לאופולד אמרי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאופולד צ'ארלס מוריס סטנט אמרי (באנגלית: Leopold Charles Maurice Stennett Amery) (22 בנובמבר 1873 - 16 בספטמבר 1955) היה מדינאי בריטי בכיר, ששימש כשר המושבות והיה ממצדדי אחדות האימפריה הבריטית. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא התנגד בחריפות למדיניות הפייסנית של נוויל צ'מברלין והיה מאלו שגרמו להתפטרותו. אמרי, שהיה ידיד הציונות, נמנה על מנסחי הצהרת בלפור, והתנגד לספר הלבן השני והשלישי שפורסמו בתקופת המנדט הבריטי.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
[עריכה] ראשית דרכו
לאופולד אמרי נולד בהודו בשנת 1873. אביו נטש את משפחתו בילדותו, ולאופולד ואחיו גודלו על ידי האם בקשיים מרובים. הוא התחנך באנגליה בבית הספר של בני המעמדות העליונים הארו (Harrow), שבו למד גם וינסטון צ'רצ'יל, ושם החלה ידידותו רבת השנים עם צ'רצ'יל, הצעיר ממנו בשנה. לאחר מכן למד באוניברסיטת אוקספורד. אמרי היה תלמיד מצטיין ובעל כישרון לשפות; הוא שלט בשפת ההינדי, בצרפתית, בגרמנית, באיטלקית, בבולגרית, בטורקית, בסרבית ובהונגרית. בעת מלחמת הבורים השנייה היה הכתב הצבאי הבכיר של הטיימס של לונדון לסיקור המלחמה. לאחר המלחמה ערך שבעה כרכים על תולדותיה.
בשנת 1911 נבחר לאופולד אמרי כחבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית. בשל בקיאותו בשפות, שירת אמרי בעת מלחמת העולם הראשונה במודיעין הבריטי כקצין מודיעין בבלקנים. בימי המלחמה סייע לזאב ז'בוטינסקי בהקמת הגדודים העבריים.
[עריכה] חלקו בהצהרת בלפור
ב-2 בנובמבר 1917 ראה אור המסמך הידוע כ"הצהרת בלפור". ההצהרה הייתה מכתב בחתימתו של שר החוץ הבריטי, ארתור בלפור, ועיקרה הכרזה כי בריטניה תתמוך בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. ההצהרה הוענקה במענה לבקשתו של נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים ויצמן, לימים נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, וניתנה, בין היתר, גם כאות הוקרה לתרומתו הגדולה של ויצמן למאמץ המלחמה של בריטניה. ההצהרה הייתה מסויגת ומצומצמת יחסית לבקשתו של ויצמן, אך התקבלה בהתרגשות רבה בתנועה הציונית ובקרב יהדות העולם. הייתה זו הכרה מדינית ראשונה בזכותו של עם ישראל לישות מדינית בארץ ישראל.
בפומבי נודע הלורד בלפור, שר החוץ בממשלתו של דייוויד לויד ג'ורג', כמי שחיבר את ההצהרה, אך למעשה הטיל בלפור בחשאי על לאופולד אמרי לנסח אותה. הנוסח עבר מספר גלגולים ונוספו לו סייגים ותיקוני ניסוח שנבעו מהאינטרסים הבריטיים בעולם הערבי ואפילו מדרישות מתנגדי הציונות בקרב יהודי בריטניה. הנוסח הסופי של ההצהרה היה פרי ניסוחם של לאופולד אמרי והלורד אלפרד מילנר, חבר קבינט המלחמה הבריטי.
[עריכה] תת שר ושר בממשלות בריטניה
לאחר תום המלחמה כיהן אמרי, בשנים 1919 - 1921, כתת שר המושבות בממשלתו של דייוויד לויד ג'ורג'. בשנת 1922 התמנה אמרי לתפקיד המיניסטריאלי הבכיר של שר הצי - הלורד הראשון של הימייה במינוח הבריטי. באותה שנה התמנה אף כחבר במועצת המלך (Privy Council). בשנת 1924 התמנה לשר המושבות, תפקיד רב חשיבות בתקופה שהאימפריה הבריטית, שכללה מושבות, שטחי מנדט ודומיניונים, הייתה בשיא גודלה והקיפה שטחים רבים על פני כדור הארץ.
[עריכה] שנותיו במדבר הפוליטי
בשנת 1929, עם כינונה של ממשלת הלייבור השנייה בראשותו של רמזי מקדונלד, חדל אמרי לכהן כשר, ובמשך כל שנות השלושים לא נשא בכל משרה ממשלתית. אמרי היה מאז ומתמיד ממצדדי אחדות האימפריה הבריטית. הוא תמך בהתפתחות הדומיניונים לדרגת מדינות עצמאיות הקשורות בקשרי תרבות, מסחר והגנה עם בריטניה. הוא צידד גם בהתפתחות הדרגתית של המושבות, ובעיקר הודו, עד להגיען לעצמאות. במהלך שנות השלושים השתתף במיזמים ובאירועים שנועדו לרומם ולחזק את האימפריה. נאמר עליו שהפטריוטיות שלו הייתה יותר כלפי האימפריה הבריטית, לעומת זו של צ'רצ'יל שהייתה בראש ובראשונה פטריוטיות בריטית.
אף על פי שלא צורף לממשלת מקדונלד השנייה, נשאר אמרי חבר הפרלמנט. הוא הצטרף למועצות מנהלים של תאגידים שונים, ושימש אף כדירקטור במספר חברות מתכת גרמניות שבהן הושקע הון בריטי. בתוקף תפקידיו אלה ביקר פעמים רבות בגרמניה ועמד על הפוטנציאל הצבאי הגרמני. מאחר שלא ניתן לו להוציא את השתכרותו בחברות הגרמניות אל מחוץ לתחומי גרמניה, לקח אמרי את בני משפחתו לבילוי באלפים הבווריים. הוא נפגש לשיחות ארוכות עם היטלר, וכן נפגש עם נשיא צ'כוסלובקיה אדוארד בנש, עם המנהיגים האוסטריים אנגלברט דולפוס וקורט פון שושניג ועם הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני.
במהלך שנות השלושים, ככל שהלכה והתבררה הסכנה לשלום הנובעת מגרמניה הנאצית, היה אמרי פעיל בקבוצת מדינאים בראשותו של צ'רצ'יל, שהפעילה השפעתה למען חימושה וחיזוק כוחה הצבאי של בריטניה.
במהלך שנים אלו היה אמרי, לצדו של צ'רצ'יל, מן המבקרים החריפים של מדיניות הפייסנות שנקט בה ראש הממשלה נוויל צ'מברלין כלפי גרמניה הנאצית. כשר המושבות לשעבר הכיר אמרי היטב את הלך הרוחות בדומיניונים והתנגד חריפות להשיב לגרמניה את מושבותיה במערב אפריקה, הצעה שנשקלה ברצינות על ידי צ'מברלין. בשנת 1938, התנגד אמרי ליציאתו של צ'מברלין לוועידת מינכן.
בשאלה אחת נבדל אמרי מצ'רצ'יל, והיא שאלת היחס לאיטליה הפשיסטית. אמרי סבר כי יש ליצור ברית בין בריטניה, צרפת ואיטליה, כדי לבודד את איטליה מגרמניה הנאצית. הוא סבר כי יש לתמוך בדרישותיה הקולוניאליות של איטליה לגבי אתיופיה, וסבר כי הטלת הסנקציות על איטליה, לאחר פלישתה לאתיופיה בשנת 1936, דחפה את איטליה לזרועות גרמניה.
גם בשאלת ארץ ישראל הייתה לאמרי דעה עצמאית. בשנת 1930, בעקבות פרסום הספר הלבן של פאספילד, כתב אמרי, ביחד עם עוד שני אישים בכירים במפלגה השמרנית, מכתב מחאה נגד ספר לבן זה לטיימס של לונדון. שני כותבי המכתב הנוספים היו סטנלי בלדווין, ראש הממשלה לשעבר, ואוסטין צ'מברלין, שר החוץ לשעבר. בלחץ הציונים והאופוזיציה השמרנית, נאלצה ממשלת בריטניה לסגת מספר לבן זה. הנציב העליון ג'ון צ'נסלור ייחס למכתבם של השלושה השפעה רבה על החלטת הממשלה. לדבריו הכול היה מסתדר לולא פורסם מכתב זה.
בדיון שנערך בפרלמנט לאחר פרסום הספר הלבן ב-1939, תקף אותו אמרי בחריפות. הוא אמר בנאומו כי פירושו של הספר הלבן הוא: "כי נתקבלה, ללא הסתייגות, טענתם של הערבים כי ארץ ישראל היא ארץ ערבית. ...על היהודים נגזר להישאר מיעוט לצמיתות. כעבור תקופה מסוימת תהיה כניסתם לארץ ישראל בחסד ולא עוד בזכות". הוא הזכיר לראש הממשלה כי לפני כמה שבועות הוא הבטיח בפומבי כי היהודים לא יועמדו במצב של מיעוט לצמיתות תחת שלטון ערבי. הוא הזהיר את הממשלה כי: "היהודים בארץ אינם מיעוט חסר ישע ותקווה כיהודי גרמניה, אלא אומה מגובשת. הם טעמו את רוח החופש וברצונם להיות בני חורין. הם לא יסכימו להגיע למצב של מיעוט קבוע, הם לא ישלימו עם שלילת תקוותם להגיש מקלט ועזרה לבני עמם המעונים בארצות אחרות. הם לא ישבו בחיבוק ידיים עד שיבוא תורם, והם, עם האדמה שיצרו במו ידיהם, יימסרו לפיקוחו הטרוריסטי של המופתי".
[עריכה] חזרה לממשלה
מלחמת העולם השנייה, שפרצה עם פלישתה של גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, החזירה את אמרי לקדמת הזירה הפוליטית הבריטית. ב-2 בספטמבר, שלושים ותשע שעות לאחר תחילת הפלישה, התכנס בית הנבחרים כדי לשמוע את הכרזתו של ראש הממשלה צ'מברלין בדבר האולטימטום שבריטניה שיגרה לגרמניה. כאשר סגן מנהיג הלייבור ארתור גרינווד התרומם מכיסאו והודיע כי הוא מדבר בשם מפלגתו, קרא אמרי לעברו "דבר בשם אנגליה, ארתור!", קריאה שהתפרשה כי צ'מברלין אינו מדבר בשם העם האנגלי.
לאחר כיבוש פולין החלה תקופה בת שבעה חודשים שבה התבצרו צבאות בריטניה וצרפת מול גבול גרמניה, מבלי לבצע כל מהלך התקפי, תקופה הנקראת המלחמה המדומה. הקיפאון נשבר ב-9 באפריל 1940, כאשר כוחות גרמניה הנאצית פלשו לנורבגיה ולדנמרק, מהלך שלאחר מכן התברר כמהלך מקדים לפלישתם לצרפת ולארצות השפלה שהחלה ב-10 במאי 1940. בקרב על נורבגיה השתתפו כוחות משלוח בריטים והצי המלכותי הבריטי. הקרבות היו עזים ומרובי קורבנות, והקרב על נורבגיה טרם הוכרע בראשית מאי, לאחר חודש של קרבות.
המערכה המתמשכת ורבת האסונות בנורבגיה, הסעירה את הרוחות בפרלמנט הבריטי. האופוזיציה דרשה דיון על מצב המלחמה, והדיון נקבע ל-7 במאי 1940. רבים מחברי הפרלמנט היו שרויים בהלך רוח של דאגה ותרעומת. דברי הפתיחה של צ'מברלין לא הדפו את הנחשול העוין. חברי הבית שסעו אותו בלעג והזכירו לו את נאומו מ-4 באפריל שבו אמר כי "היטלר החמיץ את האוטובוס". צירי הפרלמנט משני צדי הבית, התקיפו בזעם את הממשלה ואת ראשה. מספסלי מפלגת השלטון קם אמרי והטיח בראש הממשלה, כמובאה מדברי אוליבר קרומוול, את המלים הקשות:
- "ישבת זמן רב מדי על כיסאך בהתחשב בתועלת שהבאת. הסתלק אני אומר לך והנח לנו לסיים עמך. למען השם, לך!"
דברי אמרי נתקבלו בתשואות, מאחר שבאו מפי ידידו של צ'מברלין, חבר פרלמנט ממפלגתו ואיש נשוא פנים ורב ניסיון החבר במועצת המלך. הדיון בפרלמנט הוביל להצבעה שבה הצביעו 42 מנציגי המפלגה השמרנית, מפלגתו של ראש הממשלה, נגד הממשלה. ראש הממשלה הבין כי בדיון כה גורלי לעתידה של בריטניה הוא איבד את אמון חברי מפלגתו. אמרי כתב ביומנו כי הוא מאמין שדבריו היו בין הגורמים לתוצאות ההצבעה.
בעקבות מרידתם הפוליטית של השמרנים גברו הקריאות להקמת ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות אנשי מפלגת הלייבור. אנשי הלייבור הסכימו להצטרף לממשלה אך לא תחת צ'מברלין. ב-10 במאי 1940 פלשו הנאצים לצרפת ולמדינות השפלה. עוד באותו יום הגיש צ'מברלין את התפטרותו למלך ג'ורג' השישי, ופינה את מקומו לצ'רצ'יל, שהרכיב ממשלת אחדות לאומית. אמרי נתמנה לשר לענייני הודו ובורמה. הוא היה מאוכזב מכך שצ'רצ'יל לא מינה אותו כחבר בקבינט המלחמה, אך עשה את המרב כדי להצליח בתפקיד שהוטל עליו. התפקיד קיבל משנה חשיבות לאחר 7 בדצמבר 1940, כאשר יפן תקפה מן האוויר את הצי האמריקאי בפרל הארבור, וארצות הברית הצטרפה למלחמה. המלחמה הורחבה לגזרת יבשת אסיה, ובמהלכה פלשו היפנים לבורמה, כך שנשקפה סכנת פלישה להודו.
[עריכה] טרגדיה משפחתית
ללאופולד אמרי נולדו שני בנים, ג'ון אמרי בשנת 1912 וג'וליאן אמרי בשנת 1919. בנו ג'וליאן היה בימי מלחמת העולם השנייה איש מודיעין בשירות מנהלת השירותים המיוחדים, ה-SOE הבריטית, שהייתה אחראית לחבלה ולפעולות מיוחדות מעבר לקווי האויב. הוא היה קשור, בין היתר, לצירוף לוחמי הפלמ"ח למבצע לכיבוש סוריה ולבנון מידי כוחות וישי הצרפתים בשנת 1941, ולאחר המלחמה היה חבר הפרלמנט הבריטי וידיד מדינת ישראל.
הבן הבכור ג'ון היה פשיסט ואנטישמי מוצהר, שלחם במלחמת האזרחים הספרדית בשירות כוחותיו של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, הגיע בשנת 1942 לברלין והחל לשדר שידורי תעמולה נאציים באנגלית. בשנת 1942 הקים, בחסות הנאצים, יחידה צבאית שאליה גויסו שבויי מלחמה בריטים, שמטרתה המוצהרת הייתה להילחם בברית המועצות, אך הסיבה הממשית להקמתה הייתה כי תשמש כלי תעמולה בידי הנאצים. היחידה, שהייתה מורכבת מבוגדים בריטים, שולבה בהמשך בוואפן אס אס תחת השם החיל הבריטי החופשי. בחודשי המלחמה האחרונים עבר ג'ון אמרי לאיטליה, ושידר ממנה שידורי תעמולה ברדיו. בימי המלחמה האחרונים הוא נלכד בידי פרטיזנים איטלקים והוסגר לידי הבריטים. בנובמבר 1945 הועמד ג'ון אמרי לדין בבריטניה באשמת בגידה, נדון למוות, ובסוף שנת 1945 הוצא להורג בתלייה.
פרשת בגידתו והוצאתו להורג של בנו הייתה לא רק טרגדיה אישית ללאופולד אמרי, אלא היה לה גם פן של תעתוע גורל יהודי. אביו של לאופולד אמרי היה אנגלי בשם צ'ארלס פרדריק אמרי ואמו אליזבט לייטנר נולדה בשנת 1841 למשפחה יהודית בבודפשט. המשפחה גלתה מהונגריה בשנת 1848 בעקבות הזעזועים הפוליטיים והמהפכות שפקדו את אירופה באותה שנה. תחילה הגיעה המשפחה לאיסטנבול ומשם עברה לאנגליה. לאופולד אמרי, שהיה יהודי על פי ההלכה, הסתיר כל ימיו את דבר מוצאו היהודי, שהיה עלול לפגוע במעמדו כמדינאי בריטי שמרני, בעיני עמיתיו מן הממסד השמרני הבריטי. הוא הסתיר עובדה זו גם מפני שני בניו, כדי שלא יהיו חשופים לאנטישמיות. את השני בשלושת שמותיו הפרטיים החליף מן השם "מוריץ" (Moritz), שם יהודי-אירופי, לשם האנגלי "מוריס" (Maurice). באוטוביוגרפיה שלו, שיצאה אור זמן קצר לפני מותו בשנת 1955, כתב רק כי אמו הייתה בת לגולים הונגריים. הבן ג'ון עלה לגרדום כבוגד, אנטישמי ופשיסט, ככל הנראה מבלי לדעת את עובדת מוצאו היהודי.
רק בשנת 1999, 44 שנים לאחר מותו של לאופולד אמרי, התפרסם מחקר של ההיסטוריון היהודי ויליאם רובינשטיין מאוניברסיטת ויילס, שבו נחשפה עובדת מוצאו היהודי של אמרי.
[עריכה] סוף דרכו
בבחירות הכלליות שנערכו בבריטניה בשנת 1945, לקראת סיום המלחמה, שבהן עלתה לשלטון מפלגת הלייבור, כאשר צ'רצ'יל חדל מלכהן כראש הממשלה, איבד אף אמרי את מושבו בפרלמנט ופרש מן החיים הפוליטיים. הוצע לו תואר אצולה, אך הוא סירב לקבלו כדי שלא לפגוע בקריירה של בנו ג'וליאן כחבר הפרלמנט, שהייתה עשויה להתקצר במות האב לו היה יורש את תואר האצולה שלו.
ב-30 בינואר 1946 נזדמן ללאופולד אמרי להביע שוב את תמיכתו בציונות בהופיעו בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ובהצהירו בפניה: "אם תפנו את ארץ ישראל לחלוטין ותניחו אותה ליהודים, הרי בהיותם מזוינים ותקיפי החלטה יוכלו לכבוש את כל הארץ ולהיעשות לאדוניה, אף כי העם השני יהווה עדיין את הרוב. ...אינני בטוח אם היהודים יוכלו להחזיק את כל הארץ בידיהם, על כל פנים סבורני שהם יכולים בהחלט להגן על האזור שלהם מפני כל ניסיון לספח חלק ממנו לאיזו שהיא מדינה ערבית."
במענה לשאלות חברי הוועדה אישר אמרי כי הוא זה שנתן להצהרת בלפור את נוסחה הסופי. לדבריו עמד לעיני ההנהגה הבריטית באותה עת חזון של ארץ ישראל בשלמותה, הכוללת אף את עבר הירדן, והסעיף בכתב המנדט המבטיח את זכויות העם האחר בארץ ישראל, צופה גידול הדרגתי של האוכלוסייה היהודית בארץ עד להיותה רוב בארץ כולה, משני עברי נהר הירדן. לדבריו, הגיע עתה, למורת רוחו, להכרה כי חלוקת הארץ היא הפתרון היחיד האפשרי. לדעתו שתי המדינות, היהודית והערבית, צריכות להיות עצמאיות לחלוטין ולא תחת פיקוח או נאמנות של כל גורם זר. רק המקומות הקדושים צריכים לדעתו להיות בהשגחה בינלאומית. כשאחד מחברי הוועדה אמר כי אין אפשרות לחלוקת הארץ מבלי להשאיר 700,000 ערבים בתחומי המדינה היהודית, השיב לו אמרי כי רק 300 עד 350 אלף ערבים צריכים להיות במדינה היהודית, וכי לדעתו עם הקידמה וההתפתחות התעשייתית הצפויות למדינה היהודית היא יכולה לקלוט עוד שני מיליון יהודים. אמרי שלל כל אלטרנטיבה אחרת המוצעת על ידי הממשלה הבריטית כיעד הגירה ליהודים, זולת ארץ ישראל. לשאלת חבר אחר של הוועדה האם הוא שולל הגירה ערבית לתחומי המדינה היהודית, השיב אמרי כי כל אחת משתי המדינות רשאית תהיה לקבוע את מדיניות ההגירה שלה. הוא הודה כי בעוד השטח המיועד למדינה הערבית אמנם גדול מזה המיועד למדינה היהודית אך הוא פחות מפותח ממנו, הרי שניתן לפתחו ולקדמו. במענה לשאלה אחרת השיב אמרי כי למדינה היהודית צריכות להיות זכויות לניצול המינרלים של ים המלח ולניצול מימי נהר הירדן. ריצ'רד קרוסמן שאל את אמרי אם במדינה הערבית, ללא הקידמה היהודית וללא הסיוע הכספי הבריטי, תרד רמת החיים של תושביה. על כך השיב אמרי: "הם מעדיפים עצמאות על קידמה חברתית".
בשנת 1950 הגיע לאופולד אמרי ביחד עם בנו ג'וליאן למדינת ישראל ונפגש עם ידידו משכבר הימים, נשיא המדינה חיים ויצמן.
לאופולד אמרי הלך לעולמו בלונדון בשנת 1955, בהיותו בן 82.
[עריכה] ספריו
- Union and Strength. A series of papers on imperial questions, 1912.
- The Empire in the new era ("האימפריה בעידן החדש"), 1928.
- The Stranger of the Ulysses, 1934.
- The Forward View, 1935.
- India and Freedom ("הודו והחירות"), 1942.
- In the rain and the sun ("בגשם ובשמש"), 1946.
- Thoughts on the Constitution ("מחשבות על החוקה"), 1947.
- The Awakening: our present crisis and the way out, 1948.
- A Balanced Economy ("כלכלה מאוזנת"), 1954.
- My Political Life ("חיי הפוליטיים") ספר זכרונותיו, בשלושה כרכים, יצא לאור בשנים 1953 - 1955.
בשנת 1980 יצא לאור החלק הראשון של The Leo Amery diaries, ובשנת 1988 יצא לאור החלק השני.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ויליאם ל. שירר עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. הוצאת שוקן, 1961.
- וינסטון צ'רצ'יל מלחמת העולם השנייה, כרך שני: שעתם הנאה. הוצאת עם הספר, 1959.
- ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי: ממאבק למלחמה. הוצאת עם עובד, 1972.
