ברוריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ברוריה (ולעתים ברוריא), תלמידה חכמה מהיחידות בתלמוד, אשת התנא רבי מאיר, ובתו של התנא ר' חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות). זכתה להערכה רבה בזכות חוכמתה והיקף ידיעותיה בענייני הלכה ואגדה, ומסופר עליה שלימדה את החכמים שלוש מאות הלכות ביום מעונן אחד (מסכת פסחים דף סב/ב). הוריה הוצאו להורג על ידי הרומאים, כיוון שלמדו תורה, אך היא המשיכה לעסוק בדברי תורה.

התנא רבי יהושע העריך מאוד את דבריה במחלוקת בין חכמים לרבי טרפון ואמר: "יפה אמרה ברוריה" (תוספתא, מסכת כלים, בבא מציעא פרק א ג'). ברוריה הייתה מעורה מאוד בדיונים ההלכתיים של חכמי התקופה, ברוריה חולקת בתוספתא (כלים ב"ק פ"ד מ"ט) על אביה, בעניני טומאה וטהרה. וגם שם דבריה משובחים, בידי רבי יהודה בן בבא.
היא אף הציעה דרכים ליעול לימוד התורה. עד כדי כך שבעטה בתלמיד שלמד בלחישה, ואמרה לו שצריך ללמוד בקול רם, שאחרת לא יזכור את לימודו.

כמו כן הייתה ידועה באישיותה המושחזת ובתקיפותה המרובה. כפי שמסופר עליה בתלמוד, (מסכת עירובין דף נג עמוד ב) שאלה רבי יוסי לכיוון העיר לוד, והיא השיבה לו בגערה על כך שהירבה לדבר איתה והשתמש בארבע מילים ("באיזה דרך נלך ללוד") במקום בשתיים ("באיזה ללוד"), בניגוד לדעת חכמים שאמרו "אל תרבה שיחה עם האישה". עוד מסופר בבבלי, (ברכות דף י/א), על שהתנצחה עם צדוקי על פרשנות פסוק בנביא, והחזירה לו מענה ניצח.

בגמרא ברכות פרק א מסופר עליה שלימדה את בעלה רבי מאיר להתפלל לחזרתם בתשובה של הרשעים ולא לכיליונם. מסופר שם שלרבי מאיר היה שכן רע שהיה מצער אותו מאוד, והוא התפלל עליו שימות, אמרה לו ברוריה, שכתוב "יתמו חטאים" ולא חוטאים, ו"רשעים עוד אינם" מכיוון שחזרו בתשובה. היא גם מתוארת כבעלת חוזק נפשי ותבונת חיים רבה, במדרש משלי, מסופר ששני בניה שהיו בעלי מידות טובות ותלמידי חכמים מתו בשבת. היא לא איבדה את עשתנותיה, כיסתה את הגופות בסדין, וחיכתה שבעלה יגיע מבית המדרש במוצאי שבת כיוון שלא מתאבלים בשבת. כשהגיע הביתה דאגה שיעשה הבדלה ויאכל משהו, ולאחר מכן שאלה אותו אם אדם שהפקיד אצלך פקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה, מה לעשות? רבי מאיר ענה נחרצות שיש להשיב את הפקדון. לקחה אותו ברוריה אל שני הבנים המתים ואמרה כי הקב"ה נתן להם פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה. כך הצליחה לנחם אותו, עד שהוא קרא עליה את הפסוק, "אשת חיל מי ימצא".

רש"י לתלמוד מביא אגדה המתבססת בעקיפין על התלמוד (עבודה זרה י"ח), לפיו לעגה לדברי חכמים, שאמרו שדעתן של הנשים קלה, ובעלה רבי מאיר שרצה למונעה מלגלוג זה, שלח אחד מתלמידיו כדי לפתותה. לאחר שנתפתתה (ולפי רוב ככל הדעות לא מדובר באיסור של אשת איש אלא עברה פחותה יותר), התחוור לכאורה שהתבדו דבריה, והיא התאבדה מרוב בושה, ואילו רבי מאיר שכנראה לא העריך שהדברים יגיעו לידי כך, גלה מארץ ישראל לבבל מחמת הבושה.

אולם רבנו ניסים מביא הסבר אחר, המבוסס אף הוא על אותו סיפור בתלמוד, ולפיו ברח רבי מאיר לבבל יחד עם ברוריה, לאחר שהרומאים רדפו את משפחתה, הוציאו להורג את אביה ואמה, ושלחו את אחותה לבית בושת רומאי. הסבר זה קרוב יותר לפשט התלמוד.