ניחום אבלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביהדות, ניחום אבלים הוא שמו של המנהג לנחם ולהשתתף בצערם של האבלים, במטרה לסייע להם בתהליך ההתאוששות מן האובדן והחזרה לחיים נורמליים.

[עריכה] מקור המנהג

המנהג לנחם אבלים מוזכר בספר בראשית, לאחר שיעקב למֵד שבנו יוסף נטרף בפי חיה רעה -"וַיָקֻמוּ כָל-בָנָיו וְכָל-בְנֹתָיו לְנַחֲמוֹ" (בראשית, ל"ז לה'). עם זאת, בתורה אין מוזכר דבר זה כמצוות עשה, ומקורו של המנהג הוא בתקנת חכמים.

במסכת מועד קטן מוזכרת האימרה "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה - ואנו לאנחה", הקוראת למנחמים למקד את צערם בעזרה לאבלים, ולא באבל על הנפטר. בעקבות כך, נספחת למנהגי ניחום אבלים גם הדאגה לצרכי האבלים, הפותחת בסעודת הבראה.

הרמב"ם כתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ... ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור ... הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק י"ג הלכה א'). על-פי הרמב"ם, תחילת המצווה לאחר הקבורה "... האבלים עומדים לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד ואומרים להם 'תנוחמו מן השמים'", ואחר-כך "וכל יום ויום משבעת ימי אבלות באין בני אדם לנחמו" (שם, פ' י"ד הלכות א'-ב'). ועוד כותב הרמב"ם, "יראה לי שניחום אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים" (שם, הלכה ז').