שאווה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שאווה או שוואה (געז: ሽዋ) היה מחוז היסטורי באתיופיה. בעבר ממלכה עצמאית בתוך האימפריה האתיופית, בירת אתיופיה העיר אדיס אבבה נמצאת במרכזו.
מרכזה של שאווה הוא החלק המישור ההררי שהוא מרכזה של אתיופיה, אך לפני תקופת השופטים ואחרי ההפסד של באל מול פלישתו של אחמד גראן, שאווה הייתה חלק מהגבול הדרומי ביותר של אתיופיה. שאווה הייתה ברת הגנה כמו כל רמה, ושלטונה היה רצוף ולא קטוע חרף ההפסד שטחים לאימפריה האתיופית. לעתים הייתה מקלט בטוח, ובפעמים אחרות הופרדה מיתר אתיופיה על ידי עמים אוייבים.
הערים החשובות במחוז הם דברה ברהאן, אנצוקיה, אנקובר, אנטוטו. שאווה נעשתה מחוז של אתיופיה, אדיס אבבה שירתה כבירה של שאווה בפעמים שונות. רוב צפון שאווה, מיושב על ידי אורומו ואמהרים שהם נוצרים, דרומה ומערבה מיושב על ידי אורומו מוסלמים.
[עריכה] היסטוריה
שאווה מופיעה לראשונה כמדינה מוסלמית, על פי החוקר ג.וו.ב. האנטינגפורד המדינה הזו קמה בשנת 896 ובירתה הייתה העיר וולאלה. מדינה זו סופחה לתוך סולטנות יפאט בסביבות שנת 1285.
יקונו אמלאק ביסס בתחילה כאן את ההתקוממות שלו כנגד שושלת זאגווה ממובלעת בשאווה שישבו בהם אמהרים נוצרים. הוא טען שאבותיו מלכי אקסום ברחו לאזור זה ומצאו בו מקלט כנגד יהודית המלכה טענה זו מוכחת גם בספר ההיסטורי הכברה נגסט, ששם נאמר ששאווה הייתה חלק מהממלכה של מנליק הראשון (פרק 39). אף על פי כן, ספר זה נכתב מאוחר יותר ולא באותה תקופה, באותה התקופה השליטה האקסומית לא הגיעה לאזור זה אלא הוגבלה לצפון אתיופיה לאזורים כגון באגמדיר טיגראי ואריתריאה.
במאה ה-16, שאווה ויתר אתיופיה הנוצרית נכבשו על ידי כוחותיו של האימם אחמד גארן מנהיגה של סולטנות אדאל, שאווה נעשתה שוב מוסלמית, לאחר מכן האזור היה תחת הלחץ של הגירת האורומו לאזור ושהצליחו במשך המאה ה-17 להתיישב באזורים אלו ונתנו להם שמות חדשים כגון וואלו ארסי ווואלגה.
| שליטי שאווה |
| שושלת שאווה |
| נאגאסי קראסטוס |
| סבסטיאנוס |
| קדמי קאל |
| אמחה ייאסאס |
| אספה וווסן |
| וווסאן סגד |
| סהלה סלאסי |
| היילה מאלכות |
| סהלה מריאם |
| מינויו של תיאודרוס השני |
| באזאבה |
| שושלת שאווה |
| סאיף סהלה סלאסי |
| מינויו של תיאודרוס השני |
| באזאבה |
| שושלת שאווה |
| סהלה מריאם |
השושלת השלטת בשאווה, הוקמה על ידי נאגאסי קראסטוס בסוף המאה ה-17, שגיבשה את שליטת ביפאט. ישנם כמה מסורות על מוצאה של שושלת זו: מסורת אחת, שגובשה ב-1840 טוענת שאמו של נאגאסי הייתה הילדה של ראס פאריס, אחד מחסידו של הקיסר סוסוניוס שברח לתוך מאנז, מסורת נוספת שנאמרה על ידי סארטה ווולד, חבר המועצה של סאהל סאלאסי, שנאגאסי הוא צאצא ישיר דרך האבות שלו ליעקב, ילדו הצעיר ביותר של הקיסר לבנה דנגל. לכן שושלת זו נחשבה לצעירה יחסית לענף הגונדרי של השושלת הסולומונית.
בנו של נאגאסי סאבאסטיאנוס, העניק לעצמו את התואר מארידאזמאץ' ("מפקד מפחיד"), שהיה ייחודי לשאווה. הצאצאים שלו המשיכו לרשת את התואר עד לסהלה סלאסי שהצהיר על עצמו כמלך שאווה ב-1813. הנכד שלו סהלה מארים היה אחד מהקיסרים הגדולים ביותר של אתיופיה בתקופה המודרנית הידוע יותר בשם מנליק השני. הכותרת של "מלך שאווה" אוחד עם הכתר הקיסרי האתיופי כאשר מנליק הוכתר לקיסר.
ההתפשטות של המלכים השאווים היו בעיקר דרומה ומזרחה דרך המישורים והמדבריות והצליחו לספח שטחים לממלכתם. הקיסרים האתיופים כבר טענו בעלות על אדמות אלו, לפני פלישתו של אחמד גראן. ההגירות של האורומו לאזורים אלו הם אלו שהאטו את התקדמותו ושינו באופן קיצוני את הדמוגרפיה באזור לטובת האורומו ולרעת האמהרים. כאשר מנליק השני נהפך לקיסר אתיופיה שאווה הייתה אזור המעבר לכיבושים בדרום במזרח ובמערב ולהתפשטותה של האימפריה האתיופית לממדים של היום.
בתקופה המודרנית, שאווה היה מחוז שנשלטה על ידי שליט מקומי שהיה חלק מהאצולה הגבוהה, עד תחילת 1984 שהדרג היה בשלטון. בשנה זו תחת השם שאתיופיה הקומניסטית אימצה לעצמה בתור "רפובליקה עממית" שאווה חולקה לארבעה מחוזות מנהליים, צפון שאווה, דרום שאווה, מזרח שאווה ומערב שאווה. עם האימוץ של החוקה החדשה בשנת 1995 שאווה נחלקה בין המחוזות האתניים החדשים, אזור בצפון- מזרח המחוז סופח למחוז אפאר, אזור בדרום המחוז ניתן למחוז דרום אתיופיה אזור בצפון שתושביו היו אמהרים סופח
למחוז אמהרה העיר אדיס אבבה שבמרכז המחוז הפכה לעיר עצמאית ושאר המחוז נהיה חלק ממחוז אורומיה.
