ישראל בר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישראל בר (9 באוקטובר 1912 - 1 במאי 1966), ישראלי שהסתופף בצל הצמרת הביטחונית במדינת ישראל ונחשף כי ריגל למען ברית המועצות. פרטי זהותו האמיתית, דתו, השכלתו, רקעו הצבאי וקורות חייו, בתקופה טרם הגיעו ארצה, עודם לוטים בערפל.
תוכן עניינים |
[עריכה] הופעתו בארץ ישראל
האיש שקרא לעצמו בשם ישראל בר הגיע לארץ ישראל מאוסטריה באוגוסט 1938, לאחר האנשלוס שבו השתלטו הנאצים על אוסטריה. לדבריו נולד ב-1912 כ"גיאורג בר" למשפחה יהודית מתבוללת מן המעמד הבינוני בוינה, בראשית שנת 1936 סיים קורס קצינים באקדמיה של הצבא האוסטרי (דבר נדיר ביותר לגבי יהודים) ושירת כקצין בצבא האוסטרי והינו בעל תואר דוקטור בספרות מודרנית שהוענק לו באוניברסיטת וינה. בארץ החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ותוך זמן לא רב מצא דרכו לארגון ההגנה והצטרף לשורותיו. הוא הציג עצמו כמי שהשתתף במרד של המפלגה הסוציאל - דמוקרטית באוסטריה בשנת 1934, כלוחם בזרוע הצבאית שלה - ה"שוצבונד" [1], מרד שדוכא על ידי הקנצלר האוסטרי אנגלברט דולפוס בכוח הנשק. כן הציג עצמו כמי שבסוף שנת 1936 יצא לספרד ולחם לצד הכוחות הרפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית, כמפקד גדוד וקצין מבצעים של אוגדה וכינויו היה "קולונל חוזה גרגוריו". לדבריו עלה לארץ ישראל לאחר שקרא את הביוגרפיה של בנימין זאב הרצל מאת אלכס ביין [2].
למרות הרקע הצבאי לו טען גילה בר, באימוני השדה של ההגנה, חוסר מוחלט של ידע והתמצאות. משה דיין ציין בלעג כי הבחין שבר אפילו לא ידע לאחוז ברובה והביע תמיהה כיצד זה יכול היה בר להיות לוחם וקולונל בספרד. חברי ההגנה נהגו לכנות את בר בשם "פיפקה", ספק כשם חיבה וספק בלעג. איש מאנשי היישוב שלחמו בספרד לא זיהה את בר כדמות מוכרת שפגש בה אי פעם בספרד. לעומת זאת סיפוריו ותיאוריו על הקרבות בספרד היו מפורטים ומדויקים.
בניגוד לחוסר ההתמצאות והידע שגילה בר באימוני השדה הפגין בר ידע רב בצד העיוני של עניני צבא, מלחמה. היסטוריה צבאית ואסטרטגיה.
[עריכה] השתלבותו הראשונה במערכת הביטחונית
ידיעותיו בהיסטוריה צבאית וניתוחיו המבריקים על קרבות ומערכות עשו רושם עז על מנהיגי ארגון ההגנה וקירבו אותו לצמרת הפלמ"ח והוא הפך לידידם של יצחק שדה, יגאל אלון, ישראל גלילי, שמעון אבידן ורבים אחרים.
בר צורף, כאיש "מנגנון הקבע" של ההגנה, למחלקת התכנון במטה ההגנה, שבראשה עמד איתן אבישר (זיגמונד אדלר פון פרידמן), מי שהיה בן למשפחה יהודית שהעמידה קצינים בכירים בצבא האוסטרי, בוגר האקדמיה הצבאית האוסטרית, קצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, ומי שעתיד להיות אלוף בצה"ל. יחד עם זאת עסק בר בכתיבת מאמרים בעניני צבא ומלחמה בבטאון ההגנה "מערכות" בעריכתו של גרשון ריבלין. כן פרסם מאמרים בנושאי צבא בעיתונות העברית ורכש לו יוקרה רבה כפרשן.
איתן אבישר הטיל ספק באמיתות סיפורו בדבר לימודיו באקדמיה הצבאית האוסטרית, משום שבאקדמיה זו למד, לידיעתו של אבישר, חוץ ממנו עצמו, רק יהודי אחד והוא פריץ אייזנשטט (לימים אל"מ שלום עשת יועצו הצבאי של דוד בן-גוריון במלחמת העצמאות), וכן משום התנהגותו המוזרה והתעקשותו לעבוד רק בלילות, תוך סירוב מוחלט לעבוד ביום. בעקבות מורת רוח זאת דרש איתן אבישר מיעקב דורי רמטכ"ל ההגנה להעבירו ממחלקתו.
עם הקמת המדינה וכינון צה"ל נתמנה בר לעוזרו של יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל ומי שניהל בפועל את המערכה במלחמת העצמאות, מאחר ונבצר מן הרמטכ"ל יעקב דורי לעשות זאת עקב מצב בריאותו הרופף. לבר הוענקה דרגת סגן אלוף, שהייתה אז דרגה בכירה בצה"ל. לקראת תום המלחמה מונה בר לראש מחלקת התכנון והמבצעים במטכ"ל. לבר הייתה שאיפה להתמנות לסגן הרמטכ"ל, אך הוא פרש מצה"ל בשנת 1950, כששאיפתו זו לא נתגשמה והוא לא נתמנה לסגנו של הרמטכ"ל יגאל ידין שהחליף את יעקב דורי כרמטכ"ל ב-9 בנובמבר 1949. בין היתר לא זכה בר במינוי הנכסף בשל קרבתו לראשי מפ"ם, מפלגת השמאל העיקרית דאז, ולמפקדי הפלמ"ח שהיו מקורבים רעיונית למפלגה זו.
[עריכה] למפ"ם וממנה למפא"י
לאחר שפרש מצה"ל מצא בר את מקומו הפוליטי במפ"ם, אליה הצטרף עוד בשנת 1944, על רקע קרבתו הרעיונית למפקדי הפלמ"ח. הוא החל לכתוב מאמרי פרשנות בעניני צבא וביטחון בעל המשמר, עיתונה של מפ"ם, ואף הרצה בנושאים אלה. בראשית שנות החמישים, בימי המלחמה הקרה, נמנה בר על מנהיגי מפ"ם שצידדו במדיניות ברית המועצות במאבק הבין-גושי, ותמכו בקוריאה הצפונית במלחמת קוריאה.
בעת עריכת "ספר הפלמ"ח" תקף בר, במאמר שכתב לספר, את דוד בן-גוריון על דרכו הביטחונית ועל פירוק הפלמ"ח. התקפתו הייתה כה חמורה עד שעורכי הספר, ישראל גלילי ויגאל אלון פסלו את המאמר ולא כללו אותו בספר.
בר המשיך בדרכו שמאלה; כאשר בסוף שנת 1952 נערכו בצ'כוסלובקיה, גרורתה של ברית המועצות, משפטי ראווה הידועים בשם משפטי פראג, בהם הועמדו לדין והורשעו, לאחר שנשאבו מהם הודאות בעינויים, 14 נאשמים מאנשי המשטר (מהם 11 יהודים), שהואשמו בחתרנות ובריגול לטובת מעצמות המערב. בין הנאשמים היו שני ישראלים שנקלעו לפראג - מרדכי אורן, ממנהיגי מפ"ם, ושמעון אורנשטיין, שלא היה פעיל פוליטי. נאשמי משפטי פראג, ובראשם רודולף סלנסקי [3], מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, נאשמו בין היתר בציונות, תוך מסע מתוקשר אנטישמי ואנטי ישראלי.
משפטי פראג, ובעיקר האישום נגד מרדכי אורן, חוללו קרע במפ"ם בין רוב מנהיגיה לבין קבוצה בראשותו של משה סנה, שתמך ללא הסתייגות במשפטים ובאישומים. הקרע הוחמר כאשר ב-13 בינואר 1953 הודיעה ממשלת ברית המועצות על מאסר 9 רופאים יהודים שתוארו כחברי "ארגון יהודי לאומי", שהועמדו לדין במשפט הרופאים שנערך במוסקבה באשמה כי ניסו לרצוח את מנהיגי ברית המועצות בהרעלה ובאמצעים רפואיים. הדברים הגיעו לידי כך שבסוף ינואר 1953 סולקו משה סנה ומספר מאנשי קבוצתו ממפ"ם, והקימו את "סיעת השמאל", שלאחר זמן לא רב הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הישראלית - מק"י. בין הפורשים ממפ"ם יחד עם אנשי קבוצת סנה היה גם ישראל בר.
והנה לפתע, במהלך שנת 1953 חלה תפנית מדהימה. ישראל בר לא הצטרף ל"סיעת השמאל", אלא דווקא למפלגת השלטון מפא"י. בר נימק את הזיגזוג הפוליטי המפתיע בכך שלאחר שניתח את המצב נוכח בצדקת דרכו של בן-גוריון.
[עריכה] בחזרה למערכת הביטחון
עם שובו למפא"י עבר בר לעבוד כפרשן צבאי בעיתון דבר, עיתונה של ההסתדרות הכללית. כן פרסם בר מאמרים במעריב ובג'רוזלם פוסט וכן לכתוב מאמרים ב"מערכות", הירחון המקצועי לעניני צבא של צה"ל, בו היה לו גם טור קבוע בשם "עמדת תצפית". הוא גם החל לפרסם מאמרים בעיתונות הזרה. ביטחונו של בר גדל והוא החל להפגין את נוכחותו במעמדים ביטחוניים וצבאיים ונתקבל כ"אחד מאתנו" בקרב הצמרת הביטחונית. הדברים הגיעו עד כדי כך שבהמלצתו של שאול אביגור, ממקימי משרד הביטחון, ראש המוסד לעלייה ב' וראש ארגון נתיב מינה אותו דוד בן-גוריון ב־1955, לאחר שובו משדה בוקר למשרד הביטחון, לכתוב את ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העצמאות במסגרת משרד הביטחון. לשם מילוי תפקידו זה ניתן לבר חדר במשרד הביטחון בקרבת לשכתו של שר הביטחון. הדבר תרם לתדמיתו של בר כאיש סודם של ראשי מערכת הביטחון בעל נגישות לסודות המדינה הכמוסים. אחד הבודדים בצמרת הביטחונית שלא התלהבו מבר היה הרמטכ"ל משה דיין. דיין דרש מעורכי "דבר" לפטר את בר ואסר על בר להופיע במדי צה"ל ענוד בדרגות סגן אלוף ואף פקד עליו לצאת ממפגש סגור של קצינים ערב מבצע סיני. כאשר נאספה במשרד הביטחון המשלחת בראשות דוד בן-גוריון לשם יציאה בחשאי לפריז לחתימת הסכם הברית הסודית עם צרפת, לקראת פתיחת מבצע סיני, הבחין דיין בישראל בר שהיה בקרבת מקום ושאל בסגנון הדייני האופייני "מה המרגל הזה עושה כאן?"
בסוף שנת 1956 עזב בר את "דבר" והתקבל כפרשן צבאי בעיתון "הארץ".
בינואר 1959 נפתחה הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב ובר נתמנה לעמוד בראשה. במעמד הפתיחה המתוקשר נוכחו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל חיים לסקוב ורבים מראשי צמרת הביטחון. הדבר נתן עידוד להערכה בציבור כי בר הוא "איש סודו של דוד בן-גוריון", עטרה שלא הגיעה לו. שמעו של הפרשן הנודע הגיעה אף לחו"ל ובר הוזמן להרצאות ופגישות בעיקר בגרמניה שבר דיבר ברהיטות בשפתה. בר ספר בשפה הגרמנית בהוצאת ספרים במינכן. כן ביקר ונשא הרצאות בפני קצינים גבוהים בשבדיה, נורבגיה וצרפת.
בגרמניה הפך בר להיות אורח רצוי לקציני הצבא המערב גרמני, ה"בונסוהרר" [4]. בר החל לקשור קשרים עם הגנרלים של הצבא הגרמני. קשרים הדוקים רקם בר עם ראש ה BND שירות הביון המערב גרמני [5] הגנרל ריינהרדט גהלן [6]. גהלן הסדיר לבר פגישות עם ראשי האגפים בארגונו, לרבות עם האחראי על הפעלת סוכנים בגוש המזרחי.
כשהיה בר בברלין המערבית, עבר פעמים אחדות לברלין המזרחית. בשובו לארץ סיפר לעורך "הארץ" סיפור מדהים, לפיו בהיותו בברלין המזרחית נכנס לשגרירות הפולנית וממנה התקשר לשר הביטחון הפולני אשר לדבריו לצידו "לחם בספרד", ושר הביטחון הפולני שיגר אליו מטוס מיוחד שהביאו לוורשה.
[עריכה] חשדו של איסר הראל מתעורר
אישיותו של בר, עברו המעורפל, תהפוכותיו הפוליטיות ואופן הדחפו לצמרת לא יכולים היו שלא למשוך את התעניינותם של שירותי הביטחון באיש. עוד בשלב מוקדם התעורר חשדו של איסר הראל בבר. איסר הראל היה אז "הממונה על שירותי הביטחון", בהיותו ראש המוסד ובה בעת היה אחראי באחריות עליונה על השב"כ. הראל ראה בבר "סיכון ביטחוני", כאיש שמאל קיצוני פרו סובייטי ואנטי מערבי, אם כי טרם היה ברור לו כי בר עוסק בריגול. הוא התנגד להעסקתו במשרד הביטחון ותבע להפסיק את נסיעותיו לחו"ל.
כ"סיכון ביטחוני" (או מה שקרוי בעגה הביטחונית והמשטרתית "בדוקאי"), קרא הראל את בר לשיחות אחדות עמו וניסה לתהות על קנקנו, ולהחליט האם הוא אופורטוניסט שהסתפח למפלגה השלטת, או שחבר לחוגי השלטון כסוכן סובייטי. הפגישה הראשונה נערכה בסוף שנת 1955. תשובותיו של בר לשאלותיו הגלויות והישירות של הראל, היו משום הודאה בעברו הפרו סובייטי ממנו השתחרר מסיבות אידאולוגיות, לא הפיגו את חשדותיו של הראל. ערב מבצע סיני, כצעד של נקיטת אמצעי ביטחון למניעת דליפת ידיעות על המבצע קרא הראל לפגישה עשרה אנשי שמאל ובר ביניהם. בר הודה בשיחה כי נפגש עם מזכיר משגרירות ברית המועצות, אך זאת כדי לסקור בפניו באופן אובייקטיבי את בעיותיה של ישראל. את השיחה הממושכת ביותר עם בר ניהל איסר הראל בשנת 1960, וזאת לאור פגישותיו של בר עם הגנרל גהלן, אשר בשובו ארצה הפיץ בר את השמועה כי הביא שדר מגהלן לבן-גוריון. איסר נזף בבר, הטיח בו דברים קשים והודיע לו כי הוא אוסר עליו לנסוע יותר לחו"ל. בר הגיב בזעם ויצא נסער מן החדר.
באותו זמן חל שינוי באורח חייו של בר. בר שהיה נשוי וחשוך ילדים, החל לשוטט בבארים ובמועדוני לילה, מנסה לקשור יחסים עם נשים ושותה לשכרה. הדבר רק הגביר את החשדות נגד בר.
החשדות אומתו בחודש מרץ 1961. הסובייטים קיימו תחנת ביון בישראל שהתמקמה באתר הכנסייה הרוסית באבו כביר. משם יצאו מפעילי הסוכנים להפגש בחשאי עם סוכניהם. השב"כ ניהל מעקב סמוי על המפעילים והצליחו להבחין בפגישה עם בר.
[עריכה] מאסרו ומשפטו
חוליית מעקב של השב"כ שעקבה אחר מפעיל סוכנים סוביטי בשם ולדימיר סוקולוב, באזור בצפון תל אביב, בו נהג לקיים את פגישותיו עם סוכניו, הבחינה בפגישתו עם אחד מהם. עיקוב אחר הסוכן האלמוני הוביל את אנשי השב"כ לדירתו של בר. אנשי השב"כ מיהרו להזעיק את איסר הראל והוא נתן הוראה לעצור מיד את בר. בשעה 2.30 לפנות בוקר ב-31 במרץ 1961 נעצר בר בדירתו. דבר המעצר נשמר בסוד ועורכי העיתונים נאותו לדחות את פרסום פרשת ישראל בר עד זמן מה אחרי תחילת משפטו של אדולף אייכמן שנפתח ב-11 באפריל, כדי שלא לפגוע ברושם של משפט זה. משפורסמו הפרטים לבסוף ב-16 באפריל 1961 הם הכו בתדהמה את הציבור בארץ ואת העיתונות. הרבה מעבר למעמדו האמיתי של בר כאזרח עובד משרד הביטחון העוסק בכתיבת ההיסטוריה של מלחמת העצמאות, נוצרה לו תדמית של איש הצמרת הביטחונית הבכירה. בר עצמו, בהתנהגותו ובניסיונו לחסות בצילה של הצמרת, היה בין היוצרים של תדמית זאת. עיקר התדהמה נבע מכך שכחלק מתדמית זו , נחשב בר, ללא יסוד, כמקורבו, איש אמונו ויועצו של דוד בן-גוריון. היטיבה לתאר זאת רות בונדי במדורה הסטירי בדבר השבוע:
-
-
- "עכשיו כשהזעזוע הראשון כבר מאחורינו, הגיעה העת לשאול: איך, איך עוללת לנו דבר שכזה, דוקטור ? הרי היית לנו כלידל הארט, כקלאוזוביץ היית לנו, כגודריאן, שמענו את דעותיך על מבצע קדש, כאילו הייתה זו תורה מסיני - ואתה הלכת להתעסק עם סוכן זר כמו כל קלאוס ופוקס ! כך עושים ליהודים ?".
-
בליל פרסום דבר מעצרו של בר, המתינו אלפים ברחוב דיזנגוף בתל אביב למהדורה מיוחדת של העולם הזה בה הופיע סיפורו של בר "איש סודו של בן-גוריון" על פני עמודים רבים.
מאסרו של בר עורר גם גל של ספקולציות בציבור ובעיתונות. ידיעות אחרונות אמר בכותרת ראשית: "מאסר עולם צפוי לישראל בר, היסטוריון צה"ל הנאשם בריגול". כותרת נוספת אמרה: "סברה שבר התכוון לברוח למדינה קומוניסטית". מעריב אמר בכותרתו הראשית: "עשרות אנשי ביטחון נחקרו לאחר מעצר ד"ר בר, החשוד בריגול". כותרת נוספת אמרה: "ביה"ד העליון של מפא"י ידון בהוצאת בר מהמפלגה".
במשך 10 חודשים היה בר במעצר לפני משפטו. במהלך התקופה נערך תחקיר מעמיק בארץ ובחו"ל ונתברר כי בר לא לחם בספרד ואף לא היה בה כלל, כי לא קיבל תואר דוקטור, כי לא נלחם בשורות השוצבונד ולא טס לוורשה לפגישה עם השר הפולני. בתקופת מעצרו עבר חקירות ממושכות על ידי חוקרי השב"כ, עד אשר נשבר והודה כי הביוגרפיה שלו הייתה בדויה וכי קיים מגע עם סוכני ברית המועצות וכי מסר להם חומר מסווג. להגנתו טען כי עשה זאת לטובת מדינת ישראל. לדבריו, כפרשן צבאי והיסטוריון הגיע למסקנה כי במאבק הבין גושי עתידה ידה של ברית המועצות להיות על העליונה וכי יהיה זה לטובת האינטרס של מדינת ישראל להתחבר למחנה המנצח. לשם כך ניהל מדיניות חוץ משל עצמו לשם קידום מטרה זו. הוא טען כי לא מסר לסובייטים מידע ביטחוני מסווג, אלא מידע על אישים, דעות והלכי רוח במדינה. לדבריו אם מסר מידע מסווג כלשהו היה זה מידע על שדות תעופה של נאט"ו בטורקיה שהוקמו על ידי סולל בונה. הוא הודה שקיבל סכומי כסף מברית המועצות אך תירץ אותם כ"החזר הוצאות". איסר הראל הסיק מחקירתו של בר כי לא הגיע לארץ ישראל כסוכן סובייטי, אלא כי במהלך שנות החמישים התקרב לנציגיהם בארץ, עד אשר נלכד בכפם והפך לבסוף בשנת 1956, לאחר מבצע סיני, לסוכן של ממש.
בר הועמד למשפט בפני בית במשפט המחוזי בתל אביב. במשפטו חזר על הטענות שטען בפני חוקרי השב"כ, כי את אשר עשה עשה לטובת המדינה. ב-14 בינואר 1962 נתן בית המשפט את פסק דינו. בפסק הדין שהוקרא על ידי נשיא בית המשפט השופט מקס קנת. בית המשפט מצא את בר אשם בריגול חמור ובין היתר בסעיף החמור של מסירת ידיעות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. יחד עם זאת קיבל בית המשפט את גירסתו של בר כי פעל ממניעים אידאולוגיים של אמונה בניצחונה הצפוי של ברית המועצות ובכך שטובתה של מדינת ישראל לחבור אליה. בין השאר נאמר בפסק הדין: "אנו נוטים להאמין, כי הגורמים שאילצו את הנאשם לעשות את המעשים שעשה היו היו דאגה וחרדה לגורל המדינה". בית המשפט גזר על ישראל בר 10 שנות מאסר.
בר ערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון וב-28 בנובמבר 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור והחמיר את עונשו ל־15 שנות מאסר.
בר ריצה את מאסרו בכלא שאטה בו זכה ליחס מועדף ונתאפשר לו לעסוק בכתיבה. את תקופת כליאתו קטע מותו מהתקף לב ב-1 במאי 1966. בתקופת מאסרו כתב בר את הספר "ביטחון ישראל - אתמול, היום, מחר" שאותו השלים שבועות אחדים לפני מותו. הספר ראה אור בהוצאתו של עמיקם גורביץ'. ספרו של בר הוא כתב אפולוגטיקה, בו ניסה לטהר את שמו, טען כי הודאתו הייתה שקר וחזר על סיפורו בדבר לימודיו באקדמיה הצבאית האוסטרית, תואר הדוקטור שלו וחלקו במלחמת האזרחים בספרד. בר ניתח בספרו את מצבה הצבאי והמדיני של מדינת ישראל מנקודת מבט שמאלית ופרו סובייטית וקרא לישראל להשתלב בסביבתה עם שכנותיה.
[עריכה] התעלומות
לאחר מותו של ישראל בר נותרו ללא תשובה מוחלטת התעלומות סביב זהותו, הביוגרפיה שלו ואופן גיוסו לשירות הריגול של ברית המועצות. השאלות שנותרו סתומות הן:
- האם שמו גיאורג - ישראל בר ?
- האם היה יהודי ?
- האם היה בעל תואר דוקטור ?
- האם למד באקדמיה הצבאית האוסטרית ?
- האם היה קצין בצבא האוסטרי ?
- האם לחם בשורות השוצבונד ?
- האם לחם בספרד ?
- האם גויס כסוכן בשנות החמישים, כדעת איסר הראל (ולא הגיע לארץ ב-38' כבר כסוכן סובייטי)?
לדעת מלמן והבר התשובה לכל השאלות הללו שלילית.
[עריכה] ספריו
ספרים שפרסם עד למאסרו:
- המבנה של הצבא החדיש, הוצאת מערכות, 1942.
- במעגל בעיות הביטחון, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 1957.
- תולדות צה"ל 10 שנות ישראל (אלבום), הוצאת לדורי, 1957.
הספר שכתב בכלא:
- ביטחון ישראל אתמול היום ומחר, (הביא לדפוס עמיקם גורביץ), הוצאת עמיקם, 1966.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מיכאל בר זוהר, הממונה - איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון, הוצאת וינדנפלד וניקולסון, 1970.
- יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים - פרשות ריגול במדינת ישראל, הוצאת ספרי חמד, 2002, עמ' 131-115.
- איסר הראל, ריגול סובייטי - קומוניזם בארץ ישראל, הוצאת עידנים, 1987.
- Joshua Tadmor, The Silent Warriors Macmillan, 1969
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תיאור פרשת הריגול, באתר השב"כ
- הערך ישראל בר באתר "הספרייה היהודית הווירטואלית" (אנגלית)
- תמונתו של ישראל בר באתר "קולמוסנט"
- וידאו: הארכת מעצרו של בר
