תום לב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תום לב או כוונה טובה (בלטינית: bona fide) הוא מצב רוחני ומוסרי של הגינות ויושר. אדם הפועל בתום לב מאמין כי אין בפעולותיו משום פגיעה באדם אחר או גוף אחר.
[עריכה] תום לב במשפט הישראלי
| "אחת מאותן דוקטרינות כלליות, החלות בכל תחומי המשפט, היא עקרון תום הלב. על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב. עקרון זה - אשר מקורו הפורמלי הוא בהוראות הסעיפים 39ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 - הוא עקרון "מלכותי"... הוא קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות ראויה במכלול היחסים הבינאישיים" | ||
| -- נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק, ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח', פ"ד נז(2) 385. | ||
עקרון תום הלב הינו מושג משמעותי ביותר במשפט הישראלי, ופעמים רבות יש בו כדי לזכות אדם מחבות ע"פ המשפט הפרטי ולעתים אף ליצור חובות כלפי אדם הנפגע מהתנהגות שנעשתה שלא בתום לב.
חובת תום לב מופיעה בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בסעיפים 12 ו-39 ביחד עם הדרישה לדרך מקובלת. הדרישה לתום לב ולדרך מקובלת פורשה בפסיקה כדרישה אחת. עקרון תום הלב מוחל גם על תחומי משפט נוספים מעבר לדיני חוזים ודרך סעיף 61 ב' לחוק החוזים הוא מוחל גם על דיני הנזיקין, דיני קניין ועוד.
כמו כן, מופיעה החובה לתום לב במספר מקומות ספציפים בספר החוקים הישראלי.
בתזכיר חוק דיני ממונות, המוצע כקודקס של המשפט האזרחי הישראלי, מופיע תום הלב בעקרונות היסוד. בסעיף 2 של ההצעה נאמר: "בשימוש בזכות, בביצוע פעולה משפטית ובקיום חיוב, יש לנהוג בתום לב".
הדרישה לתום הלב בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים, פורשה כדרישה לתום לב אובייקטיבי. לפיכך, טענתו של אדם שהוא האמין שהתנהגותו היא תקינה לא תהווה הגנה ובמידה ובחינה אובייקטיבית של ההתנהגות תקבע שהיא לא הייתה כזו.
תום הלב הינו מושג שסתום במשפט הישראלי וככזה הפרשנות שלו הינה גמישה יחסית. בפס"ד רוקר נ' סולומון (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 279) הגדיר נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק את עקרון זה כמצב שבו "אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם".
