לאוורת השילוש-סרגייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

_{קואורדינטות: 56°18′37″N 38°07′46″E}

המכלול האדריכלי של לאוורת השילוש-סרגייב בסרגייב פוסאד
אתר מורשת עולמית
מבט כללי
מדינה	רוסיה
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1993, לפי קריטריונים 2, 4

לאוורת השילוש-סרגייב (אנגלית: Troitse-Sergiyeva Lavra, רוסית: Троице-Сергиева лавра) הוא המנזר הגדול ביותר ברוסיה, והוא שוכן במרכז העיר סרגייב פוסד במחוז מוסקבה הנמצאת במרחק של כ-90 ק"מ ממוסקבה, על הדרך המובילה לירוסלבל. המנזר הוקם במאה ה-14 על ידי סרגיי רדונז'סקי והיה תפקיד חשוב בהיסטוריה של רוסיה.

[עריכה] היסטוריה

האב סרגיי מברך את דמיטרי דונסקוי לפני יציאתו לקרב קוליקובו

[עריכה] המאה ה-14

המנזר הוקם ב-1345 על ידי סרגיי רדוז'נסקי, אחד מהקדושים הרוסים הידועים ביותר. האב סרגיי בנה בגבעת מאקובץ כנסייה מעץ לכבוד השילוש הקדוש. התקופה שלאחר הקמת המנזר מתועדת היטב במסמכים המתייחסים לחייו של האב סרגיי ותלמידיו.

האב סרגיי הסדיר את מעמדו החוקי של המנזר (באמצעות כתב זכויות) ב-1355, אך בעקבות פעולה זו עלה הצורך להקים בניינים נוספים כגון חדר אוכל, מטבח ומאפייה. כתב הזכויות של האב סרגיי היה מודל עבור מאמיניו שהקימו למעלה מ-400 קלויסטרים ברחבי רוסיה.

האב סרגיי תמך בדמיטרי דונסקוי ובמאבקו נגד הטטרים, ושלח שניים מנזיריו, פרסבט ואוסליביה, להשתתף בקרב קוליקובו (1380). פרסבט נהרג מיד בתחילת הקרב כשנלחם נגד בוגיטאר טטרי. האב סרגיי נפטר ב-1392 והמנזר עצמו נשרף באש כאשר יחידה מטעם אורדת הזהב פלשה לאזור ב-1408.

[עריכה] המאה ה-15

קתדרלת רוח הקודש

ציור של השילוש הקדוש מאת רובלב

האב סרגיי הוכרז כקדוש של נסיכות מוסקבה ב-1422. באותה שנה נבנתה קתדרלת האבן הראשונה על ידי קבוצה של נזירים סרבים, שהקימו מקלט במנזר לאחר קרב קוסובו. שרידיו של האב סרגיי מצויים מאז בקתדרלה, המוקדשת לשילוש הקדוש. ציירי האיקונינים הרוסים הבכירים של רוסיה, אנדריי רובלב ודנייל צ'יורני, הוזמנו על מנת לקשט את הקתדרלה בפרסקואים. המסורת שהונהגה מאז הייתה שבני משפחת המלוכה של נסיכות מוסקבה מוטבלים במקום ומתפללים שם.

ב-1476 הזמין איוואן השלישי מספר אומנים מפסקוב על מנת שיבנו עבורו את כנסיית רוח הקודש. מבנה זה הוא אחת הדוגמאות הבודדות ששרדו מאז לכנסייה רוסית עם מגדל פעמון. פנים הכנסייה מכיל את הדגמים הקדומים ביותר של אריחי זכוכית קישוטיים. בתחילת המאה ה-16 הוסיף ואסילי השלישי את אגף ניקון ואוהל סראפיון. במקומות הללו נקברו כמה מתלמידיו של האב סרגיי.

[עריכה] המאה ה-16

קתדרלת השילוש הקדוש

בנייתה של קתדרלת לקיחתה של מריה הקדושה לשמים ^[1] נמשכה 26 שנים, והיא החלה ב-1559 לפי הוראה של איוואן האיום. הקתדרלה מבוססת על הקרמלין במוסקבה, אך גדולה ממנו בהרבה. בין האיקונינים מהמאות ה-16 עד ה-18 מוצגת יצירת המופת של האמן סימון אושאקוב, האיקונין של הסעודה האחרונה. קבוצה של אמנים מירוסלבל צבעה את הקירות הפנימיים בפרסקואים סגולים וכחולים ב-1684. בקטקומבה קבור בוריס גודונוב, משפחתו ומספר פטריארכים אחרים מהמאה ה-20.

עושרו ושטח אדמותיו של המנזר גדלו מאוד במהלך המאה ה-16. במקביל, העצים שמסביב למנזר הוסרו, ובמקומם הוקם כפר ליד חומות המנזר. הכפר הזה התפתח לעיר המודרנית סרגייב פוסאד. הקלויסטר עצמו היה מרכז חשוב של תיעוד ההיסטוריה וציור איקונינים. מול חומות המנזר הוקם מנזר הנשים על שם הקדוש פאראסקבאס.

[עריכה] המאה ה-17

גדר הכלונסאות מעץ שהקיפה את הקלויסטר הוחלפה בחומת אבן שאורכה 1.5 ק"מ ב-1550, והיו בה 12 מגדלים שמילאו תפקיד חשוב בהגנת המנזר מפני המצור הפולני-ליטאי שהיה בין 1608 ל-1610. ב-1618 המלך ולאדיסלב הרביעי מפולין צר על המנזר, אך לא הצליח במאמציו לכבוש אותו. כעדות למצור זה לא תוקן חור שנפער בשערי הקתדרלה.

עד לתקופה שבה הקיסר פטר הראשון הצליח פעמיים למצוא מקום מחסה במנזר, בשלהי המאה ה-17, נבנו במנזר מעט מאוד בניינים. הבניינים הללו כללו את ארמון הבארוק של הפטריארכים, וארמון מלוכה שחזיתו צבועה בדגם לוח שחמט. חדר האוכל על שם האב סרגיי, ששטחו 510 מ"ר והוא צבוע גם כן בדגם לוח שחמט, נחשב לחדר הגדול ביותר ברוסיה. כנסיית לידתו של יוחנן המטביל (1693 – 1699) מומנה על ידי משפחת סטרוגאנוב ונבנתה מעל אחד השערים. מבנים אחרים מהמאה ה-17 כוללים את תאי הנזירים, בית חולים עם כנסייה סמוכה, וקפלה שנבנתה מעל באר מים מקודשת ב-1644.

[עריכה] המאה ה-18 והמאה ה-19

מגדל הפעמון

ב-1744 הוענק לקלויסטר שבמנזר מעמד של לאוורה על ידי הקיסרית יליזבטה. המטרופוליטן של מוסקבה התמנה בעקבות זאת לארכימנדריט ^[2] של הלאוורה. יליזבטה חיבבה את הלאוורה ובכל שנה הלכה ברגל ממוסקבה לקלויסטר. בן זוגה הסודי, אלכסיי ראזמובסקי, ליווה אותה במסעותיה ומימן כנסיית בארוק גדולה עבור הבתולה מסמולנסק, וכנסייה זו הייתה הבניין החשוב האחרון שנבנה במנזר. תרומה נוספת של יליזבטה ללאוורה הייתה מגדל הפעמון הכחול-לבן בסגנון הבארוק, שגובהו 88 מטרים והוא אחד הבניינים הגבוהים ביותר ברוסיה מאז. האדריכלים שבנו את המגדל היו איוואן מיצ'ורין ודמיטרי אוכטומסקי.

במהלך המאה ה-19 הלאוורה שמרה על מעמדה כמנזר הרוסי העשיר ביותר. ב-1742 הוקם בה בית קברות, וב-1814 הוא הוחלף באקדמיית הכנסייה הנוצרית. בתקופה זו הוקמה הספרייה בלאוורה המכילה אוסף מכובד של כתבי יד וספרים שהשתמרו מאז הקמתה. אוסף חפצי הקודש מימי הביניים משך אלפי מבקרים. הלאוורה שמרה על מספר נחלות בסרגייב פוסאד, ואחת מהם היא מקום הקבורה של הפילוסופים השמרניים קונסטנטין לאוניטב וואסילי רוזאנוב.

[עריכה] המאה ה-20

ב-1920 סגרה ממשלת ברית המועצות את הלאוורה. הבניינים עברו לשימושם של מוסדות אזרחיים או הוכרזו כמוזיאונים. ב-1930 נהרסו פעמוני המנזר, כולל פעמון הצאר שמשקלו היה 65 טון. פאוול פלורנסקי ותומכיו נכשלו בהשגת מטרתם שהייתה למנוע מהשלטון לגנוב ולמכור את אוסף חפצי הקודש הנוצריים. חפצים רבים אבדו או הועברו לאוספים אחרים.

בזמן מלחמת העולם השנייה נקט סטלין בגישה יותר מקלה כלפי הכנסייה, וב-1945 הלאוורה חזרה לבעלותה של הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית. ב-16 באפריל 1946 התחדשו הטקסים הדתיים בקתדרלת לקיחתה של מריה הקדושה לשמים, וב-1948 נפתחה האקדמיה מחדש. הלאוורה שימשה כמקום המושב של פטריארך מוסקבה עד 1983, ובאותה שנה הפטריארך הורשה לעבור למנזר דנילוב במוסקבה. לאחר מכן המנזר המשיך לשמש כמרכז ראשי ללימודי דת. עבודות השחזור העיקריות התבצעו בשנות ה-60 וה-70. ב-1993 לאוורת השילוש הקדוש הוכרה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.