הארמיה השישית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הארמיה השישית הייתה ארמיה גרמנית שפעלה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה. הארמיה זכורה בעיקר בשל מעורבותה והשמדתה בקרב סטלינגרד.
תוכן עניינים |
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
מפקדה של הארמיה בתחילת הקרבות היה קרונפרינץ רופרכט פון ביירן. במסגרת תוכנית הפלישה הגרמנית לצרפת הארמיה הוצבה בגזרה המרכזית, באזור לוריין. בקרב לוריין שנערך באוגוסט 1914 בלמה הארמיה את המתקפה הצרפתית תוך שמוש בטקטיקת נסיגה ומשיכת הכוחות התוקפים לעמדות הגנה מוכנות מראש.
לאחר שהחזית המערבית קפאה על שמריה במלחמת חפירות ממושכת, הועברה הארמיה לאזור לוס שבבלגיה. ב-24 בספטמבר 1915 הותקפה הארמיה השישית על ידי הצבא הבריטי בגז כלורין. זו הייתה הפעם הראשונה במלחמה בה נעשה שמוש בגז כנשק התקפי. למרות האבידות הקטסטרופיות לגרמנים, לא השכילו הבריטים לנצל את יתרונם, והתקפתם נבלמה לאחר מספר ימים.
במרץ 1917 הותקפה הארמיה השישית בידי כח בריטי-קנדי משולב בקרב רכס וימי. הארמיה בפיקודו של גנרל לודוויג פון פלקנהאוזן ספגה יותר מ-20,000 אבידות ונהדפה מן הרכס לאחור.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
[עריכה] החזית המערבית
הארמיה הוקמה מחדש, תחת השם הארמיה העשירית, ב-10 באוקטובר 1939, תחת פיקודו של ולטר פון רייכנאו. מטרתה העיקרית הייתה להגן על גבולה המערבי של גרמניה כנגד התקפות בריטיות וצרפתיות במהלך כבוש פולין.
במהלך הפלישה להולנד ובלגיה השמידה הארמיה את הביצורים באיבן אימאל, לייז' ונמור. לאחר מכן השתתפה בפריצת ההגנה על פריז ב-12 ביוני 1940 ואגפה מצפון את הכוחות הנסוגים לכוון נורמנדי.
[עריכה] החזית המזרחית
שמה של הארמיה הוסב לארמיה השישית והיא החלה את המערכה כנגד רוסיה במסגרת קבוצת ארמיות דרום. בינואר 1942, פון רייכנאו, שקודם בינתיים לדרגת גנרל-פלדמרשל, מצא את מותו בתאונת מטוס, לאחר שהועבר לבית חולים בעקבות התקף לב. ריינכאו היה מהדמויות המתועבות ביותר שהוציא מקרבו הוורמאכט, קצין אידאולוגי במובן הרע של המילה, שהוציא את הפקודות המתועבות כפקודת הקומיסר, ושראה זאת מתפקידו לבצע רצח המוני של שבויים ויהודים בכל מקום בו לחמה הארמיה.
הפיקוד על הארמיה הועבר לראש המטה שלו לשעבר, הגנרל פרידריך פאולוס.
ב-28 ביוני 1942 נפתחה מתקפת הקיץ הגרמנית. הארמייה השישית התקדמה, כמעט ללא התנגדות, במסעה אל הקווקז. פאולוס הוביל את הארמיה לניצחון מוחץ בקרב חרקוב. נראה היה כי התקדמותה של הארמייה השישית בדרום היא כה מוצלחת, עד שהיטלר הורה לארמיית הפאנצר הרביעית להצטרף אל קבוצת הארמיות דרום. הדרכים באזור היו כה משובשות, וטורי השריון היו כה ענקיים, עד שנוצר פקק תנועה ענקי, שעצר את הארמיה השישית, וארמיית הפאנצר הרביעית, למשך מספר ימים. לאור זאת, ובעקבות ההצלחה בקרב חרקוב, הקצה הפיקוד הגרמני העליון את הארמיה לקרב על סטלינגרד, ובכך חרץ הניצחון בקרב חרקוב את גורלה. היטלר הורה לארמיית הפאנצר הרביעית, להמשיך בצוותא עם הארמייה השישית, בכיוון סטלינגרד. הארמייה השישית התקרבה לעיר סטלינגרד מצפון, בעוד שארמיית הפאנצר הרביעית התקרבה אליה מדרום. הארמיה השישית לא הצליחה להשיג ניצחון מהיר בקרב סטלינגרד, רותקה לעיר בחורף הקשה של 1942-1943, ונאלצה להתמודד עם הצבא הרוסי בקרב עירוני חסר פשרות.
[עריכה] קרב סטלינגרד
הארמיה השישית הייתה הכוח הגרמני העיקרי שלחם בקרב סטלינגרד במלחמת העולם השנייה. הארמיה השישית הייתה יחידת ענק, גדולה כמעט כפליים מארמיה רגילה בצבא גרמניה. בנוסף לכוח זה, חלקים מסוימים מהארמיה הרביעית הגרמנית וכן כוחות עזר אחרים רומנים והונגרים השתתפו גם הם בלחימה.
ב-23 באוגוסט 1942 החלה המתקפה הגרמנית על סטלינגרד, בהתקפת ענק של הלופטוואפה, בה השתתפו 600 מטוסי הפצצה. העיר עצמה נחרבה בהפצצה, והפכה למקום שאינו ראוי למגורי אזרחים. בין חורבות העיר הקימה הארמיה הסובייטית ה-62 את קווי הגנתה בבתי מגורים ובמפעלי תעשייה.
הלחימה הייתה נואשת ואכזרית. הגרמנים, שנתקלו בהתנגדות רוסית קשוחה מבעבר, סבלו אבדות במספרי ענק. כאשר סופה של הלחימה לא נראה לעין, החלו הגרמנים במתקפה ארטילרית באמצעות מרגמות ענק. לכך ענו הרוסים בריכוז ארטילרי משלהם בעברו המזרחי של הנהר. בחורבות שיצר הקרב הארטילרי לא הייתה כל אפשרות לתנועת שריון, שכן גובה החורבות הגיע לעתים לשמונה מטרים. יכולת התמרון של הטנקים הייתה אפסית, והם היו פגיעים לאש אנטי טנקית יעילה של חוליות רוסיות שחיכו בחורבות הבתים.
בנובמבר 1942 היה כ-90% משטחה של העיר בידיה של הארמייה השישית. את אגפיה אבטחו כוחות העזר ההונגרים והרומנים, שהיו מורכבים מיחידות בלתי מיומנות, הסובלות ממחסור באספקה ובכוח אדם. בדרום, החזיקו עדיין הרוסים במספר מבלטים מעברו המערבי של נהר הוולגה, והיוו איום מתמיד לארמייה השישית. עם זאת היטלר, המפקד העליון של הצבא הגרמני, היה כה ממוקד בלחימה בתוככי העיר, עד כדי כך שסירב לכל בקשה מאנשי האגפים לתגבורת.
בסתיו, ריכז הגנרל גיאורגי ז'וקוב, האחראי על התכנון האסטרטגי בחזית סטלינגרד, ריכוז מאסיבי של כוחות בערבות מצפון ומדרום לעיר. המתקפה הרוסית החלה ב-19 בנובמבר 1942, בפריצה בחזית הצפונית. הארמיה הרומנית השלישית, שהחזיקה את הגזרה שמצפון לגזרת הארמיה השישית של הוורמאכט, החזיקה מעמד יום אחד אל מול המתקפה הרוסית. ב-20 בנובמבר הצטרפו למתקפה שתי ארמיות בחזית הדרום, שתקפו נקודות בחזית אותן החזיק הקורפוס הרומני הרביעי. היחידות הסובייטיות שעטו מערבה, בתנועת מלקחיים ונפגשו יומיים לאחר מכן ליד העיר קאלאץ', כשהם משלימים את כיתור הארמייה השישית בעיר סטלינגרד. 250,000 חיילים גרמנים ורומנים נלכדו בכיס.
בישיבה מטה שנערכה בסמוך להשלמת הכיתור, הציעו מפקדי הצבא הגרמני כי הנצורים ינסו לשבור את טבעת הכיתור ולעזוב את העיר, על מנת ליצור קו הגנה חדש במערבו של הנהר דון. הרמן גרינג הבטיח כי הלופטוואפה יתספק את הארמיה השישית עד לבוא החילוץ. זאת למרות שכושר האספקה המקסימלי של הלופטוואפה היה 300 טון ליום, הרבה פחות מהאומדן של 500 טון אספקה יומי הדרושים לנצורים. כל זאת לא מנע מהיטלר להורות לנצורים להישאר בחורבות העיר ולהחזיק בהן בכל מחיר. אש נ"מ חזקה ומטוסי קרב הגנו על שמי העיר, והביאו לאובדן מטוסי אספקה רבים. במהלך המערכה סיפק הלופטוואפה כעשירית מהאספקה אותה התחייב לספק.
הגנרל אריך פון מאנשטיין קיבל לידיו כוח משימה, שכלל את ארמיית הפאנצר הרביעית של הות, ויצא למבצע סופת חורף. שריוניו של הגנרל הות התקרבו עד כדי 50 ק"מ מהעיר הנצורה, וייתכן כי בשלב זה יכולה הייתה תנועה של הארמייה השישית להביא לפריצת המצור, ולהיחלץ, במחיר אובדן האחיזה הגרמנית בעיר. אך פון פאולוס נשמע לפקודתו של היטלר, ולא הורה לחייליו לנסות ולפרוץ את המצור. המבצע נעצר, והחורף הרוסי הכבד מנע כל התקדמות נוספת. הוולגה קפאה, ואיפשרה מעבר רצוף של כוחות רוסים אל תוככי העיר, בעוד שהגרמנים קופאים מקור ללא עתודות דלק, ומתים מרעב. אלפים מתו מכוויות קור, תת-תזונה ומחלות.
לאחר נסיגת הכוחות הגרמנים מן הקווקז, תוך הקמת קו הגנה בסביבות העיר רוסטוב, הייתה הארמיה השישית מרוחקת מאות קילומטרים מן החייל הגרמני הקרוב, ולמעשה ללא כל תקווה לחילוץ. אובדנם של שדות התעופה שהוחזקו בפאתי העיר, בפיטומניק וגומארק, סימן את חוסר התקווה של הנצורים לחילוץ או לקבלת אספקה נוספת. הגרמנים לחמו ללא חימוש, אספקה, מזון או תרופות.
בינואר 1943 היה ברור כי נפילתם של הנצורים היא בלתי נמנעת. ב-30 בינואר מינה היטלר את פאולוס לדרגת גנרל-פלדמרשל, מתוך כוונה למנוע בכך את כניעתו, שכן אף מרשל גרמני לא נלקח מעולם בשבי. היטלר הניח כי עתה יילחם פאולוס עד הכדור האחרון, ולאחר מכן יתאבד. ואולם ב-2 בפברואר 1943 נכנעו פאולוס, הארמיה השישית וכל הכוחות הגרמנים בסטלינגרד לכוח רוסי שהגיע למרתף חנות הכלבו "גום" בה הייתה מפקדתו. 91,000 איש נלקחו בשבי, לרבות גנרל-פלדמרשל פאולוס ועמו 22 גנרלים. היטלר נתקף חימה מששמע כי פאולוס העדיף את השבי על ההתאבדות.
רק 6,000 מהשבויים שבו אי פעם לביתם, לאחר עשור שנים. השבויים היו חלשים מרעב וממחלות, ולא קיבלו טיפול רפואי ראוי. חלקם נשלחו למחנות עבודה במזרח, ורבים מהם מתו מתשישות ומרעב. כמה קצינים בכירים הוחזקו במוסקבה, הצטרפו לוועד הלאומי למען גרמניה החופשית ושימשו את הסובייטים בתעמולתם. כמה מהם חתמו על הצהרות כנגד היטלר, ששודרו לכוחות הגרמנים.
הלחימה בעיר נמשכה 199 ימים. מספרי האבדות קשים להערכה. מומחים מעריכים כי כוחות הארמיה השישית סבלו 120,000 אבדות.
פרידריך פאולוס נשאר בברית המועצות לאחר המלחמה ואף הירצה בבתי הספר הצבאיים הסובייטיים.
[עריכה] הקמה מחדש - החזית המזרחית
ב-3 במרץ 1943 היטלר הוציא פקודה להקמתה מחדש של הארמיה. למפקדה החדש מונה גנרל קרל אדולף הולידט. הארמיה השתתפה בקרבות ברומניה ואוקראינה כחלק מקבוצת ארמיות דרום. הארמיה הושמדה ברובה על ידי הסובייטים בקרב על רומניה אולם הפעם מפקדת הארמיה שרדה.
בשנת 1944, הארמיה תחת פיקודו של גנרל מקסימיליאן פרטר-פיקו יחד עם הארמיה ההונגרית השנייה שהייתה תחת פיקודה, השמידו שלושה קורפוסי טנקים סובייטים בקרב דברצן.
הפיקוד הועבר לגנרל הרמן באלק בדצמבר 1944. בינואר 1945 הארמיה עמדה בראש מבצע קונרד, שנועד לשחרר את הכוחות הגרמנים שהיו מכותרים בבודפשט. המבצע הסתיים בכישלון.
אחרי כישלון מבצע קונרד הארמיה נסוגה לאזור אגם בלטון והארמיה השתתפה ונתנה חיפוי למתקפת אגם בלטון. אחרי כישלון המתקפה הארמיה החזיקה בקווים עד המתקפה הסובייטית במבצע וינה ב-15 במרץ 1945.
בסוף חודש מרץ, שאריות הארמיה התחילו בנסיגה לעבר וינה. הם ניכנעו לכוחות צבא אמריקאים ב-9 במאי 1945.
