רוברט מוגאבה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט מוגאבה (נולד ב-21 בפברואר 1924) הוא שליט זימבבואה מאז 1980 (כראש ממשלה בשנים 1987-1980, וכנשיא מאז 1987).
תוכן עניינים |
[עריכה] בצעירותו
מוגאבה נולד במחוז זווימבה, צפונית מזרחית להררה בדרום רודזיה. בגיל 17 הוסמך כמורה, אך החל ללמוד באוניברסיטת פורט הייר בדרום אפריקה חינוך וכלכלה. מאוחר יותר הרחיב את השכלתו, בין היתר בלימודים בהתכתבות באוניברסיטת לונדון. עם סיום לימודיו, בשנת 1957, היו לו 8 תארים, ובהם תארי מוסמך בחינוך, בכלכלה ובמשפטים.
[עריכה] כפעיל פוליטי
אחרי שנתיים שבהן עבד כמורה בבית ספר תיכון בגאנה, חזר לדרום רודזיה ב-1960, חדור אידאולוגיה מרקסיסטית. הוא הצטרף למפלגה הדמוקרטית הלאומית, שמאוחר יותר הפכה לאיחוד האפריקאי העממי של זימבבואה (ZAPU). ממשלתו של איאן סמית' הוציאה את המפלגות הללו מחוץ לחוק.
ב-1963 עזב את המפלגה, הצטרף למפלגה המתחרה שאך הוקמה, האיחוד האפריקאי הלאומי של זימבבואה (ZANU), שהקים הכומר נדאבאנינגי סיטהול, והפך למזכ"ל המפלגה. במפלגה זו הקפידו על ייצוג לכל השבטים, על מנת למנוע פילוג. ZANU הושפעה מתנועת הקונגרס הפאן-אפריקני הדרום אפריקאית ומרעיונות מאואיסטים, ואילו ZAPU הייתה קרובה יותר לקונגרס הלאומי האפריקני וגם הייתה פרו-סובייטית.
ב-1964 נכלא יחד עם יתר המנהיגים, ושהה במאסר 10 שנים. עם שחרורו ב-1974 עזב למוזמביק, והקים בה את "צבא השחרור האפריקאי הלאומי של זימבבואה", במטרה להיאבק במשטרו של סמית'. מאוחר יותר הפך צבא השחרור לזרוע הצבאית של ZANU, לצד הזרוע הפוליטית בהנהגתו של סיטהול.
ב-3 במרץ 1978 נכנע איאן סמית' ללחץ הבינלאומי, וחתם עם מנהיגי השחורים על הסכם שסלל את הדרך לשיתוף השחורים בשלטון במדינה. בבחירות שנערכו ניצחה המועצה הלאומית האפריקאית המאוחדת בהנהגתו של הבישוף אייבל מוזורווה, אך הקהילה הבינלאומית לא הכירה ברפורמות שנערכו ובתוצאות הבחירות, והחרם הבינלאומי נמשך. גם הכוחות המיליטנטיים יותר, ובהם צבא השחרור של מוגאבה, סירבו להכיר בתוצאות הבחירות, והמשיכו להיאבק בשלטון.
בספטמבר 1979 נפגשו הצדדים והחלו במשא ומתן. הם הסכימו על כינון חוקה חדשה שאין לשנותה במשך 10 שנים ועל שמירת 20 מקומות ללבנים בפרלמנט. בדצמבר חזר מוגאבה לזימבבואה, לתשואות ההמונים.
[עריכה] כראש הממשלה
ב-4 במרץ 1980 נבחר מוגאבה לראש ממשלת זימבבואה, לאחר ש-ZANU קיבלה 57 מתוך 80 המושבים שהוקצו לשחורים בפרלמנט. החזית הרודזית זכתה בכל 20 המקומות שהוקצו ללבנים. אף שהיה לו רוב מוחלט בפרלמנט, הוא הקים קואליציה עם יריביו מ-ZAPU ומהמיעוט הלבן. הקואליציה לא שרדה זמן רב, וב-1983 הדיח מוגאבה את מנהיג ZAPU, ג'ושוע נקומו, מהממשלה. בין 1982 ל-1985 אירעו התנגשויות אלימות בין השבטים הצפוניים תומכי ZANU והשבטים הדרומיים תומכי ZAPU, כאשר הזרועות הצבאיות של שתי המפלגות מעורבות בנעשה. ב-1987 הושג הסכם שלום. שתי המפלגות התאחדו והפכו ל"איחוד הלאומי האפריקאי של זימבבואה - החזית הפטריוטית" (ZANU-PF), ומוגאבה מינה את נקומו לסגנו.
[עריכה] כנשיא
במקביל לאיחוד הפוליטי, נערכו שינויים בממשל. משרת ראש הממשלה בוטלה, ומוגאבה הפך לנשיא, שסמכויותיו עובו. הוא נבחר מחדש לתפקיד זה ב-1990, ב-1996 וב-2002, חרף תלונות על זיופים ועל איומים.
[עריכה] כלכלה
ב-1991, לאחר לחץ בינלאומי, הכריז מוגאבה על שורה של רפורמות נאו-ליברליות, אך ראשי קרן המטבע הבינלאומית סברו כי אין מדובר בצעדים של ממש, והקפיאו את הסיוע למדינה. הכלכלה המשיכה להידרדר לאורך שנות שלטונו. בשנת 2006 הגיעה האינפלציה לשיעור של 1,216%, וב-12 החודשים שבין נובמבר 2006 לנובמבר 2007 הגיעה לשיא של 26,470% [1]. הצמיחה במדינה בשנת 2007 ירדה ב-6%.
[עריכה] המאבק נגד ההומוסקסואלים
ב-1995 החל בקמפיין נגד הקהילה ההומוסקסואלית במדינה. העונש על קיום יחסים הומוסקסואליים הועמד על 10 שנות מאסר, ובשנת 1999 נגזר אף על נשיא זימבבואה לשעבר, כנעאן בנאנה, שריצה בסופו של דבר רק שנתיים מעונשו, ומת בגלות.
[עריכה] חוות הלבנים
כשנבחר מוגאבה, היו כ-70% מהאדמות החקלאיות בבעלותם של כ-4,000 לבנים. כחלק מההסכמות שהושגו ב-1979, הונהגה מדיניות לפיה ממשלת בריטניה מימנה את רכישת אדמותיהם של חוואים לבנים שהיו מעוניינים לעזוב את זימבבואה. במקביל, הוסכם כי לא יופעל לחץ על חוואים לעזוב. מוגאבה הקפיד לשמור על מדיניות זו, בין היתר כדי לא לפגוע במשא ומתן שניהל הקונגרס הלאומי האפריקני עם שלטונות האפרטהייד בדרום אפריקה.
ב-1997 השתנה המצב, ולא בשל חילופי השלטון בדרום אפריקה, אלא בשל חילופי השלטון בבריטניה. מפלגת הלייבור הרגישה פחות מחויבת לשרידי האימפריה הבריטית, וטוני בלייר החליט להפסיק את מימון הרכישות.
כתוצאה מכך, החלו במקומות רבים במדינה השתלטויות אלימות של שחורים על חוות של לבנים, בהסכמה שבשתיקה מצד הממשלה. משפחת מוגאבה עצמה מחזיקה ב-3 חוות כאלה. בין השאר הביאה הלאמת החוות לצניחה בתפוקה החקלאית ולמחסור במזון.
[עריכה] שינוי החוקה
ב-11 בפברואר 2000 נערך משאל עם על עריכת שינויים בחוקה. הוצע לקבוע כי נשיאים עתידיים (אך לא נשיאים מכהנים) יוגבלו לשתי תקופות כהונה, להעניק חסינות מפני תביעות פליליות לשרים ולראשי הצבא ולהסמיך את הממשלה להלאים חוות של לבנים מבלי לפצותם. שיעור הצבעה נמוך של 20% מנע את אישור התיקונים. מוגאבה הופתע, אך אמר שהוא מקבל את רצון העם. עם זאת, ב-6 באפריל אישר הפרלמנט את התיקונים שהוצעו במשאל העם, כלשונם.
מאז הלאמת החוות, החקלאות בזימבבואה נעלמה כמעט לחלוטין, והיא נאלצת לייבא את מרבית התוצרת החקלאית.
[עריכה] בחירות 2002
כשלונותיו הכלכליים של מוגאבה הביאו לכך שבבחירות שנערכו בשנת 2002 התייצב מולו לראשונה יריב אמיתי, מורגן צוונגיראי מהתנועה לשינוי דמוקרטי. מוגאבה זכה ב-56% מהקולות, אך המשקיפים הדרום אפריקאיים הודיעו כי בידיהם ראיות לזיופים.
[עריכה] בחירות 2008
 |
קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים. |
ב-29 במרץ 2008 נערכו בחירות נוספות בזימבבואה. מול מוגאבה התמודדו צוונגיראי וכן סימבה מקוני, שכיהן בעבר כשר האוצר בממשלתו של מוגאבה, אך נטש את מפלגתו. 24 שעות לאחר הבחירות לא פורסמה כל תוצאה רשמית, מה שהעלה חשש לזיופים בבחירות. ועדת הבחירות הודיעה כי העיכוב נובע מכך שהבחירות מורכבות יחסית, שכן מלבד הבחירות לנשיאות נערכו באותו היום גם בחירות לבית הנבחרים, לסנאט ולרשויות המקומיות. מפלגתו של צוונגיראי הזדרזה להכריז על ניצחונו, ותגובת הממשלה הייתה שאם צוונגיראי יודיע כי הוא הנשיא הבא לפני פרסום התוצאות הרשמיות, יראו בכך נסיון הפיכה. בימים הבאים שררה אי ודאות לגבי תוצאות הבחירות. ב-31 במרץ אישרו גורמים בוועדת הבחירות כי צוונגיראי זכה ב-49.4% מהקולות, ומוגאבה ב-41.8%, מה שמחייב עריכת סיבוב בחירות שני. גורמים במטהו של צווניגראי טענו יומיים אחר כך, כי למעשה זכה צוונגיראי ב-50.3%, וכי אין צורך בסיבוב שני. עד כה טרם פורסמו התוצאות הרשמיות של בחירות אלה.
בבחירות לפרלמנט הפסידה מפלגתו של מוגאבה, כאשר זכתה ב-97 מושבים מתוך 210, לעומת 109 למפלגות האופוזיציה (מהם 99 למפלגתו של צוונגיראי).
[עריכה] הביקורת על שלטונו של מוגאבה
מאז ביסס את שלטונו, הפך מוגאבה לאחד המנהיגים השנויים במחלוקת באפריקה, אם כי הוא נהנה מפופולריות יחסית ביבשת, שבה זוכרים לו את חסד נעוריו על מאבקו לשוויון זכויות לשחורים. התומכים במוגאבה טוענים כי הביקורת שמופנית כלפיו נובעת אך ורק משום שנישל את הלבנים מאדמותיהם.
אף כי מוגאבה לא חף מביקורת, יש לציין כי הביקורת מצד מדינות המערב, ובראשן בריטניה, ארצות הברית ואוסטרליה, אכן התחזקה רק לאחר הלאמת החוות. ארצות הברית הטילה סנקציות על זימבבואה ב-2003, והקפיאה נכסים של מוגאבה ושל בכירים אחרים. זימבבואה הושעתה מחבר העמים הבריטי, עד שלבסוף הודיע מוגאבה על פרישת המדינה ממנו. מוגאבה אינו מורשה להיכנס למדינות האיחוד האירופי, אך איטליה נאלצה להתיר לו לעבור בשטחה בדרכו להלווית האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-2005, בשל התחייבויותיה לוותיקן בהסכמים הלטרניים.
ארגונים בינלאומיים כמו אמנסטי האשימו את מוגאבה בפגיעה בזכויותיהם של מיעוטים, של הומוסקסואלים ושל אנשי האופוזיציה.
גם מנהיגים אפריקניים יצאו כנגד מוגאבה. הארכיבישוף דזמונד טוטו כינה אותו "קריקטורה של דיקטטור אפריקאי" והסופר וולי סוינקה כינה את משטרו "בושה ליבשת". ב-3 ביולי 2004 אימצו שרי החוץ של האיחוד האפריקאי דו"ח המבקר את מאסרם ועינויים של אנשי האופוזיציה ופעילי זכויות האדם במדינה, את מעצרם של עיתונאים ואת הפגיעה בחופש הביטוי.
