הקרמבו שווק בישראל כתחליף לגלידה, היות שהוא אינו נמס בטמפרטורת החדר, ולכן קל לשווקו ונעים לאכול אותו גם בחודשי החורף, שבהם לטעמם של רבים הגלידה קרה מדי.

צורת הקרמבו היא כגליל בעל כיפה בחלקו העליון, המצופה מבחוץ בעטיפת צימקאו דקה מאוד (כחמישית המילימטר) בטעם שוקולד, ובתוכו קצף ביצים ממותק. מבנה זה הופך את כיפת הקרמבו לרכה ושבירה מאוד. בבסיס הקרמבו נמצאת עוגייה. משקלו הכולל הוא כ-25 גרם, והוא מכיל כ-115 קלוריות ובממוצע 3.6%-2.5% שומן. הטמפרטורה הממוצעת הטובה ביותר לשמירת איכות הקרמבו היא כ-15 מעלות צלזיוס. הטעם הפופולרי ביותר לקצפת של הקרמבו הוא טעם וניל, ואחריו טעם מוקה, אך ניתן למצוא אותו גם בטעמי תות, בננה, תפוז וריבת חלב.

חמאה היא מוצר חלב המופק בתהליך חיבוץ של שמנת או חלב. החמאה משמשת בין השאר למריחה, טיגון, אפייה ותיבול ונחשבת למצרך מזון בסיסי ברחבי העולם. החמאה עתירה בשומנים ונמנית בין המזונות התורמים לעלייה ברמות הכולסטרול ה"רע" בדם.

נגזרות של המונח "חמאה" נפוצות בשמם של מגוון ממרחים עתירי שומן מן הטבע, כגון: חמאת בוטנים, חמאת אגוזים, חמאת תפוחים, חמאת קקאו ועוד. גם שמה של החומצה הבוטירית המופיעה בחמאה שהחמיצה, נגזר מן השם האנגלי לחמאה.

פלפל שחור הוא צמח מטפס פורח ממשפחת הפלפליים. הפירות עוברים יבוש ומשמשים לבסוף כתבלין. בנוסף משמש הפרי גם לייצור פלפל לבן ופלפל ירוק. הפלפל השחור גדל בדרום הודו, שם מגדלים אותו בשטחים נרחבים כמו גם באזורים טרופיים נוספים. הפרי המכונה "גרגר פלפל" הופך לאחר הייבוש לגרגר קטן בקוטר של כ-5 מילימטר, שמכיל גרעין בודד ושצבעו לאחר הבשלתו הוא אדום כהה.

הפלפל היבש והטחון הוא אחד התבלינים השימושיים ביותר במטבח האירופאי, ומיניו השונים נודעו והוערכו מקדמת דנא בשל טעמם וסגולותיהם הרפואיות. הפלפל השחור רווח בשימוש גם במטבח היהודי, במטבח הישראלי ובמטבח המזרח-תיכוני. טעמו החריף של הפלפל השחור מגיע מחומר כימי ששמו פיפרין. גרגר הפלפל השחור הטחון, הקרוי על פי רוב "פלפל", נמצא כמעט על כל שולחן במרבית ארצות העולם, בדרך כלל יחד עם מלח השולחן.

דבש – נוזל סמיך, דביק ומתוק שצבעו חום זהבהב, המופק מצוף פרחים על ידי דבורת הדבש (Apis mellifera). לדבש מגוון שימושים נרחב: כמקור לתזונה, כמרכיב במשקאות ובמתכונים וגם ברפואה.

אפשר לומר בבטחה כי הדבש קדם לאדם, משום שנתגלו מאובנים של דבורת הדבש המתוארכים לתקופה של לפני 150 מיליון שנה.

האדם גילה את הדבש עוד בתקופה הפרהיסטורית ועל כך מעידים ציורי קיר במערות ממקומות שונים בעולם. ישנן עדויות שעוד בתקופה הניאוליתית השתמש האדם בדבש ומוצריו. גילוי הדבש נעשה בנפרד על ידי תרבויות שלא היה ביניהן כל קשר כגון השומרים מצד אחד ותושבי אמריקה הקדומים מצד שני.

מים הם תרכובת, מולקולת מים מורכבת משני אטומים של מימן ומאטום אחד של חמצן. הסימול הכימי של המים הוא H₂O.

המים הם חומר חיוני לקיומן של כל צורות החיים הידועות. בעלי החיים והצמחים זקוקים למים לצורך קיום מחזור החיים שלהם. עובדה זו מתקשרת באופן ישיר לכך שהמים נפוצים בכדור הארץ, שכן היותו של כדור הארץ מקורם של כל החיים הידועים, תואם את היותם של המים תנאי הכרחי לחיים אלו.

האדם קולט את המים על ידי שתייה ומזון ופולט אותם על ידי זיעה, הפרשה ונשיפה. השימוש החשוב ביותר במים, למרות שלא הגדול ביותר מבחינה כמותית, הוא השתייה. האדם זקוק למים מתוקים (כלומר - ללא אחוזי המלח הגבוהים שבאוקיינוסים), ולכן תלוי במים שמקורם במשקעים. צריכת המים לנפש אינה זהה עבור כל בני האדם, ותלויה במאפיינים אנושיים רבים, בשיטות ייצור, ברמת חיים וכן הלאה.

דיג הוא ציד בעלי חיים ימיים, על פי רוב דגים, לשם מזון, ספורט או תחביב. דיג מבוצע במקומות שונים כגון נהרות, תעלות, אגמים, ימים ואוקיינוסים ומתבצע מהחוף, מסירה או מאנייה, על ידי אדם בודד או כפעילות משותפת של קבוצת אנשים. אדם העוסק בדיג, כתחביב או כמקצוע, מכונה דייג. משערים כי כבר בתקופה הפלאוליתית עסק האדם בדיג באמצעים פרימיטיביים, כגון לכידה בידיים של סרטנים וצדפות וציד בצלצל או באבן. על פי שיטה בינלאומית מסווגות שיטות הדיג ל-16 סוגים בהתאם לציוד הדיג והצורה בה נעשה שימוש בציוד זה.

המטבח הגרמני הוא שם קיבוצי למספר מטבחים אזוריים הנפוצים באזורים שונים בגרמניה, שלהם כמה מאפיינים משותפים. לכל אזור בגרמניה המאכלים האופייניים לו, הנובעים מתנאים גאוגרפיים (כגון קרבה לים או להרים, או תנאי אקלים) והיסטוריים-חברתיים. האזורים השונים בגרמניה מושפעים מן המדינות הגובלות בהם. כך, מושפע המטבח בצפון גרמניה לא רק מן האקלים והקרבה לים, אלא גם מהמטבח ההולנדי ומהמטבח הסקנדינבי. בגרמניה המערבית (ובעיקר באזור חבל הריין), ניכרת השפעת המטבח הצרפתי. בדרומה של גרמניה, בעיקר בבוואריה ובשוואביה, קיימת השפעה הדדית עם המטבחים האוסטרי והשווייצרי. במזרח המדינה קיימת השפעה סלאבית, מן המטבחים הפולני והצ'כי, כמו גם השפעה של התנאים הכלכליים-היסטוריים בגרמניה המזרחית, שפיתחו מאכלי "צנע" אשר עדיין פופולריים בחלקים אלה של גרמניה. תושבי האזורים שהשתייכו לגרמניה לפני תום מלחמת העולם השנייה (שלזיה, פרוסיה המזרחית, דנציג וכדומה), היגרו ברובם לשטחים שנותרו בידי בעלות הברית המערביות וניסו להמשיך - במידות שונות של הצלחה - את המסורת של המטבח האזורי שאבד.

רימון מצוי הוא עץ תרבותי נשיר ממשפחת הרימוניים, שמוצאו באזור הים הכספי באיראן של ימינו, משם הופץ לכל ארצות אגן הים התיכון. פרי הרימון, המכיל מאות גרעינים עסיסיים, נאכל ונסחר מאז העת העתיקה, בזכות עמידותו לאורך זמן ובזכות טעמו והסגולות הרפואיות שיוחסו לו.

הרימון הוא אחד משבעת המינים, ומסמל בתרבויות שונות שפע ופריון, יופי וחוכמה. בשל יפי הפרי וערכיו הסמליים, נפוץ השימוש בצורתו לעיטור מבנים, מטבעות, לבוש, כלים וחפצי אמנות, ומקומות רבים קרויים על שמו.

רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד או "הרעב הגדול" הוא השם שניתן לרעב ההמוני ששרר באירלנד בין השנים 1846 ו-1849. התנאים לקיומו של רעב במדינה מערב אירופית באמצע המאה ה-19 נוצרו בחמישים השנה שקדמו לרעב, ומחולליהם היו המדיניות הכלכלית של ממלכת בריטניה הגדולה (אשר אירלנד הייתה חלק ממנה), שיטות חקלאיות כושלות, והופעת הכימשון, פרוטיסט שהרס את יבול תפוחי האדמה שהיה מקור מחייתם של רוב תושבי האי.

תוצאותיו המיידיות של הרעב נמשכו עד 1851, ובשנים שבין אלו מיוחסות בין 750 אלף למיליון מיתות לרעב. מספר דומה של אנשים היגרו מן האי לאנגליה, לארצות הברית, לקנדה ולאוסטרליה ויצרו שם פזורה אירית. ההשפעה המיידית של הרעב על אירלנד הייתה הרסנית, והתוצאות לטווח רחוק היו כבדות משקל. הן גרמו לשינוי של קבע בתרבות האירית ובמסורת האירית עד היום.