עמי אילון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק באיש צבא ופוליטיקאי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו איילון.

עמיחי (עמי) אילון (נולד ב־27 ביוני 1945), חבר כנסת ושר מטעם מפלגת העבודה. בעבר מפקד חיל הים וראש השב"כ התשיעי. בעל עיטור הגבורה.

עמד בראש יוזמת "המפקד הלאומי" לתמיכה ביוזמת שלום ישראלית-פלסטינית משותפת לו ולסרי נוסייבה.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 שירותו הצבאי 1.2 שירותו כראש השב"כ 1.3 פעילותו הציבורית 1.3.1 אחרי פרוץ האינתיפדה 1.3.2 המפקד הלאומי 1.3.3 הידברות עם המתנחלים 1.3.4 פעילות מפלגתית 2 הערות שוליים 3 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

אילון הוא יליד טבריה וגדל בקיבוץ מעגן. אשתו בלהה היא עובדת סוציאלית וממקימות תנועת "שובי" שפעלה למען יציאה מרצועת עזה. לעמי אילון תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה מאוניברסיטת בר-אילן, תואר אותו סיים ב־1980 ותואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד שם סיים את לימודיו ב־1992. בני הזוג גרים במושב כרם מהר"ל ולהם שלושה ילדים. עד כניסתו לכנסת כיהן כיושב ראש הדירקטוריון של חברת נטפים (2001-2005).

[עריכה] שירותו הצבאי

את שירותו הצבאי עשה אילון בחיל הים.

בשנת 1963 התגייס לשייטת 13. בשנת 1969 השתתף אילון בפשיטה על האי גרין, ונפצע קשה. על חלקו בפשיטה הוא זכה לעיטור הגבורה. ב־1979 מונה למפקד שייטת 13, ותחת פיקודו זכתה היחידה בצל"ש הרמטכ"ל על ביצוע 22 פעולות התקפיות יזומות כנגד המחבלים בגזרת לבנון^[1].

ב־1992 מונה למפקד חיל הים, והועלה לדרגת אלוף. בעקבות תפקיד זה נהג אילון לומר שהוא "לא גנרל, אלא אדמירל". בשנת 1995 סיים את תפקידו ופרש מצה"ל.

[עריכה] שירותו כראש השב"כ

ב־1996, לאחר רצח רבין, "הוצנח" אילון לתפקיד ראש השב"כ כדי לשקם את הארגון, שעדיין לא התאשש מהמחדל באבטחה ומשורת פרשיות שנקשרו אליו בשנות השמונים. אילון הצליח לשקם את הדימוי הציבורי של השב"כ ולהחזיר את הביטחון העצמי לארגון ^{[דרוש מקור]}. הוא שרת תחת ניהולם של שלושה ראשי ממשלה - שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ופרש באפריל 2000. הוחלף בידי אבי דיכטר, שבמועמדותו תמך, ושצמח מתוך השב"כ - דבר שבו אילון רואה הישג לעצמו.

[עריכה] פעילותו הציבורית

[עריכה] אחרי פרוץ האינתיפדה

חודשים ספורים אחרי פרישתו של אילון מראשות השב"כ פרצה אינתיפאדת אל-אקצא.

על רקע התפישה הרווחת בציבור הישראלי כאילו "ברק נתן לערפאת את הכל, ואילו ערפאת גמל לו במלחמה", היה אילון אחד הקולות הבודדים שהציג בפומבי תמונה שונה: לטענתו לאהוד ברק חלק גדול בכשלון ועידת קמפ דייוויד. אילון טען שערפאת איבד את האמון בברק בגלל זניחת המשא ומתן עם הפלסטינים לטובת המשא ומתן עם סוריה ובגלל הפרות הבטחות שונות של ברק לערפאת, הפרות שהעמידו את ערפאת במבוכה אל מול אנשיו. על פי השקפתו, וועידת קמפ דייוויד עצמה נדונה מראש לכשלון, ברק הגיע אליו לא מוכן ו"פשוט הרצה את דבריו לצד השני".

לדעת אילון האינתיפאדה לא תוכננה על ידי ערפאת, אלא הייתה תוצאה של תסכול רב שנים של הציבור הפלסטיני כתוצאה מאכזבה מפירות הסכם אוסלו, תסכול ואכזבה שרוב הציבור הישראלי לא היה ער לה: מהתרבות המחסומים ומההשפלות בהם, מהמשך הרחבת ההתנחלויות, ומשחיתות הרשות הפלסטינית. ביקור אריאל שרון בהר הבית היה הניצוץ שהבעיר את השטח, התפרצות שלטענתו הייתה צפויה. על פי פרשנותו של אילון, אף על פי שערפאת לא תיכנן את ההתפרצות, אחרי התפרצותה הוא היה חייב לאמץ את האלימות, ולהוביל את האינתיפדה, כדי לשמר את מנהיגותו. [1]

אילון גם הדגיש כי למרות ההצלחות של השב"כ וצה"ל בסיכול הפיגועים, לפעולות שנעשות לשם כך יש גם מחיר שמתבטא בהעמקת האיבה של הפלסטינים והרחבת המאגר הפוטנציאלי של מבצעי הפיגועים הבאים. לכן פעולות הסיכול לבדן, ואפילו הכנעת הטרור הן רק פתרון זמני, שאינו פותר את השאלה איך ישראל תוכל להיות לאורך זמן גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. הוא דרש להגדיר מטרות וקווים אדומים שייגזרו מאיך שישראל רוצה לראות את עצמה בעוד 40 שנה. כך הוא קרא לנסיגה מהשטחים הכבושים ולפינוי ההתנחלויות - רצוי תוך כדי הסכם, אבל אפילו באופן חד צדדי, כך שתוכל לקום מדינה פלסטינית בת קיימא, שאת קיומה הוא רואה כחיוני להישרדות מדינת ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי ואופי דמוקרטי. את הקוים האדומים הוא ציין כאי חזרת פלסטינים למדינת ישראל במסגרת הסדר מדיני, והעדר איום ביטחוני מצד פלסטין על ישראל.

עמדותיו וניתוחיו אלה עוררו בקרב רבים בשמאל תקווה שאילון יכנס לפוליטיקה וינהיג את השמאל. אבל באותה תקופה אילון טען כי המבנה של המערכת הפוליטית הישראלית היא אינה יכולה לתת פתרונות ארוכי טווח לבעיות כבדות, ולכן לדעתו הוא יוכל להשפיע מבחוץ יותר מאשר מבפנים, על ידי שינוי דעת הקהל. לדוגמה נתן את תנועת ארבע אמהות שפעלה למען נסיגה מדרום לבנון.

[עריכה] המפקד הלאומי

בשנת 2002 החל אילון לגבש עם ד"ר סרי נוסייבה יוזמת שלום שהביאה להצהרת עקרונות כללית ביותר להסכם בין ישראל לפלסטינים, המבוסס על שתי מדינות לשני העמים על בסיס גבולות 1967 עם חילופי שטחים, שירושלים היא בירת שתיהן, תוך ויתור על זכות השיבה של הפלסטינים לישראל (הם יורשו לחזור רק למדינה הפלסטינית), ופירוז המדינה הפלסטינית.

במקביל הקימו אילון ונוסייבה תנועות ציבוריות לקידום היוזמה ולהחתמה המונית של אנשי שני העמים על תמיכתם בה. התנועה שאותה הקים אילון בצד הישראלי כונתה "המפקד הלאומי", וזו שהקים נוסייבה בצד הפלסטיני בשם "הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה". התנועה שאילון הקים נועדה להשפיע על הפוליטיקה מבחוץ, ועל פי הראיון שנתן דב וייסגלס למוסף הארץ, ליוזמת אילון-נוסייבה, יחד עם יוזמת ז'נבה ותנועת הסרבנות, היה חלק בהחלטת אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות.

אחרי גיבוש המסמך החל אילון לקיים חוגי בית רבים, והופעות פומביות על מנת להסביר את עקרונות היוזמה, ולגייס חותמים ומתנדבים. היוזמה הושקה רשמית ב־25 ביוני 2003, והחל מבצע ההחתמה הפומבי, שבו גויסו עד לאפריל 2005 כ־250,000 ישראלים וכ־160,000 פלסטינים.

[עריכה] הידברות עם המתנחלים

למרות חילוקי הדעות שהיו לאילון עם המתנחלים ורצונו לפנות את ההתנחלויות, הוא ארגן מספר מפגשים והשתתף בכנסים שמטרתם הייתה להידבר עם המתנחלים וראשי מועצת יש"ע ובכך להקטין את החיכוך והקרע בעם.

אילון לא חשש להעביר ביקורת קשה על ארגוני השמאל והתנכרותם כלפי המתנחלים והדתיים לאומיים, אף בנאום מרכזי שנשא בעצרת של "מטה הרוב" בעד תוכנית ההתנתקות (ב־15 במאי 2004). תוך כדי שהוא טען שבניגוד ליומרות המארגנים רוב העם לא מיוצג בעצרת, הוא ניסה להסביר מדוע:

"ואני אומר לכם למה הם לא כאן. הם לא כאן כי אנחנו, הנוכחים כאן הערב, על הבמה ובכיכר, לא הצלחנו להתנחל בלבבות של אותו רוב שקובע. לא הצלחנו להדבר ואולי לא באמת רצינו. הפכנו את מתיישבי יהודה שומרון ועזה לאויבים. באדנות הוצאנו אותם אל מחוץ לגדר. נכסנו לעצמנו את השאיפה לשלום. לכן הרוב הזה לא בא לכאן, אף שבמיוחד היום, אני יודע שהם רוצים לבוא.

...הרוב הזה יוכל להתחבר אלינו רק כאשר כאב המפונים יאפיל על צהלת המפנים."

[עריכה] פעילות מפלגתית

חרף הצהרותיו כי הוא לא רואה את עצמו נכנס לפעילות מפלגתית, שקל אילון בסוף שנת 2004 להצטרף למרוץ על ראשות מפלגת העבודה. הוא הצהיר שהוא נכנס לפוליטיקה לא כדי להיות עוד חבר כנסת, אלא כדי להיות ראש ממשלה. למרות זאת הוא הצטרף למפלגת העבודה ולא התמודד מיד על ראשותה, אלא ביקש "ללמוד" את המערכת לפני שינסה להוביל. עם כניסתו לחיים המפלגתיים פרש מראשות ארגון "המפקד הלאומי".

ב־18 בינואר 2006 נבחר אילון במקום השישי ברשימת העבודה לכנסת ה-17. בכנסת הוא כיהן כחבר בועדת חוץ וביטחון. באוגוסט 2006 הודיע כי בכוונתו להתמודד על הנהגת המפלגה. בבחירות הפנימיות שנערכו במאי 2007 הגיע למקום השני ועקב כך העפיל לסיבוב הבחירות השני, בו ניצח אהוד ברק.

ב־16 בספטמבר 2007, אישרה הממשלה את מינויו של אילון לתפקיד שר בלי תיק במשרד ראש הממשלה הממונה על ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה ולחבר בקבינט המדיני ביטחוני. ב־24 בספטמבר אישרה הכנסת את מינויו והוא הושבע לתפקיד במליאת הכנסת.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ תיאור צל"ש רמטכ"ל יחידתי שהוענק לשייטת 13

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: עמי אילון

• עיטור הגבורה שהוענק לעמי אילון, באתר "בעוז רוחם" של אגף משאבי אנוש בצה"ל
• עמי אילון באתר הכנסת
• אנשים בחדשות - עמי אילון
• האתר של עמי אילון