קרב סטלינגרד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קרב סטלינגרד | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| מדינות הציר | ברית המועצות | ||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| גודל הכוח השתנה במהלך הקרב. כמה מאות אלפי עד מיליון חיילים | גודל הכוח השתנה במהלך הקרב. בסופו הגיע ליותר מ-1,000,000 | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| משתנה לפי מקורות שונים. לפחות כמה מאות אלפי בני אדם | משתנה לפי מקורות שונים, לפחות כמה מאות אלפי בני אדם, מתוכם כמה עשרות או מאות אלפי אזרחים | ||||||||||||
קרב סטלינגרד הוא אחד הקרבות החשובים במהלך מלחמת העולם השנייה. נחשב לאירוע שגרם למפנה במלחמה בחזית המזרחית שהיה בין הסיבות לניצחון על גרמניה.
במהלך הקרב, הוורמאכט ניסה לכבוש ללא הצלחה את העיר סטאלינגרד מידי הצבא האדום. קרב סטאלינגרד הנו מערכה מורכבת ומסובכת שארכה חודשים מספר, שבמהלכם הופגן שוויון נפש לחיי אדם, חיילים ואזרחים כאחד. עיקרו של הקרב כולל את המצור הגרמני על העיר סטלינגרד (כיום "וולגוגרד") בחלקה הדרומי של ברית המועצות, חילופי האש בתוך העיר עצמה, ומתקפת הנגד הרוסית שלבסוף הביאה לכיתורה ולהשמדתה של הארמיה השישית של הוורמאכט וכוחות עזר שהיו מסופחים לה, במיוחד כוחות מרומניה ומאיטליה. שני מיליון בני אדם ואף למעלה מכך איבדו את חייהם משני הצדדים. הורמאכט מעולם לא התגבר לחלוטין על אובדן כוח האדם והציוד שספג בשדה הקרב. הצבא האדום, שאף הוא איבד כוח אדם וציוד רב, זכה בניצחון, שהיה בעל משמעות מורלית חשובה. הייתה זו תחילת שחרור שטחי ברית המועצות שנכבשו על ידי הוורמאכט, ותחילת המהפך במלחמה, שהביאה, בסופו של דבר, לתבוסתה המוחלטת של גרמניה הנאצית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
-
ערך מורחב – מערכת קיץ 1942 בחזית המזרחית
ב-22 ביוני 1941 יצאו גרמניה ובעלות בריתה למבצע ברברוסה שמטרתו כיבוש ברית המועצות והשמדת הצבא האדום. בתחילה נראה היה כי הצבא הגרמני משיג את יעדיו. הושגה חדירה עמוקה אל תוך הטריטוריה הסובייטית, ודיוויזיות רבות של הצבא האדום הושמדו במערכות כיתור אדירות שנמשכו עד לסתיו. אך עם הגיעם של הכוחות הגרמנים לפאתי מוסקבה, נעצרה התקדמותם. בקרב מוסקבה הצליח הצבא האדום להדוף את הגרמנים, למנוע את כיבוש העיר, ואף לצאת למתקפת נגד.
באביב 1942 נמצאו הגרמנים עמוק בתוככי ברית המועצות. התכניות לצאת למתקפה נוספת על מוסקבה נראו כבלתי אפשריות, בשל היחלשותה של קבוצת ארמיות מרכז של הוורמאכט בקרבות מערכת מוסקבה. חלק מטקטיקת מלחמת הבזק עליה היו אמונים המפקדים הגרמנים היה התקפה בנקודה הפחות צפויה לאורך החזית, על מנת להשיג רווחים טריטוריאליים מהירים. רבים, ובראשם היטלר סברו כי התקפה על מוסקבה בשלב זה תהיה צפויה. עם כל זאת, היה על הוורמאכט לתקוף במזרח. הצטרפותה של ארצות הברית אל המלחמה, לאחר המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941 הביאה לכך שהיה על הוורמאכט להכריע את הצבא האדום בהקדם, שאם לא כן עשוי היה לאחר מכן לעמוד במלחמה בת שתי חזיתות.
בעוד שמפקדי הוורמאכט חששו מחידוש המתקפה במזרח, או צדדו במבצע מוגבל בעל מטרות טקטיות בלבד, ראה היטלר אל מול עיניו מערכת כיבוש והשמדה אדירה, בה ימחץ את הצבא הרוסי בדרום, יכבוש את אזור דרום ברית המועצות העשיר באדמות חקלאיות, משאבי טבע, ובמיוחד בנפט, ינתק את עורק התחבורה החשוב מן המזרח אל מערב ברית המועצות, הוא נהר הוולגה, יכה מכה אנושה את הכלכלה הסובייטית, ובדרך זו יביא להכרעה הנדרשת במלחמה, מבחינת האסטרטגיה הגלובאלית. לאחר כיבוש דרומה של ברית המועצות, ניתן היה להשתמש בעיר סטלינגרד כציר לפניה צפונה עם הוולגה לניתוק קווי התחבורה של הצבאות המגינים על מוסקבה, ואולי אף פניה מזרחה לעבר הרי אורל. בשלב זה, לאחר שמדיניות "אף שעל" אותה הכתיב למטכ"ל הגרמני עם תבוסות החורף שעבר, הצילה למעשה את הצבא הגרמני, היה היטלר במצב בו הוא מסוגל להכתיב לצבא כל תוכנית העולה על רוחו ללא כל התנגדות.
[עריכה] "תיק כחול"
קבוצת ארמיות דרום של הוורמאכט נבחרה לבצע את הפריצה דרך הערבה הדרומית אל תוך הקווקז, על מנת לכבוש את שדות הנפט החיוניים. שדות נפט אלו נראו בעיניו של היטלר כמטרה העיקרית של המבצע. מתקפת הקיץ המתוכננת נקראה "Fall Blau", ואמורה הייתה לכלול את הארמיה השישית של הוורמאכט, ועמה הארמיה ה-17, וארמיות הפאנצר הראשונה והרביעית. בשנת 1941 כבשה קבוצת ארמיות דרום את אוקראינה, והייתה פרוסה עדיין במקומות מהם ניתן לצאת למתקפה לעבר אזורי היעד.
היטלר הורה על פיצול הכוחות לשניים. קבוצת ארמיות "A", בפיקודו של הגנרל פאול לודביג אוולד פון קלייסט, שכללה את הארמייה ה-17, ואת ארמיית הפאנצר הראשונה אמורה הייתה לפנות אל עבר הקווקז. קבוצת ארמיות "B", שכללה את הארמייה השישית, עליה פיקד פרידריך פאולוס, ואת ארמיית הפאנצר הרביעית, בפיקודו של הרמן הות, אמורה הייתה לפנות אל עבר נהר הוולגה והעיר סטלינגרד.
כיבושה של סטלינגרד נראה להיטלר חשוב, הן כצומת דרכים חשוב על נהר הוולגה, הן כמרכז תעשייה, והן על מנת להבטיח את אגפיה של קבוצת הארמיות הגרמנית שאמורה הייתה לחדור לעומקו של הקווקז. חשובה לא פחות הייתה העובדה שהעיר נקראה על שם אויבו המר של היטלר, סטלין. כיבוש העיר הנקראת על שם סטלין אמור היה להיות ניצחון אידאולוגי ותעמולתי מן המעלה הראשונה.
"תיק כחול" תוכנן להתחיל בסוף מאי 1942. מתקפתו של הגנרל אריך פון מאנשטיין בחצי האי קרים דרשה אספקה וכוח אדם במידה שדחתה מספר פעמים את מועד המתקפה המתוכנן. ההמתנה לסיום מסע המלחמה התארכה, בשל ההצלחה הרוסית בהדיפת המתקפות על סבסטופול אשר נפלה, לאחר קרבות קשים, רק בסוף יוני 1942.
בינתיים ניסה הצבא האדום תוכנית מתקפה משלו. ניסיון רוסי להחזיר לידי ברית המועצות את העיר המרכזית חרקוב נכשל באמצע מאי 1942 לאחר שהצבא האדום ספג אבדות כבדות בכוח אדם ובשריון, ומבלי שהייתה לו השפעה של ממש על תוכנית המתקפה הגרמנית. תבוסה רוסית זו הביאה לשיבוש משמעותי בתכניות המלחמה הרוסיות, וליצירת חוסרים ופערים בחזית הדרום, שאך סייעו לתוכנית המתקפה הגרמנית.
המתקפה נפתחה לבסוף ב-28 ביוני 1942. הכוחות התקדמו, כמעט ללא התנגדות, בערבות השוממות והרחבות. מספר ניסיונות ליצור קווי הגנה כנגד הטור הגרמני השועט מזרחה נכשלו, כאשר הוורמאכט חוזר על המחזות מן הקיץ של 1941 של התקדמות בת עשרות קילומטרים מדי יום, המלווה במערכות כיתור והשמדה של כוחות רוסיים.
במקביל להתקדמות בדרום, נערך בעיר וורונז' קרב, בו נפלה העיר, ב-5 ביולי 1942 לידי הארמיה ההונגרית השנייה, וארמיית הפאנצר הרביעית. הסטאבקה חששה מהתקדמות הוורמאכט מזרחה מוורונז', לאזור טמבוב סראטוב, ואולי אף לכיתורה של מוסקבה ממזרח, ולכן רוכזו במקום כוחות חזקים, שעצרו, למעשה, את ההתקדמות הגרמנית באזור זה. במקביל, הייתה הנסיגה הסובייטית בדרום כה מהירה, עד שהגרמנים לא הספיקו ללכוד כוחות במספרים הגדולים להם היו רגילים ממערכות הכיתור בקיץ שעבר.
בשלב זה, נראה היה כי התקדמותה של הארמייה השישית בדרום היא כה מוצלחת, עד שהיטלר הורה על ארמיית הפאנצר הרביעית להצטרף אל קבוצת הארמיות "A" במסעה אל הקווקז. הדרכים באזור היו כה משובשות, וטורי השריון היו כה ענקיים, עד שנוצר פקק תנועה ענקי, שעצר את שתי הארמיות, הארמיה השישית, וארמיית הפאנצר הרביעית, למשך מספר ימים. לאור זאת הורה היטלר לארמיית הפאנצר הרביעית, להמשיך בצוותא עם הארמייה השישית, בכיוון סטלינגרד.
בסוף יולי נראה היה שהגרמנים כבשו את עיקול נהר הדון, בו הקימו קווי הגנה המבוססים על צבאות העזר, האיטלקים, רומנים והונגרים שפעלו לצד הוורמאכט. הארמייה השישית הייתה עתה קרובה לעיר סטלינגרד מצפון, בעוד שארמיית הפאנצר הרביעית התקרבה אליה מדרום. בדרום, המשיכה קבוצת הארמיות "A" במסעה אל תוך הקווקז, אך בשל תנאי הדרך המשובשים הואטה התקדמותה.
בשלב זה התבהרה התמונה למפקדי הצבא האדום, שהחלו להתרכז בהגנת העיר סטלינגרד. הכוחות הרוסיים הנסוגים מזרחה הופנו להגנת העיר. ממזרח לעיר היה מכשול טבעי, נהר הוולגה, שמעברו השני היו מצויים כוחות רוסיים נוספים. הכוחות בסביבה רוכזו ביחידה חדשה, הארמיה ה-62 של הצבא האדום, בפיקודו של הגנרל וסילי צ'ויקוב. הפקודה שניתנה לצ'ויקוב הייתה להגן על העיר סטלינגרד בכל מחיר.
[עריכה] הקרב בתוככי העיר
עת התקרב הוורמאכט ממספר כיוונים אל העיר סטלינגרד, הצטרפו רבים מתושבי העיר ללחימה לצד הצבא האדום. סטלין, למעשה, מנע את עזיבתם של האזרחים, מתוך הנחה שנוכחותם תעודד את הצבא האדום ללחימה קשוחה יותר, ותמנע נסיגה. האזרחים, בהם נשים וילדים, עבדו בחפירת תעלות, והקמת ביצורים בחורבות העיר.
ב-23 באוגוסט החלה המתקפה הגרמנית על העיר עצמה, בהתקפת ענק של הלופטוואפה, בה השתתפו 600 מטוסי הפצצה, ואשר גבתה 40,000 קורבנות, חלקם הגדול אזרחים. העיר עצמה חרבה בהפצצה, והפכה למקום שאינו ראוי למגורי אזרחים.
בסוף אוגוסט הגיעה קבוצת ארמיות "B" של הוורמאכט אל נהר הוולגה צפונית לסטלינגרד, משם התקדמה דרומה בדרכה אל העיר. ב-1 בספטמבר הייתה העיר למעשה נצורה משלושה כיוונים, כאשר הדרך היחידה בה ניתן היה לספק אספקה, תרופות, חימוש ותגבורת למגיני העיר הייתה באמצעות חציית נהר הוולגה, שהייתה מסוכנת, ונתונה למתקפה ארטילרית ואווירית בלתי פוסקת.
בין חורבות העיר הקימה הארמיה הסובייטית ה-62 את קווי הגנתה בבתי מגורים ובמפעלי תעשייה. הלחימה הייתה נואשת ואכזרית. תוחלת החיים של החיילים החדשים שהגיעו לתגבר את המגינים, הייתה פחות מעשרים וארבע שעות. ב-27 באוגוסט פקד סטלין ב"פקודה מס' 227" כי איש מן הלוחמים לא יעזוב את עמדותיו, וכי אלו שייעשו כן יירו כבוגדים. הגרמנים, שנתקלו בהתנגדות רוסית קשוחה מבעבר, סבלו אבדות במספרי ענק.
הדוקטרינה הצבאית הגרמנית הייתה מבוססת על עקרון "הכוחות המשולבים" שכלל שיתוף פעולה של טנקים, חיל רגלים, הנדסה קרבית וארטילריה לעתים בשילוב פעולת מפציצי צלילה. אל מול טקטיקה זו הפעילו הסובייטים טקטיקת נגד לפיה ישמרו על קירבה לכוח התוקף במידה המקסימלית. צ'ויקוב קרא לטקטיקה זו "חיבוק", של הגרמנים. טקטיקה זו העמידה את אנשי חיל הרגלים הגרמני בפני הברירה להלחם לבדם, או לספוג "אש ידידותית" מהכוחות המסייעים, היא נטרלה את האפשרות הגרמנית למתן סיוע אווירי קרוב לכוחות הקרקע, ואת האפשרות לסיוע ארטילרי. התוצאה הייתה קרבות מבית לבית, על כל בניין מגורים, כל מבנה תעשייה, כל גרם מדרגות וכל מרתף. הגרמנים כינו סוג זה של לחימה "Rattenkrieg" - לוחמת עכברים.
הלחימה בגבעת ממאייב, שהשקיפה על העיר, הייתה חסרת רחמים במיוחד. הגבעה החליפה ידיים מספר פעמים. במהלך התקפת נגד סובייטית איבד הצבא האדום דיוויזיה בת 10,000 חיילים ביום אחד. בממגורת הדגן, מבנה גדול ממדים שעל הגבעה שכלל סילו ענקי, הלחימה הייתה כה קרובה עד שהלוחמים הגרמנים והרוסים יכלו לשמוע את נשימותיו של האויב.
הלוחמה הפכה ללחימה מבית לבית, כאשר הצבא האדום מחזיק במבלטים קטנים והולכים על גדות הוולגה. כאשר סופה של הלחימה לא נראה לעין, החלו הגרמנים במתקפה ארטילרית באמצעות מרגמות ענק. לכך ענו הרוסים בריכוז ארטילרי משלהם בעברו המזרחי של הנהר. החורבות שיצר הקרב הארטילרי הפכו למבצרים רוסיים שאינם ניתנים להכנעה. בחורבות אלו לא הייתה כל אפשרות לתנועה של שריון, שכן גובה החורבות הגיע לעתים לשמונה מטרים. יכולת התמרון של הטנקים הייתה אפסית, והם היו פגיעים לאש אנטי טנקית יעילה של חוליות רוסיות שחיכו בחורבות הבתים.
הצלפים הרוסים הביאו לאבדות כבדות בשורות הוורמאכט. הצלף וסילי זייצב קיבל הכרה ב-114 הריגות להן גרם בסטלינגרד.
הן עבור סטלין והן עבור היטלר הפך הקרב לעניין של יוקרה, הרבה מעבר לחשיבות האסטרטגית האמיתית של סטלינגרד. הפיקוד העליון הרוסי הפנה את כל העתודות האפשריות מאזור מוסקבה אל אזור הוולגה התחתונה, וכן את כל המטוסים הניתנים לשימוש. העומס על המפקדים הצבאיים היה עצום. פאולוס פיתח מצמוץ בלתי רצוני בעינו, וצ'ויקוב סבל מדלקת בידיו, שהביאה לצורך בחבישתן. החיילים עצמם, בשדה הקרב, לחמו ללא הרף, באחד הקרבות האכזריים ביותר בהיסטוריה האנושית.
בנובמבר, נתפסו כ-90% משטחה של העיר בידי הצבא הגרמני. הרוסים נסוגו לשני כיסים על גדותיה המערביים של הוולגה, ברוחב של כמה מאות מטרים לכל היותר. קרחונים על הוולגה מנעו את מעברן של סירות ואסדות אספקה, ומגיני סטלינגרד היו למעשה נצורים. עם כל זאת, הלחימה נמשכה באופן אכזרי כבעבר. הקרבות בגבעת ממאייב, ובמפעלי הטרקטורים "אוקטובר האדום" ו"פליקס דז'רז'ינסקי", כמו גם במפעל החימוש "באריקדה", גבו קורבנות רבים, אך יצרו מיתוס של לוחם סובייטי בלתי ניתן להכנעה, הנלחם לצד פועל סובייטי המתקן את הטנקים ואת כלי הנשק בשדה הקרב עצמו.
[עריכה] מתקפת הנגד הרוסית - מבצע אורנוס
בעוד הארמיה השישית הגרמנית נלחמת בתוך העיר עצמה, ומכלה את כוחותיה, אבטחו את אגפיה כוחות העזר ההונגרים והרומנים, שהיו מורכבים מיחידות בלתי מיומנות, הסובלות ממחסור באספקה ובכוח אדם, שעליהן הוטלה המשימה לאבטח 200 קילומטרים של חזית מצפון לסטלינגרד. התוצאה הייתה קו הגנה דליל. בדרום, החזיקו עדיין הרוסים במספר מבלטים מעברו המערבי של נהר הוולגה, והיוו איום מתמיד לקבוצת הארמיות "B". עם זאת, היטלר, המפקד העליון של הצבא הגרמני, היה כה ממוקד בלחימה בתוככי העיר, שסירב לכל בקשה מאנשי האגפים לתגבורת. ראש המטה הכללי של הוורמאכט, הפיקוד העליון של הוורמאכט, פרנץ הלדר, הביע את חששותיו מהמצב שנוצר, ועל כן הוחלף באמצע אוקטובר בגנרל קורט צייטצלר.
בסתיו, ריכז הגנרל גיאורגי ז'וקוב, האחראי על התכנון האסטרטגי בחזית סטלינגרד, ריכוז מאסיבי של כוחות בערבות מצפון ומדרום לעיר. האגף הגרמני הצפוני היה פגיע במיוחד, מכיוון שהורכב בעיקרו מכוחות עזר הונגרים ורומנים. תוכניתו של ז'וקוב הייתה לרתק את הכוחות הגרמנים אל העיר סטלינגרד בהמשך הלחימה העזה בתוך העיר, ובה בעת לפרוץ דרך האגפים החלשים מצפון לעיר ומדרום לה, ולכתר את הכוחות הלוחמים בתוך העיר.
המבצע כונה "מבצע אורנוס", שכן בוצע בה בעת עם מתקפה מקבילה כנגד קבוצת הארמיות מרכז שכונתה "מבצע מארס". מבצע מארס היה התקפה נוספת, וכושלת, שנועדה להקל את הלחץ על המבלט הרוסי החשוב ליד העיר רז'ב, באזור מוסקבה. מתקפה זו נועדה למספר תכליות. ראשית, נועדה לנסות ולשפר את מצב העניינים באזור מוסקבה, שהתגבש לאחר קרב מוסקבה לחזית קפואה ובה מספר מבלטים שגבו אבדות רבות. שנית, נועדה להבטיח כי קבוצת ארמיות המרכז לא תשתתף בלחימה בדרום, וכי כוחות ותשומת לב יופנו לתקיפה המשנית ברז'ב, על מנת להבטיח את הצלחת הפריצה המקבילה בדרום.
המתקפה הרוסית החלה ב-19 בנובמבר 1942, בפריצה בחזית הצפונית. היחידות התוקפות, בפיקודו של הגנרל ניקולאי ואטוטין כללו שלוש ארמיות, ארמיית המשמר הראשונה, ארמיית הטנקים החמישית והארמייה ה-21, שכללו 18 דיוויזיות רגלים, שמונה בריגדות טנקים, שתי בריגדות ממוכנות, שש דיוויזיות פרשים, ובריגדה אנטי טנקית אחת. ההכנות למתקפה נשמעו היטב מעברו השני של הנהר, על ידי הרומנים, אשר המשיכו לדרוש תגבורות, ללא מענה. הרומנים היו פזורים בדלילות, נחותים מספרית ובעלי ציוד לקוי. הארמיה הרומנית השלישית, שהחזיקה את הגזרה שמצפון לגזרת הארמיה השישית של הוורמאכט, החזיקה מעמד יום אחד אל מול המתקפה הרוסית.
ב-20 בנובמבר הצטרפו למתקפה שתי ארמיות בחזית הדרום, שתקפו נקודות בחזית אותן החזיק הקורפוס הרומני הרביעי. הקורפוס, שהיה מורכב בעיקרו מחיל פרשים התמוטט כמעט מיד. היחידות הסובייטיות שעטו מערבה, בתנועת מלקחיים ונפגשו יומיים לאחר מכן ליד העיר קאלאץ', כשהם משלימים את כיתור הכוחות הגרמנים בעיר סטלינגרד. 250,000 חיילים גרמנים ורומנים נלכדו בכיס, שכונה "הקלחת". ב"קלחת" לחמו עדיין כ-10,000 חיילים רוסים. כן נמצאו בה כמה אלפי שבויים רוסיים. הצבא הרוסי יצר שני קווי הגנה מסביב לעיר. האחד פונה "פנימה" על מנת להגן מפני פריצת הגרמנים אל מחוץ לעיר, והשני פונה "החוצה" על מנת למנוע ניסיון לחילוצם מבחוץ.
עוד ב-30 בספטמבר הצהיר היטלר בנאום פומבי כי הצבא הגרמני לא יעזוב את סטלינגרד לעולם. בישיבה שנערכה בסמוך לאחר השלמת הכיתור, הציעו מפקדי הצבא הגרמני כי הנצורים ינסו לשבור את טבעת הכיתור ולעזוב את העיר, על מנת ליצור קו הגנה חדש במערבו של הנהר דון. במהלך הישיבה שאל היטלר את אחד ממפקדי הלופטוואפה, הגנרל ישונק, שנכח בישיבה, האם ניתן יהיה לספק לנצורים אספקה. ישונק ענה כי הלופטוואפה תספק "גשר אווירי" לנצורים, שיאפשר להם להילחם בתוך העיר עד הגעתו של כוח החילוץ. בשנה שלפני כן הצליח הלופטוואפה במבצע דומה, אם כי בקנה מידה קטן יותר, כאשר הנחית אספקה לקורפוס גרמני נצור ב"כיס דמיאנסק". הרמן גרינג שראה הזדמנות לחזק את מעמדו המתערער בצמרת של הרייך השלישי, הביע הסכמה נלהבת, על אף התנגדותו של ראש הצי האווירי הרביעי של הלופטוואפה, וולפרם פון ריכטהופן. נראה כי ישונק וגרינג לא העריכו נכון את גודלה של המטלה, וכי היטלר הסכים להצעתם מתוך מטרה פוליטית להחזיק בעיר בכל מחיר. הארמיה השישית הייתה יחידת ענק, גדולה כמעט כפליים מארמיה רגילה בצבא גרמניה, ויחד עמה היה לכוד בעיר קורפוס נוסף של ארמיית הפאנצר הרביעית. לאחר הקרב על כרתים שפגע באופן חמור בלופטוואפה, היה כושר האספקה המקסימלי של הלופטוואפה 300 טון ליום, הרבה פחות מהאומדן של 500 טון אספקה יומי הדרושים לעיר. כל זאת לא מנע מהיטלר להורות על הנצורים להישאר בחורבות העיר ולהחזיק בהן בכל מחיר.
כישלונו של "הגשר האווירי" ניכר כמעט מיד. אש נ"מ חזקה ומטוסי קרב הגנו על שמיה של העיר, והביאו לאובדן מטוסי אספקה רבים. מזג האוויר החורפי הקטין את יכולת הטיסה, ואת היעילות המופחתת ממילא של הלופטוואפה. במהלך המערכה סיפק הלופטוואפה כעשירית מהאספקה אותה התחייב לספק. מטוסי האספקה שהגיעו לשדות התעופה המאולתרים בעיר, פינו עם שובם פצועים, וטכנאים שהיו דרושים במקומות אחרים, אך אלו שנותרו מאחור רעבו. הטייסים השבים דיווחו על חיילים שהיו עייפים ורעבים מכדי לסייע בפריקת מנות המזון.
בעוד הכוחות הסובייטים מהדקים את אחיזתם בטבעת הכיתור, נמשכה הלחימה העזה בעיר, והכיס בו היו הנצורים מוחזקים הוקטן. הגנרל אריך פון מאנשטיין קיבל לידו כוח משימה, שכלל את ארמיית הפאנצר הרביעית של הות, ויצא למבצע "סופת חורף". שריוניו של הות התקרבו עד כדי 50 ק"מ מהעיר הנצורה, וייתכן כי בשלב זה יכולה הייתה תנועה של הארמייה השישית להביא לפריצת המצור, ולהיחלץ, במחיר אובדן האחיזה הגרמנית בעיר. אך פון פאולוס נשמע לפקודתו של היטלר, ולא הורה לחייליו לנסות ולפרוץ את המצור. המבצע נעצר, והחורף הרוסי הכבד מנע כל התקדמות נוספת. הוולגה קפאה, ואיפשרה מעבר רצוף של כוחות רוסים אל תוככי העיר, בעוד שהגרמנים קופאים מקור ללא עתודות דלק, ומתים מרעב. אלפים מתו מכוויות קור, תת-תזונה ומחלות.
בינואר 1943 תקפו שוב הרוסים באזור נהר הדון. מבצע סטורן ניסה להביא לשבירת כוחות מעצמות הציר על נהר הדון, ולכבוש את העיר החשובה רוסטוב. לו היה המבצע מצליח, הייתה שארית הכוחות של קבוצת הארמיות דרום מכותרת בקווקז. פון מאנשטיין ניהל הגנה יעילה, ואיפשר את נסיגת הכוחות הגרמנים מן הקווקז, תוך הקמת קו הגנה בסביבות העיר רוסטוב. עתה הייתה הארמיה השישית מרוחקת מאות קילומטרים מן החייל הגרמני הקרוב, ולמעשה ללא כל תקווה לחילוץ.
[עריכה] הניצחון הרוסי
הגרמנים בתוך העיר נסוגו מפרברי העיר אל העיר עצמה. אובדנם של שדות התעופה שהוחזקו בפאתי העיר, בפיטומניק וגומארק, סימן את חוסר התקווה של הנצורים לחילוץ או לקבלת אספקה נוספת. הגרמנים לחמו ללא חימוש, אספקה, מזון או תרופות. עם כל זאת הם לחמו בעוז, שכן ציפו ליחס אכזרי לכשיישבו בידי הרוסים. במיוחד חששו יחידות ה"היוויס", יחידות של רוסים שערקו לשורות הוורמאכט, ושימשו שם בתפקידים תומכי לחימה. הרוסים, מצדם, לא ציפו לכתר כמות כזו של גרמנים, והידוק המצור נמשך לאיטו. הלוחמה מבית לבית חזרה, והפעם הרוסים היו אלה שהדפו את הגרמנים למתחמים קטנים והולכים בתוך העיר החרבה.
עם בוא השנה החדשה, הסתמן כי נפילתם של הנצורים היא בלתי נמנעת. במהלך חודש ינואר המשיכו הכוחות להלחם, וב-30 בינואר מינה היטלר את פאולוס לדרגת גנרל-פלדמרשל, מתוך כוונה למנוע בכך את כניעתו, שכן אף מרשל גרמני לא נלקח מעולם בשבי. היטלר הניח כי עתה יילחם פאולוס עד הכדור האחרון, ולאחר מכן יתאבד. אולם ב-2 בפברואר 1943 נכנע פאולוס לכוח רוסי שהגיע למרתף חנות הכלבו "גום" בה הייתה מפקדתו. ב-2 בפברואר נכנעו כל הכוחות הגרמנים בסטלינגרד. 91,000 איש נלקחו בשבי, לרבות הפלדמרשל פאולוס ועמו 22 גנרלים. היטלר נתקף בחימה מששמע כי פאולוס העדיף את השבי על ההתאבדות.
השבויים היו חלשים מרעב וממחלות, ולא קיבלו טיפול רפואי ראוי. חלקם נשלחו למחנות עבודה במזרח, שם מתו רבים מהם מתשישות ומרעב. כמה קצינים בכירים הוחזקו במוסקבה, ושימשו את הסובייטים בתעמולתם. כמה מהם חתמו על הצהרות כנגד היטלר, ששודרו לכוחות הגרמנים. הגנרל ולטר פון זיידליץ קורצבאך הציע להקים צבא שבויים גרמנים שיפעל כנגד היטלר, מקרב שבויי סטלינגרד, אך הרוסים דחו הצעה זו. רק כ- 6,000 מהשבויים שבו לגרמניה, וזאת לאחר כעשור שנים.
הציבור הגרמני למד על גודל התבוסה רק בסוף ינואר 1943. משרד התעמולה של יוזף גבלס המשיך להסביר לגרמנים, עד שלב מאוחר בלחימה, כי הניצחון עדיין צפוי בחזית סטלינגרד. מספר שבועות לפני הכניעה נפסקו לפתע הדיווחים מהחזית, ולאחר מכן הוכרז על הכניעה. ב-18 בפברואר נאם גבלס בברלין את נאום "היכל הספורט", בו קרא לעם הגרמני להלחם "מלחמה טוטאלית" ולהקדיש לשם מטרה זו את כל משאביהם.
הקרב על סטלינגרד היה הקרב הגדול ביותר בתולדות האנושות. הלחימה בעיר נמשכה 199 ימים. מספרי האבדות קשים להערכה, לאור קנה המידה הגדול בו נערך הקרב, והעובדה כי הממשלה הסובייטית מנעה נתוני אמת מחשש כי יוכח שהמחיר בחיי אדם היה גבוה מדי. בשלבים הראשונים של הקרב ספגו הרוסים אבדות כבדות, אך מתקפת הנגד, והשמדתה של הארמייה השישית הביאו לאיזון במספר האבדות. מומחים מעריכים כי כוחות הציר סבלו 850,000 אבדות, מתוכם 400,000 גרמנים, 200,000 רומנים, 130,000 איטלקים, 120,000 הונגרים שנהרגו או נשבו. בנוסף לכך נהרגו כ-50,000 רוסים שלחמו לצד כוחות מעצמות הציר במסגרת יחידות שונות. מעריכים כי לצבא האדום היו כ-480,000 הרוגים, ו-650,000 פצועים. לכך יש להוסיף את ארבעים אלף האזרחים שנהרגו במסגרת ההפצצה האווירית. מספרם הכולל של האזרחים שנהרגו אינו ידוע.
השלכות הקרב היו מכריעות. הניצחון העלה את יוקרתו של סטלין והעלה את מורל העם והצבא הרוסי. בעלות הברית שאבו עידוד מן הניצחון, שבא זמן קצר לאחר הניצחון באל-עלמיין. המפלה בסטלינגרד סימנה את תחילת הנסיגה הגרמנית מרוסיה. נפתחה המתקפה הרוסית שתשחרר את ברית המועצות בתוך שנה בערך ותכבוש את גרמניה כעבור עוד שנה.
על גבורתם של מגיני העיר הוענק לעיר בשנת 1945 התואר "עיר גיבורה". לאחר המלחמה הוקם בעיר, בשנת 1960 מונומנט ענקי, "אמא רוסיה", על גבי גבעת ממאייב, כחלק ממתחם זיכרון ענקי הכולל קירות חרבים שלא פונו באופן מכוון. וינסטון צ'רצ'יל הציע לסטלין כי העיר כולה תישאר במצבה החרב, כיד זיכרון תמידית לברוטאליות הנאצית, אך סטלין היה מעוניין בשיקום העיר.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- אנטוני ביוור, סטלינגרד, הוצאת יבנה, 2000.
- ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
- אלן קלרק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979.
- אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945, הוצאת מערכות, 1968.
[עריכה] קישורים חיצוניים
אתר עם שפע של מידע, תמונות ומסמכים (רוסית)
