ואפן אס אס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ואפן אס אס (בגרמנית: "אס-אס חמוש") - הזרוע הצבאית של האס אס, שלחמה לצד הוורמאכט במלחמת העולם השנייה והייתה כפופה למפקד האס אס, היינריך הימלר. היחידה הוקמה בשנת 1933 כיחידת אבטחה לראשי המפלגה הנאצית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה הפכה לזרוע צבאית נוספת, שכוחה הגיע בשיאו להיקף של 38 דיוויזיות לוחמות ויחידות קומנדו, ומעל 950 אלף חיילים - רובם מתנדבים ממדינות כבושות. בדומה לוורמאכט, גם הוואפן אס אס היה אחראי לביצוע פשעי מלחמה רבים.

תוכן עניינים 1 הקמת האס אס והוואפן אס אס 2 התעצמות הוואפן אס אס 3 ארגון מחדש במלחמת העולם השנייה 4 שיאו של הוואפן אס אס 5 גיוס לא גרמנים לוואפן אס אס 5.1 גיוס הגרמנים האתניים 5.2 גיוס הגרמאנים הצפון אירופים 5.3 גיוס חיילים לא ארים לוואפן אס אס 6 ראו גם 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים

[עריכה] הקמת האס אס והוואפן אס אס

ערך מורחב – אס אס

הוואפן אס אס היה הזרוע הצבאית של ארגון האס אס (ShutzStafflen - "יחידות הגנה"), שבעצמו היה גוף מיוחד שהוקם על ידי אדולף היטלר, ונועד להיות יחידת מגן הכפופה להוראותיו האישיות, להבדיל מהאס אה (ס.א, Sturm Abteilung – "יחידת הסער"), פלוגות הסער של המפלגה הנאצית (NSDAP), שהיו תחת פיקודו של ארנסט ראהם (Röhm); היטלר ראה בראהם סכנה חמורה במאבק על הנהגת המפלגה^[1].

האס אס כונה בתחילה "משמר המטה" (Stabswache). יחידות צבאיות ראשונות בעלות אופי צבאי החלו להתגבש עם עליית הנאצים לשלטון. ב17 במרץ 1933, הקים יוזף דיטריך (זפ), בהוראתו הישירה של היטלר, יחידה בשם "משמר הראש – אדולף היטלר" (Leibstandarte – Adolf Hitler), שנועדה לשמש כמשמר ראש וכמשמר טקסי לבנייני המפלגה. היחידה אומנה על ידי חטיבת חיל הרגלים מספר 9 של הרייכסווהר (Reichsweher), צבא רפובליקת ויימאר, שבסיסה היה ליד ברלין. יחידת "משמר הראש" השתתפה ב"ליל הסכינים הארוכות" (30 ביוני – 1 ביולי 1934), שבו חיסל האס אס, בהנחייתם של היטלר, הרמן גרינג והיינריך הימלר את ראשי האס אה, ובהם ראהם. במהלך "ליל הסכינים הארוכות", ניצל הימלר, שהיה ראש האס אס, את האירוע ואת המהומה שנוצרה, לחיסול מתנגדי שלטון אחרים. הדבר בוצע על ידי יחידות נוספות, שנקראו "יחידות האזעקה הפוליטיות" (Politsche Bereitschaft). היכולת המרשימה שגילו יחידות אלה עוררה את הימלר לתכנן כוח צבאי משלו, שכונה "כוח הכוננות" (Verfügungstruppe). יחידה זו כללה שלוש חטיבות, ועל פי הצו שהוציא שר ההגנה, ורנר פון בלומברג ב-24 בספטמבר 1934, הוחלט כי כוח האס אס החמוש לא יעלה על שלוש חטיבות, וכי בשעת מלחמה הן תהיינה כפופות לצבא הגרמני, הוורמאכט (Wehermacht), ולמשרד ההגנה בזמן שלום. למרות הגבלה זו השיג האס אס הצלחה גדולה, והוכר על ידי המדינה ככוח צבאי עצמאי ונפרד לצד הצבא^[2].

[עריכה] התעצמות הוואפן אס אס

מכאן ואילך, הפכו יחידות צבאיות אלו לנושא למאבק מתמיד בין האס אס לבין הצבא הגרמני; האס אס שאף להגדיל ככל האפשר את כוחו, לעומת הצבא שחשש שגידולן של יחידות אלו יבוא על חשבונו בכוח אדם, ציוד ובכלל בעמדתו הבכירה. בהדרגה, ועל ידי תכסיסים שונים, הגדיל הימלר את כוחו ויכולתו של צבאו הקטן. הוא עשה זאת, בין השאר, על ידי ניצול סמכותו כמפקד עליון של המשטרה להקמת יחידה צבאית מורכבת משוטרים, שכונתה Polizei – "משטרה". משומרי מחנות הריכוז הקים יחידה נוספת בשם יחידת גולגולת המת (טוטנקופרבנדה, SS totenkopfverbände). המאבק נמשך עד פברואר 1938, עת הודחו הגנרלים ורנר פון בלומברג, שר ההגנה, וורנר פון פריטש, ראש המטה הכללי של הצבא, לאחר קנוניה שרקחו נגדם הימלר וריינהרד היידריך, ראש המודיעין של הימלר, באירוע המכונה פרשת בלומברג-פריטש^[3].
נפילתם של המתנגדים העיקשים ביותר לכוחות החמושים של הס.ס הקלה על הימלר עוד יותר בעיצוב כוחו הצבאי. עם הזמן הפך הס.ס החמוש – שהחל להיקרא וואפן אס אס החל מנובמבר 1939 – לכוח עילית, מאומן בצורה שונה מן הצבא הרגיל, וחדור באידאולוגיה הנאצית.

[עריכה] ארגון מחדש במלחמת העולם השנייה

הפעילות המלחמתית הראשונה בה השתתפו יחידות האס אס החמוש הייתה הפלישה לפולין, בספטמבר 1939. יחידות הס.ס, שסופחו ליחידות הצבא הרגיל לא הפגינו יכולת יוצאת דופן^[4]. פיקוד הוואפן אס אס החליט, על מנת לשפר את יעילותן של יחידותיו, לגבש אותן לאוגדות, ובהמשך לגיס (כוונה שהצבא התנגד לה). בפלישה לארצות השפלה ולצרפת, במאי – יוני 1940, הופעלו ארבע אוגדות: "משמר הראש", "כוח הכוננות", "גולגולת המת", ו"משטרה". עתה הופעל הוואפן אס אס כיאות, ויחידותיו לחמו היטב ובהצטיינות. אוגדת "גולגולת המת" "תרמה" תוספת נוספת לשמו של הוואפן ס.ס: פשע מלחמה, שבוצע כאשר אחת מיחידותיה הוציאה להורג, במהלך הקרבות בצרפת, כמאה שבויים בריטים. זה היה אות מבשר לבאות^[5].

[עריכה] שיאו של הוואפן אס אס

לאחר הקרב על צרפת, החל הוואפן אס אס לגייס לוחמים נוספים לשורותיו. הגיוס בוצע מן האזורים הכבושים המערביים, ומן הגרמנים האתניים, החיים בדרום אירופה, במדינות שעתה הפכו לבעלות בריתה וגרורותיה של גרמניה: הונגריה, יוגוסלביה, סלובקיה ורומניה. משני מקורות אלו הקימו שתי אוגדות נוספות - "ויקינג" (Wiking), שהורכבה ממתנדבים מערב אירופים בעיקר, ו"הנסיך אויגן" (Prinz Eugen), שהורכבה מגרמנים אתניים בעיקר. יחידות אלו השתתפו בכיבוש הבלקנים, יחד עם שאר הצבא הגרמני ויחידות הוואפן אס אס הוותיקות יותר (ביניהן "כוח הכוננות", שכונתה עתה כונתה דיוויזית "הרייך" – Das Reich). "הנסיך אויגן" נשארה ביוגוסלביה, למשימות שיטור נגד הפרטיזנים, שהחלו לפעול ביוגוסלביה באותו הזמן, ושאר היחידות השתתפו בפלישה הגרמנית לברית המועצות, ב 22 ביוני 1941. ראו בהמשך בפירוט על היחידות הזרות בוואפן אס אס.
הפלישה לברית המועצות הגשימה, למעשה, את ייעודו של הוואפן אס אס, שהוגדר כעת כצבא ארי, טהור גזע, הנלחם ב"תת–האדם הסלבי", בבולשביזם העולמי, למען יצירת מה שהוגדר "מרחב מחיה" (Lebensraum), עבור האריים, כחזונו של היטלר. כוחות הוואפן ס.ס התבלטו בלחימה וגם במעשי אכזריות כלפי האוכלוסייה האזרחית, ובמיוחד היהודית, גם בתקופת החורף הנורא של סוף 1941. ב1942 הוסבו חלק מיחידות הוואפן אס אס ליחידות שריון וחיל רגלים משוריין (חרמ"ש), ומשקלם בשדה הקרב עלה עוד יותר. הדבר בלט במיוחד לאחר התבוסה בסטלינגרד, בדצמבר 1942 – פברואר 1943. בחורף – אביב 1943, הובילו יחידות וואפן אס אס את התקפות הנגד הגרמניות בפיקודו של אריך פון מאנשטיין, ובקיץ אותה שנה הובילו יחידות אלה את התקפתו על "בליטת" קורסק, שם הצליחו להבקיע את הקו הסובייטי האדיר עד שנבלמו בפרוחורובקה (Prochorovka), ב12 ביולי. מכאן ואילך, הם הפכו ל"מכבי השריפות" של הצבא הגרמני, בולמים את הצבאות הסובייטים, ואחר כך, את הכוחות המערביים, בכל גזרה שהיא. הם הובילו את המגננה בבודפשט ואת ההתקפה בהרי הארדנים, בדצמבר 1944. חיילי וואפן אס אס המשיכו להילחם על חורבות ברלין, עד ה8 במאי 1945^[6].

בשיאו כלל הוואפן אס אס 38 דיוויזיות - 7 דיוויזיות שריון מובחרות, דיוויזיות חיל רגלים ודיוויזיות מתנדבים ממדינות שונות - לרבות קרואטיה, אוקראינה, לטביה, הונגריה, אסטוניה, אלבניה, הולנד, בלגיה, רוסיה, איטליה ופינלנד. חלק מן הדיווזיות היו מן הטובות ביותר שעמדו לרשות הגרמנים, אך אחרות נפלו בהרבה מרף זה. לרשימת הדיוויזיות בוואפן אס אס ראו כאן^[7].

[עריכה] גיוס לא גרמנים לוואפן אס אס

לגיוס הזר לוואפן אס אס היו מספר סיבות:

1. בעיית כוח אדם: בעיה זו נבעה משני מקורות. ראשית, הוואפן אס אס נועד להיות "חיל משמר עילית", וככזה, דרישותיו הפיזיות והמנטליות היו גבוהות – בתחילה גויסו לוואפן אס אס רק מועמדים שהיתמרו לגובה 1.80 מטר ומעלה, ומתחת לגיל 23; אפילו סתימה בשן הייתה יכולה להוות בסיס לדחיית המגויס ^[8]. בדרך הטבע, דרישות כאלה מקשות על מציאת מגויסים רבים; למרות שרף הגיוס הורד בהמשך, עדיין הייתה דרישה לסטנדרט גבוה של מגויסים. שנית, הוורמאכט הטיל מגבלות על הגיוס לוואפן אס אס, ודרש שהמגויסים אליו יהיו מתנדבים בלבד. הצבא התיר לוואפן אס אס להשתמש בלשכות הגיוס הצבאיות, אך בדרך זו גם יכול היה לפקח מי מתנדב, ולמנוע גידול בכמות המתנדבים^[9].
2. אידאולוגיה: האידאולוגיה הנאצית ראתה בגרמנים האתניים גרמנים לכל דבר, ובעמים הצפון אירופיים – פלמיים, הולנדים, סקנדינביים ובריטים – עממים "גרמאניים". עמים אלו נחשבו בעיניהם כעמים מאותו מוצא הינדו–ארי, גרמאני, שנחשב בעיני התורה הנאצית כבסיסה של התרבות האירופית, והעומדת כבלם מול היהדות והסלביים. לכן נחשבו העמים הצפון אירופיים לבעלי פוטנציאל להצטרפות לרייך השלישי, כחברים לעתיד, שווי זכויות (אך תחת שלטון גרמני, וללא מדינות נפרדות לעצמם).
   

הקריאה הראשונה לגיוס זרים לוואפן אס אס באה כבר ב-1938. הימלר קרא לעמי אירופה הצפונית להצטרף למאבקה של גרמניה ^[10]. במאי 1940 שירתו בוואפן אס אס חמישה אמריקאים, שלושה שבדים וארבעים וארבע שווייצרים^[11] .

[עריכה] גיוס הגרמנים האתניים

מחוץ לשטחי הרייך חיו ב 1933, עפ"י אומדן גרמני, כ 7 מיליון גרמנים אתניים. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון החלו להיווצר בקרב מיעוטים אלו מפלגות דומות, ומכל מקום החלה הרגשת קירבה בין מיעוטים אלו לגרמניה ולמסר של עליונות העם הגרמני מעל כל אירופה. וואפן אס אס הקדיש תשומת לב רבה למיעוטים אלו, גם בגלל התאוריות הנאציות, וגם בשל המאבק המתמיד בצבא הגרמני על מגויסים לארגון. עם כיבוש אוסטריה וחבל הסודטים ב-1938 סופחו חבלים אלו לגרמניה, ושם חלו אותן מגבלות על התנדבות לוואפן אס אס כמו בגרמניה. ואולם, הצבא הגרמני לא הכיר בגרמנים החיים ברומניה, יוגוסלביה, סלובקיה, והונגריה כבגרמנים, והוואפן אס אס ניצל פירצה זו, כדי לפנות למיעוטים אלו, ולגייס חיילים לארגון.
הקשר נוצר על ידי "לשכת הקשר לפולקסדויטשה" ( Volksdeutche Mittelstelle – VoMi). היוזם והדוחף לרעיון היה גוטלוב ברגר (Berger), ראש משרד הגיוס של הוואפן אס אס, שראה את המיעוטים הגרמנים בדרום אירופה כמוקד לגיוס. בכל המקומות, למעט סלובקיה (מדינת החסות של גרמניה) נתקל הגיוס בהתנגדות של ממש, עד לאחר כיבושה של יוגוסלביה, באפריל 1941. בעת הפלישה, נעו חלק מיחידות הוואפן אס אס דרך הונגריה ורומניה, להסתערות לתוך יוגוסלביה ויוון, ובדרך הסתפחו אליהם צעירים גרמנים אתניים, שהועלו לכלי הרכב של הוואפן אס אס כאשר אלו עברו באזוריהם. לאחר כיבוש יוגוסלביה, הפכה מלאכת גיוס הגרמנים האתניים לוואפן אס אס לקלה יותר מבעבר, למרות שלא הייתה פשוטה גם בשלב זה. ביוגוסלביה, היו ריכוזים של גרמנים אתניים בשני מקומות עיקריים: קרואטיה וסרביה. בסרביה יכול היה הוואפן אס אס לנהל מערכת גיוס כמעט ללא הפרעה, אך בקרואטיה ובשאר המדינות נאלצו הגרמנים לנהל מו"מ עם הממשלות השונות, על הגיוס. בקרואטיה וסלובקיה הניחו לגרמנים לבצע גיוס כמעט בלתי מופרע, הונגריה הצרה את צעדי הגרמנים, ורומניה התנגדה לחלוטין לרעיון.
לאחר התבוסה בסטלינגרד איבדו הגרמנים את כל עכבותיהם מבעבר ופנו להכריח את גרורותיהם להניח להם לגייס את הגרמנים האתניים שבתחומן. כאשר נכבשה הונגריה במרץ 1944, היו הגרמנים יכולים לגייס ללא הפרעה את הגרמנים האתניים בארץ זו. גם בקרואטיה עבר הגיוס מהתנדבות לכפיה של ממש; הסתבר שהגרמנים האתניים לא ששו להתגייס לוואפן אס אס, לאחר שגילו כי אין ממש קשר אמיתי בינם לבין גרמניה.
מקור נוסף לגיוס היה מבין הגרמנים שהועברו מן השטחים של פולין שהועברו לברית המועצות, במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. האס אס קיבל את הסמכות לניהול מחנות עקורים אלו, כמו גם לטיפול במיעוטים הגרמנים שחיו בארצות הבלטיות, שנכבשו לאחר פלישתה של גרמניה לברית המועצות, ביוני 1941; הוואפן אס אס הפך אוכלוסיות אלה למקור נוסף לגיוס^[12].

[עריכה] גיוס הגרמאנים הצפון אירופים

רעיון גיוס הגרמאנים לוואפן אס אס הועלה על ידי ברגר לאחר כיבוש ארצות השפלה, דנמרק, ונורבגיה, במאי 1940. בארצות אלו היו מפלגות נאציות או פשיסטיות, שעליהן ניתן להסתמך לגיוס חיילים; מעבר לכך, הצבא הגרמני לא יכול למנוע גיוס חיילים ממקומות אלו. באפריל 1940 הוקם רגימנט דני – נורבגי בשם “Nordland“ , ובמאי אותה שנה הוקם רגימנט הולנדי – פלמי בשם “Westland“ . בפברואר 1941 צורף לשני הרגימנטים רגימנט גרמני - “Germania“. שלושת הרגימנטים הללו יצרו את הדיוויזיה “Wiking“. לאוגדה זו צורף גדוד חיילים פינים, וותיקי מלחמת החורף, שהיו מעוניינים להמשיך ולהילחם בסובייטים. גדוד זה היה אחת היחידות הזרות המעולות ביותר בוואפן אס אס^[13]. המגויסים המערב אירופים הגיעו לוואפן אס אס מסיבות רבות: רצון להרפתקה; התרשמות מהצלחת הגרמנים; התחמקות מעונש על פשעים פליליים; כתוצאה מהבטחות על שטח ואחוזה שיינתנו במזרח; כדי להימנע מעבודות כפייה בגרמניה; וגם מסיבות אידאולוגיות: רגשות אנטי – בריטיים, ושנאה לבולשביזם^[14]. יחידות נוספות שגויסו ממערב אירופה היו ה"ליגיונות הלאומיים", שבאו מהולנד, נורבגיה, דנמרק ופלנדריה. את הליגיון הוואלוני (שבראשו עמד לאון דגרל) ואת הליגיון הצרפתי (Legion des Volontaires français contre le Bolshevisme – ליגיון המתנדבים הצרפתי האנטי – בולשביקי), דחה הוואפן אס אס והעביר אותם לטיפול הצבא הגרמני, משום שאנשי ליגיונות אלו לא נחשבו כ"טהורים גזעית" מספיק עבור הוואפן אס אס (כך היו גם חיילי ה"אוגדה הכחולה" הספרדית, שנשלחה להילחם בחזית המזרחית). רק בשלב מאוחר יותר צורפו לגיונות אלו לוואפן אס אס. הוואפן ס.ס תכנן להקים גם ליגיון שווייצרי וליגיון שבדי, אולם הדבר לא הסתייע בידו, לאור התנגדות ממשלות אותן ארצות.
מכשלה נוספת, חמורה מאוד, בגיוס לוואפן אס אס היה יחס אנשי הארגון הגרמניים למתנדבים הזרים. במקרים רבים, העליבו והתעללו מדריכים גרמניים את הטירונים, במיוחד הפלמיים ביניהם. מתנדבים זרים היו גם העריקים הראשונים של הוואפן אס אס, עובדה שמשכה ביקורת רבה על הטיפול במתנדבים^[15] עד 1942 התגייסו לליגיונות וליחידות הוואפן אס אס השונות כ 10,000 גרמאנים. הוואפן אס אס שינה את גודל היחידות, כדי להתאימן ללחימה בחזית המזרחית, שם התברר כי מסגרות קטנות כמו ליגיון (שווה ערך לכמה גדודים), אינן נחשבות בהיקף הלחימה הנרחב ששרר בחזית זו. הליגיונות אוחדו לאוגדה אחת – Nordland שמה, ואחר כך הוקמו מסגרות נוספות. ב 1943, הועבר כל נושא הליגיונות לוואפן אס אס, שצירף אליו כעת גם את המתנדבים הצרפתים, הוואלונים, והספרדים ליחידות שונות, כאשר הצרפתים הופכים לאוגדת Sharlaman והוואלונים הופכים לאוגדת Wallonia, בפיקודו של דגרל. סה"כ שירתו בוואפן אס אס 125 אלף מערב אירופים וסקנדינביים.

[עריכה] גיוס חיילים לא ארים לוואפן אס אס

למרות שתשומת לב ניתנה בדרך כלל למתנדבים המערב אירופים והסקנדינבים לוואפן אס אס, הרי שבפועל שירתו בוואפן אס אס יותר חיילים ממוצא מזרח אירופי. כיבוש הבלקנים באפריל – מאי 1941, והפלישה לברית המועצות ביוני 1941 חשפו בפני הוואפן אס אס קבוצות שונות באוכלוסייה הכבושה, שהיו מוכנים להצטרף למאמץ המלחמה הנאצי.
מקור ראשון לגיוס היה בבוסניה והרצגובינה, שם מצאו הגרמנים אוכלוסייה מוסלמית, שונאת סרבים. הנאצים קיוו להשתמש בחיילים אלו כדי שילחמו בפרטיזנים הסרבים, וכן כאמצעי לגיוס העולם הערבי לצד גרמניה. האוגדה הבוסנית הוקמה ב 1943, וניתנו לה כמה פריבילגיות מיוחדות: אימאמים צמודים לכל יחידה (וזאת למרות האופי האנטי – דתי של האס אס), ולבוש מיוחד – כובעי "פאז" (Fez) גבוהים. אולם הציפיות שתלו הגרמנים בהקמת היחידה המוסלמית נכזבו: היחידה החדשה, דיוויזיה הררית מס' 13, חאנדיאר אס אס שמה, התמרדה בעת אימוניה בדרום צרפת והסכימה לשרת בבוסניה בלבד; גם שם הגבילה עצמה לטבח, אונס וביזת כפריים נוצריים, ולא ללחימה בפרטיזנים. תופעה זו חזרה על עצמה בשתי אוגדות מוסלמיות נוספות שהוקמו על בסיס האוכלוסייה האלבנית מחבל קוסובו, דיוויזיה הררית מס' 23, קאמא אס אס ודיוויזיה הררית מס' 21, סקנדרברג אס אס שמן. כל היחידות הללו פורקו במהלך 1944, ונשקם הועבר ליחידות וואפן ס.ס יעילות יותר^[16]

יחידה אחרת, שגם היא גויסה מתוך רגשות אנטי-בריטיים, הייתה יחידה הודית (הלגיון ההודי), שאנשיה גויסו מבין שבויי המלחמה ההודים, ששירתו בצבא הבריטי. בראשה עמד סובהאז צ'נדרה בוסה, מנהיג הודי קיצוני שעמד בראש הארגון האנטי-בריטי ה"צבא ההודי הלאומי". יחידות של צבא זה נלחמו היטב מול הבריטים במזרח הרחוק בשירות היפאנים, אך לאכזבת הגרמנים אותן יחידות לא ששו להילחם עבור לבנים אחרים, נגד אדוניהם לשעבר^[17].

לאחר הפלישה לברית המועצות מצאו הגרמנים עמים שונים שגילו התלהבות ראשונית ורצון לסייע להם, ובעיקר באוקראינה, במדינות הבלטיות ובקווקז. שבועות ספורים לאחר הכיבוש הגרמני של לטביה ואסטוניה, ארגנו הוורמאכט והוואפן אס אס גדודי "אבטחה" (Schutymanns Batallion). גדודים אלו סייעו לצבא הגרמני בשלטון על ארצות הבלטיות, וברצח היהודים, מעשה אותו ביצעו בהתלהבות רבה. הוקמו שלוש אוגדות, אחת אסטונית, ושתיים לטביות, כאשר חלק מן החיילים בהן גויסו בכפייה. הליטאים נחשבו כלא אמינים ונחותים גזעית, ולא הותר להם להתגייס לוואפן אס אס. שלוש האוגדות הבלטיות לחמו עד סוף המלחמה ביעילות רבה (כולל על חורבותיה של ברלין, מעל הבונקר של היטלר), ולאחר המלחמה הוסגרו שרידיהן לסובייטים, שהוציאו להורג את רובם והגלו את השאר למחנות בסיביר^[18]

מקור אחר לגיוס הגיע מן הקווקז, שנכבש (חלקו הגדול) באוגוסט 1942. בני עמים שונים – צ'צ'נים, קלמיקים, טטרים, קוזאקים, גאורגים (גרוזינים), ארמנים ועוד – הצטרפו למלחמה כנגד ברית המועצות, והגרמנים אף יצרו שתי אוגדות קוזאקים, ששירתו בוואפן אס אס. מלבד בני הקווקז שירתו בוואפן אס אס גם טורקמנים, בולגרים, הונגרים ורומנים. הסובייטים התנקמו לאחר המלחמה בכל העמים הללו^[19] ראו גם: הלגיון הגאורגי (1941 - 1945).

למרבה התמיהה, גויסו גם סלאבים לוואפן אס אס. גיוס מי שנתפסו עפ"י האידאולוגיה הנאצית כ"תת האדם הסלאבי" התאפשר לאחר ההסכמה לגיוס מוסלמים לוואפן אס אס, ולאחר מצוקתה הגוברת והולכת של גרמניה מול התעצמותה של ברית המועצות^[20]. אוגדה אוקראינית ושמה "גליציה" (Galicia) אורגנה באמצע 1943; הגרמנים ניצלו ניצול ציני את שאיפות האוקראינים לעצמאות, ומנהיגיהם גילו נאיביות רבה מול הצעות הגיוס הגרמניות. האוגדה הופעלה בתחילת 1944, בדרום רוסיה, בדיכוי המרד הסלובקי, באוקטובר 1944, ואחר כך נגד הפרטיזנים של טיטו, בצפון מערב יוגוסלביה. גם חיילי אוגדה זו הוסגרו לסובייטים לאחר המלחמה, והם הוציאו את אנשיה להורג^[21]. גם צבאו של הגנרל הסובייטי לשעבר, אנדריי ולאסוב, שהורכב מחיילי הצבא האדום ממוצא אוקראיני, שנפלו בשבי הורמאכט והסכימו לשרת נגד הצבא האדום צורף לוואפן אס אס החל מ-1943. גם אלה הוסגרו לסובייטים לאחר המלחמה, וגורלם היה דומה^[22].

[עריכה] ראו גם

• אורדור-סור-גלאן

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר שמוקדש לוואפן אס אס באנגלית
• מתנדבים זרים בוופן אס אס ברומנית
• יחידות וואפן אס אס אתר הכולל מידע ותמונות. באנגלית

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ Wegner, Bernd, The Waffen SS: Organization, Ideology and Function, (Oxford, 1990). Pp. 62 – 64
2. ^ Höhne, Heinz, The Order of the Death’s Head: The Story of Hitler’s SS, 2nd Ed., (London, 1970). P. 452
3. ^ לן דייטון, מלחמת בזק, עמ' 54 – 58
4. ^ John Keegan: Wafen SS: The Asphalt Soldiers (London, 1970). p. 59
5. ^ Keegan, Ibid, pp. 62 - 75
6. ^ Höhne, Ibid., pp. 463 – 472, 478; Keegan, Ibid., pp. 80 – 91, 111 – 129
7. ^ למקור נוסף לעניין זה: The Oxford Companion to the Second World War, pp. 1047-1048
8. ^ דייטון, מלחמת בזק, עמ' 137
9. ^ Rempel, Gerhard, “Gottlob Berger and Waffen – SS Recruitment: 1939 – 1945”, Militargeschichtliche Mitteilungen, 1980. Pp. 107 – 109
10. ^ Stein, George, H., The Waffen SS: Hitler’s Elite in War, 1939 – 1945. (Ithaca, New York, 1966). P. 143.
11. ^ דייטון, מלחמת בזק, עמ' 138; Blandford, Edmund L., Hitler’s Second Army: The Waffen SS, (London, 1994). P.75.
12. ^ Lumans, Valdis O., “The Military Obligation of the Volksdeutche of Eastern Europe towards the Third Reich”, East European Quarterly, 1989,Vol. 23(3): 305 – 325.
13. ^ keegan, Ibid, p. 94
14. ^ ג'ורג' מוסה, הנופלים בקרב: עיצובו מחדש של זיכרון שתי מלחמות העולם, (תל אביב, 1990), עמ' 205; Stein, Ibid, , pp. 140 – 145.
15. ^ Keegan. Ibid, pp. 94- 99
16. ^ Keegan, Ibid, pp. 104 – 105; Mitcham Jr., Samuel W:, Hitler’s Legions: The German Army Order of Battle, World War II, (New York, 1985). Pp. 455- 456, 461 – 462, 463; Stein, Ibid, pp. 180 – 185. .
17. ^ keegan, Ibid, pp. 99 – 100
18. ^ Keegan, Ibid, pp. 103 – 104; Stein, Ibid. pp. 174 – 179..
19. ^ Keegan, Ibid., pp. 107 – 109.
20. ^ Stein, Ibid, p. 185
21. ^ Dmytryshyn, Basyl, “The SS Division ‘Galicia’: It’s Genesis, Training, Deployment”, Nationalities Papers, 1993, Vol. 21(2): 53 – 73
22. ^ Keegan, Ibid, pp. 107 – 110