קרב קורסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בקרב במלחמת העולם השנייה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו קורסק (פירושונים).

קרב קורסק
עימות: מלחמת העולם השנייה תאריך: 4 ביולי 1943 - 23 באוגוסט 1943 קרב לפני: קרב רז'ב-סוצ'בקה השני קרב אחרי: מבצע פולקובודץ רומיאנצב ומבצע קוטוזוב מקום: קורסק, ברית המועצות תוצאה: ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים
ברית המועצות	גרמניה
מפקדים
גיאורגי ז'וקוב ואלכסנדר ואסילבסקי	אריך פון מאנשטיין, ולטר מודל וגינתר פון קלוגה
כוחות
3,000 מטוסים 1,300,000 חי"ר 3500 טנקים 20,000 קני ארטילריה	2,000 מטוסים 800,000 חי"ר 2,700 טנקים 13,000 קני ארטילריה
אבדות
177,847 הרוגים, פצועים ונעדרים; 1,500 טנקים, 1,000 מטוסים	56,827 הרוגים, פצועים ונעדרים; 500 טנקים, 200 מטוסים

קרב קורסק (הידוע גם בכינויו "מבצע מצודה" ובגרמנית "Operation Zitadelle") היה אחד הקרבות החשובים בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. זהו קרב השריון בשריון הגדול ביותר בהיסטוריה.

הקרב החל בתוכנית מתקפה גרמנית, שנועדה להשמיד מבלט של הצבא האדום, שנוצר בחזית שבין הצבאות לאחר קרב סטלינגרד והנסיגה הגרמנית שבאה בעקבותיו. תוכנית זו סוכלה, ומתקפת נגד רוסית שבאה בעקבות המתקפה הגרמנית, הצליחה להשיב לידי הרוסים אזורים שאבדו עוד בשנת 1941 כאוריול, ביילוגרוד וחרקוב, ולמעשה לקבל לידיהם את היוזמה ההתקפית במלחמה. הקרב היה המתקפה הגרמנית הגדולה האחרונה בחזית המזרח.

[עריכה] רקע

בחורף של 1942 - 1943 ניצחו הסובייטים בקרב סטלינגרד, והשמידו את הארמיה השישית, אחת הארמיות המרכזיות בוורמאכט הגרמני. התבוסה בסטלינגרד החלישה את כוחו של הוורמאכט במזרח.

לאחר קרב סטאלינגרד פרצו הכוחות הרוסיים בתנופה מערבה. אך עד מהרה התאושש הצבא הגרמני באופן מפתיע, והמתקפה הרוסית נעצרה, עקב הבעיות הנובעות ממסע מלחמה נייד על פני שטח נרחב - בעיות של קווי אספקה ארוכים, בלאי, ואובדן התנופה. באביב 1943 היו עדיין הכוחות הרוסיים מתוחים על פני מאות קילומטרים של חזית ארוכה ורצופה מלנינגרד בצפון ועד לרוסטוב שעל נהר הדון בדרום. במרכז, בנקודה הרחוקה ביותר אליה הצליחו הרוסים להגיע, נוצר מבלט רוסי משמעותי מסביב לעיר קורסק. אורכו של המבלט היה כ-200 קילומטר ורוחבו כ-150 קילומטר, והוא גבל באוריול, המוחזקת בידי הגרמנים בצפון, ובחרקוב, שעברה מיד ליד עד שנכבשה בפברואר 1943 על ידי קבוצת ארמיות דרום של גנרלפלדמרשל אריך פון מאנשטיין בדרום.

היה ברור כי מתקפה גדולה של בעלות הברית המערביות תגיע במוקדם או במאוחר בחזית המערבית, והיטלר, שהבין כי לא יוכל להביס את הסובייטים בטרם תגיע מתקפה זו, החליט לפתוח במתקפה על הרוסים שתביא לכל הפחות למצב של שוויון בין הצדדים בחזית המזרח, בטרם תחל המתקפה במערב.

[עריכה] התוכנית הגרמנית

מפת קרב קורסק. ניתן לראות את מתחם קורסק במרכז המפה כמבלט בין אוריול הכבושה בידי הגרמנים בצפון, ובין ביילוגרוד הכבושה בידי הגרמנים בדרום. האזורים המסומנים באדום בתוך המבלט, הינם השטחים שנתפסו בידי הגרמנים במהלך המתקפה.

פון מאנשטיין, המתכנן העילאי של הצבא הגרמני, סיים בחורף 1943 מערכה מבריקה, בה הביא את הוורמאכט שנמצא בשפל עמוק לאחר תבוסת סטלינגרד, למצב בו התמודד כשווה אל מול הצבא האדום הנמצא בתנופה. עיקרה של המערכה היה ניצול התנופה הרוסית, שיצרה קווי אספקה מתוחים יתר על המידה, כיתור יחידות החלוץ של הכוח התוקף, והשמדתן.

עתה הציע מאנשטיין מתקפה דומה. לדעתו היה על הוורמאכט להמתין להתקפה הסובייטית בדרום, ללכוד את הכוחות המסתערים באזור אגן נהר הדונייץ, במזרח אוקראינה, ולכתר אותם בין אגן הדונייץ וים אזוב.

מפקדת כוחות היבשה של הוורמאכט, ה-OKH, לא התלהבה מהתוכנית, וכך גם היטלר. התוכנית הייתה כרוכה בויתור התחלתי על שטח ניכר, ובהימור כי הרוסים אכן יכו בדרום, ולא צפונה משם. מכיוון שכך, הפנו המתכננים הגרמנים את עיניהם אל בליטת קורסק, כמקום בו יפתחו במתקפה. בבליטה היו ריכוזים גדלים והולכים של הצבא האדום, שניתן היה ללכוד בתנועת מלקחיים, לכתר ולהשמיד. התוצאה הסופית אמורה להיות קו חזית ישר יותר וקצר יותר, וכתוצאה מכך קל יותר להגנה. העיר קורסק עצמה היוותה צומת רכבות רב ערך, בדרך האסטרטגית שבין רוסטוב למוסקבה.

בחודש מרץ, התגבשו התכניות. "הארמיה התשיעית" בפיקודו של הגנרל ולטר מודל, תתקיף דרומה מאזור אוריול, בעוד ש"ארמית הפנצרים הרביעית" של הגנרל הרמן הות וארמיית השריון של קמפף תחת פיקודו הכולל של מאנשטיין יתקיפו צפונה מאזור חרקוב. תנועת המלקחיים אמורה הייתה להסגר מול קורסק, ואם הכול ילך כשורה, יוכלו הצבאות להמשיך מזרחה על פי יוזמתם, ובאופן כללי לבסס קו חדש על נהר הדון, מזרחה ככל האפשר.

היטלר, שבשלב זה של המלחמה לקח לידיו את הפיקוד האסטרטגי, כמו גם את הפיקוד הטאקטי על הוורמאכט, והיה מעורב בתכנון המבצעים לעתים עד לרמת הגדוד, חרג ממנהגו ואיפשר לאנשי המטה הכללי של ה-OKH לתכנן את הקרב על פי הבנתם. במהלך השבועות הבאים המשיכו אנשי המטה הכללי בתכנון הקרב, תוך שהם מגדילים את סדר הגודל של הכוחות המעורבים במתקפה, ולמעשה מציבים לצורכי המתקפה את כל הכוחות הכשירים במזרח. המתקפה אמורה הייתה להתחיל ב-4 במאי, אך נדחתה ל-12 ביוני ולאחר מכן ל-4 ביולי על מנת לאפשר הזרמת כוחות נוספים וכלי נשק חדישים, ובמיוחד טנקים ותותחים מתניעים חדישים מסוג פנתר וטייגר. הפנתר, שנבנה בתגובה ישירה ל-T-34, והיה יכול להתמודד באופן שקול עם ה-T-34\85. והטייגר, החמוש בתותח 88 מילימטר, שנראה אז כטנק היחיד היכול להתמודד כשווה אל שווה עם הטנקים הסובייטיים הכבדים, דוגמת טנק ה-KV, שהיו חסינים למדי לתותחי הטנקים של פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4.

המתווה הכללי של המתקפה, תנועת מלקחיים היה כבר למסורת בצבא הגרמני, ולחלק מטקטיקת מלחמת הבזק, עליה היה אמון. מתקפה מסוג זה שילבה מאסות של שריון, המתקיפות באופן פתע תוך שילוב של עוצמה ומהירות, פורצות את קווי ההגנה של האויב ומכתרות אותו. גורם ההפתעה היה חלק בלתי נפרד מהטקטיקה. זו הפעם ויתר ה-OKH על גורם זה. נראה היה שכל איש צבא המצויד במפה יכול לחזות את המקום בו יכו הגרמנים בקיץ 1943. היינץ גודריאן אף הביע ספקותיו באזני היטלר, בדבר תוכנית המתקפה, ובדבר הצורך במתקפה במזרח באותה שנה. היטלר ענה כי "המחשבה על מתקפה במזרח הופכת את קיבתי", אך על אף דחייתה של המתקפה מספר פעמים, עמד היטלר מאחוריה, והביע אמון במתכנניה. לא הייתה כל סיבה לכשלון המתקפה, שכן מתחילת המלחמה, כל המתקפות של הוורמאכט זכו להצלחה בשלביהן הראשוניים.

הכוח הגרמני התגבש לכלל 50 דיוויזיות, מהן 17 דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר (חרמ"ש), לרבות דיביזיית העלית של הוורמאכט, דיביזיית גרוסדויטשלנד, ודיוויזיות ה-SS, לייבשטאנדרטה אדולף היטלר, דיביזיית טוטנקופף ודיביזיית "דאס רייך". ליחידות אלו הוזרמו כל הכלים החדישים שפותחו בשנה האחרונה לאור הנסיון הקרבי בחזית המזרח. כל יחידות הלופטוואפה והארטילריה הזמינות. על אף הפגמים האפשריים בתוכנית, היה פוטנציאל ההרס הטמון בריכוז זה של שריון מרשים בעוצמתו.

[עריכה] התכנון הסובייטי

חיילים סובייטיים בקורסק

הצבא האדום היה מודע לכך שהגרמנים מתכננים מתקפת קיץ, ותכנן מתקפה משלו, שתהלום את התכניות הגרמניות כפי שהשתקפו בדיווחי המודיעין ובריכוזי הכוחות הנצפים מעבר לקו החזית. ריכוז הכוחות במבלט קורסק החל כריכוז כוחות לצורך הסתערות על אוריול וביילוגרוד, ולא לצרכי מגננה.

ככל שהתקרב הקיץ, נראה כי קורסק היא המקום בו תונחת המהלומה הגרמנית. המרגל "לוסי" שפעל בשווייץ העביר ידיעות על המתקפה למוסקבה. ידיעות אלו אך אישרו את תחושתם של המרשלים הסובייטים, ובראשם גאורגי ז'וקוב כי המהלומה תונחת בקורסק. כבר ב-8 באפריל כתב ז'וקוב מזכר ברוח זו לסטאבקה, הפיקוד העליון של הצבא האדום, ובו צפה נכונה את המקום בו יתקיפו הגרמנים, כמו גם הניח את הבסיס הרעיוני לתוכנית להדיפת המתקפה.

סטלין ומספר בכירים בסטאבקה, רצו להלום ראשונים. עד אז התנהלה המלחמה באופן בו מתקיפים הגרמנים בקיץ, זוכים להשגים טריטוריאליים, נעצרים ונסוגים בחורף. סטלין רצה לשבור תבנית זו. עד אז לא עלה בידי צבא כלשהו לעצור את מתקפת הבליצקריג, במלוא תנופתה. ז'וקוב, ובכירים אחרים הציעו לאפשר לווורמאכט לנפץ את עוצמתו אל מול מגננה רוסית מאסיבית, ורק אז לפתוח במתקפה. סטלין קיבל את דעתו של ז'וקוב.

העיכובים החוזרים ונשנים במועד המתקפה הגרמנית העניקו לרוסים ארבעה חודשים לארגן את המגננה. מתחם קורסק הפך למתחם המוגן ביותר על פני כדור הארץ. מיליון מוקשים הוטמנו בידי הצבא האדום, שנעזר באלפי אזרחים לצורך מטרה זו, 5,000 קילומטר של חפירות אנטי טנקיות נחפרו, בקווי מגננה שהגיעו עד כדי 175 ק"מ מאחורי קו החזית. מאחורי קוים אלו התבצר צבא ענק של כ-1,300,000 חיילים, 3,600 טנקים, 20,000 קני ארטילריה, ו-2,400 מטוסים. התעצמות הצבא האדום במבלט קורסק הייתה מהירה מזו של הוורמאכט מולו, וכל עיכוב במתקפה הגרמנית אך סייע להם לשפר את הגנתם.

רבים מהמתבצרים במתחם קורסק היו ותיקי קרב סטלינגרד, אך מיליון מתגיייסים חדשים ריעננו את שורות הצבא האדום במחצית שנת 1943. הצבא היה גדול מזה של 1942, וזאת על אף האבידות הכבדות בסטלינגרד. העיכובים במועד פתיחת המלחמה איפשרו ליחידות החדשות להתגבש ולהתאמן.

צפיפות הארטילריה במבלט הייתה בלתי רגילה. המבלט כלל יותר יחידות ארטילריה מאשר יחידות חיל רגלים. הסובייטים היו נחושים להדוף את המתקפה באמצעות שילוב של מוקשים ואש ארטילרית. ירי עקיף מתותחי הוביצר, יעצור את חיל הרגלים הגרמני, וירי ישיר מתותחים אנטי טנקיים יעצור את השריון הגרמני. במתחם של הארמיה ה-13, שפנה אל מול מתחמה של הארמיה התשיעית הגרמנית, באזור הצפוני של המתחם, היו 23.7 קני ארטילריה לקילומטר רבוע. במתחם של ארמיות המשמר השישית והשביעית בדרום, הצפיפות הייתה מועטה יותר, עשרה קני ארטילריה לקילומטר רבוע.

חיל ההנדסה הסובייטי ערך אף הוא הכנות מקיפות. בכל קילומטר רבוע של חזית הוטמנו 1,700 מוקשים נגד אדם, ו-1,500 מוקשים אנטי טנקיים. אלפי קילומטרים של חפירות נחפרו, ואלפי קילומטרים של גדר תיל הונחו. מכשולים אנטי טנקיים הוקמו, ולצידם עמדות מרגמות ותותחים אנטי טנקיים מבוצרות ומסוות היטב. עמדות דמה נבנו על מנת למשוך את אש הארטילריה הגרמנית.

אל מול המערך הגרמני עמדו אנשי "חזית וורונייז" בפיקודו של ניקולאי פיודורוביץ' ואטוטין מדרום, ואנשי "החזית המרכזית" בפיקודו של קונסטנטין רוקוסובסקי מצפון.

[עריכה] מבצע מצודה

[עריכה] פעולות מקדימות

ארבעת החודשים שחלפו בין תחילת תכנון המתקפה, ובין מועד ביצועה, איפשרו לגרמנים להתחמש ב-200 טנקים מסוג פנתר, (אך רק ארבעים טנקים מטיפוס חדיש זה היו כשירים בתחילת המתקפה, בשל בעיות טכניות). 90 משחיתי טנקים מסוג "פרדיננד" (משמיד טנקים על מרכב "טייגר" שנודע בעובי השריון שלו) ומפציצי צלילה מסוג הנשל 129, כמו גם 270 טנקים מסוג טייגר, ואף מספר טנקי שלל מסוג T-34 שהוכיח את עצמו כאחד הכלים היעילים ביותר בזירה. בסך הכול נאספו לצרכי המתקפה כ-2,700 טנקים, 1,800 מטוסים ו-800,000 חיילים. היה זה אחד מריכוזי הצבא הגדולים בהיסטוריה.

עם כל זאת, להיטלר היו דאגות נוספות משלו. פעילות בעלות הברית באירופה נראתה כבעלת השפעה משמעותית על הכוח הצבאי הגרמני. על אף שהמערכה בצפון אפריקה הייתה רחוקה מלהיות "החזית השנייה" לה ייחלו הרוסים מאז תחילתו של "מבצע ברברוסה", עדיין השפיעה פעילות הבריטים והאמריקאים על כוחו הכולל של הצבא הגרמני. הלופטוואפה איבד כ-40% מכוחו בקרבות אוויר מעל מאלטה ותוניסיה והעליונות האווירית ממנה נהנה הוורמאכט במבצעים קודמים במזרח לא הייתה עוד מובטחת. חיל האוויר הסובייטי היה גדול בהרבה מן הלופטוואפה במזרח, והיה בשלבים של התעצמות טכנולוגית, שאיפשרה לו להלום בשריון הגרמני. מטוס האיליושין איל 2 שטורמוביק, אשר שימש עוד בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה ככלי יעיל למתקפת אוויר - קרקע, שופר בשנת 1943 עם הופעת השטורמוביק סימן 3, והיווה, בגרסאותיו השונות, את מטוס התקיפה הקרקעי העיקרי של הצבא האדום במלחמת העולם השנייה.

מועד פתיחת המתקפה נדחה מספר פעמים, עד שב-1 ביולי ניתנה הפקודה למתקפה בבוקר ה-5 ביולי. למחרת היום העביר המרשל אלכסנדר ואסילבסקי אזהרה למפקדים בחזית, ניקולאי ואטוטין, קונסטנטין רוקוסובסקי ואיבן קונייב כי המתקפה לה ציפו זמן רב עתידה להגיע בין ה-3 ביולי וה-6 ביולי. רשתות הביון הסובייטיות הזינו את הצבא במידע מועיל על המתקפה מזה חודשים.

בדרום החלה המתקפה עוד ב-4 ביולי כאשר ארמיית הפנצר הרביעית החלה לנסות ולכבוש את עמדותיהם הקדמיות של הרוסים בטרם תתחיל המתקפה העיקרית. ההפתעה הטקטית, עליה נסמכה לוחמת הבליצקריג, לא הייתה עוד גורם במערכה זו.

בשעות אחר הצהריים של ה-4 ביולי החלו מפציצי צלילה מסוג "שטוקה" להתקיף את העמדות הרוסיות בדרום, ולאחר מכן החלה התקפה ארטילרית. השריונים של הרמן הות התקדמו לעמדות ליד הכפר זבידובקה. בה בעת התקיפה דיביזיית "גרוס דויטשלנד" את הכפר בוטובו, בשיתוף פעולה עם דיביזיית הפאנצר ה-11. התקפה זו נתקלה בהתנגדות סובייטית קשה, ועד לחצות הלילה לא השיגו המתקיפים את מטרותיהם.

ב-22:30 החלו הסובייטים במהלומה ארטילרית לאורך כל החזית. מהלומה זו, שכללה 3,000 קני ארטילריה ומרגמות, כללה עד לחצי מכלל החימוש שהוקצה למבצע כולו. המטרה הייתה לעכב ולשבש את פעולת המתקיפים. בצפון התרכזה הארטילריה בשיבוש הארטילריה הגרמנית, והצליחה להשמיד כחמישים מתוך מאה הסוללות שפעלו בגיזרה זו. התוצאה הייתה כי כאשר נפתחה המתקפה בצפון, היה הסיוע הארטילרי לה זכתה מוחלש בהרבה. לוח הזמנים של המתקפה הגרמנית שובש, והיחידות החלו במתקפה בחוסר תיאום, כתוצאה מהמהלומה הארטילרית. בדרום, התרכזה המהלומה הארטילרית בשטחי הריכוז של הטנקים והרגלים. מתקפה זו הייתה יעילה בשיבוש לוח הזמנים של המתקפה, אך לא גרמה לאבידות רבות.

[עריכה] הקרב עצמו

[עריכה] הגיזרה הצפונית

המערכה האמיתית החלה עם בוקרו של ה-5 ביולי 1943. הסובייטים היו עתה מודעים לעיתוי המדויק של המתקפה הגרמנית ויזמו מתקפת ענק של חיל האוויר הסובייטי כנגד בסיסי הלופטוואפה בטווח המתקפה, בנסיון למנוע מהמתקיפים את הכיסוי האווירי לו הם רגילים, ולחקות את הגרמנים בהרגלם לחסל את חילות האוויר של האויב עוד בשעות הראשונות של המערכה. הקרב היה אחד מקרבות האוויר הגדולים בהיסטוריה, ותוצאתו הייתה כי אף אחד משני חילות האוויר לא הצליח לבסס עליונות אווירית בשדה הקרב.

בחזית הצפונית נכשלה הארמיה התשיעית הגרמנית מלהשיג את יעדיה. הסובייטים צפו את מהלכיה. הארמיה תקפה בגיזרה שאורכה 45 קילומטרים, שהתבררה כשדה מוקשים ענקי. הטנקים נזקקו לעזרת אנשי ההנדסה שיפנו את שדה המוקשים, והמבצע התנהל תחת אש ארטילרית רצופה. על אף שכמה מפני מוקשים מסוג גוליית ובורגוורד הצליחו לפנות רצועות צרות למעבר הטנקים, היה המבצע ההנדסי בסופו של דבר כישלון. כלי הפינוי הכבדים לא כללו אמצעים לסימון הרצועות למעבר הטנקים, והסובייטים מנעו סימון ידני של הרצועות באמצעות אש ארטילרית וירי צלפים בחיילי ההנדסה הגרמנים. שיעור האבדות בקרב הכוח הפורץ היה גבוה ביותר. כך, למשל, חטיבת הפאנצר ה-653 החלה את היום עם 49 תותחים מתנייעים מסוג "פרדיננד" ועוד לפני השעה 17.00 בערבו של אותו יום אבדו 37 מהכלים בשל המיקוש. על אף שנזקי המיקוש לא גרמו לאובדנו של הכלי, אלא רק לעצירתו, איבדה המתקפה הממונעת את עוקצה. הכלים הנייחים היוו מטרות נפלאות לארטילריה הסובייטית, ולחוליות ציידי הטנקים שפעלו בשטח, ולא סייעו דבר למתקפה הגרמנית. הפקודה שניתנה לצוותי הטנקים אסרה עליהם לסייע לחבריהם שנותרו מאחור, על מנת שלא להביא להאטת קצב המתקפה, והותירה תפקיד זה לאנשי ההנדסה בלבד. בפועל נדון טנק כזה שנותר בשטח להשמדה בתוך זמן קצר.

מספר גורמים השפיעו על עצירת המתקפה בחזית הארמיה התשיעית. התכנון הקפדני של ההגנה הסובייטית היווה גורם עיקרי. חזית המרכז הסובייטית בפיקודו של המרשל קונסטנטין רוקוסובסקי צפתה היטב את מהלך המתקפה, וביצרה את האזורים המותקפים, תוך שהיא מפנה לשם כוח אדם מאזורים אחרים. הארמיה הסובייטית ה-13 שנשאה בעיקר עול המגננה הייתה הכוח הסובייטי החזק ביותר בגיזרה. השגיאה הסובייטית העיקרית הייתה בצפי כי עיקרה של המתקפה הגרמנית תגיע בגיזרה זו, מה שגרם לחיזוקה על חשבון היחידות הלוחמות בדרום. כמו כן, היחידות הצפוניות חיזקו את "האזור הטקטי" לעומק של עד 20 קילומטרים מקו החזית, על חשבון קוי ההגנה העמוקים יותר. צבאו של מודל כלל פחות טנקים מצבאו של מנשטיין בדרום, והתקשה לפרוץ את קו ההגנה הראשוני.

נראה כי טקטיקת ההגנה הסובייטית הצליחה בצפון. בתחילה התקיפה הארמיה התשיעית חזית באורך של 45 קילומטרים. ביום הלחימה השני צומצמה החזית לאורך של 40 קילומטרים. ב-7 ביולי, יום הלחימה השלישי, ניסו הגרמנים לפרוץ בחזית שאורכה 15 קילומטרים. ב-8 וב-9 ביולי לחמו הצדדים בשטח מצומצם של 2 קילומטרים. בכל יום התקדמו הגרמנים פחות ופחות. ביום הראשון 5 קילומטרים, ביום השני ארבעה, ובימים שלאחר מכן 2 קילומטרים ופחות. ב-10 ביולי עצרה הארמיה התשיעית במקומה, מבלי שפרצה מעבר ל"אזור הטקטי".

לאחר שבוע של לחימה התקדם הוורמאכט בצפון רק 12 קילומטרים, וב-12 בחודש היכו הסובייטים במתקפת נגד כנגד הריכוז הגרמני באוריול, מצפון לגיזרת הלחימה בקורסק. הארמיה התשיעית נאלצה לסגת, וחלקה במתקפה תם. יחס האבידות היה 5:3 לטובת הגרמנים, והגרמנים איבדו 300 טנקים מסוג פאנצר סימן 3, פאנצר סימן 4, כחצי תריסר טייגרים וכחמישים משחיתי טנקים, אך הם נכשלו מלהשיג את יעדיהם. לראשונה הסתיימה מתקפה גרמנית בנסיגה גרמנית, מבלי שקו האויב נפרץ. אותן יחידות של הצבא האדום שנסוגו, נסוגו באופן מאורגן, ושמרו על שדרת הפיקוד. טקטיקת הבליצקריג נכשלה מלהשיג את יעדיה.

[עריכה] הגיזרה הדרומית

בדרום, הצליחו לוחמי הצבא האדום ב"חזית וורונייז'" פחות מחבריהם בצפון. קורפוס הפאנצר השני של ה-SS התקיף בגיזרה צרה אל מול שני רגימנטים של רובאים רוסים. חוד החנית המשוריין של ארמיית הפאנצר הרביעית של הרמן הות התקדם, וביום הלחימה השני, ה-6 ביולי היה כבר כ-15 קילומטרים מעבר לקווים הרוסיים. שלא כבצפון, נקודות הפריצה המדויקות לא היו ידועות לרוסים מראש, ולפיכך הייתה ההגנה דלילה יותר. בנוסף לכך, השקיעו הרוסים בדרום פחות בביצור האזור הטקטי, ויותר ביצירת קווי הגנה נוספים מאחוריו, והשאירו יחידות רבות בעתודה ובעמדות עומק. בנוסף לכך, היה הכוח הרוסי בדרום חלש מזה שבצפון, אך עמד אל מול כוח גרמני חזק יותר.

עם כל זאת, נתקלה ההתקדמות הגרמנית בקשיים רבים, והגיזרה הלכה והצטמצמה, כמו גם עומק החדירה שהלך ופחת מדי יום. ב-9 ביולי לחמו הכוחות בגיזרה בת 15 ק"מ (לעומת 30 ק"מ בתחילת המערכה), וההתקדמות היומית הייתה כ-2 ק"מ ביום, עד לסיום המערכה.

הארטילריה ושדות המוקשים הסובייטיים הצליחו לגרום לעיכובים ואבידות בשורות הגרמנים. יכולת היחידות המחופרות של הצבא האדום לעכב את הגרמנים הביאה לכך שניתן היה להביא לגיזרה זרם יציב של עתודות בכל מקום בו נדרשו. יותר מ-90,000 מוקשים חדשים נטמנו בימי המערכה על ידי קבוצות קטנות של אנשי חיל הנדסה רוסיים, שעבדו בלילה, בנתיב המשוער של התקדמות השריון הגרמני למחרת היום. הנסיגה, במקום בו התבצעה, התבצעה באופן מסודר, ולא בבהלה המונית.

על אף האבידות הכבדות של הגרמנים, ברור היה כי המדובר באיום שיש להתמודד עמו. יחידות עתודה הוזרמו לאזור הפריצה.

ארמיית המשמר החמישית הרוסית עמדה אל מול ההתקדמות הגרמנית ליד הכפר פרוחורובקה, אך התקפה בו זמנית של שריוני ה-SS ושל אנשי הארמיה הרביעית של הות, כמעט והצליחה לחדור את קו ההגנה הרוסי במקום.

בבוקר ה-12 ביולי התקדמו שריוני ה-SS אל הכפר פרוחורובקה, בה בעת שאנשי ארמית הטנקים החמישית הרוסית הנחיתו את מתקפתם על מנת לנסות ולהוציא את הכוחות הגרמנים מאיזון. יחידות ה-SS נתקלו באנשי ארמיית הטנקים החמישית בשדה פתוח, בו מפוזרות חוות חקלאיות.

הקרב ניתן לתיאור מבחינת הרוסים כהפסד טקטי, אך הצלחה מבצעית. אנשי ה-SS כמו גם הרוסים לא השיגו את יעדיהם באותו יום. ישנן גרסאות סותרות באשר לאבדות שני הצדדים. באשר לאבדות הרוסים נעים המספרים בין 200 ל-822 טנקים. חומר ארכיוני שפורסם לאחרונה מראה כי המספר היה בין 150 ל-300 טנקים שאבדו לחלוטין, ומספר נוסף שהוצא זמנית מכלל שימוש. באשר לאבידות הגרמנים נעים המספרים בין 80 טנקים שאבדו, ובין מאות טנקים, לרבות עשרות טנקים מסוג טייגר. אין לדעת מה היה המספר המדויק. יש להדגיש כי הרוסים לא ייחסו חשיבות רבה למספר האבידות, כל עוד הצליחו בעצירת הגרמנים. הגרמנים, לעומתם, עמדו במצב בו יקשה עליהם למלא את שורותיהם, ולהחזיר לעצמם את כוח האדם וכלי הנשק היקרים שאבדו במערכה. כן יש להוסיף כי טנקים רוסים שניזוקו ניתן היה לתקן, בעוד שטנק גרמני שנותר בשדה הקרב, אבד משנסוגו הגרמנים לעמדותיהם הראשוניות.

החדירה הגרמנית בדרום הייתה בגיזרה עמוקה וצרה. יחידות עלית של הצבא האדום התחילו בהתקפת האגף הגרמני, הגרמנים לא יכלו להעביר מספר רב של טנקים אל תוך הפירצה הצרה, ולא היה להם את הכוח הנדרש להרחיבה. ככל שהתקדמה המערכה אל תוך הפירצה, הלך ונחלש הכוח באגף הגרמני.

בעוד שבצפון נעצרו הגרמנים כליל, ב-10 ביולי עדיין לא הגיע סופה של המערכה. סיכוייהם של הגרמנים לחדור את הקו הרוסי נראו עדיין סבירים אף ב-12 ביולי. הגרמנים בדרום, מותשים ועייפים, הצליחו לחדור את שני קווי ההגנה הראשונים, והאמינו כי בכוחם לחדור את שאר מערך ההגנה. למעשה המתינו להם באזור זה עוד חמישה קווי הגנה, על אף שלא היו חזקים כקווים הקדמיים. המגנים הרוסיים נחלשו, וחלקים גדולים מכוח העתודה כבר הוטל אל הקרב, אך עדיין ציפו עתודות רבות מאחורי הקווים למלא את חלקם.

[עריכה] נחיתת בעלות הברית בסיציליה

ב-10 ביולי, בעוד המבצע בעיצומו, נחתו כוחות אמריקאים ובריטים בסיציליה במבצע שכונה "מבצע האסקי". ב-12 ביולי זימן היטלר את פון קלוגה ואת פון מאנשטיין למפקדתו בפרוסיה המזרחית, והודיע על כוונתו לבטל את מבצע "ציטאדלא". מאנשטיין, מפקד הזרוע הדרומית, טען כי ביכולתו להמשיך ולכבוש את קורסק אם יוקדש לעניין מאמץ אחד, אחרון. היטלר ביטל את דעתו.

יש הרואים בנחיתה בסיציליה תירוץ בלבד, וטוענים כי העובדה היא כי המתקפה כבר נכשלה, וכי מאמצים נוספים לפריצה לא היו מניבים אלא אבדות נוספות. הזרוע הצפונית של המלקחיים כבר נקטעה, והצבא האדום כבר החל במתקפת נגד. בדרום, כל מאמצי אנשיו של פון מאנשטיין נכשלו בפריצת הקו, על אף הצלחה טקטית מסוימת.

[עריכה] מתקפת הנגד הסובייטית

מבצע קוטוזוב, מתקפת הנגד הסובייטית באזור אוריול, שינתה את המצב באופן מוחלט. הארמיה התשיעית הגרמנית הופנתה להדיפת המתקפה, במקום להמשיך בתפקידה כזרוע המלקחיים הצפונית בתנועת המלקחיים שעמדה בבסיס "ציטאדלא". יחידות מן הזרוע הדרומית נסוגו לקווי ההתחלה בהם החזיקו ב-4 ביולי, על מנת לקצר את קו החזית ולאפשר עתודה לצורכי המגננה בצפון.

בדרום נפתחה מתקפת הנגד ב-3 באוגוסט ב"מבצע פולקובדץ רומיאנצב". המבצע, שכלל התקפות הסחה דרומית מגיזרת הלחימה, באזור הנהר מיאוס, הביא לאובדן העיר החשובה ביילוגרוד, ולנסיגה נוספת של הגרמנים. נפילת ביילוגרוד ואוריול נחשבה להישג משמעותי, ונחגגה במוסקבה בתצוגת זיקוקים, שהפכה לאחר מכן לנוסח קבוע בעת שחרורה של כל עיר סובייטית. ב-11 באוגוסט, הגיע הצבא האדום לחרקוב.

[עריכה] סוף המערכה

מאנשטיין התבטא כי המערכה בקורסק הסתיימה ללא ניצחון מוחלט של אחד הצדדים, שכן על אף שהגרמנים נאלצו לסגת, הם הצליחו להשמיד את היחידות הניידות של עתודות האויב. ראייה זו היא צרה ביותר, ומתעלמת מיכולתו של הצבא האדום לעבור ממגננה למתקפה בתוך שבועיים, להשליך את הגרמנים אל עברו השני של נהר הדנייפר, ולאבד שטחים שנרכשו בדם רב.

ב-22 באוגוסט הסתיימה מערכת קורסק. לאחריה נמשכו מתקפות נוספות של הצבא האדום, שהובילו לכיבוש קייב בסתיו 1943.

המערכה הייתה הצלחה סובייטית כוללת. בפעם הראשונה נעצרה מתקפה גרמנית מבלי להשיג ולו אחד מיעדיה. הגרמנים, על אף השימוש בכלים חדישים, לא הצליחו לשבור את הגנת הצבא האדום, והופתעו מכמות העתודות שהוקצו למערכה. הניצחון הרוסי עלה במחיר יקר. הצבא האדום איבד יותר אנשים ויותר ציוד מאשר הוורמאכט, אך עלה בידו להחזיר לעצמו את האבידות, כאשר משאבי כוח האדם והציוד של הגרמנים החלו להדלדל.

מקרב זה ואילך הייתה היוזמה האסטרטגית בידי הסובייטים. הגרמנים בילו את שאר המלחמה בתגובה לפעולות הסובייטיות, ובמגננה. חזית חדשה באיטליה אילצה להעביר לשם כוחות יקרים. שני הצדדים איבדו אבידות רבות, אך הסובייטים יכלו לחדש את שורותיהם בכוח אדם ובציוד, ובסיוע מארצות הברית. הגרמנים מעולם לא התגברו על אבדותיהם, ולא קיבלו לידם את היוזמה לאחר קורסק. אבידות הרוסים היו אמנם גדולות, אך לא ניתן להשוותן לאבידות שספגו הרוסים במהלך מתקפות הקיץ של 1941 ו-1942, בהן נסוגו הרוסים מאות קילומטרים, ואיבדו מיליוני לוחמים. מתקפת קורסק הייתה המתקפה הגדולה האחרונה של הוורמאכט במזרח.

תוצאה נוספת הייתה אובדן אמונו של היטלר במטה הכללי. יחסיו של היטלר עם המטה הכללי שלו ידעו עליות וירידות. לאחר מערכת מוסקבה לקח לידיו את הפיקוד על ה-OKH, ולא השאיר למפקדיו מרחב לתמרון מבלי להתערב בתכנון עד לרמת הגדוד. לאחר קרב סטלינגרד התיר מעט את הרצועה, ומבצע ציטאדלא, היה כולו פרי תכנון המטה הכללי, והיטלר כמעט ולא התערב בו. ההיפך הגמור אירע בצד הרוסי. סטלין הבין את כוחה של הסטבקה בתכנון צבאי, והעניק חופש נוסף למרשלים שלו, כאשר הפך את החלטותיהם רק לעתים נדירות מעתה ואילך. התוצאות היו ברורות. הוורמאכט הלך מדחי אל דחי, כאשר היטלר מנסה לנהל בעצמו מערכה בשלוש חזיתות על בסיס יום יומי, בעוד שהצבא האדום מנהל מתקפות ענק, שהביאו אותו תוך שנתיים עד ברלין. מכאן ואילך המשיכו הרוסים באופן ישיר כמעט, עד הגיעם לברלין באפריל 1945.

[עריכה] ראו גם

• סמיון קריבושיין

[עריכה] לקריאה נוספת

• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
• אלן קלרק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979.
• אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945, הוצאת מערכות, 1968.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר על הקרב, כולל מפות, תיאורים, סד"כ ולינקים