תור הזהב של אתיופיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תקופת תור הזהב ידועה גם בשם התקופה הסולומונית המוקדמת היא תקופה בהיסטוריה של אתיופיה בין 1270 - 1508 תקופה שבה השם והמושג אתיופיה מגיע לשיאו התרבותי והצבאי.
את התקופה הזו ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות, התקופה הראשונה שהיא תקופת ההתגבשות מתרחשת משנת 1270 - 1314 שנים שכוללת את עלייתו לשלטון של הקיסר יקונו אמלאק ועד למותו של הקיסר וואדאם ערד, התקופה השנייה שהיא תקופת הזוהר והיא השיא של תור הזהב ומתרחשת בין השנים 1314 - 1468 מעלייתו של הקיסר עמדה ציון הראשון ועד למותו של הקיסר זרע יעקב, התקופה השלישית שהיא תקופת השקיעה היא האחרונה ומתרחשת בין השנים 1468 - 1508 או 1527 תקופה שבה האימפריה האתיופית מתחילה לשקוע מבחינה תרבותית בגלל ההשפעה האירופאית שהגע לאזור במיוחד הפורטוגזים ובכך מתחילה את התקופה שלאחריה תקופת השפל האתיופית. לגבי תאריך הסיום של התקופה ישנו וויכוח, חלק מההיסטוריונים מסיימים את תקופת תור הזהב לעלייתו של הקיסר לבנה דנגל וחלק לתחילת מלחמת אתיופיה-אדאל ופלישתו של אחמד גראן לאימפריה האתיופית.
[עריכה] היסטוריה
ערך זה הוא חלק מסדרת המאמרים |
|||
|
היסטוריה קדומה
התפתחות ההומינינים ימי הביניים המוקדמות
ממלכת אקסום ימי הביניים המאוחרות
תקופת השפל גיבושה של אתיופיה
תקופת הגיבוש תקופת המרקסיזם
החונטה הצבאית היסטוריה עכשווית
ממשלת המעבר ראו גם
שליטי וראשי אתיופיה |
|||
למרות שקיסרי שושלת הזאגווה דגלו בהגנת הנצרות ובהישגים האומנותיים שלהם על אף כן, הייתה אי שביעות רצון כללית של העם מהמלכים בלסטה ובמיוחד במה שהיום הם עכשיו אריתריאה וטיגראי האמהרים לעומת זאת, היו קבוצה חזקה וצברו כוח יותר ויותר וישבו באזור שמדרום לאזורים שנשלטו על ידי הזאגווה והתרכזו בעיקר באזור אדאפה. ב 1270 אציל אמהרי, בשם יקונו אמלאק, הדיח את שליט הזאגווה האחרון והכריז על עצמו כמלך. ההנחה שלו הייתה שרוב הכוח כעת היה בדרומה של הארץ ואתיופיה כעת מוכרזת כ "ממלכה הנוצרית של אתיופיה" ונכנסה לתקופה של קשר מוגדל עם הלבנט, המזרח התיכון, ואירופה.
השושלת החדשה שיקונו אמלאק ייסד יידועה בשם "השושלת הסולומונית" שושלת שטענה שמוצאה מהשושלת האקסומית ולכן צאצאי מנליק בנם של מלכת שבא ושלמה המלך. לפי המסורות שהיו לבסוף להגדה שנכנסה ללאומיות, הייחוס של מלכים האלו לאקסום התחילו עם בנם המשותף של המלך שלמה מלכת שבא מנליק, שזיהו את ממלכת שבא בדרום תימן של ימינו או עם ממלכת אקסום (מזוהה כיום עם ממלכת סבא התימנית). הטיגראינים והאמהרים, שראו את עצמם כיורשים של ממלכת אקסום, התנגדו לשלטון הזאגווה מכיוון שלא היו מאותו מוצא ולא טענו לייחוס למלכת שבא ו שלמה המלך. ההמלכה של יקונו אמלאק נראתה כלגיטימית ולכן נקראה "חזרת השושלת הסולומונית", על אף שהאמהרים הם אלו ששלטו. בכל זאת, ההנחה שלו של הכתר הביא את השושלת הזאת, וכל מלכים אתיופיים שבאו לאחר-מכן לטענו למוצא ממנליק הראשון בנם של המלך שלמה ומלכת שבא.
תחת שלטונו של יקונו אמלאק, המחוזות המרכזים של הממלכה היו טיגראי הצפוני אמהרה המרכזי ושאווה הדרומי והיוו את הלב והמרכז הפוליטי גיאוגראפי של הממלכה הנוצרית. המלך החדש החל לגבש שליטה ברמות הצפוניות ולהרוס את המדינות המוסלמיות המקומיות כמו כן את עובדי האלילים שבאזור. הוא נהנה בעיקר מההצלחה הכי גדולה שלו כנגד סולטנות יפאט, ממלכה הממוקמת דרומית מזרחית לאמהרה שאימה על הדרכים המסחריות בין העיר זאילה והרמות המרכזיות.
עקב מותו של יקונו אמלאק ב 1285, בנו יאגבה ציון ירש אותו והומלך למלך החדש. שלטונו ייצג בעיקר מאבקים קבועים בין ילדיו של יאגבה ציון לבין נכדיו האחרים של יקונו אמלאק, בסביבות שנת 1300 כל הזכרים צאצאיו של יקונו אמלאק להוציא בניו של יאגבה ציון נכלאו בפסגת הר שהגישה אליו הייתה קשה אזור זה נשמר על ידי חיילים הנאמנים למלך. כאשר המלך מת, כל בניו הוכנסו גם למעצר להוציא יורשו. שיטה זו נמשך עד שבית הסוהר המלכותי הושמד בתחילת המאה ה-16.
נכדו של יקונו אמלאק, עמדה ציון, השיג שליטה על כל המחוזות הנוצריים של הממלכה וגם על ידי התפשטות לאזורים הסמוכים של שאווה, גוג'אם, ודאמוט ולתוך המחוזות של האגאווים בתחומה של אגם טאנה. הוא הקדיש גם הרבה תשומת לב לקמפיינים צבאיים כנגד המדינות המוסלמיות במזרחה ובדרום מזרחה של אמהרה, כמו סולטנות יפאט, שאיימו על הממלכה הנוצרית, וכנגד ההאדיה והסידמאים בדרום מערב שאווה. הניצחונות האלה נתנו לו שליטה ברמות המרכזיות ושיפרו את הסחר עם המדינות סביב ים סוף והאוקיינוס ההודי. כיבושים אלו עזרו להתפשטות הנצרות ברמות הדרומיות.
בתחילת המאה ה-13, אחת הבעיות הראשיות של הממלכה הנוצרית, שנשלטה עלח ידי האמהרים הייתה האיום המוסלמי. כל מזרח קרן אפריקה וממערב לרמת אתיופיה היו מוסלמים ולמעשה הקיפו את אתיופיה כמה מהעמים האלוי הקימו סולטנויות עצמאיות משלהם כמו יפאט שהייתה ממוקמת בגבעות שוואה הצפון מזרחיות, וריכוז מוסלמי בעיר הראר. בעמקים דרך ים סוף היה שני עמים מוסלמים משמעותיים הסומלים והאפארים. יפאט הציג את האיום העקרי למממלכה הנוצרית, אך לבסוף הובסה על ידי עמדה ציון באמצע המאה ה-14 לאחר סכסוך מתמשך. במשך הסכסוך הזה, יפאט נתמכה על ידי אפוטרופוס מוסלמי, אך בדרך כלל העמים המוסלמים הקימו מדינות קטנות ולא משמעותיות. רבים מהם היו דוברי שפה כושית, שלא כמו דוברי השמית של הראר.
| הקיסר | שנות שלטון | ||
|---|---|---|---|
|
תקופת ההתגבשות
|
|||
| יקונו אמלאק | 1270 – 1285 | ||
| יאגבה ציון | 1285 – 1294 | ||
| סאנפה אראד הרביעי | 1294 – 1295 | ||
| האזבה אסגאד | 1295 – 1296 | ||
| קאדמה אסגאד | 1296 – 1297 | ||
| ג'ין אסגאד | 1297 – 1298 | ||
| סאבה אסגאד | 1298 - 1299 | ||
| וואדאם ערד | 1299 - 1314 | ||
|
תקופת הזוהר
|
|||
| עמדה ציון הראשון | 1314 - 1344 | ||
| ניואיה קראסטוס | 1344 - 1372 | ||
| ניואיה מאריאם | 1372 - 1382 | ||
| דווית הראשון | 1382 - 1413 | ||
| תיאודרוס הראשון | 1413 - 1414 | ||
| יסחק הראשון | 1414 - 1429 | ||
| אנדראיאס | 1429 - 1430 | ||
| תקלה מאריאם | 1430 - 1433 | ||
| סארוו ייאסוס | |||
| עמדה ייאסוס | 1433 - 1434 | ||
| זרע יעקב | 1434 - 1468 | ||
|
תקופת השקיעה
|
|||
| באדה מאריאם הראשון | 1468 - 1478 | ||
| אסקאנדאר | 1478 - 1494 | ||
| עמדה ציון השני | |||
| נהאוד | 1494 - 1508 | ||
אל אף נתיינתם לאי אחדות, הכוחות המוסלמיים המשיכו להציג איומים לסירוגיים על הממלכה הנוצרית. בסוף המאה ה-14, צאצאים של המשפחה השולטת של יפאט זזה מזרח לתחום בסביבות העיר הראר וחיזק מחדש את סולטנטת אדאל שנהפכה להיות הישות המוסלמית החזקה ביותר בקרן אפריקה. אדאל בסופו של דבר שלטה על דרכי הסחר בין הרמות לזאילה, ולכן הציגה איום אסטרטגי על אתיופיה.
אף על פי שהמדינה הנוצרית לא יכלה להטיל את ההגמוניה שלה על המדינות האסלאמיות האזוריות, היא הייתה מספיקה חזקה בלעמוד כנגד הפלישות במאה ה-14.
לבסוף זרע יעקב אחד מהקיסרים אתיופיים הגדולים. השיג הישגיים צבאיים שכללו ניצחון מכריע בשנת 1445 על סולטנות אדאל ובעלי בריתה המוסלמיים, שהייתה במשך שני מאות המקור של ההתנגדות הקבועה להגמוניה הנוצרית ברמה. זרע יעקב חיפש גם שליטה מלאה על הממלכה באופן של ביזורה של המערכת המנהלית. כמה מהישגיו המוצלחים מאוד הראויים לציון היה בעניינים כנסייתיים, היכן שהוא ארגון מחדש את הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, טיפח גם סכסוך בין מאמיני הנצרות ללא נוצרים.
בתחילת המאה ה-14, הכוח של הקיסר היה נראה כבלתי-מוגבל, אבל למעשה זה היה לעתים קרובות במידה רבה פחות מזה. האחדות של המדינה תלתה ביכולת הקיסר לשלוט במושלים המקומיים של האזורים השונים, בדרך כלל, בית המשפט לא הפריע עם השליטים האלה אם הנאמנות המוצגת האחרונה דרך האוסף וכניעה של מס מלכותי ודרך התרומה של גברים מחומשים שהיו צריכים למלחמות הקיסר. כאשר הצבא היה בפעולה, המושלים האזוריים דאגו להם באדמה. התוצאה הייתה שההוצאות שהיו שנשאו על ידי האדמיניסטרציה הקיסרית היו קטנות, הואיל התרומות המס שסופק על ידי הפרובינציות היה רציני.
לקראת סוף מלכותו של זרע יעקב, הממלכה שוב הייתה שקועה במאבקים פנימים על הכתר. במקרים רבים הילדים של המלך המת היה יותר מדי צעירים למלוכה, ולכן הוי סכסוכים במועצה המכתרת. במשטר שהוחזק יחד בעיקר על ידי מלך לוחם חזק,מישהו או יותר דורות של סכסוך של שושלת שנוכל, להוביל לבעיות פנימיות חיצוניות ורציניות. רק העקשנות של סכסוכים פנימיים בין מוסלמים בדרך כלל ובתוך אדאל במיוחד מנעו הסתערות מוסלמית.
הפונקציה השיפוטית של הקיסר הייתה החשיבות הראשית. האדמיניסטרציה של צדק מורכז בחיזור ואולף על ידי גוף של חוק קופטי מצרי ידוע בשם הפתחה נגסט (חוק המלכים), שהגיע לאתיופיה באמצע המאה ה-15. שופטים שפקדו על ידי הקיסר היו קשורים לאדמיניסטרציה של כל מושל מחוזי. הם לא רק שמעו מקרים אבל גם קבעו כאשר מקרים יכלו להיות מיוחסים למושל או בערעור על הממשלה המרכזית.
זאת גם התקופה שבה אירופה מפתחת את המיתוס של פרסטר ג'ון קיסרה של ממלכה נוצרית חזקה, שאיתה העולם האירופי יחבור כדי למגר את האיסלאם זו תקופה שבה כתבי הקודש וספרות נוספת ומערכת מנזרים כולם מגיעים לשיא היסטורי של פריחה,צמיחה והיתרחבות. זו ממלכה ימי-ביניימית, שלפי כל אמת מידה שהיא לא נפלה מהממלכות הימי-ביניימיות של מזרח אירופה באותה התקופה באשר לסדרים הפוליטיים, להרגלים הכלכליים, לתרבות ומערכת משפט. בתקופה זו המושג אתיופיה מגיע לשיאו ההיסטורי, התרבותי, הפוליטי, והצבאי.
< פוסט-אקסום | תקופת השפל >
