אילה פרוקצ'יה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אילה פרוקצ'יה
נולדה	1941, קיבוץ אשדות יעקב, ארץ ישראל
בוגרת	האוניברסיטה העברית (תואר שני) אוניברסיטת פנסילבניה (דוקטורט)
השתייכות	משרד המשפטים הרשות לניירות ערך מערכת בתי המשפט הישראלית
תקופת כהונה	1987 ואילך
תפקידים בולטים	בכירה במשרד המשפטים יועצת משפטית לרשות לניירות ערך שופטת בית משפט השלום בירושלים שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים שופטת בית המשפט העליון
פעילויות נוספות	חברה בוועדה למינוי שופטים

אילה פְּרוֹקַצ'יה (נולדה ב-1941) שופטת בית המשפט העליון, חברה בוועדה לבחירת שופטים, דוקטור למשפטים.

תוכן עניינים 1 תולדות חיים 2 מתנגדים ומברכים על המינוי לביהמ"ש העליון 3 פסקי דין בולטים 4 הערות שוליים 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חיים

נולדה בשנת 1941 בקיבוץ אשדות יעקב. סיימה בית ספר תיכון עירוני ה' בתל אביב. לאחר שירותה הצבאי למדה משפטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וסיימה בהצטיינות. בשנים 1965-1969 כיהנה כעוזרת משפטית לנשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט. לאחר מכן סיימה בהצטיינות תואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית. בשנת 1972 סיימה לימודי משפטים באוניברסיטת פנסילבניה בתואר דוקטור למשפטים.

בשנים 1973-1987 שימשה בתפקידים בכירים במשרד המשפטים בירושלים ועסקה בענייני ייעוץ, חקיקה ופרקליטות בנושאים מגוונים בתחומי המשפט הציבורי והפרטי, ובהם ענייני משפט כלכלי ומסחרי ושוק ההון. בשנת 1983 שימשה כיועצת משפטית לרשות ניירות ערך בירושלים.

בשנת 1987 מונתה לשופטת בית משפט השלום בירושלים. בשנת 1993 מונתה לשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, ובמרץ 2000 מונתה לכהונת שופטת בית המשפט העליון.

הייתה נשואה לאוריאל פרוקצ'יה, שהוא פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה ומומחה לענייני תאגידים. יש להם בן, שאף הוא משפטן.

[עריכה] מתנגדים ומברכים על המינוי לביהמ"ש העליון

המתנגד הנחרץ למינוי פרוקצ'יה היה שופט בית המשפט העליון מישאל חשין. התנגדותו העלתה ביקורת על מניעיו, שכן הוא גיסו של מנכ"ל טבע אלי הורביץ, אשר הורשע על ידי פרוקצ'יה בבית המשפט המחוזי. ואולם, בערעור זיכה אותו בית המשפט העליון, תוך שהוא מותח ביקורת לא מרומזת על פרוקצ'יה.

ה"דיל" שאפשר את הגעתה לעליון סוכם בין שר המשפטים, מאיר שטרית, לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. לפיו תצורף פרוקצ'יה לעליון וכמשקל נגד לה ימונה גם השופט המזרחי המסורתי, אדמונד לוי.

[עריכה] פסקי דין בולטים

משפט ציבורי

פרוקצ'יה התפרסמה לראשונה בעת כהונתה בבית משפט השלום, כשפסקה שחוק-העזר העירוני שחוקקה עיריית ירושלים, המצווה שבשבת יהיו בתי העסק סגורים, איננו תקף, כיוון שבחקיקתו חרגה העירייה מסמכותה לפי פקודת העיריות. החלטתה עוררה זעם בקרב החרדים. שנים אחר כך, בשבתה כשופטת בבית המשפט העליון, אישרה את חוקיות האיסור על העבדתם של יהודים בשבת, אך קבעה שבעוד שראוי להחיל אותו על עבודה ומסחר רגילים, יש לספק שירותי בידור, נופש ותחבורה ציבורית בשבת. בפסק דינה, עמדה השופטת על חשיבותה של השבת גם כערך סוציאלי.

בנושאים ביטחוניים נוהגת פרוקצ'יה לאמץ את דעותיה של מערכת הביטחון, למעט מקרים חריגים. פרוקצ'יה אישרה את החלטת מערכת הביטחון למנוע ממרדכי ואנונו לצאת מישראל, ולחייבו להודיע מראש על כל יציאה מהיישוב בו הוא מתגורר. כאשר החליט הצבא להרוס מבנים פלסטיניים בחברון כדי להבטיח את הדרך שעושים המתפללים בחברון ברגל אל מערת המכפלה, קבעה פרוקצ'יה כי ההחלטה חוקית. פרוקצ'יה מעולם לא קיבלה עתירה לביטול מעצר מינהלי, אולם לא היססה להפוך החלטות על שחרור ממעצר כזה שניתנו על ידי בית הדין הצבאי, כאשר סברה כי בית הדין שחרר בקלות רבה מדי תושבים פלסטינים המסכנים את ביטחון המדינה. מנגד, קבעה כי עקירת פרדס הסמוך לביתו של שר הביטחון שאול מופז כדי להגן על ביטחונו אינה מידתית, וניתן להסתפק במקרה זה בדילול ענפי העצים. כן הצטרפה לדעה לפיה יש לבטל את הוראת השעה האוסרת על איחוד משפחות בין אזרחים ישראלים ותושבי הרשות הפלסטינית. בפסק-דינה, הצביעה פרוקצ'יה על כך שמהנתונים עולה כי ייתכן שתכליתו של החוק הייתה דמוגרפית ולא ביטחונית, בניגוד לטענת המדינה. מנגד, אישרה פרוקצ'יה את חוקתיותו של סעיף חוק גורף למדי, המונע שחרור בערובה של שוהים בלתי חוקיים בישראל שנכלאו וממתינים לגירושם, וגירושם מתעכב או נמנע בשל היעדר שיתוף פעולה מצידם.

פרוקצ'יה הטילה על צה"ל ומפקדיו חובות נאמנות רחבות היקף לטובת חיילים, וביטלה את החלטת הצבא להפסיק את שירותה של קצינה בגין תלונתה על התנהגות בוטה וגסה מצד מפקדה.

פרוקצ'יה קשוחה יחסית כשמדובר בזכות לחינוך. היא נוהגת להדגיש זכות זו, וליישם אותה אותה בעיקר בהקשרים של השגת שוויון. פרוקצ'יה חייבה את המדינה להפסיק את ההקצאה המפלה לרעה את מוסדות החינוך הבדואים בדרום, לפיה לא הוקצו להם כמעט תקנים לקציני ביקור סדיר, דבר המגביר נשירה מבתי הספר שם. כן פסלה את הנוהג בבית הספר האזורי "בית ירח" – בית ספר מוכר שאינו רשמי – להתנות את ההרשמה לבית הספר בהתחייבות הורי התלמידים לשלם עבור שיעורי רשות. לעומת זאת, נטען כנגדה כי גישתה בעניין שוויון נעצרת כאשר דובר באפליה לטובה של קבוצות דתיות יהודיות, וכי אפליה כזו לטובת קבוצות יהודיות היא לגיטימית בעיניה. כך, קבעה השופטת בדעת מיעוט, כנגד השופטים חשין ומצא כי המדינה רשאית להוסיף תקצוב לבתי ספר ממלכתיים דתיים, מבלי שהדבר יחייבה להוסיף תקצוב גם לבתי ספר ממלכתיים שאינם דתיים, ואפילו אם גם בהם מתקיימים לימודי יהדות מתוגברים. הטעם שנתנה פרוקצ'יה למסקנה זו, הוא שהפעילות החינוכית שעבורה ניתן התקציב היא פעילות חובה בבתי הספר הדתיים, אך פעילות רשות בלבד בבתי הספר שאינם דתיים.

נושא השוויון נראה כקרוב ללבה של פרוקצ'יה. כך, למשל, דחתה את דרישת אלמנות הטייסים שנפלו בשירות מילואים, כי זכויותיהן יושוו לזכויות של אלמנות שנפלו בשירות קבע, וזאת משום שהדבר היה פוגע בשוויון בין אלמנות טייסים שנפלו במילואים לבין אלמנות חיילי מילואים אחרים שנפלו.

בכל הנוגע לזכות הגישה לערכאות, אוחזת פרוקצ'יה בגישה לפי מדובר בזכות חוקתית, והיא הביעה עמדה זו לא פעם בפסקי-דינה.

את גישתה של פרוקצ'יה לחופש הביטוי ניתן לאפיין כ"יחסית" או "מאוזנת" יותר מן הגישה שהשליטו בעבר הנשיאים שמגר וברק והשופטת דורנר, אשר הקנו לחופש הביטוי מעמד על. פרוקצ'יה הייתה אמנם שותפה לפסק הדין שהתיר להקרנה את הסרט "ג'נין ג'נין" בשם חופש הביטוי, אולם, מנגד, היא סטתה מן הדעה הרווחת בדבר עליונותה של זכות זו, כאשר קבעה כי השימוש במושג "נאצי" שהוטח בפעיל הימין איתמר בן-גביר מהווה לשון הרע, וביקשה לחייב את עורך העיתון "מעריב", אמנון דנקנר, לשלם לבן-גביר 15,000 ש"ח כפיצוי על השימוש בביטוי זה. לבסוף שילם דנקנר שקל אחד בלבד, עקב חילוקי דעות שנתגלעו בין פרוקצ'יה לבין השופטים האחרים בהרכב. במקרה אחר, קבעה פרוקצ'יה כי הצו שהוציאה עיריית ירושלים, לפינוי עיר האוהלים "כיכר הלחם" שהוקמה על ידי נזקקים בקרית הממשלה כמחאה על מדיניותה הכלכלית, הינו חוקי, שכן לאחר שנה של שהות במקום ללא היתר, נסוגים חופש הביטוי וההפגנה מפני הסדר הציבורי והצורך של הציבור להשתמש בשטחים ציבוריים למטרות שלשמם יועדו; ותפיסת השטח תקופה ארוכה בתור מקום מגורים איננה הפגנה חוקית.

אשר לזכויות אסירים: פרוקצ'יה חייבה את המדינה להלין את כל האסירים בישראל על מיטה, והעניקה לה ארכה של מספר חודשים כדי להתארגן לכך, כמבוקש על ידי המדינה. בפסק דין אחר, קבעה כי ליגאל עמיר, בהיותו אסיר, עומדת זכות לעבור טיפולי הפריה מלאכותית לשם העמדת צאצאים. פסק-דינה התבסס על בחינת הגישות השונות לעניין זכויות אסירים, ואימוץ הגישה על פיה אין האסיר נפרד מזכויותיו למעט הזכויות המחויבות מעצם הכליאה.

פרוקצ'יה ביטלה את החלטת השר לביטחון פנים אבי דיכטר למנות למטה משרדו קצין משטרה, לאחר שעשה כן בניגוד להחלטת הממשלה, אשר אימצה את החלטת ועדת אור למנוע את קידומו של אותו הקצין למשך 4 שנים. החלטה זו הובילה לאיום של דיכטר כי סמכויות בג"ץ יקוצצו ^[1]. בעתירות נגד מינוי ועדת וינוגרד לאחר מלחמת לבנון השנייה, עמדה בראש שופטי המיעוט, אשר קבעו כי מינוי ועדת חקירה ממשלתית לחקירת כשלי המלחמה אינו חוקי. קביעתה בעניין זה התבססה על פרשנות תכליתית של החוק, כאשר מלשונו, ממהותו, מדברי הכנסת בעניינו, ומעקרונות היסוד שעימם הוא מתיישב, עולה כי הוא אינו מסמיך את הממשלה למנות ועדת בדיקה ממשלתית תחת מינוי ועדת חקירה ממלכתית. מאוחר יותר, בעתירה בעניין פרסום הפרוטוקולים של הוועדה, הצטרפה פרוקצ'יה לדעת יתר השופטים - אשר הייתה מוסכמת בעיקרה גם על המדינה - לפיה יש לפרסם את הפרוטוקולים של הוועדה, לאחר שיימחקו מהם פרטים שפרסומם עלול לפגוע בביטחון המדינה. עם זאת, כתבה פרוקצ'יה פסק-דין נפרד, שבו ניתקה מן הנימה הפייסנית וההססנית שהתבטאה בפסק-הדין המרכזי שכתבה הנשיאה ביניש, וחידדה את עליונות עקרון זכות הציבור לדעת, המחייב לשחרר חלקים רבים ככל האפשר מן פרוטוקולים לפרסום, ולעשות כן מוקדם ככל האפשר.

בעת הדיון על פסילת הרשימות בבחירות לכנסת ה-16, תמכה פרוקצ'יה בדעת הרוב, אשר אישרה את רשימתו של עזמי בשארה בל"ד. ברם, היא הביעה דעת מיעוט בנוגע לאישור סיעתו של ברוך מרזל, וסברה, בניגוד לדעת הרוב, כי אין לאשר אותה. מסקנה זו התבססה על גישתה, לפיה, מבין העילות המופיעות בחוק לביטול רשימות לכנסת, העילה של הסתה לגזענות היא ברורה וקונקרטית יותר מיתר עילות הפסלות, ומטענה השלילי ברור וחד-משמעי, ולכן אין צורך לפרש אותה בצמצום כפי שמפורשות יתר עילות הפסלות המופיעות בחוק.

עם זאת, מי שביקש לזהות את פרוקצ'יה עם השמאל הקיצוני התאכזב כאשר שלחה לכלא את הסרבנית ליאורה מילוא וכתבה שהסרבנות מסכנת את אושיות החברה הישראלית. על פי דבריה, הושפע פסק דינה בעניין זה מהערך הליברלי של שוויון האישה. על כן לא הייתה מוכנה לקבל יחס שונה לסרבנים גברים ונשים. בנוסף, אישרה פרוקצ'יה את מעצרה המינהלי של טלי פחימה, וגם בכך עוררה עליה את חמתם של ארגוני שמאל.

כאשר עתרו שרי האיחוד הלאומי נגד פיטוריהם מהממשלה, שבאו במטרה להבטיח את העברת תוכנית ההתנתקות, קבעה פרוקצ'יה, כמו שאר ששת חברי ההרכב, כי יש לדחות את העתירה. עם זאת, נימוקה היה שונה: בניגוד לרוב השופטים היא סברה שאכן צודקים שרי האיחוד הלאומי בטענתם, שאין לקבל מצב שבו חברי ממשלה צריכים להצביע כשמעליהם מתנופפת חרב הפיטורים. עם זאת, גרסה שניתן לחרוג מנורמה זו במקרים שבהם ראש הממשלה חפץ להעביר החלטה בעלת חשיבות היסטורית יוצאת דופן.

כאשר הגיעה לפתחה עניינו של הנשיא קצב, פסקה פרוקצ'יה, כי על-פי לשון החוק אין חסינות הנשיא משתרעת על הליכי חקירה, אלא על הגשת כתבי אישום בלבד. לפיכך, מצאה כי אין מניעה מלקיים חקירה משטרתית בעניינו של הנשיא.

דת ומדינה

בשאלת הגיור לצורך שבות (מיהו יהודי) הצטרפה לדעת המיעוט, וקבעה כי אין להכיר ב"גיורי קפיצה" רפורמיים, ובכך קיבלה את עמדת הרבנות האורתודוקסית בנושא. כן הצטרפה לדעה לפיה אין לבטל את תוקפו של חוק טל, המעגן את הפטור משירות צבאי הניתן לבחורי ישיבה. בפסק-דינה בעניין זה, הביעה את הגישה לפיה המחלוקות בין הציבור החילוני לחרדי צריכות להיפתר בהידברות ובאהבה ולא באמצעות שנאה, ריב וביטול חוקים. כאמור, פרוקצ'יה גם קבעה, בדעת מיעוט, כי המדינה רשאית לתקצב בתי ספר ממלכתיים דתיים יותר מבתי ספר ממלכתיים שאינם דתיים.

בעניין סמכותם של בתי הדין הרבניים גישתה של השופטת דווקנית למדי: פרוקצ'יה קבעה כי אין לבית הדין הרבני הממלכתי סמכויות בוררות לפי החוק, ומי שרוצה בבוררות על-פי הדין הדתי יוכל לעשות זאת בכל בית דין רבני אחר, אשר סמכויותיו אינן נובעות מהחוק ותקציבו אינו של המדינה. בפרשה אחרת, מצאה כי החוק אינו מסמיך את בית הרבני לדון בתביעה בעניין סרבנות גט של אנשים שאין להם כל זיקה לישראל.

דיני משפחה

פרוקצ'יה היא בעלת קו אחיד וחריג בעניין שאלות של אימוץ ובכלל בדיני המשפחה, לפיו יש להעניק למשפחה הטבעית ולזכויות ההורים הטבעיים משקל רב יותר מאשר ניתן לו בדרך-כלל. היא פסקה בדעת מיעוט מול שישה שופטים אחרים, שיש להחזיר את "תינוק המריבה" להוריו הביולוגים, שהתחרטו על מסירתו לאימוץ, ולא להשאירו אצל המאמצים. באוקטובר 2005 פסקה, שוב בדעת מיעוט מול שישה שופטים, שאישה איננה יכולה למסור את בנה לאימוץ מבלי לגלות את שם האב, כדי שניתן יהיה להשיג את הסכמתו. עוד פסק-דין שבו הייתה פרוקצ'יה במיעוט עסק בהפרדת ילדים מאמם, שטיפלה בהם היטב, משום שתחת השפעתה פיתחו ניכור רב לאביהם. בניגוד לרוב (הגברי), סברה פרוקצ'יה שאין בכך כדי להצדיק שליחת ילדים למוסד לזמן של חודש. מטרת ההעברה למוסד הייתה, לפי לשון שירות הרווחה, "על מנת לנתקם מהלחצים שמפעילה האם, לאפשר תקופת רגיעה ולאבחן את מצבם ולאפשר בנייה של דפוסי קשר בריאים עם שני ההורים". בדיון הנוסף, בהרכב מורחב, הפכה דעתה לרוב, כשהצטרפו לדעתה גם נשיא ביהמ"ש העליון השופט אהרן ברק והשופט מישאל חשין, אולם גם בדיון זה הביעה פרוקצ'יה גישה מחמירה יותר לגבי הנסיבות שבהן יופרד ילד מאמו.

פרוקצ'יה הורתה להחזיר ילדים אל אמם באיטליה לאחר שנחטפו על ידי אביהם והובאו לישראל. זאת, על אף שקודם לכן חטפה האם את הילדים מישראל אל איטליה. החלטתה זו התבססה על האישור שניתן בבית משפט איטלקי לחטיפה שביצעה האם.

משפט פרטי

פרוקצ'יה הצטרפה לדעה המרחיבה בעניין הפעלת סטנדרט תום הלב בכל התחומים: דיני החוזים, סדר הדין האזרחי, דיני הקניין, דיני הנזיקין וכו'. בעניין דיני הקניין, מתבטאת גישתה של פרוקצ'יה בעיקר בנוגע לעסקאות נוגדות. כך קבעה פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, כי בעסקה נוגדת במקרקעין שבה המוכר אינו בעלים רשום, יוכל הקונה השני לזכות בנכס אף אם לא הועברה על שמו הבעלות בטאבו, כל עוד הוא רשם לטובתו הערת אזהרה על הקרקע (פרשת "גנז"). פרוקצ'יה עסקה בנושא העסקאות הנוגדות גם בפרשה אחרת, בה קבעה הלכה חדשנית, לפיה אי רישום הערת אזהרה על ידי בעל העסקה הראשונה, בהיותו נוגד את חובת תום הלב כלפי בעל העסקה השנייה, יכול לגבש גם עוולה נזיקית כלפיו.

בנושאים הנוגעים לשאלות עסקיות ומסחריות נראה כי אופן הניתוח של פרוקצ'יה את הדין הוא אנליטי-קלאסי, המתבסס על דוקטרינה ונמנע מלערב שאלות של עקרונות-על וערכי יסוד. לאור זאת, קשה לזהות קו אחיד בפסיקותיה בנושאים אלה. הקו הדוקטרינרי בא לידי ביטוי, למשל, בוויכוח שהתגלע בין הנשיא ברק לבין פרוקצ'יה בעניין סיווג הסכם שיש בו הן יסודות של שליחות (כפיפות להוראות השולח) והן יסודות של נאמנות (פעולה לטובת הנכס). פרוקצ'יה סברה כי יש לבחון את הסיבה לקיומו של ההסכם והטלת התפקיד על השלוח/נאמן, בעוד שברק סבר כי ההסכם הוא הסכם נאמנות רק מקום בו הנאמן הוא הבעלים בנכס. פסק-דין אחר של פרוקצ'יה, בנושא ערבות בנקאית, נחשב היום לפסק-הדין המנחה החשוב ביותר בתחום זה. באותו פסק-דין, לאחר ניתוח מוסד הערבות הבנקאית ומהותו, קבעה פרוקצ'יה כי אין ניתן להימנע מלממש ערבות בנקאית עצמאית שניתנת במסגרת עסקה, על בסיס טענות בעניין הפרת עסקת היסוד.

עם זאת, ניתן לזהות בפסיקתה של פרוקצ'יה חשדנות מוגברת כלפי חסמים על התחרות החופשית. פרוקצ'יה הפכה את החלטת בית המשפט להגבלים עסקיים, שאישר את מיזוג חברות הדלק סונול ודור-אלון, ואימצה את גישת הממונה על ההגבלים העסקיים, לפיה שינויים עתידיים וספקולטיביים בשוק אינם יכולים להצדיק מיזוג בין גורם מחולל תחרות לבין מתחרה אחר בשוק אוליגופוליסטי. בפסק-דין אחר, ביטלה פרוקצ'יה חקיקת עזר מקומית בת עשרות שנים, אשר הקנתה למועצה המקומית באעבלין מונופול בתחום גידול החזירים בשטחה המוניציפלי. לעומת זאת, מצאה פרוקצ'יה כי החלטת הממשלה המקצה היתרי העסקה לעובדים זרים בענפים מסוימים רק לעובדים מומחים, ומחייבת כי הם יקבלו משכורת הגבוהה משמעותית מהשכר במשק, אינה בלתי חוקית, על אף פגיעתה בתחרות, וזאת כיוון שהיא מקדמת העסקת עובדים ישראלים על-פני עובדים זרים.

לעומת זאת, באופן מפתיע למדי, קיבלה פרוקצ'יה את בקשת בנק לאומי, לעכב את ביצוע החלטת בית הדין לחוזים אחידים, אשר פסל סעיפים רבים בחוזה פתיחת החשבון של הבנק, וזאת עד למתן פסק-דין בביהמ"ש העליון, אשר מטיבו במקרה כזה צפוי להינתן רק לאחר מספר שנים. משמעות הדבר היא, כי סעיפים פוגעניים, אשר נקבע כי אינם חוקיים, ימשיכו להיות כלולים בחוזים לפתיחת חשבון בנק רגיל של כל אזרח.

פרוקצ'יה הרחיבה את החיסיון עו"ד-לקוח גם על מסמכים שהוכנו לקראת משא ומתן לצורך הליכים חלופיים למשפט. כן קבעה כי עירייה הנתונה בקשיים כלכליים, ונמצאת בתוכנית הבראה, יכולה להיות מוגנת מפני עיקולים ואמצעי נשייה אחרים גם כאשר מדובר בכספים המיועדים לחשבונותיה אך טרם הופקדו בהם. היא אסרה על הקמת יחידות מגורים במרינה בהרצליה וקבעה כי התנהלות הרשויות בעניין זה הייתה בלתי ראויה.

שלטון החוק

פרוקצ'יה אינה סבלנית לאי החלתו של הדין והימנעות מהפעלת שלטון החוק, ומתקשה להכיר בכל סיבה שהיא המונעת את הפעלתו. היא חייבה את המדינה לאכוף מיידית את האיסור על פיטום אווזים, לאחר שהמדינה נמנעה מלאכוף את האיסור שנמצא בלתי חוקי בפסק-דין קודם של בית המשפט העליון. היא חייבה את חברות הבניה במודיעין עילית לעצור את פעולות הבניה והאכלוס כאשר לא היה בידיהן היתר בניה. היא גם דחתה את פנייתם של המתנחלים להמתין עוד לפני פירוק מבנים לא חוקיים במאחז עמונה, לאחר שהעניין נדון שוב ושוב במספר הליכים מקבילים, ולאחר שהתנהלות העותרים הייתה של פעילות בלתי חוקית תוך ניסיון קבוע "להרוויח זמן".

משפט פלילי ומשמעתי

בתחום הפלילי ניתן להבדיל אצל פרוקצ'יה בשני קווים מנוגדים: קו אחד בסוגיות של דיון וקו הפוך בשאלות פרקטיות של הרשעה, ענישה ומעצרים.

בשאלות הדיוניות, נוטה פרוקצ'יה להגנת הנאשמים: בדעת מיעוט, קבעה פרוקצ'יה לבדה מבין 7 שופטים, כי אין לבטל את הכלל האוסר על העדת שותף לפשע במשפט פלילי בטרם נסתיים משפטו. לגישתה, ההכרעה בנושא מסורה לערכאה הדיונית, אשר תכריע אם לדחות את מועד ההעדה בכל מקרה לפי נסיבותיו. בתיק תקדימי אחר קבעה פרוקצ'יה, לראשונה במשפט הישראלי, כי התביעה נדרשת להעביר לסנגוריה גם חומר של האזנות סתר.

בשאלות של הרשעה, של ענישה ושל מעצר, נחשבת פרוקצ'יה דווקא לשופטת קשוחה. היא ממעטת לזכות, מחמירה בעונשים וידה קלה במעצר עד תום ההליכים והארכות מעצר, שם היא ממעטת לאשר חלופות מעצר. הקו המחמיר בו היא נוקטת מנוגד לגישה המקלה לדיני המאסר והזיכוי, המזוהה בעיקר עם השופטים דורנר ולוי.

פרוקצ'יה נוהגת להצטרף לפסקי דין מרשיעים או מחמירים, אך כותבת דעות חולקות ארוכות ומנומקות לפסקי-דין מזכים או מקלים של שופטים אחרים. כך, למשל, קבעה פרוקצ'יה בדעת מיעוט כי אין להמיר עונש מאסר בפועל שהושת על נהגת שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות בעבודות שירות. דוגמה אחרת היא המקרה בו היא חלקה על פסק-דין של השופט ג'ובראן, אשר זיכה אדם מגניבה כיוון שגנב נכסים שהועברו לו במסגרת עסקה לא חוקית, ועל פי פשוטו של מקרא החוק אינו מגדיר מקרה כזה כעבירה. בעניין זה הצליחה פרוקצ'יה לגבש רוב, לאחר שהנשיא ברק הצטרף לעמדתה. במקרה אחר, בו זיכה השופט לוי אדם מרצח אחותו "על כבוד המשפחה", כתבה פרוקצ'יה פסק-דין נגדי המרשיע את אותו אדם לאחר ניתוח ארוך ומפורט של חומר הראיות. במקרה זה גיבשה פרוקצ'יה רוב, לאחר שהשופטת נאור הצטרפה לדעתה. בפרשה נוספת, כתבה פרוקצ'יה פסק-דין חוות-דעת ארוכה שחלקה על דעתו של השופט לוי בעניין זיכוי אדם מעבירות של זיוף מסמכים. גם במקרה זה הצליחה פרוקצ'יה לגבש רוב להרשעה, לאחר שהשופט ג'ובראן הצטרף לפסק-דינה.

במקרה נוסף, קבעה פרוקצ'יה כי ניתן לעצור אדם למרות שהראיות נגדו הן התבטאויות של שותפים לפשע, שעשויות להתגלות כבלתי קבילות אם השותפים יימנעו מלהעיד במשפט. פסיקתה התבססה על הנימוק, כי קיים סיכוי שהשותפים יעידו, ולכן הודעותיהם יהפכו קבילות. דוגמה נוספת היא פסק-דין שניתן בהרכב מורחב של 7 שופטים, ובו נקבע כי אם בית משפט הטיל על נאשם עונש עבודות שירות והנאשם לא מילא את צו ביהמ"ש, ולאור זאת עונש זה בוטל, לא ניתן לגזור עליו עונש אחר תחת עבודות השירות. פרוקצ'יה, בדעת מיעוט יחידה, סברה כי ניתן לגזור על הנאשם עונש אחר. בעקבות פסק-הדין, הועבר חוק בכנסת אשר שינה את הדין, ואימץ את גישתה של פרוקצ'יה.

אשר לענישת קטינים, הציגה פרוקצ'יה גישה מאזנת: במקרה בו נותרה פרוקצ'יה במיעוט, קבע השופט גרוניס כי אין להרשיע קטינים ערַבים אשר הודו כי התפרעו במזרח ירושלים והשתתפו בתקיפת שוטר, וזאת בשל נימוקים שיקומיים. פרוקצ'יה לא קיבלה עמדה זאת, וקבעה כי יש להרשיע את הקטינים בשל חומרת העבירות והאלימות שהפעילו. לעומת זאת, בפרשה אחרת, קבעה פרוקצ'יה - שוב בדעת מיעוט - כי יש להקל בעונשם של קטינים בעבירות מין שנשפטו ל-18 שנות מאסר. פרוקצ'יה הדגישה בפסק-דינה זה, כי יש מקום להביא בחשבון בעניינם של קטינים את המטרה השיקומית, וקבעה שבמקרה זה לא ניתן משקל מספיק לצורך השיקומי, ונגזר עונש שחומרתו חורגת מעל ומעבר לענישה הנוהגת לעניין קטינים בעבירות מסוג זה.

גישתה המחמירה של פרוקצ'יה יצרה לה קשיים כאשר העצורים היו פעילי ימין, אשר סברו כי החלטותיה מכוונות נגדם באופן אישי. למשל, פרוקצ'יה הורתה לעצור עד תום ההליכים נערה בת 14 שהתפרעה במהלך הפגנת מחאה נגד תוכנית ההתנתקות. החלטה זו עוררה זעם בימין. מחאה נוספת באה לאחר שקבעה פרוקצ'יה כי בתו של פעיל ידוע בימין הקיצוני תשוחרר רק לאחר שתביא ערבויות משמעותיות לכך שלא תמשיך לבצע את העבירות, וזאת נוכח הודעת הבת והוריה, כי לא תימנע מלחזור על עבירותיה כאשר תשוחרר. בעקבות ההחלטה החלה סדרה של איומים על חיי השופטת.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ יהונתן ליס, דיכטר: נגביל התערבות בג"ץ בהחלטות הממשלה, בעיתון הארץ, 26.10.06.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אילה פרוקצ'יה באתר בתי המשפט.