קדוש (נצרות)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| התאולוגיה הנוצרית |
 |
| פורטל נצרות |
| מושגים בנצרות |
| האלוהות |
| השילוש הקדוש · האל האב · ישו · רוח הקודש קרדו · פסוקית ומהבן · אריאניות הסבליאניות · המקדוניות |
| כריסטולוגיה |
| לוגוס · התגלמות דיופיזיטיות · מיאפיזיטיות · מונופיזיטיזם דונאטיזם · מונותליטיזם · נסטוריאניזם הלידה הבתולית · עליית ישו · הביאה השנייה |
| האדם והאל |
| החטא הקדמון · כפרה · פלאגיאניזם חטא · שבעת החטאים · חסד · גאולה פרדסטינציה · יוסטיפיקציה · קדוש הסקרמנטים · טרנסובסטנציאציה |
| תאולוגים חשובים |
| טרטוליאנוס · אוריגנס · פוליקרפוס אתנסיוס · וסיליוס רבא · גריגוריוס מנזיאנז הירונימוס · אמברוזיוס · אוגוסטינוס יוחנן כריזוסטומוס · קירילוס האלכסנדרוני ברנר מקלרבו · תומאס מאקווינס · אנסלם לותר · צווינגלי · קלווין · וסלי |
בנצרות הקתולית הקדושים הם בני אדם שעברו קנוניזציה על ידי רשויות הכנסייה לאחר מותם, בזכות הקשר החריג שלהם עם האל, מעשיהם המיוחדים או הצטיינותם המוסרית. בני אדם חיים אינם יכולים להיחשב קדושים לפי הנצרות הקתולית, משום שכל עוד הם חיים הם עלולים לחטוא. הנצרות הפרוטסטנטית, לעומת זאת, אינה מכירה בפולחן קדושים ומכנה בשם "קדושים" את כל המאמינים הנוצרים.
תוכן עניינים |
[עריכה] פולחן הקדושים
הנצרות הקתולית מאמינה כי הקדושים יכולים לתווך בין בני אדם רגילים לבין האל. מעשה זה מתבצע בעזרת תפילה אל שרידי הקדושים – חלקים מגופתם של הקדושים או מחפצים שהיו שייכים להם. בשל כוחם המאגי המיוחד כביכול, מוטמנים שרידים קדושים במזבחי הכנסיות.
[עריכה] התפתחות פולחן הקדושים
[עריכה] הנצרות הקדומה
השימוש בשרידי הקדושים השתנה במשך השנים. בתקופת הנצרות הקדומה ביקרו המאמינים בקברי המרטירים - קדושים שנרדפו בשל אמונתם ומתו על קידוש השם - וחלקו להם כבוד. קברי הקדושים היו אז מחוץ למרכזי הערים, ולא יוחסו להם כוחות מאגיים.
השינוי המשמעותי ביחס לקדושים התרחש לאחר שהקיסר הרומי קונסטנטינוס הפך את הנצרות לדת מוכרת באימפריה הרומית ולאחר מכן לדת הרשמית של האימפריה. בתקופה זו הועברו קברי הקדושים מאזורי שדה למרכזי הערים, בניגוד למסורת רבת שנים הרואה בגופות מתים דבר טמא (יחס כזה לגופות קיים עד היום ביהדות). בתקופה זו גם גברה הנטייה לייחס לקדושים כוחות על-טבעיים ולבקש את עזרתם.
[עריכה] ימי הביניים הקדומים
בימי הביניים הקדומים תפסו שרידי הקדושים תפקיד מרכזי בפרקטיקה הדתית של הנוצרים. בקרב עמים שנוצרו זה מקרוב, נתפשו הקדושים כאלהויות זעירות בפנתיאון הנוצרי, ולעתים נעשה זיהוי בין אלים פגאניים לקדושים בעלי מאפיינים ביוגרפיים רלוונטיים. שרידי קדושים הופצו בכל העולם הנוצרי כקמיעות בעלי סגולות מאגיות וכבסיס לכנסיות בקהילות נוצריות חדשות. בתעודות היסטוריות יש עדות לכך שגם פגאנים השתמשו בשרידים נוצריים בשל המוניטין שלהם כמבצעי נסים. בתקופה זו הושם הדגש בעיקר על שרידי הקדושים ולא על חייהם של הקדושים.
לצד השימוש המאגי בשרידים קדושים, רווחה בימי הביניים הקדומים גם הקדשה של אנשי כנסייה שמילאו את תפקידיהם בצורה טובה במיוחד, גם אם לא היו נוצרים מעולים בצורה יוצאת דופן. האפשרות להכריז על כל אדם מיוחד כקדוש הניבה יבול עצום של קדושים מקומיים, שלא הוכרו מחוץ לאזור מצומצם.
בתקופה זו גם הומצאו קדושים רבים, כדי לבסס את האמונה בנצרות בקרב חברי הקהילה. המצאה זו נעשתה למטרות שונות. חלק מאנשי הכנסייה ניסו להעלות את מעמדן של קהילותיהם באמצעות "גילוי" שרידים קדושים באזור. קדושים מקומיים אלו זכו להערכה רבה יותר מצד האוכלוסייה, ויצרו לקהילה מוניטין טובים בזכות הקשר הקרוב עם הקדוש. אנשי כנסייה אחרים ניסו לספח פולחנים קיימים אל חיק הנצרות, באמצעות המצאת מיתוס חליפי לטקס שהתקיים במקום. כך יוסדו כנסיות עם שרידים של קדושים נוצרים על שרידיהם של מקדשים פגאניים, או של אתרי פולחן-טבע עתיקים. המוניטין של מקומות אלו כקדושים נותר על כנו, אך ההסבר להתרחשויות העל-טבעיות בו השתנה.
[עריכה] קנוניזציה
במאה ה-11 החליטה הכנסייה למסד את תהליך ההקדשה, ויצרה מנגנון רשמי של הכרה בקדושה - הקנוניזציה. מנגנון זה ביטל את ההכרה בקדושתם של קדושים מקומיים רבים, שלא הייתה הוכחה שחיו באמת, או שביצעו נסים. אחד התנאים להכרה בקדוש היא עדות מהימנה כי האדם ביצע לפחות שלושה נסים לאחר מותו. אם האדם אינו מרטיר, יש להוכיח גם שחי חיים ראויים להערכה. חלק מאלו אשר נחשבו לקדושים אך לא עברו את תהליך הקנוניזציה קיבלו מעמד של מבורכים.
[עריכה] ימי הביניים: הקדוש כמופת
בשיא ימי הביניים השתרש החינוך הדתי הנוצרי, והדגש בשיח המרכזי על קדושים הוסט מהמאגיה אל המוסר. בתקופה זו הדגישה הכנסייה לא את יכולתם של הקדושים או שרידיהם לחולל נפלאות, אלא את אורח חייהם הראוי להערצה. קדושים אלה, שהיו מופת בחייהם וזכו בעקבות זאת להיות בניו הנבחרים של האל, מכונים קונפסורים (להבדיל ממרטירים, שהם קדושים מעונים). מבטא מובהק של תופעה זו הוא פרנסיסקוס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנסיסקנים שהתבלט בסגפנותו ובאדיקותו. במאה ה-13 גם פורסם הספר "אגדת זהב" (1265) - אסופה של סיפורים על חיי קדושים. אסופה זו מבטאת אף היא את מרכזיותה של אישיות הקדוש בפולחן.
[עריכה] הכנסייה הפרוטסטנטית והקדושים
במאה ה-16 הכריזו הפרוטסטנטים, ובעיקר הקלוויניסטים, כי רק האל הוא האחראי להתרחשויות בעולם, וכי לכנסייה גם אין סמכות לקבוע מיהם הקדושים. קבוצות פרוטסטנטיות רבות ביטלו את פולחן הקדושים באזוריהן בטענה שמדובר בסוג של עבודה זרה. לעומת התפיסה הקתולית שטוענת שמדובר בקדושה, טענו הפרוטסטנטים שכל חברי "הכנסייה האמיתית" הם נבחרי האל ולפיכך קדושים.
בעת החדשה נוספו לכנסייה קדושים רבים - בעיקר מרטירים שנרדפו במשטרים טוטליטריים, אך גם נוצרים שהצטיינו במעשיהם. קדושה ידועה במיוחד מהתקופה האחרונה היא האם תרזה, שהוכרה כקדושה לפנים משורת הדין עוד בטרם מלאו שלוש שנים למותה, בשל המוניטין יוצאי הדופן שלה כצדיקה עוד בחייה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג'ינפרו, תל אביב 2000.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קדושים |
- רשימת קדושים של הכנסייה הקתולית (אנגלית)
- The Process of Becoming a Saint - מאמר באנגלית המסביר את תהליך ההפיכה לקדוש
