איסר הראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

איסר הראל (1912 - 18 בפברואר 2003, ט"ז באדר א' ה'תשס"ג). איש מודיעין ישראלי, מאבות קהילת המודיעין הישראלית, ראש השב"כ הראשון, מראשי המוסד וחבר כנסת.

תוכן עניינים 1 ילדות ונעורים 2 בארץ ישראל 3 במודיעין של המדינה שבדרך 4 במודיעין של מדינת ישראל 5 הממונה 6 פרישה 7 פעילותו הציבורית 8 מורשתו 9 לקריאה נוספת 10 ספריו 11 קישורים חיצוניים

[עריכה] ילדות ונעורים

איסר הראל נולד בשנת 1912 בעיר ויטבסק ברוסיה (כיום בלארוס) כאיסר הלפרין. משפחתו הייתה משפחה עשירה ומרובת ילדים. אביו היה עורך דין מפורסם ואמו עבדה במשרד שידוכים. תאריך לידתו המדויק אינו ידוע. התאריך נרשם בספר הגמרא של אביו, אך זה אבד עקב טלטלות המהפכה הרוסית ומלחמת העולם הראשונה. למשפחתו היה בית חרושת לחומץ בוויטבסק (מתנת סבו, אבי אמו שהיה בעל זיכיון לייצור חומץ בחלקים גדולים של רוסיה הצארית). בן 5 היה כשפרצה המהפכה הרוסית ועירו ויטבסק עברה פעמים אחדות מיד ליד מן הלבנים לאדומים. פעם זכה לראות את לאון טרוצקי נואם בעירו.

המשטר הסובייטי החרים את רכושה של המשפחה ואיסר ומשפחתו ידעו רעב.

בשנת 1922 עזבה המשפחה את ברית המועצות ועקרה לעיר דווינסק שבלטביה העצמאית. בדרך שדדו חיילים סובייטיים את מזוודותיהם ובהן יתרת רכוש המשפחה.

בדווינסק למד הראל לימודים מסודרים, סיים את בית הספר היסודי והחל בלימודים בבית הספר התיכון. ככל שהתבגר התעוררה בו ההכרה הלאומית היהודית והוא הצטרף לתנועת נוער ציונית.

בהיותו בן 16 יצא הראל להכשרה לקראת עלייתו לארץ. במשך שנת ההכשרה עבד בחקלאות ושאיפתו הייתה להצטרף לקיבוץ.

בשנת 1929, בפרוץ מאורעות תרפ"ט, החליטו חבריו להכשרה להקדים עלייתם ארצה כתגבורת לישוב. להראל שהיה בן 17 הוכנו מסמכים לפיהם הוא בן 18 והוא זכה ל"סרטיפיקט" בריטי. בראשית שנת 1930 עלה לארץ, חצה את אירופה מצפון לדרום ובג'נובה עלה על ספינה שהפליגה לארץ ישראל כשברשותו אקדח אותו הטמין בתוך ככר לחם.

[עריכה] בארץ ישראל

בארץ הצטרף הראל לפלוגת הקיבוץ המאוחד שהקימה את קיבוץ שפיים. בתחילה עבד כחלוץ בפרדסי השרון ובבית אריזה. בתקופה זו נשא לאישה את רבקה חברתו לקיבוץ. בשנת 1935 החליטו הראל ואשתו להעלות את משפחותיהם לארץ. הראל נטל הלוואות ומימן את עליית שתי המשפחות, שבאו להתגורר עמם בקיבוץ. הראל ביקש מהקיבוץ שיעזור לו בפירעון ההלוואות ובקשתו נדחתה. על רקע זה עזבו שלוש המשפחות את הקיבוץ ועקרו להרצליה. הם חיו חיי שיתוף בצריף רעוע והתפרנסו מעבודה כפועלי אריזה. במרוצת הזמן החל הראל לעבוד כקבלן להתקנת צינורות השקיה בפרדסים והמשפחה נחלצה מן המצוקה. מנישואיהם של איסר ורבקה באה לעולם בת. על אף תפקידיו הציבוריים ועיסוקיו החשאיים, היה הראל איש משפחה מסור.

[עריכה] במודיעין של המדינה שבדרך

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חש הראל כי אינו יכול להמשיך בעבודתו הרווחית בעוד חבריו מגויסים לצבא הבריטי או לפלמ"ח. בשנת 1942 פנה הראל לארגון "ההגנה" בהרצליה וביקש להתנדב. הדבר היה בתקופת התקרבות גייסות הגנרל הגרמני ארווין רומל לארץ ישראל (תקופה שכונתה בשם מאתיים ימי חרדה). אנשי "ההגנה" סברו כי בעת הזו יש לתת עדיפות להגנת הארץ ושלחו את הראל לקורס מכי"ם של "ההגנה". כשחזר מן הקורס הוצב למשמר החופים במדים בריטיים, אך עיקר עיסוקו היה במסגרת הש"י - "שירות הידיעות", שירות המודיעין של ההגנה. הראל הועבר מתפקידו במשמר החופים לאחר שהיכה קצין בריטי מושחת שהתבטא בביטויים אנטישמיים והוצב למשטרת היישובים העבריים (הנוטרים) ובמקביל המשיך בתפקידו בש"י.

בשנת 1944 הוזמן הראל אל ישראל עמיר (זבלודובסקי) מפקד הש"י והוא הודיע להראל כי הוא מוצב לשרת במטה הש"י בתל אביב. בזאת החלה דרכו רבת השנים של הראל בתפקידי פיקוד במודיעין של המדינה שבדרך ובהמשך בקהיליית המודיעין של מדינת ישראל.

הראל החל לעבוד במטה הש"י בתל אביב בסוף שנת 1944, כמזכיר "המחלקה היהודית". תפקיד המחלקה היה ביטחון פנים והיא עסקה, בין היתר, באיסוף מידע על ארגוני מחתרת אחרים, שלפי תפיסת ההגנה לא קיבלו את מרות המוסדות הלאומיים, כגון האצ"ל והלח"י וכן על פעילותם של קומוניסטים יהודים. חודשים אחדים לאחר תחילת עבודתו כמזכיר המחלקה נתמנה הראל לעמוד בראשה.

ב-1947 הגיע שמו של הראל לדוד בן-גוריון. הוא הוצג בפניו ודיווח לו על פעולות מחלקתו. באותה שיחה החליט בן-גוריון לשנות את שם המחלקה מ"המחלקה היהודית" ל"המחלקה הפנימית". הראל הצליח בתפקידו והפך לדובר לא רשמי של הש"י. הוא שמר על קיום יחסים הוגנים עם אנשי ארגוני המחתרת האחרים שהיו נתונים למעקב מחלקתו.

בבמטה הש"י זכה הראל לכינוי "איסר הקטן", הן מפאת היותו נמוך קומה והן כדי להבדיל בינו לבין "איסר הגדול" - איסר בארי (בירנצוויג), שצורף למטה הש"י ב-1947, אשר בניגוד להראל, היה גבה קומה. לימים הפך איסר בארי לראש המודיעין הצבאי, והודח עקב פרשת עלי קאסם, ערבי ישראלי שעבד כמרגל עבור המודיעין הישראלי. האיש נחשד על ידי מפקדיו במודיעין הישראלי ששימש כסוכן כפול והעביר במקביל מידע למודיעין הערבי. התברר כי איסר בארי ואנשיו הרגוהו בלא משפט והשליכו את גופתו ביער. כתוצאה מכך הועמד בארי לדין, נשפט ונמצא אשם, וגזר דינו היה סילוקו מן הצבא.

בשנת 1947 נתמנה הראל כמפקד מחוז תל אביב של הש"י, שהיה אחראי על איסוף מודיעין מיפו הערבית. היה זה בתקופה קשה לש"י, לאחר השבת השחורה ועקב הדלדול במספר המודיעים הערביים, שנבע מההתעוררות הלאומית של ערביי יפו לקראת מלחמת השחרור. הראל נקט צעדים לגיוס מקורות חדשים והצליח בכך. לקראת הכרזת המדינה הפעיל הראל סוכן ערבי שיצא בשליחותו לעמאן כדי לעמוד על כוונות הירדנים ולבדוק האם בכוונתם לצאת למלחמה. הסוכן הביא את הידיעה שבכוונת הירדנים להצטרף למלחמה והראל נחפז להודיע על כך לבן-גוריון.

[עריכה] במודיעין של מדינת ישראל

עם הכרזת המדינה הוענקה להראל דרגת סגן אלוף, שהייתה אז דרגה בכירה ביותר, דרגה אחת מתחת לדרגת אלוף (דרגת אלוף משנה נוספה רק בשנת 1950 ודרגת תת-אלוף נוספה רק לאחר מלחמת ששת הימים), והוא הועמד בראש שירות הביטחון, ה"שין בית", שהיה זרוע של צה"ל (לימים יהיה השירות לארגון עצמאי שלא במסגרת צה"ל, ושמו יהיה "שירות הביטחון הכללי", השב"כ).

הראל היה צריך לבנות את השירות מן היסוד ולקבוע את עקרונותיו, ארגונו ודרכי פעולתו. לדבריו, הכלל הבסיסי שקבע היה כי עובדי הארגון חייבים להיות עובדי מדינה לכל דבר, בדירוג, במשכורת ובתנאים הסוציאליים, ללא הטבות מיוחדות וזכויות יתר, הנהוגות לגבי אנשי השירותים החשאיים במדינות בלתי דמוקרטיות. עקרון אחר שנקבע על ידי הראל היה כי עובדי הארגון חייבים להיות בעלי רמה מוסרית גבוהה ללא עבר פלילי וללא נטיות הרפתקניות (כלל שלא ננקט באותה עת במודיעין הצבאי, ובגין כך נגרמו פרשות אברי אלעד ומרדכי קידר).

כן החליט הראל להפיל את כל המחיצות המפלגתיות והפוליטיות שמלפני קום המדינה ולהעסיק בשירות, ללא הבחנה, אנשי הגנה, פלמ"ח, אצ"ל ולח"י לשעבר. כך הועסקו במסגרת השב"כ ולאחר מכן במסגרת "המוסד" אנשים כיצחק שמיר, בעברו מפקד הלח"י ולימים ראש ממשלת ישראל. יש לציין כי ראייה רחבה זו של המערכת הפוליטית, ומתן לגיטימציה לאנשי הימין, הייתה בתקופה שבה שררה מדיניות, כפי שביטא אותה בן-גוריון, "בלי חרות ומק"י" ובה ראו רבים את אנשי הימין הפוליטי כמוקצים, והעסקתם במוסדות הממשלתיים לא הייתה מקובלת.

במהלך מלחמת השחרור עסק השירות רק בביטחון פנים. לאחר המלחמה הוקמה בו גם מחלקה לריגול נגדי ונמסר לו גם הטיפול בנושאים מודיעיניים הקשורים בערביי ישראל. בשנת 1951 הוקם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (הידוע בכינוי "המוסד") ובראשו עמד ראובן שילוח. בספטמבר 1952 התפטר שילוח מתפקידו והציע לדוד בן-גוריון למנות את איסר הראל במקומו.

[עריכה] הממונה

ב-22 בספטמבר 1952 נכנס הראל לתפקידו כראש המוסד. מאז מינויו כראש המוסד ועד להתפטרותו בשנת 1963 היה הראל, בנוסף לתפקידו כראש המוסד, גם האחראי כלפי ראש הממשלה על פעולותיו של השב"כ, כאשר ראש השב"כ כפוף להנחיותיו. בכפל תפקידים זה זכה הראל לתואר "הממונה על שירותי הביטחון" וכדי להדגיש הירארכיה זו נקרא אז המוסד בשם "המוסד המרכזי למודיעין וביטחון" (לימים יוחלף שמו ל"מוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים"). עם התפטרותו של הראל ב-1963 בוטל תפקיד "הממונה" ולא חודש מאז. איסר הראל היה לאדם היחיד בתולדות מדינת ישראל אשר החזיק בתפקיד המרכז את מודיעין הפנים ומודיעין החוץ של המדינה, תפקיד שהעניק לו עוצמה חסרת תקדים, אשר איש לאחריו לא ריכז בידיו.

אחת-עשרה שנים מילא הראל את תפקיד הממונה על שירותי הביטחון. בשנים אלה נתגבשו ועוצבו המבנה ושיטות הפעולה של הארגונים. שנים אלה היו גם שנים של הישגים בתחום המודיעין והביטחון. שרות הביטחון הצליח לחשוף בשנת 1953 מחתרת של הימין הקיצוני שכונתה בשם מחתרת צריפין ולגרום להעמדת חבריה לדין.

בשנות ה-50, כשהייתה המלחמה הקרה בעיצומה, הכריע דוד בן-גוריון כי האוריינטציה של ישראל תהיה פרו-מערבית. בתוך זמן קצר הפכה ברית המועצות מידידתה של ישראל, ליריבתה הגדולה. היו אלו ימיו האחרונים של הרודן סטלין, אשר באחרית ימיו הפנה את הפרנויה שממנה סבל אל היהודים, והחל במהלך אנטישמי במסגרתו הואשמו רופאים יהודים כי קשרו קשר לרציחתו. "משפט הרופאים", אשר הידיעות אודותיו החלו להתפרסם בינואר 1953, הביא עד מהרה להידרדרות היחסים בין ברית המועצות ובין ישראל, ולאחר שפצצה הושלכה לחצר שגרירות ברית המועצות בתל אביב, אף נותקו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.

בלב הראל התעורר חשש כי מפלגות פרו-סובייטיות בישראל יפעלו נגד האינטרסים של מדינת ישראל ויעמדו לצד ברית המועצות אם תתלקח מלחמה בין-גושית. על המפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י (בגלגולה הקודם כפ.ק.פ) הוטל מעקב על ידי הש"י עוד בתקופת המנדט, ומעקב זה נמשך על ידי שרות הביטחון בתקופת המדינה. בדינמיקה זו נסחף איסר וביצע פעולה שזכתה לגינוי בזמנה ונחשבת גם כיום ככתם על יוקרתו, והיא הטלת מעקב על מפלגה ציונית ממסדית, מפ"ם, מפלגתם של אנשי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי. איסר שחשש מפעולתם של משה סנה וקבוצתו במפ"ם, שדגלו במדיניות פרו-סובייטית קיצונית, הורה להטמין מתקן האזנה במשרדו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי. ב-28 בינואר 1953 לכדו אנשי מפ"ם שניים מאנשי שירות הביטחון, בעת שהללו התקינו את המתקן בחדרו של מאיר יערי. הדבר עורר סערה בארץ. בדיעבד פרשו אנשי סנה ממילא ממפ"ם זמן לא רב לאחר מכן, לאחר שהצהירו על אמונתם באשמתם של נאשמי משפטי פראג ומשפט הרופאים, והקימו את "סיעת שמאל".

בהקשר זה יש להזכיר כי להראל הייתה יד במעצרו של אהרון כהן ממנהיגי מפ"ם ומראשי הקיבוץ הארצי אשר נשפט ונידון לארבע שנות מאסר לאחר שנפגש עם דיפלומט סובייטי בשנת 1958. מאסרו של כהן, המכונה "אהרונצ'יק", היכה בתדהמה את אנשי מפ"ם. לא היה מדובר בפעיל שמאל קיצוני, כי אם במנהיג פוליטי מן הזרם המרכזי במפלגה שייצגה אז זרם מרכזי בציבוריות הישראלית. ייתכן כי כיום נראית הייתה פעילותו של כהן כהחלפת דעות לגיטימית בין פעיל פוליטי ובין דיפלומט זר. הראל טען, בתקופה שבה בוצע המעצר ובמשך השנים שלאחריו, כי פעילותו של כהן עברה את גבול המפגש הלגיטימי וחרגה אל תחום הפעילות הפלילית.

פעולה אחרת שזכתה בזמנה לגינוי נגעה לשבועונו של אורי אבנרי "העולם הזה". השבועון היה כלי ביטוי אנטי-ממסדי קיצוני וביקר בחריפות את שלטונו של דוד בן-גוריון ומפלגתו מפא"י. בה בעת היה אבנרי בשבועונו מבין הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני. השבועון צבר פופולריות רבה בארץ וזכה לתפוצה גבוהה. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה "השבועון המסוים". הראל, אשר מחמת עודף חשש של איש ביטחון סבר כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית, מימן בשנת 1956 מתקציב השירותים, הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון", בעל נימה סנסציונית, המודפס בצבע (דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה), במטרה ששבועון זה יגרום לנטישת הקוראים את "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון". הדבר לא צלח והשבועון נסגר תוך זמן קצר. הדבר היה נקודת שפל בקריירה של הראל.

ככלל היו לשירותים בתקופת הראל הישגים גדולים ותדמיתם בציבור הישראלי הייתה בשיאה. גם בעולם הכירו בערכו של "המוסד" כאשר הצליח להבריח למערב את נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב, שנישא ב-24 בפברואר 1956 בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ובו הוקיע את פשעי סטלין. הייתה זו תפנית חדה במדיניותה של ברית המועצות, כאשר מנהיג המדינה הודה בפשעיו של סטלין ולאחר עשרות שנות תעמולה התנער מן הסטליניזם. על אף שפרטי הנאום היו ידועים בצורה כללית, ראו גורמים במערב חשיבות עליונה בהשגת נוסחו המדויק של הנאום. מאמצי ארגוני מודיעין בעולם להשיג את הנאום נכשלו, אולם עיתונאי יהודי פולני בשם ויקטור גרייבסקי השיג עותק של הנאום והעביר אותו לשגרירות ישראל בוורשה, וזו העבירה אותו למטה השב"כ בארץ, ולאחר בדיקת תוכנו, הועבר הנאום על ידי נציגי המוסד לידי ה-CIA. העברת הנאום העלתה את קרנו של המוסד בעיני השירותים החשאיים האחרים, והביאה להכרה העולמית כי המדובר בארגון חשאי המשתווה ואף עולה ביכולותיו על ארגונים ותיקים ומנוסים ממנו.

הישג נוסף של שירות הביטחון היה חשיפתו ב-1961 של ד"ר ישראל בר, סגן אלוף (במיל) ופרשן צבאי נודע בארץ ובעולם המקורב לצמרת הביטחונית, כמרגל סובייטי. כן נחשף בשנה זו קורט סיטה, אשר שימש כפרופסור לפיזיקה בטכניון, כמרגל של המודיעין הצ'כי. לא היה מדובר בפרשה בסדר גודל של עניינו של בר, אשר היה בשר מבשרו של הממסד הביטחוני של אותם הימים.

למוסד היה הישג בפרשה שהסעירה את הארץ בראשית שנות ה-60, הפרשה של יוסל'ה שוחמכר, ילד שנחטף בינואר 1960 על ידי סבו החרדי, נחמן שטרקס, מידי הוריו החילוניים, הוברח לארצות הברית כדי לגדלו כחרדי וכל החיפושים אחריו עלו בתוהו. הפרשה הביאה לקיטוב ולאיבה רבה בין דתיים וחילוניים (וזכורה "קריאת הקרב" שנקראה אחר חרדים בעוברם ברחוב - "איפה יוסל'ה"). הפרשייה צברה תאוצה עד כדי כך שראש הממשלה הטיל על המוסד לאתר את יוסל'ה. המוסד הצליח במשימה, וביולי 1962 גילה את הילד בשכונה חרדית בניו יורק. הילד שב לחיק הוריו, דבר שזכה לתגובה נלהבת של דעת הקהל.

הישג שהיה בעל ממדים היסטוריים וייזכר לדורות הוא גילוי מקום הימצאו של אדולף אייכמן, ראש המדור היהודי באס אס, איש הביצוע בארגון השמדת יהודי אירופה שהצליח להימלט ולהעלם בתום מלחמת העולם השנייה למשך חמש עשרה שנה. אייכמן נתגלה על ידי המוסד בארגנטינה, נלכד בפעולה נועזת של המוסד בפיקודו האישי של הראל בשטח ב-11 במאי 1960. והובא לארץ ב-21 במאי 1960 כדי לעמוד לדין במשפט אייכמן ההיסטורי, שבו נדון למוות, והוצא להורג בתלייה ב-31 במאי 1962. מאמצים דומים שהשקיע המוסד באיתורו של יוזף מנגלה, "רופא המוות" ממחנה אושוויץ, עלו בתוהו, ומקום הימצאו בברזיל התפרסם רק לאחר מותו.

תפיסתו של אייכמן הייתה שיאה של הקריירה של הראל. לימים יכתוב הראל על מבצע זה את ספרו רב המכר "הבית ברחוב גריבלדי" אשר תורגם לשפות רבות, והיה אף לסרט, בכיכובו של חיים טופול (בסרט שיחק השחקן היהודי מרטין בלסם את תפקידו של הראל). על אף ששמו ותפקידו נותרו חסויים מעיני הציבור, העניקה תפיסתו של אייכמן לשירותים בראשם עמד הראל מעמד ציבורי, מוניטין ויוקרה.

[עריכה] פרישה

בחודש יולי 1962 נתפרסמה ידיעה על ניסוי טילים שנערך במצרים ובמצעד של יום המהפכה, ב-23 ביולי, הוסעו טילים על גוררות. המצרים טענו כי אלו טילים מייצור עצמי מצרי וכי הטווח שלהם הוא עד ל"דרומה מביירות".

בספטמבר החלו להופיע ידיעות כי הטילים המצריים פותחו בעזרת מדענים גרמנים. בהמשך נתפרסמו ידיעות נוספות כי מצרים מפתחת בעזרת המדענים הגרמנים ייצור של מטוסי קרב סילוניים. אחד מן המדענים הגרמנים במצרים בא מיוזמתו למשלחת השילומים הישראלית בגרמניה (שייצגה את ישראל בגרמניה בטרם נתכוננו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות), טען כי התחרט על מעשיו וסיפר כי המדענים הגרמנים במצרים מפתחים מערכות נשק "רדיולוגי" בלתי קונוונציונלי. לא היו הוכחות לקיום נשק כזה, אך הידיעות עוררו סערה עזה בארץ. האיש היה בלתי אמין אבל בישראל החלו לחשוש כי יש אמת בסיפורו.

"המוסד" החל לחקור את העניין ובדו"חות שלו טען כי יש ממש בדבר. במקביל החלה להתחולל שורת אירועים, אחד המדענים הגרמנים במצרים נעלם ואל כמה מן האחרים הגיעו מעטפות נפץ. החל מבצע "דמוקלס" שנועד לסכל את פעילות המדענים. שני שליחי המוסד, יוסף בן גל, ואדם בשם אוטו יוקליק, שבתחילה היה אחד מן המדענים אך חזר בו, ניסו להשפיע על בתו של אחד המדענים הגרמנים במצרים כי תשכנע את אביה להסתלק ממצרים. שני הסוכנים נעצרו בשווייץ, נשפטו ונדונו לעונשי מאסר קלים, אך משפטם הפנה את תשומת הלב אל המדענים הגרמנים במצרים ולמסע המתנהל נגדם על ידי "המוסד".

עיתוני ישראל נמלאו בפרטים על סכנת ההשמדה הצפויה לאזרחי ישראל מן הנשק שבפיתוחו עוסקים במצרים. בדעת הקהל התעוררו רגשות אנטי-גרמניים עזים, וגרמניה הואשמה בכך שאזרחיה עוזרים לפתח נשק השמדה נגד ישראל וממשלתה אינה מונעת זאת. עמדתו של הראל הייתה כי הסכנה ממשית והוא תבע לצאת בגלוי נגד גרמניה. בדעתו תמכו אנשי מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון, וגם כמה מראשי מפא"י ובהם שרת החוץ גולדה מאיר.

כנגדו ניצב דוד בן-גוריון שהתנגד בתוקף לקו האנטי-גרמני. באותו זמן החלו להגיע כספי מלווה בן חצי מיליארד דולר, עליו הסכים בן-גוריון עם קאנצלר מערב גרמניה קונרד אדנאואר ב-1961. כמו כן הבשיל באותה עת משא ומתן על ייצוא נשק מגרמניה לישראל בתנאים של כמעט מענק, ומשלוחי טנקים אמריקאים מן המלאי הגרמני עמדו להגיע לארץ. בעמדתו של בן-גוריון כנגד עמדתו של הראל תמך גם סגן שר הביטחון, שמעון פרס. בן-גוריון לא קיבל את הערכת "המוסד" כי ישנה סכנה ממשית של פיתוח מערכות נשק מתקדמות במצרים והוא התבסס בכך על דו"ח של אמ"ן. הראל טען כי דו"ח זה היה דו"ח מוזמן, שמטרתו לתמוך בעמדת בן-גוריון.

הוויכוח עורר סערה ציבורית בישראל. ב-1 באפריל 1963 התפטר הראל מתפקידו כממונה על שירותי הביטחון. על פי טענות אחדות, נבעה התפטרותו מהתנגדותו להוראה שקיבל מבן-גוריון לחדול מן הפעילות נגד המדענים הגרמנים במצרים. עם התפטרותו האשים הראל את בן-גוריון ואת סגן שר הביטחון, שמעון פרס, בכוונה להעלים את הסכנה. יש אומרים כי הסכסוך האמיתי אשר הביא לשנים של יחסים עכורים ולהשמצות הדדיות היה עם ראש אמ"ן דאז, האלוף מאיר עמית. דבר פרישתו של הראל נתפרסם בעיתונות ולראשונה, לאחר שנים, נודעו שמו ותפקידו לציבור הרחב.

בראייה היסטורית נתברר כי עמדתו של דוד בן-גוריון, שהתבססה על דו"ח אמ"ן, הייתה הנכונה, ולא זו של הראל והמוסד: נשק השמדה המוני לא נמצא בידי המצרים בשתי המלחמות בינה לבין מדינת ישראל שהתחוללו לאחר מכן, מלחמת ששת הימים בשנת 1967 ומלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.

[עריכה] פעילותו הציבורית

לאחר משבר המדענים, התפטר במפתיע בן-גוריון מראשות הממשלה, ב-16 ביוני 1963, ואת מקומו תפס לוי אשכול.

בחודש ספטמבר 1965, על רקע הפילוג במפא"י והקמת רפ"י כמפלגה המתחרה למפא"י על ידי בן-גוריון (ובהשתתפות אישים בעלי תדמית "ביטחונית", כשמעון פרס ומשה דיין) הזמין ראש הממשלה לוי אשכול את הראל להיות לו ליועץ לענייניי מודיעין וביטחון. כוונת אשכול הייתה לגייס לצדו, במאבקו בדוד בן-גוריון, אדם רב מוניטין שהיה בר פלוגתא לדוד בן-גוריון. כשנתברר הדבר להראל הוא פרש מתפקיד זה ב-28 ביוני 1966 וטען שעשה זאת משום שלא ניתנו לו סמכויות של ממש. בדצמבר 1966 יצא הראל בדרישה כי מזכירות מפא"י תדון במניעים שהביאו אותו להתפטר מתפקיד היועץ. דרישתו זו נדחתה ואז יצא בקריאה להעביר את ראש הממשלה אשכול ואת ראש המוסד עמית מתפקידיהם, בטענה כי היו מעורבים במעשים חמורים ואינם ראויים יותר למלא את תפקידיהם. בחודש אפריל 1967, במהלך משפט שנערך בצרפת בקשר לפרשה שנקראה פרשת בן ברקה, בו הועמדו לדין אנשים מן העולם התחתון של צרפת, באשמת חטיפתו ורציחתו של מהדי בן ברקה, מנהיג אופוזיציה מרוקני, הועלתה הטענה כי אנשי השרותים החשאיים של צרפת ביחד עם אנשי המוסד הם האחראים למעשה. נרמז בעתונות על כך שדרישתו של הראל להדיח את אשכול נבעה מטענתו של הראל כי ראש המוסד מאיר עמית הטעה את אשכול והוציא ממנו במרמה אישור להשתתפות המוסד בחטיפת ורצח בן ברקה, ולדרישתו שנדחתה כי עמית יתפטר מתפקידו.

בשנת 1969 לאחר שרפ"י חברה בשנית למפא"י במסגרת המערך, נותר דוד בן-גוריון, שסירב להתפייס עם לוי אשכול, מחוץ למערך וחסידיו הקימו את הרשימה הממלכתית שהורכבה מאנשי רפ"י שלא הצטרפו למערך ומאישים אחרים. הראל התפייס עם דוד בן-גוריון, הצטרף לרשימה הממלכתית ונבחר מטעמה כחבר הכנסת השביעית, שבה כיהן בשנים 1969 - 1973. בכנסת שימש הראל כחבר בוועדת הכנסת והיה פעיל בחוגי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בין השנים 1971-1985 פרסם עשרה ספרים, מהם שני ספרים עלילתיים ושמונה ספרי זיכרונות על פעילותו רבת השנים והעלילה בשירותי המודיעין של מדינת ישראל.

בתקופת פעילותו הביטחונית והציבורית ולאחריה קיים הראל אורח חיים צנוע, שעמד בניגוד לעוצמה הרבה שריכז בידו במשך שנים ארוכות.

איסר הראל נפטר ב-18 בפברואר 2003 (טז' באדר-א' ה'תשס"ג), בהיותו בן 91.

[עריכה] מורשתו

איסר הראל עמד ליד עריסתם של השירותים החשאיים במדינת ישראל, והוא האחראי במידה רבה לעיצוב דמותם, לדרכי פעולתם, ולתדמית שנוצרה להם בשנים אלו. הראל פעל במציאות שבה קיימת מפלגת שלטון אחת (מפא"י) המנהיגה את המדינה אל מול משברים חמורים מבית ומחוץ. קל היה לאדם שלא רק שמו ותפקידו היו חשאיים (כמקובל באותה התקופה) אלא אף עצם קיומם של השירותים שבראשם עמד היה חשאי, להפוך את השירותים לזרוע של מפלגת השלטון, ולצבור כוח ועוצמה, הן מבחינה אישית והן לשירותים בראשם הוא עומד, כדוגמת לברנטי בריה בברית המועצות, או ג'יי אדגר הובר בארצות הברית. הראל מעולם לא נקט בדרך זו.

הראל מעולם לא שימש כלי בשירותה של מפלגה כלשהי. השירותים בראשם עמד היו בראש ובראשונה "ממלכתיים" וכך נותרו עד היום. אמנם ניתן לראות בראייה צרה את מאבקו של הראל באנשי מפ"ם או באורי אבנרי כמאבק מפלגתי, וניתן גם להעלות את השאלה באיזה סמכות התערב "המוסד" בסכסוך משפחתי נוסח "פרשת יוסל'ה" אך המדובר בתקלות שניתן להסבירן ברוח הזמן, ואשר לא השפיעו על חוסר הפניות של השירותים, ועל העובדה כי הראל ייחס תמיד חשיבות עליונה לדמוקרטיה הישראלית, וראה עצמו מגינה מפני אויביה מפנים ומבחוץ. פרשות ממין "פרשת קו 300", אשר הסעירה את הארץ בשנת 1985, וההאשמות הכבדות נגד בכירים בשירות שנחשפו בפרשה חמורה זו, לא היו אפשריות כלל כלפי הראל או כלפי פקודיו בתקופת כהונתו.

הראל בנה שירותים רבי עוצמה ורבי מוניטין, והוא אחד האחראים העיקריים לתדמיתם של שירותי הביטחון הישראלים בעולם כשירותים כל יכולים ורבי עוצמה היכולים לחדור לכל פינה בעולם, ולבצע שם כל פעולה.

[עריכה] לקריאה נוספת

• מיכאל בר-זוהר, הממונה - איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון, הוצאת ויידנפלד וניקולסון 1980.

[עריכה] ספריו

• התרמית הגדולה, הוצאת שקמונה 1971.
• ג'יהאד, תל אביב: כראל, 1972.
• הבית ברחוב גריבלדי, ספריית מעריב 1975; מהדורה מעודכנת זמורה ביתן, תש"ן 1990.
• אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים; ירושלים: הוצאת עידנים 1980.
• משבר המדענים הגרמניים, "1962-1963", ספרית מעריב 1982.
• קם איש על אחיו: הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון", ירושלים: הוצאת כתר 1982.
• מבצע יוסלה, הוצאת עידנים 1983.
• האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל, ירושלים: הוצאת עידנים תשמ"ו 1985.
• ריגול סובייטי: קומוניזם בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עידנים, תשמ"ז 1987.
• ביטחון ודמוקרטיה, תל אביב: הוצאת עידנים, תשמ"ט 1989.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• איסר הראל באתר הכנסת
• הספד באנגלית באתר העיתון "טיימס"
• ביוגרפיה ותמונה, אתר "ספרטקוס"
• מאבק סביב ספר