ציונות דתית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הציונות הדתית הייתה תנועה שכללה את כל הזרמים הדתיים בתנועה הציונית.
הציונות הדתית ראתה את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינת ישראל כחובה הנובעת מתורת ישראל. בניגוד לחלק מהציבור הדתי שטען כי גאולת הארץ תתקיים רק עם ביאת המשיח, דגלה הציונות הדתית במעשה אקטיבי אנושי להשגת ריבונות יהודית תוך כדי הטמעת השילוב של "עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל".
כיום מכונים בני הציונות הדתית לרוב בשם דתיים לאומיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] אבות הציונות הדתית
הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית הופיעו עוד לפני התנועה הציונית, בכתביהם של הרבנים יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר. בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים, הם הדגישו כי אין לצפות לגאולה פסיבית של העם היהודי, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה, שיבה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. הם טענו שמעשים אלו יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ולביאת המשיח. הם ראו בשיפור שחל במעמדם של יהודי מערב אירופה בעקבות האמנסיפציה, צעד ראשון לגאולה העתידית.
אגודות חיבת ציון התארגנו על רקע רעיונות אלו ברחבי האימפריה הרוסית, ורבים מהרבנים ראו בעין יפה את התנועה ליישוב הארץ.
עם זאת, היו רבנים רבים, דוגמת הרב שמשון רפאל הירש, אשר התנגדו לתנועת חיבת ציון וראו בה בריחה מההתמודדות האמיתית עם שמירת מצוות התורה וייעוד היהודים בזמן הגלות אשר צריך להתקיים בבכל ארצות הפזורה של היהודים[1]. היו גם שהאשימו את התומכים בציונות ב"דחיקת הקץ".
[עריכה] הצטרפות לתנועה הציונית והקמת 'המזרחי'
-
ערך מורחב – תנועת המזרחי
עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון על ידי תיאודור הרצל, הצטרפו דתיים רבים לתנועה הציונית. הרבנים בתנועה הציונית נטו לרוב אחרי הציונות המדינית [2], בה ראו יכולת שיתוף פעולה בין דתיים לחילוניים ודרך למנוע משבר סביב פעולות חינוך (קולטורה). בוועידת ציוני רוסיה בשנת 1898 דווח על 14 רבנים מתוך 140 צירים.
בשנת 1902 (תרס"ב) התאחדו הדתיים בתנועה הציונית לסיעת המזרחי (ראשי תיבות של 'המרכז הרוחני') על רקע חילוקי הדעות בעניין העיסוק של ההסתדרות הציונית בחינוך. התנועה הוקמה ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר בעקבות מספר החלטות שהוחלטו בתנועה הציונית והתפרשו כפוגעים באופיה היהודי של ההתיישבות בארץ ישראל.
ממשיך דרכו של הרב מוהליבר היה הרב יצחק יעקב ריינס שהנהיג את התנועה עד למותו. מהמזרחי פרשו קבוצה של ציונים-דתיים שדגלו גם בחלוציות ועבודת-אדמה, מעבר לציונות פשוטה, שנקראו "הפועל המזרחי".
תנועת המזרחי הדגישה את הקשר החזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, וחלקים בתנועת המזרחי ראו בהתעוררות הלאומית סימן דתי מובהק. רעיון זה פותח במיוחד על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
[עריכה] התאולוגיה של הרב קוק
-
ערך מורחב – אברהם יצחק הכהן קוק
אחד מהאישים שלהגותם נודעה השפעה מכרעת על הציונות הדתית הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן כרב העיר יפו והמושבות ולאחר מכן כרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפכו להיות לכוח מרכזי בציונות הדתית והובילוה לאקטביזם ולמעורבות בחברה הישראלית.
הרב קוק פיתח טיעון תאולוגי שראה את החיובי מבחינה דתית בציונות, וטען שההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה" - תחילתה של הגאולה. עליה לארץ הייתה בעיניו בגדר חובה דתית לכל יהודי.לבו של טיעונו היה שהציונות היא למעשה חלק מ"תוכנית אלוהית" המכוונת מלמעלה, ולכן אינה מהווה כפירה, על אף שהיא מונהגת בידי חילונים.
הרב קוק הוצרך להשיב על הטענה שהועלתה בקרב החרדים המתנגדים לציונות, שאי אפשר לייחס לציונות כל משמעות דתית מפני שהיא מונהגת בידי חילונים אתאיסטים, שמניעיהם מבוססים על לאומיות, ורצון להקים חברה סוציאליסטית חלוצית- ולא על רגשות דתיים ואמונה באל.כתגובה לכך טען הרב קוק כי אף שהציונים החילוניים כופרים בקיומו של אלהים ומכחישים כל זיקה דתית במעשיהם, הם מהווים למעשה כלי בידיו של אלהים וממלאים את רצונו- יישוב ארץ ישראל, אף שאינם מודעים לכך. בכך הם גורמים לקירוב הגאולה ולביאת המשיח. ואכן עתידים החילונים, לדברי הרב קוק, לגלות ביום מן הימים שמעשיהם הונחו על ידי אלהים ולחזור בתשובה.
פרופ' שלמה אבינרי בספרו "הרעיון הציוני לגווניו", סיכם את הטיעון של הרב קוק בנוגע לציונות החילונית: "וסופם של חלוצים אלה, המגששים בעוורון החילוניות, אך האור הגנוז שבהם מוליכם אל דרך הגאולה - סופם ש'מלא-לשמו' יגיעו 'לשמו' ".
בנוסף לדבריו בנוגע להתיישבות בארץ וליחס לחילונים, התווה הרב קוק בתחומים רבים את השקפתה של הציונות הדתית. הוא הדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה, טען כי אל לה לציונות הדתית להסתגר בד' אמותיה, אלא חובתה להיות חלק אינטגרלי מהחברה הכללית, וראה בחיוב שילוב של תוכני 'חול' בחינוך הדתי.
[עריכה] הציונות הדתית אחרי קום המדינה
-
ערך מורחב – דתיים לאומיים
השפעה חשובה על הציונות הדתית הייתה להקמתה של תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", אשר נוסדה כבר בשנת 1929, אך תפסה תאוצה רק לאחר קום המדינה. התנועה חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה מתוך אידאל והשתלבות במערכות המדינה.
בשנים שאחרי קום המדינה מעמדה של הציונות הדתית היה בשפל. ביטוי לדבר בנוהג בהסתרת הכיפות תחת כובעי ברט. רבים הרגישו כנחותים הן כלפי החרדים בדתיותם, והן כלפי החילוניים, בשל חלקם המועט יחסית בעמדות השפעה בצה"ל ובשירות הציבורי. ברבים ממוסדות הציונות הדתית לימדו רבנים חרדיים, מכיוון שלא היו מספיק רבנים ציוניים.
ב-1955 התאחדה מפלגת המזרחי עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל - מפלגה דתית לאומית. מפלגה זו הייתה נוכחת מאז בכל מושבי כנסת ישראל. ראשיה הבולטים בשנותיה הראשונות היו ד"ר יוסף בורג וזרח ורהפטיג.
לאחר מלחמת ששת הימים שינתה הציונות הדתית כיוון ופעלה בעוז, בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים להיאחזות והקמת התנחלויות בחלקי יהודה שומרון ועזה. מגורם שנגרר אחרי מפלגת העבודה, והיווה מפלגת לוויין שלו, הפכה הציונות הדתית לגורם מוביל, שגרר אחריו ראשי ממשלות מכל המפלגות ליישום הרעיון של התיישבות 'בארץ ישראל השלמה'.
תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, הפכו להיות גורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתיתהם, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים, לעתים קרובות על חשבונם של בוגרי המוסדות החרדים. הקמת ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות השפיעה מאוד על התנועה מבחינה דתית.
[עריכה] אישים מרכזיים בציונות הדתית (עד קום המדינה)
- הרב יהודה שלמה אלקלעי
- הרב צבי הירש קלישר
- הרב יצחק יעקב ריינס
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק
- הרב שמואל מוהליבר
- הרב חיים הירשנזון
- הרב יצחק ניסנבוים
- הרב יעקב משה חרל"פ
- הרב מאיר בר-אילן
- הרב זאב יעבץ
- הרב יהודה לייב פישמן מימון
[עריכה] לקריאה נוספת
- אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004
- אשר כהן וישראל הראל (עורכים), הציונות הדתית - עידן התמורות, הוצאת מוסד ביאליק, 2004
- שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגוניו, הוצאת עם עובד. פרק 17: "הרב קוק - הדיאלקטיקה של הגאולה"
- ד"ר יעקב צור, בין אורתודוקסיה לציונות, הוצאת אוניברסטית בר-אילן, 2001
- פרופ' גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס וההסתדרות הציונית, ירושלים תשס"א. פרק 4: הציונות הדתית-לאומית, עמ' 118-154
- שמחה רז (עורך), קובץ הציונות הדתית, הוצאת הסתדרות המזרחי-הפועל המזרחי העולמי, ירושלים תשנ"ט, 615 עמ'
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- המכון לחקר הציונות הדתית באונ' בר-אילן
- "מה אתם רוצים מהציונות הדתית", כהן סטוארט, כהן אשר, עיתון הארץ 29.11.05
- חכמי צפון אפריקה ומדינת ישראל והציונות באתר תורת אמ"ת של הרב זכריה זרמתי.
- הרב אריאל: הציונות הדתית נשאבת לחור השחור החרדי, אתר ynet
[עריכה] הערות שוליים
- ^ הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון ט, טו
- ^ "הרב מימון בדורותיו", גאולה בת יהודה, עמוד 52
|
אורתודוקסים · רפורמים · קונסרבטיבים · רקונסטרוקטיבים · קראים |
 |
