי וה-F/A-18 הורנט במשקל בינוני עבור הצי האמריקאי.

[עריכה] תכנון

תא טייס של מטוס F-15 איגל

תותח אוטומטי M61A1 וולקן שש-קני בקליבר 20 מ"מ מותקן בשורש הכנף הימנית

יכולת התמרון של ה-F-15 נגזרת מעומס כנף (יחס משקל לשטח כנף) נמוך עם יחס דחף למשקל גבוה, המאפשרים למטוס לבצע פניות הדוקות מבלי לאבד מהירות. ה-F-15 מסוגל לטפס לגובה 30,000 רגל (10,000 מטר) תוך כ-60 שניות. מערכות הנשק והשליטה תוכננו כך שטייס יחיד יוכל לבצע קרבות אוויר-אוויר בבטיחות ובאפקטיביות.

[עריכה] אוויוניקה

מערכות האוויוניקה של ה-F-15 כוללות תצוגה עילית (תע"ל), מכ"ם APG-63/70 מסוג פולס-דופלר בעל יכולות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע, מערכת ניווט אינרציאלית (INS), מערכת נחיתת מכשירים (ILS), מערכת תקשורת UHF, מערכת ניווט טקטית, מערכת לוחמה אלקטרונית מובנית, מערכת זיהוי עמית-טורף (זע"ט) מחשב דיגיטלי מרכזי, מחשב תצוגות ומחשב חימוש.

[עריכה] חימוש

בזכות גודלו הרב מסוגל מטוס ה-F-15 לשאת כמות רבה של אמצעי לחימה ותחמושת. ה-F-15 יכול לשאת מגוון רחב של טילי אוויר-אוויר כגון: AIM-7 ספארו, AIM-120 אמראם, AIM-9 סיידווינדר, פיתון (במטוסים ישראלים) ואחרים, 4 על מנשאי כנף (2 בכל כנף) ו 4 על מנשאי גוף (2 בכל צד). בנוסף לכך מצויד המטוס בתותח אוטומטי M61A1 וולקן שש-קני בקליבר 20 מ"מ (עם 940 פגזים), פנימי המותקן בשורש הכנף הימנית, לצרכי הגנה עצמית ויירוט מטוסי אויב. ה-F-15 יכול לשאת מטען נוסף במשקל כולל של עד 16,000 ליברות (7,257 ק"ג) על שני מנשאי כנף, מנשא מרכזי בגוף, ועל מנשאים אופציונליים בגוף המטוס. מטען זה יכול לכלול פצצות, ומכלי דלק נתיקים.

[עריכה] מכלי דלק תצורתיים

מכלי דלק תצורתיים (CFT - Conformal fuel tanks) (כונו בתחילה FAST - Fuel And Sensor Tactical) בעלי גרר נמוך פותחו עבור ה-F-15 ונבדקו לראשונה על ה-F-15B ב-1974. את מכלי הדלק התצורתיים ניתן לחבר לצדי כונסי האוויר תחת כל כנף. כל מיכל דלק תצורתי מכיל נפח של כ-114 רגל רבוע (3,200 ליטר). למכלי הדלק יש שתי תחנות נוספות לנשיאת נשק. כיוון שהמכלים התצורתיים פוגעים בביצועי המטוס, הם בדרך-כלל לא מותקנים על הדגמים לעליונות אווירית (A/B/C/D) אלא רק על ה-F-15E לתקיפה קרקעית ונגזרותיו. יוצאי דופן הם מטוסי ה-F-15A/B/C/D של חיל האוויר הישראלי בהם מותקנים מכלי דלק תצורתיים באופן סדיר.

[עריכה] דגמים

[עריכה] F-15 איגל

F-15D משחרר נורי הטעיה

[עריכה] F-15A

ה-F-15A הוא מטוס חד-מושבי להשגת עליונות אווירית, הדגם המקורי של ה-F-15. המטוס הראשון נגלל ב-26 ביוני 1972, וטיסת הבכורה של האב טיפוס YF-15 (מספר 71-0280) נערכה כחודש מאוחר יותר, ב-27 ביולי 1972. המטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקאי ב-14 בנובמבר 1974. יוצרו כ-385 מטוסים, שנמסרו לחילות האוויר של ארצות הברית ושל ישראל.

[עריכה] F-15B

ה-F-15B (כונה תחילה TF-15A) הוא גרסה דו-מושבית של ה-F-15A שפותחה לצורכי הדרכה. טיסת הבכורה של ה-F-15B (מספר 71-290) נערכה ב-7 ביולי 1973, והמטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקאי בנובמבר 1974. כ-60 מטוסים נמסרו לחילות האוויר של ארצות הברית וישראל.

[עריכה] F-15C

ה-F-15C הוא דגם חד-מושבי משופר. פיתוחו החל ב-1978. טיסת הבכורה של ה-F-15C (מספר 78-468) נערכה ב-26 בפברואר 1979, והוא החל להיכנס לשירות בחיל האוויר האמריקאי בהמשך אותה שנה. השיפורים של דגם זה כללו אוויוניקה משופרת, תוספת נפח של 2,000 ליברות (900 ק"ג) למכלי הדלק הפנימיים, אפשרות לשאת מכלי דלק תצורתיים חיצוניים, ויכולת נשיאת משקל גבוהה יותר של 68,000 ליברות (30,600 ק"ג). יוצרו כ-488 מטוסים, המשרתים בחילות האוויר של ארצות הברית, ערב הסעודית וישראל.

[עריכה] F-15D

ה-F-15D הוא גרסה דו-מושבית של ה-F-15C שפותחה לצורכי הדרכה. המטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקאי ב-1979. יוצרו כ-93 מטוסים המשרתים בחילות-האוויר של ישראל, ערב הסעודית, יפן וארצות הברית.

[עריכה] F-15J\DJ

ה-F-15J ו-DJ הן גרסאות של דגמי F-15C ו-D בהתאמה המיוצרות ביפן על ידי חברת מיצובישי בזיכיון מיוחד מטעם מקדונל דאגלס. הם שונים מה-F-15C/D בכך שאין בהם טכנולוגיות אמריקאיות מסווגות ללוחמה אלקטרונית, ולקליטת אזהרות מכ"ם. מערכות האוויוניקה החסרות הוחלפו במערכות תוצרת יפן. למעלה מ-300 מטוסי F-15J\DJ יוצרו עבור חיל ההגנה העצמית האווירי היפני.

[עריכה] F-15E סטרייק איגל

F-15E סטרייק איגל

ה-F-15E סטרייק איגל הוא מטוס קרב דו-מושבי, רב-משימתי למשימות תקיפה, המבוסס על מטוס ה-F-15 איגל. בתכנון דגם זה הושם הדגש על משימות תקיפה של מטרות קרקע, ואמנעה אווירית עמוק מעבר לקווי האויב, זאת בניגוד לדגמים הקודמים של ה-F-15 בהם הושם הדגש על משימות עליונות אווירית. טיסת הבכורה של ה-F-15E (מספר 86-0183) נערכה ב-11 בדצמבר 1986.

ה-F-15E תוכנן בעקבות דרישת חיל האוויר האמריקאי ממרץ 1981, למטוס קרב טקטי משופר שיחליף את ה-F-111. המטוס היה צריך להיות מסוגל לבצע תקיפות אמנעה ארוכות טווח ללא צורך בסיוע נוסף בצורה של ליווי מטוסי יירוט או סיוע לוחמה אלקטרונית. ה-F-15E שהציעה מקדונל דאגלס גבר על ה-F-16XL שהציעה ג'נרל דיינמיקס. דגם הייצור הראשון של ה-F-15E נמסר באפריל 1988 לכנף האימון הטקטי 405, בבסיס חיל האוויר לוק, אשר באריזונה.

ה-F-15E הוא גרסה של ה-F-15B שנועד להדרכה. ב-F-15B נועד המושב האחורי למדריך, ואילו ב-F-15E שודרג המושב האחורי כדי לכלול ארבעה צגים רב-תכליתיים (MPD) לתפעול מערכות המטוס והנשק, עבור הנווט. במושב האחורי יש גם מוט היגוי ומצערת המאפשרים לנווט להטיס את המטוס עצמאית, אם כי הראות שלו מוגבלת יותר בגלל המושב הקדמי.

על-מנת להגדיל את טווח הטיסה של ה-F-15E, הותקנו בו שני מכלי דלק תצורתיים אשר יוצרים פחות גרר ממכלי דלק חיצוניים רגילים. הם מכילים 750 גלון (2,800 ליטר) דלק, וכוללים גם 6 נקודות נוספות לתליית נשק. חסרונם הוא בכך שבניגוד למכלי דלק רגילים לא ניתן להשליכם בעת טיסה, כך שהגדלת הטווח באה על חשבון ביצועים פחותים בהשוואה לדגמי ה-F-15 לעליונות אווירית (A/B/C/D) כתוצאה מגרר ומשקל נוסף. את המכלים הללו אפשר להתקין גם על ה-F-15C, אולם הדבר לא נהוג כיוון שהיחס טווח/ביצועים הוא בדרך-כלל לא משתלם במשימות של עליונות אווירית.

בעוד חיל האוויר האמריקאי מחליף את ה-F-15C/D ב-F-22 ראפטור, אין עדיין מחליף למטוסי ה-F-15E והם צפויים להישאר לפחות עד שנת 2020.

גרסאות של ה-F-15E נמכרו גם לישראל (F-15I), דרום קוריאה (F-15K), ערב הסעודית (F-15S) וסינגפור (F-15SG). מחירו של ה-F-15E עמד ב-1998 על 43 מיליון דולר. עד כה יוצרו למעלה מ-200 מטוסי F-15E ונגזרותיו.

[עריכה] F-15I

F-15I ("רעם") בשירות טייסת 69 ("טייסת הפטישים")

ה-F-15I היא נגזרת של ה-F-15E סטרייק איגל שיוצרה עבור חיל האוויר הישראלי. טיסת הבכורה של ה-F-15I נערכה ב-12 בספטמבר 1997. ה-F-15I המריא בשעה 9:42 בבוקר מנמל התעופה הבינלאומי למברט-סנט לואיס, כשבתא הטייס יושבים טייס הניסוי של בואינג, ג'ו פלדוק, ומפעיל מערכות הנשק, מייג'ור ריק ג'נקין מחיל האוויר האמריקאי. משך טיסת הבכורה היה שעה ו-13 דקות. ב-6 בנובמבר, לאחר שהשלים שלוש טיסות נוספות, נערך טקס הגלילה שלו במפעל בואינג בסנט לואיס. שר הביטחון, יצחק מרדכי, הדביק את סמל המגן דוד על המטוס ואמר בנאומו כי "ל-F-15I תהיה תרומה משמעותית לכוח ההרתעה האווירית של ישראל".

בתוכנית הייצור של ה-F-15I היו מעורבות 34 חברות ישראליות ביניהם אלביט מערכות, אלישרא, רפאל והתעשייה האווירית, שעבדו על חוזים בהיקף של למעלה מחצי מיליארד דולר. ההבדל העיקרי בין ה-F-15E לבין ה-F-15I הוא שה-F-15I נמכר ללא מקלט התרעת מכ"ם (RWR) ומערכת חסימה (ECM), ובמקומו הותקנה מערכת תוצרת חברת אלישרא הישראלית.

[עריכה] F-15S

ה-F-15S (כונה בתחילה F-15XP) היא גרסה מופחתת יכולות של ה-F-15E שנמכרה לערב הסעודית. 72 מטוסים יוצרו בתוכנית Peace Sun IX לסיוע צבאי, מתוכן 24 שהותאמו בעיקר לקרבות אוויר-אוויר ו-48 שהותאמו בעיקר למשימות אוויר-קרקע. ה-F-15S מצויד בפודי LANTIRN מוגבלים (ה-AAQ-20 פאת'פיינדר שחסר את המכ"ם עוקב פני קרקע (TFR), מה שפוגע ביכולתו לטוס בגובה נמוך, במיוחד בלילה וה-AAQ-19 שארפשוטר שחסר את היכולת לנעול על מטרות לצורך שיגור טילי AGM-65 מאבריק), ומכ"ם APG-70S, נגזרת של מכ"ם ה-APG-70 שהוסרה ממנו יכולת מיפוי קרקעי (SAR). ישנן עוד מספר מערכות שהוסרו, כגון מערכות לוחמה אלקטרונית. טיסת הבכורה של ה-F-15S נערכה ב-19 ביוני 1995 וארבעת המטוסים הראשונים נמסרו בסוף 1995. ב-10 בנובמבר 1999 נמסר לערב הסעודית המטוס האחרון מבין 72 מטוסי ה-F-15S שכללה העסקה.

[עריכה] F-15K

F-15K מתקרב למטוס תדלוק מסוג KC-135

ה-F-15K סלאם איגל היא גרסה מתקדמת של ה-F-15E שנמכרה לדרום קוריאה. דרום קוריאה בחרה ב-F-15K ב-2002 לאחר שבחנה שלושה מטוסי קרב אחרים: ראפאל, ירופייטר טייפון וסוחוי 37. 40 מטוסים מדגם זה נמכרו לדרום קוריאה בחוזה ששוויו כ-4.2 מיליארד דולר. טיסת הבכורה של ה-F-15K נערכה ב-3 במרץ 2005 וטקס הגלילה שלו נערך ב-16 במרץ במפעל בואינג בסנט לואיס. עד סוף 2005 נמסרו 4 מטוסים לחיל האוויר הדרום קוריאני, ומסירת יתר המטוסים צפויה להסתיים עד אוגוסט 2008. דגם זה כולל מכ"ם APG-63(V)1, תצוגת קסדה עילית (JHMCS), מערכת IRST, פודי LANTIRN דור שלוש, ומערכות בקרת נשק המאפשרות את נשיאתם של פצצות JDAM, טילי AGM-84 הרפון בלוק 2, טילי שיוט מסוג AGM-84H SLAM-ER, וטילי אוויר-אוויר מסוג AIM-120 אמראם ו-AIM-9X סיידווינדר. דגם זה הוא הראשון שהותקנו בו מנועים של ג'נרל אלקטריק. מנועי כל הגרסאות הקודמות של ה-F-15 היו תוצרת פראט אנד וויטני, דגם F-100.

[עריכה] F-15SG

ה-F-15SG (לשעבר F-15T) היא גרסה של ה-F-15E שהוזמנה על ידי חיל האוויר הסינגפורי (RSAF). ה-F-15SG נבחר ב-6 בספטמבר 2005, לאחר תקופת הערכה שארכה שבע שנים שבמהלכה נבחנו חמישה מטוסי קרב אחרים. ה-F-15SG דומה ל-F-15K המיוצר עבור דרום קוריאה, כשההבדל העיקרי ביניהם הוא מכ"ם ה-APG-63(V)3 שיותקן ב-F-15SG במקום ה-APG-63(V)1. סינגפור הזמינה 12 מטוסי F-15SG וישנה אופציה לרכישת שמונה מטוסים נוספים.

[עריכה] היסטורית שירות

נכון ל-2007, מטוסי F-15 בשירות חילות אוויר ברחבי העולם הפילו במצטבר למעלה מ-80 מטוסים ללא אבדות בקרבות אוויר (למעט מקרה שאירע ב-1995 בו הפיל מטוס F-15J יפני מטוס F-15J אחר עקב תקלה בטיל AIM-9 סיידווינדר במהלך אימון קרב אוויר-אוויר עם נשק חי).

[עריכה] ארצות הברית

F-15C של חיל האוויר האמריקאי משגר טיל אוויר-אוויר מסוג AIM-7 ספארו

F-15E סטרייק איגל של חיל האוויר האמריקני חמוש בפצצות בטיסה מעל אפגניסטן

חיל האוויר האמריקני הוא המפעיל הגדול ביותר של מטוסי F-15. האיגל הראשון שנמסר לחיל האוויר האמריקני בנובמבר 1974 היה F-15B (מספר 71-0290). בינואר 1976 נמסר ה-F-15 הראשון שיועד לטייסת קרב.

מטוסי F-15C של חיל האוויר האמריקאי הפילו 34 מטוסים עיראקיים במלחמת המפרץ, רובם באמצעות טילי אוויר-אוויר. מטוסי ה-F-15C החד-מושביים שימשו להשגת עליונות אווירית, ומטוסי ה-F-15E שימשו לתקיפת מטרות קרקעיות, לרבות משגרי טילי סקאד. לאחר שמספר הזדמנויות להפיל מטוסי אויב במלחמה על ידי מטוסי F-15E סטרייק איגל פוספסו, הצליח ב-14 בפברואר מטוס F-15E להשיג הפלת בכורה. ההפלה, של מסוק מי-24 עיראקי, בוצעה באמצעות פצצה מונחית לייזר מסוג GBU-10. הפצצה הוטלה כשהמסוק פרק חיילים עיראקיים על הקרקע, ופגעה בו לאחר שהספיק להמריא. להערכת כוחות מיוחדים אמריקניים שהיו על הקרקע באותה עת והיו עדים להפלה יוצאת הדופן, המסוק היה בגובה של כ-800 רגל בעת שהופל. הייתה זאת ההפלה היחידה של ה-F-15E במלחמה. שני מטוסי F-15E הופלו במלחמת המפרץ מאש נ"מ.

לאחר המלחמה נטלו מטוסי ה-F-15 חלק באכיפת האזור האסור לטיסה בצפון ודרום עיראק. חרף הפסקת האש, תקפו מסוקי מי-24 עיראקיים אזרחים כורדים בצפון עיראק. מאחר ומטוסי ה-F-15E שהיו עדים לתקיפה לא הורשו לפתוח באש, החלו הללו לבצע יעפים במהירות גבוהה קרוב למסוקים בתקווה שמערבולות האוויר שיוצר המטוס יגרמו להתרסקות המסוקים. בנוסף, כיוונו המטוסים את צייני הלייזר שלהם לעבר המסוקים העיראקיים על-מנת לגרום לטייסייהם להתעוור. השיטה האחרונה לא הייתה אפקטיבית אך הראשונה הצליחה לגרום להתרסקותו של מסוק מי-24 עיראקי. לאחר שנודע לצמרת חיל האוויר האמריקני על הפעילות הזאת, ניתנה לטייסי ה-F-15E פקודה שלא לטוס מתחת ל-10,000 רגל. בפעמים אחדות תקפו מטוסי F-15E מטרות קרקעיות עיראקיות בתגובה להפרות של הסכם הפסקת האש. ב-1994 הפילו שני מטוסי F-15C של חיל האוויר האמריקאי בשוגג שני מסוקי UH-60 בלק הוק של צבא ארצות הברית שטסו באזור האסור לטיסה בצפון עיראק בתקרית "אש כוחותינו".

בין השנים 1993 ו-1995 השתתפו מטוסי F-15 באכיפת האזור האסור לטיסה בבוסניה במסגרת מבצע "דניי פלייט" (Operation Deny Flight). במהלך תקופה זאת אף ביצעו מטוסי ה-F-15E מספר תקיפות של מטרות קרקעיות.

מטוסי F-15 השתתפו גם ב"מבצע שועל במדבר" בדצמבר 1998 שנפתח בתגובה לסירובה של עיראק לפיקוח אונסקו"ם.

במהלך מבצע "כוח מאוחד" ב-1999 הפילו מטוסי F-15C של חיל האוויר האמריקאי ארבעה מטוסי מיג-29 סרביים. מטוסי ה-F-15E ביצעו תקיפות של מטרות קרקעיות, בהן סוללות טילי קרקע-אוויר ותחנות מכ"ם להתרעה מוקדמת. כמו כן, ביצעו מטוסי ה-F-15E גיחות סיוע אווירי קרוב.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר פתחה ארצות הברית במלחמת אפגניסטן ובמהלכה השתתפו מטוסי F-15E במשימות תקיפת מטרות של אל-קאעידה והטליבאן.

במלחמת עיראק נזקפו לזכות מטוסי ה-F-15E השמדתם של כ-60% מכוחות משמר הרפובליקה העיראקי, כמו גם השמדתם של 65 מטוסי מיג על הקרקע. מטוסי ה-F-15E השמידו מתקני מפתח של ההגנה האווירית והפיקוד העיראקי, תוך שהם חודרים עמוק לאזורים מוגנים היטב בבגדד. מטוסי ה-F-15E פעלו בשיתוף פעולה עם מטוסים אחרים של כוחות הקואליציה ואף סייעו להם באיתור מטרות. במהלך המלחמה התרסק מטוס F-15E שהיה עסוק במשימת הפצצה בסביבת תיכרית ואנשי צוות האוויר שטסו בו נהרגו.

מינואר 1984 ועד ספטמבר 1986, שימש F-15A של חיל האוויר האמריקאי כפלטפורמת שיגור לחמישה טילים נגד לוויינים (ASAT) מסוג ASM-135. ה-F-15A טיפס במהירות על-קולית ושיגר את הטיל מגובה 38,000 רגל (11.6 ק"מ). בניסוי הירי השלישי שוגר הטיל לעבר לוויין תקשורת שיצא משירות, אשר חג בגובה 345 מיל (555 ק"מ), והצליח להשמידו בהצלחה על ידי פגיעה קינטית בו. הטייס, וילברט ג. "דאג" פירסון, הפך לטייס הראשוון שהשמיד לוויין.

בחיל האוויר האמריקאי החלו להחליף את מטוסי ה-F-15 איגל להשגת עליונות אווירית ב-F-22 ראפטור. מטוסי ה-F-15E סטרייק איגל צפויים להישאר בשירות לפחות עד שנת 2020.

[עריכה] ישראל

F-15A ("בז") מספר 658 שכינויו "טייפון" השייך לטייסת 133 עם סימון של שתי הפלות של מטוסים סוריים

F-15I ("רעם") מטייסת 69 משחרר נורי הטעייה

שני מטוסי F-15I ("רעם")

חיל האוויר הישראלי מפעיל כיום שתי טייסות של מטוסי F-15 מדגמי A/B/C/D ("בז") לעליונות אווירית: טייסת 133 ("אבירי הזנב הכפול") וטייסת 106 ("חוד החנית"), המממוקמות בבסיס תל נוף, וכן טייסת נוספת - טייסת 69 ("הפטישים"), המפעילה מטוסי F-15I ("רעם"), גרסה של ה-F-15E לתקיפת קרקע, מבסיס חצרים. מלבד משימות עליונות אווירית, משמשים מטוסי ה"בז" של חיל האוויר הישראלי גם לצורך צילום אוויר, באמצעות פוד דמוי מיכל נתיק הנישא בנקודת התליה המרכזית של המטוס ומכיל מצלמה אלקטרו-אופטית לצילום אלכסוני.

דיונים על רכישת מטוסי F-15 איגל נערכו בישראל עוד לפני מלחמת יום הכיפורים. בתחילה נשקלה גם אפשרות לרכישת מטוסי F-14 אך זו ירדה מהפרק לאחר שטייסי חיל האוויר הישראלי הטיסו את שני המטוסים והגיעו למסקנה שה-F-15 מתאים יותר לצרכי חיל האוויר הישראלי. לאחר המלחמה, במהלכה ספג חיל האוויר הישראלי אבדות רבות ונפגעה תדמיתו, רצה החיל לשקם את כושר ההרתעה שלו במהרה. על כן ביקש חיל האוויר להצטייד במטוס ה-F-15 איגל המתקדם בהקדם האפשרי. בחיל הוחלט שלא להמתין לייצורם של המטוסים שיועדו לישראל, אלא להסכים לקבל ארבעה מתוך עשרת מטוסי הקדם-ייצור, שנועדו לניסויים בארצות הברית (שמספריהם 72-0116, 72-0117, 72-0118 ו-72-0120), מה שאיפשר את הקדמת מועד קליטת המטוס בחיל בשנה שלמה.

שלושת מטוסי ה-F-15A הראשונים נחתו בבסיס תל נוף של חיל האוויר הישראלי ביום שישי ה-10 בדצמבר 1976, ובכך הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם, מחוץ לארצות הברית, שברשותה מטוסי F-15. המטוסים הגיעו בטיסה ישירה ממפעלי מקדונל דאגלס אשר בסנט לואיס, שבמהלכה תודלקו מספר פעמים באוויר. מטוס רביעי שתוכנן להגיע אף הוא באותו מטס נאלץ לנחות באיטליה עקב תקלה טכנית. המטוסים החדשים התקבלו בטקס חגיגי במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין ושרים נוספים, הרמטכ"ל, רא"ל מוטה גור, מפקד חיל האוויר, בני פלד, מפקד הבסיס, תא"ל רן פקר ומפקד טייסת 133, סא"ל איתן בן-אליהו. בגלל איחור בנחיתת המטוסים, שנבע בעיקר מרוח חזיתית חזקה שנשבה משך כל הטיסה ומבעיות תדלוק אווירי, נתאחר טקס קבלתם והסתיים בסמוך לכניסת השבת, ועקב כך חלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת. חילול השבת של השרים היה הקש האחרון ששבר את גב הגמל וגרם להתמוטטות הקואליציה של ממשלת יצחק רבין הראשונה.

למעלה מ-60 מטוסי F-15 לעליונות אווירית (A/B/C/D) נמסרו לישראל, חלקם נרכשו על-ידה ויוצרו עבורה וחלקם הם עודפי חיל האוויר האמריקאי שנמסרו לה במתנה. מטוסי ה-F-15 משרתים בשתי טייסות קרב: טייסת 133 ("טייסת אבירי הזנב הכפול") שהוקמה ב-1 ביוני 1976 לקראת קבלת מטוסי ה-F-15 הראשונים שנקלטו כחצי שנה מאוחר יותר, וטייסת 106 ("טייסת הבז השנייה", כיום: "טייסת חוד החנית") שנפתחה ב-13 ביוני 1982 עם הגעת מטוסי F-15 נוספים. כל מטוס F-15 קיבל כינוי משלו כמו "הכוכב", "עפרוני", "חץ מקשת" ואחרים.

טבילת האש הראשונה של ה-F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי הייתה במבצע ליטני במרץ 1978. במהלף המבצע פיטרלו המטוסים בשמי ישראל וחיפו על כוחות צה"ל בפעולתם בדרום לבנון. לא נרשמה למטוסי ה-F-15 תקרית אווירית במהלך המבצע.

מטוס ה-F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי השיג הפלת בכורה עולמית ב-27 ביולי 1979 של מטוס מיג-21 סורי, וכן את הפלת הבכורה של מיג-25 ב-13 בפברואר 1981.

עשרה מטוסי F-15A השתתפו במבצע אופרה (תקיפת הכור האטומי בעיראק) ב-7 ביוני 1981, כאשר שישה מטוסי F-15A ליוו את שמונת מטוסי ה-F-16A ("נץ") התוקפים, לצורך יירוט פוטנציאלי של מטוסי אויב, וארבעה מטוסי F-15A נוספים טסו מעל בקעת הירדן ושימשו כממסר וכעתודה, וכן ניטרו את התנועה האווירית בירדן וסוריה לשם ניטרול איום מצדם, באם יתעורר כזה, על המטוסים השבים מהתקיפה. המטוסים המלווים נשאו טילי אוויר-אוויר, פודי לוחמה אלקטרונית ומכלי דלק תצורתיים. לקראת הגעת מטוסי ה-F-16A ליעד התפצלו מטוסי ה-F-15A המלווים: זוג אחד פנה מעט דרומה על מנת לתת מענה לאיום אפשרי שיגיח מהבסיסים הדרומיים, זוג נוסף פנה מעט צפונה וזוג שלישי פיטרל בקרבת הגבול הסורי. המשימה הושלמה מבלי שהוזנקו מטוסי אויב לעבר המטוסים הישראלים ששבו בשלום לבסיסם.

במלחמת לבנון הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי 80 מטוסים סוריים מבלי שאיבדו אף מטוס בקרבות אוויר. מתוכם, היו מטוסי ה-F-15 אחראים לכ-30 הפלות של מטוסי מיג-21 ומיג-23 סוריים.

למרות שייעודו המקורי היה לשמש כמטוס יירוט ועליונות אווירית, חיל האוויר הישראלי הוכיח שה-F-15 הוא גם מטוס מצוין למשימות תקיפה והפצצה. ב-1 באוקטובר 1985 תקפו שמונה מטוסי F-15 את מפקדת אש"ף בתוניס, מרחק של כ-1,600 מיל מישראל, במבצע רגל עץ. הייתה זו התקיפה המרוחקת ביותר שביצע חיל האוויר מעולם.

במהלך שירותו בחיל האוויר הפגין ה-F-15, עליונות על מטוסי חילות האוויר הערביים מתוצרת ברית המועצות ואף שרידות יוצאת דופן. אנקדוטה מפורסמת היא סיפורו של מטוס F-15 שהתנגש במטוס A-4 סקייהוק ("עיט") וכתוצאה מההתנגשות איבד חלק ניכר מאחת הכנפיים, אך הטייס הצליח להנחית את המטוס בשלום. הנחיתה התאפשרה עקב השטח הגדול של המייצבים האופקיים וכמות העילוי שייצר דחף המנועים אותם הפעיל הטייס בצורה אסימטרית כדי למנוע מהמטוס מלהיכנס לסחרור. חברת מקדונל דאגלס, שלא האמינה תחילה ונדהמה למראה התמונות, החליטה להעניק לחיל האוויר כנף במתנה וכיסתה את עלות התיקונים (סיפור האירוע).

ב-15 בינואר 1991 פקע האולטימטום שהציב האומות המאוחדות לעיראק בעקבות פלישתה לכווית ב-2 באוגוסט 1990. מאז ועד ל-12 בפברואר אותה שנה השתתפו מטוסי ה"בז" במשימות פיטרול בשמי ישראל והגנה על שטחה עקב חשש לנסיונות חדירה של כלי טיס עיראקיים לישראל. ברם, התקיפות העיראקיות נגד ישראל הסתכמו בירי טילים בליסטיים מסוג סקאד.

בשנת 1995 החל חיל האוויר הישראלי בתוכנית "בז 2000" ("בז משופר" או בזמ"ש) שנועדה להשביח את צי מטוסי ה"בז". במסגרת התוכנית, שבוצעה על ידי יחידת האחזקה האווירית (יא"א) בשיתוף עם התעשיות הביטחוניות, שודרגה אוויוניקת המטוסים. השדרוג כלל בין היתר שדרוג של תא הטייס ותצוגות המכ"ם, החלפת מחשב בקרת אש, התקנת מערכת הניווט הלוויינית GPS ועוד. טקס הגלילה של הבזמ"ש הראשון נערך ב-30 בנובמבר 1998 ושל האחרון ב-28 בנובמבר 2005.

לאחר מלחמת המפרץ, שבה הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים, ועל רקע שאיפותיה של איראן להשגת נשק גרעיני, החליטה ממשלת ישראל שהיא צריכה מטוסי תקיפה ארוכי טווח. ב-1993 ביקשה ישראל הגשת הצעות לפיתוח מטוס קרב שיענה על צרכיה. בתגובה, הציעה לוקהיד מרטין גרסה של ה-F-16 ומקדונל דאגלס הציעה הן את ה-F/A-18 והן את ה-F-15E. ב-17 בינואר 1994, הכריזה ממשלת ישראל על כוונתה לרכוש 21 מטוסי F-15E. מטוסי ה-F-15E הותאמו לצרכי חיל האוויר הישראלי, ושמם שונה ל-F-15I ("רעם"). ב-12 במאי 1994 התיר הממשל האמריקאי את מכירתם של עד 25 מטוסי F-15I לישראל. בנובמבר 1995 מימשה ישראל את האופציה לרכישת 4 מטוסי F-15I נוספים עד לגבול שהציבה ארצות הברית.

ה-F-15I מצויד במערכות מתקדמות המאפשרות לו לטוס ולתקוף בכל תנאי מזג האוויר, הן ביום והן בלילה. טווח הטיסה הארוך במיוחד שלו ויכולת נשיאת החימוש הגדולה יחסית הופכות אותו בפועל למפציץ האסטרטגי של חיל האוויר. שני מטוסי ה-F-15I ("רעם") הראשונים נחתו בבסיס חצרים ב-19 בינואר 1998 ונקלטו בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"). מבחינה חיצונית, ניתן להבדיל בקלות בין ה"רעם", הצבוע בסכימת צביעה מדברית, לבין ה"בז" הצבוע באפור. הגיחה המבצעית הראשונה של ה-F-15I הייתה ב-11 בינואר 1999, במשימת תקיפת מטרות מחבלים בדרום לבנון, שביצעו זוג מטוסי F-15I באמצעות נשק מונחה.

ב-1999 הכריזה ישראל על כוונתה לרכוש מטוסי קרב נוספים, וה-F-15I היה אחד המועמדים. אולם לבסוף החליטה ישראל ב-18 ביולי 1999, משיקולי עלות-תועלת, לרכוש 102 מטוסי F-16I שהיו זולים יותר.

[עריכה] יפן

צמד מטוסי F-15J מטייסת הקרב הטקטית 202 של חיל ההגנה העצמית האווירי היפני ממריאים במבנה מבסיס ניטברו

חיל ההגנה העצמית האווירי היפני הוא המשתמש הגדול ביותר של ה-F-15 מחוץ לארצות הברית, וחברת מיצובישי היפנית היא היחידה המורשה לייצר מטוסי F-15 ברישיון. יפן התעניינה ב-F-15 בשלב מוקדם, כשטייסים יפניים בחנו את ה-F-15A/B בבסיס אדוארדס כבר ב-1975. ב-1978 הוענק למיצובישי חוזה לייצור מטוסי F-15J ו-DJ, גרסאות יפניות למטוסי F-15C ו-D בהתאמה.

ב-1995 הפיל מטוס F-15J יפני מטוס F-15J אחר עקב תקלה בטיל AIM-9 סיידווינדר במהלך אימון קרב אוויר-אוויר עם נשק חי.

[עריכה] ערב הסעודית

מטוס F-15C של חיל האוויר המלכותי הסעודי מתקרב למטוס תדלוק אמריקני מסוג KC-135 במהלך מלחמת המפרץ

חיל האוויר המלכותי הסעודי מפעיל כיום ארבע טייסות של מטוסי F-15C/D לעליונות אווירית ושלוש טייסות של מטוסי F-15S, גרסה מופחתת יכולות של ה-F-15E לתקיפת קרקע.

ערב הסעודית הזמינה תחת תוכנית "Peace Sun"‏ 72 מטוסי F-15C/D מארצות הברית, מתוכם 60 מטוסים המיועדים לפעילות מבצעית ו-12 המיועדים הדרכה. ה-F-15 יועד להחליף את מיירט ה-BAC לייטנינג. מכירת המטוסים המתקדמים לערב הסעודית הייתה שנויה במחלקות עקב האפשרות של עימות בינה לבין ישראל. הקונגרס הציב ב-1980 מגבלה לפיה לא יהיו ברשות הסעודים יותר מ-60 מטוסים שמישים בכל רגע נתון ולכן בסופו של דבר סופקו רק 60 המטוסים שיועדו לפעילות מבצעית. ערב הסעודית ריככה את ההתנגדות בכך שהבטיחה שהמטוסים ישמשו להגנה בלבד. בתחילה, אף הוצבו מגבלות על אספקת מכלי דלק תצורתיים, ששימוש בהם יכול להכניס את ישראל לרדיוס התקיפה של המטוסים.

כמה מהמטוסים הראשונים שיועדו לערב הסעודית שימשו את אנשי צוות האוויר והקרקע הסעודים לאימון בבסיס חיל האוויר לוק בארצות הברית. ה-F-15 נכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר המלכותי הסעודי באוגוסט 1981.

ב-5 ביוני 1984 מטוסי F-15 מטייסת 6 היו מעורבים בקרב אוויר עם מטוסי F-4E פנטום של חיל האוויר האיראני שאיימו על שדות הנפט הסעודים. שני הפאנטומים האיראנים הופלו באמצעות טילי ספארו. הייתה זאת הפעם הראשונה (והאחרונה עד עתה) שבה מטוסים מתוצרת מקדונל דאלגס לחמו אחד בשני.

לאחר פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 הוסרה המגבלה על 60 מטוסים שמישים בכל רגע נתון שהציב הקונגרס ואושר לסעודיה רכש מיידי של 24 מטוסי F-15C/D נוספים וכן הספקת 12 המטוסים אשר נרכשו ב-1978. במהלך מלחמת המפרץ השתתפו מטוסי F-15 סעודיים בפיטרולים אווירים לצד מטוסי בריטיים ואמריקאיים. ב-24 בינואר 1991 הפיל F-15 סעודי מטייסת 13 זוג מטוסי מיראז' F1 עיראקיים שטסו לאורך חוף המפרץ הפרסי.

בדצמבר 1992 הסכימה ארצות הברית למכור לערב הסעודית 72 מטוסי F-15S, נגזרת מופחתת יכולות של ה-F-15E, תחת תוכנית Peace Sun IX לאחר שמספר ניסיונות קודמים של ערב הסעודית לרכוש את המטוס המתקדם לתקיפת קרקע טורפדו. 4 מטוסי F-15S ראשונים נמסרו ב-1995. ב-10 בנובמבר 1999 האחרון מבין 72 מטוסי ה-F-15S נמסר לערב הסעודית.

בתחילת 1996 זכתה חברת לוראל בחוזה בשווי 16 מיליון דולר לאספקת 79 מחשבי VHSIC לצורך שדירוג מטוסי ה-F-15C/D של ערב הסעודית.

[עריכה] מאפיינים (F-15C איגל)

תרשים של F-15

[עריכה] מאפיינים כלליים

צוות: 1
אורך: 63 רגל 8 אינץ' (19.44 מטר)
מוטת כנפיים: 42 רגל 8 אינץ' (13 מטר)
גובה: 18 רגל 5 אינץ' (5.6 מטר)
שטח כנף: 608 רגל² (56.5 מטר²)
משקל ריק: 28,000 ליברות (12,700 ק"ג)
משקל טעון: 44,500 ליברות (20,200 ק"ג)
משקל המראה מרבי: 68,000 ליברות (30,845 ק"ג)
הנעה: שני מנועי טורבו-מניפה בעלי מבער אחורי מדגם F100-200 או 229 מתוצרת פראט אנד ויטני
- דחף יבש: 17,450 ליברות-כוח (77.62 קילו-ניוטון) כל אחד
- דחף עם מבער אחורי: 25,000 ליברות-כוח ל-220; 29,000 ליברות-כוח ל-229 (111.2 קילו-ניוטון ל-220; 129 קילו-ניוטון ל-229) כל אחד
מחיר יחידה: 29.9 מיליון דולר אמריקאי (1998)